צריך שניים למנגו: "אמרתי: אם הפציעה לא בראש, אנחנו נסתדר"

"ההוראה הייתה שלא חונים בכל יום באותו המקום. אני אפילו לא ידעתי שחנו שם כבר קודם. כשירדנו מהבט"שית נפלנו על מוקש ומתחתיו מטען. אני התפוצצתי, כל השאר חטפו כוויות באוזניים"

הוא נולד בסין לאב יליד סין, ובכל זאת אליהו כסלו הוא אשכנזי קונבנציונלי לחלוטין. "המשפחה של הסבים שלי ברחה מהפרעות באוקראינה בתחילת המאה ה־20; קהילה שלמה הגיעה לחרבין בסין, והקימה לה שם מוסדות חינוך וקונסרבטוריום למוזיקה", הוא אומר, ומציין שגם המשפחות של אהוד אולמרט ואפי איתם התגוררו שם. כשהקומוניסטים עלו לשלטון, התפזרה הקהילה בין אוסטרליה לארה"ב, ומיעוטה עלה ארצה. "אבא היה ציוני, אז הגענו לישראל".

הוריו, שלמה וציפורה (פניה) קייליס, הגיעו לשער עלייה עם ארבעת ילדיהם ב־1950. שלמה ייבא סחורה רבה, אך זו ירדה לטמיון באדיבותו של קרוב משפחה שרימה אותו. וכך, משפחת קייליס האמידה שנהנתה בסין משירותי מטפלת, טבח ופחמי צמוד שחימם את הבית, נאלצה להסתפק בצריף בעכו. "בגלל המצב, האחיות שלי עברו לקיבוץ היוצרים – לימים שמרת – ובהמשך שאר המשפחה הצטרפה אליהן". אליהו היה אז תלמיד תיכון נטול חברים בני גילו בקיבוץ, וכך נחסכו ממנו המגורים בבית הילדים. יחד עם חבריו מעכו פנה ללימודים בבית הספר החקלאי בנהלל ("שאז באמת היה בית ספר חקלאי") והתאהב בתחום.

אביו שלמה השתלב בעבודות הקיבוץ – מעט בפרדס והרבה במסגרייה ובמוסך – והיה גם ממונה על חימום הבתים באזור. "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", אומר אליהו. אמו, שבסין הייתה מורה לפסנתר, לא הצליחה להתאושש מהמעבר החד בין חיי הרווחה במזרח הרחוק לדלות המקומית. "אמא הייתה שבורה מזה, אבל אבא היה תמיד ברוח טובה והיה מאוד מקובל בקיבוץ". אגב, אליהו מנגן עד היום באקורדיון ובפסנתר, אבל את לימודי המוזיקה שלו עשה משמיעה. "מהלימודים עם אמא פרשתי. היו לה דרישות מוגזמות".

כשאחיו יצא לשליחות ביטחונית ונדרש לעברת את שמו, החליטו הוא ואליהו לבחור יחד שם מוסכם, והלכו על כסלו. "דומה בצליל לקייליס", אומר אליהו, ואנחנו לא מתווכחים עם בעל אוזן מוזיקלית. הוא התגייס ליחידה סודית, והיה במחזור הראשון ששירת בדימונה. "את הידע שלנו קיבלנו מהצרפתים, ומעבר לזה אני לא מרחיב".

את חוה לבית לוין – הבת הראשונה של הקיבוץ, שנולדה בשלב ההכשרה בגן־שמואל – הכיר כשעוד שיחקה בבית הילדים, מעבר לגדר בית הוריו. "ראיתי ילדה יפה. כשהיא הגיעה לגיל 16 הרשיתי לעצמי להציע לה חברות, ומאז אנחנו יחד בלי הפסקה".

אנחנו יושבים במרפסת ביתם ברמות, המשקיף אל הכנרת. חוה יוצאת אלינו, שעונה על הליכון חדשני שהיא לא אוהבת. למרות השבץ המוחי שעברה בגיל שישים ומקשה מעט על הדיבור, ולמרות השבר במפרק הירך שמקשה על ההליכה, אי אפשר שלא להרגיש בקסם שהיא מביאה איתה בעצם נוכחותה. איכשהו חולשת הגוף לא מצליחה לפגום באצילות וגם לא בהומור הנהדר שלה. 54 שנות נישואין חגגו לאחרונה, "ועוד שלוש וחצי שנות חברות".

עם שחרורו מהצבא חזר אליהו למטעים של הקיבוץ, ומשם נשלח לקורס מרכזי משק במדרשת רופין ("היום לומדים שם כלכלה ומִנהל"). חוה שירתה כמורה חיילת במעלות, והשניים נישאו בנובמבר 67', חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים. מאחר שלא היה חייל קרבי, אליהו לא נקרא להילחם במלחמה זו, אבל הוא עוד יפצה על כך בהמשך, ועוד איך. "עברתי לשלישות בצבא ונשלחתי לקורס משנה־טכני. את הקורס הזה עברתי יחד עם ג'ים בנט ז"ל, אבא של נפתלי. גם את מלחמת יום כיפור עברנו יחד פה ברמה, ליד הבית שעוד לא היה לי פה". אליהו הצטרף לתותחנים וב־73' לחם באל־פרס ובעין־זיוון. "הסוללה שלי ירתה כאלפיים פגזים שם".

ב־1970 נולד בנם הבכור, ומהר מאוד היה ברור לחוה שהיא לא משתפת פעולה עם לינת הילדים המשותפת. "גם אמא שלי הביאה הביתה את אחותי הצעירה ממני ב־18 שנה, בניגוד לדעת הקיבוץ. לא אהבו את זה אז. ניסו אפילו לעשות טיפול פסיכולוגי למשפחה, להבין למה רוצים את הילדים בבית. ביקשו ממני לדבר עם אמא, לשכנע אותה". אבל חוה לא שכנעה את אמה, אלא להפך: השתכנעה ממנה.

בני הזוג כסלו הגיעו לרמות כשבתם השנייה הייתה בת שלושה חודשים. למה דווקא רמות? האמת שגם שליחות בארה"ב מטעם משרד החקלאות עמדה על הפרק, וגם תפקיד נכבד במושבים שונים שחיזרו אחרי אליהו, כמי שהרים את הקיבוץ על הרגליים. אבל הוא בחר בגולן. "באתי לבקר חברים ברמות, ראיתי את המושב ואמרתי: בשביל מקום כזה אני מוכן לעזוב את הקיבוץ".

הם הגיעו לכאן בסוף 1976, שבע שנים אחרי שרמות קמה כ"מושבוץ" – מושב שיתופי בדרך להורדת ה"שיתופי" והשארת ה"מושב". היום, מסעדה מקומית מפורסמת למדי נושאת את השם מושבוץ. 36 קילומטרים מפרידים בין רמות לבין טבריה – לא משנה מאיזה צד של הימה תנסו להגיע אל העיר הגדולה.

בתחילת שנות השמונים הקים רפול את "הגמ"ר" – כוח הגנה מרחבית המורכב מבוגרי יחידות קרביות מקומיים. תפקידם לשמש כוח מגן ראשון במקרה של אירוע ביטחוני, עד שיגיע הצבא. אליהו שירת בפלוגה הדרומית של הגמ"ר גולן, "יחד עם החבר'ה מקיבוץ אפיק, מבוא־חמה, כפר־חרוב ורמות. הוציאו אותנו מהיחידות האורגניות שלנו והיינו צֶבֶר של בוגרי שייטת, צנחנים, תותחנים ועוד".

2,800 דונם עצי מנגו הגיעו למושב רמות בזכות אליהו,50 דונם שייכים למשק שלו וכל השאר מחולקים בין בעלי המשקים במושב. הוא מטפל בהם בנאמנות כבר עשרות שנים, כשהמשפחה הייתה ועודנה מעורבת בדרך זו או אחרת בגידול. חוה עצמה הייתה אלופת ההרכבות – שמה "רוכב" לתוך "כנה", כשאחריה עוברים העובדים התאילנדים וכורכים בשקיות את ההרכבות שעשתה. "היא הייתה מספיקה להרכיב אלף עצים ביום. התאילנדים היו רודפים אחריה ולא עומדים בקצב". חוה עבדה מחמש בבוקר עד עשר, חזרה לטפל בילדים, וחזרה למטעים בשעות אחר הצהריים כשהשמש הקיצית התמתנה מעט. "כל העצים שאתם רואים בעלייה לרמות הם עצי מנגו", אומר אליהו. "בין 15 ל־18 אחוז מעצי המנגו בישראל זה שלנו. היום הבן השני שלנו עובד בזה, ואני על הניהול הכספי. שת"פ טוב מאוד".

האידיליה החקלאית אותגרה קשות כשאליהו נפצע בלבנון, אבל אז התברר לו שהוא הרבה יותר חזק משחשב. "לא היה מה לעשות עם הגמ"ר פה, אז לקחו אותנו פעמיים לשירות בלבנון", הוא מסביר כיצד זה קרה. "פעם ראשונה יצאתי בשלום, ובפעם השנייה – יום לפני סיום המילואים – כבר לא". הוא היה בן 42, בשלהי שירות מילואים ממושך מאוד. בתפקידו הוא היה בכלל סמל המבצעים של הפלוגה, אבל כשהתברר לו שחסרים אנשים לסיור בשטח ליד נבטיה, שיבץ את עצמו למשימה. אלא שמפקד הפלוגה לא הקפיד על מילוי הפקודות: "ההוראה הייתה שלא חונים יום אחר יום באותו מקום. אני אפילו לא ידעתי שחנו שם כבר קודם. כשירדנו מהבט"שית נפלנו על מוקש ומתחתיו מטען. אני התפוצצתי, כל היתר חטפו כוויות באוזניים". אליהו לא איבד הכרה, וראה כיצד רגל אחת שלו נקטעת במקום. הרגל השנייה נשארה תלויה על בלימה, ויד אחת נותרה ללא מרפק. "בבית חולים רמב"ם ניסו להציל את הרגל השנייה, אבל מרוב ניסיונות קטעו אותה במקום הלא נכון, מעל לברך. כשיש ברך, אתה מסוגל לשים פרוטזה ויכול לכפוף רגל. גם מי שנקטעו לו שתי רגליים, יכול לחיות ככה נהדר. כשאין ברך זה קשה יותר. עד לפני כמה שנים הלכתי על הפרוטזות עם חיבוק לחוה וקב בצד שני. עם הגיל זה ירד".

"זה כי הוא לא שמע בקולי", אומרת חוה. "אמרתי לו להיזהר והוא לא נזהר". היא למדה אז צורפות במכללת תל־חי. חבר מרמות ששירת עם אליהו, הגיע אליה לשם והודיע שאליהו פצוע. "אמרתי: אם הפציעה לא בראש, אנחנו נסתדר. למעשה אני חתמתי להם שיורידו לו את הרגל השנייה, הוא היה מטושטש לגמרי. לא הייתה ברירה, זה היה עניין של חיים ומוות, זיהום שמתפשט לאט־לאט. אמרתי: טוב, הוא יהיה בלי שתי רגליים, אבל הוא יהיה בחיים".

אחרי חודש בתת־תנאים ברמב"ם ("בדיוק שיפצו את המחלקות האורתופדיות, שמו אותנו בבונקר שלהם, בחדר מקרטונים"), אליהו דרש לעבור לשיקום בתל־השומר, שם למד לחזור לחיים. "אחרי תקופה מסוימת הלכתי הביתה עד שיגלידו הפצעים לקראת התקנת פרוטזה. משרד הביטחון נתן לחוה כל יום רכב שבא לאסוף אותה ולהחזיר אותה הביתה". הוא למד לכתוב ביד שמאל, להפעיל את יד ימין המשוקמת, וחזר גם לנגן באקורדיון ובפסנתר ("עד היום כל מסיבת חנוכה או יום הולדת הוא מלווה"). הילדים לא עשו עניין, ובעיקר רבו על הזכות לשבת בכיסא הגלגלים שלו. ואליהו? "בהתחלה זה היה משבר גדול, לא האמנתי שאפשר לחיות אחרי זה. לא חשבתי שאוכל להחזיק משק חקלאי. היה לי עובד שיקום לא מוצלח ממשרד הביטחון, שהציע לי להיות נהג מונית. הוא בעיקר הוריד לי את התחושה שאני יכול לחזור. כתבתי עליו תלונות והגעתי בעניין עד שר הביטחון". בתל־השומר, החיים החדשים התחילו להסתדר לו יותר. "נסעתי משם עם חוה להביא 'רוכבים' למשתלה. ביקשתי שייתנו לי מימון לפועל לתקופה מסוימת, והגעתי עד ראש אגף השיקום, כי אני לא מוותר בקלות. בסוף קיבלתי את הפועל והוא עבד אצלי המון שנים. אני המשכתי לעשות חקלאות בעזרת הקלנועית, להיכנס איתה בתוך השורות. הקלנועית הקודמת כבר הייתה שרוטה כהוגן. למזלנו לבן השני שלנו יש 'ידיים ירוקות'".

מיד אחרי הפציעה הקים אליהו את תחנת הדלק בכניסה לרמות. בנם הבכור הוא פקח מזיקים וצפר שמוציא טיולי צפרות, "וגם הוא יהיה בקרוב חקלאי, רשום על משק". בנם השני עובד כאמור איתו, ובת אחת מנהלת את החשבונות ואת תחנת הדלק. הבת האחרת היא בעלת המזנון של תחנת הדלק, ויחד עם החותנים שלה קנו אליהו וחוה עוד שטחי מנגו. כל ילדיהם גרים כיום ברמות.

"אנחנו מודאגים מאובדן המשילות במדינת ישראל", אומר אליהו. "אנחנו נתונים לפשיעה חקלאית שבאה מטובא־זנגריה כל הזמן. מורידים לנו מהמטעים את כל שעוני המים וכל המחשבים. אתה מגיש תלונה במשטרה – אז נרשמה תלונה, נו. גם המזנון בתחנת הדלק נפרץ כל הזמן. אנחנו ממגנים והם מנסרים את הדלתות, לוקחים ציוד ומוצרים לפי הזמנה, ובונים אצלם מזנון שבנוי עלינו. פעם מכונת אספרסו ומכונת ברד, פעם ארטיקים". הביטוח העלה פרמיה, וכבר מאיים שיפסיק לבטח. "בדרום המצב חמור פי כמה וכמה. פעם היו פוחדים מאיתנו, היום אנחנו פוחדים מהם. בלתי נסבל".

כמי שגדל בעכו, הוא מתוסכל גם ממה שקורה בערים המעורבות. "היו לנו יחסי שכנות טובים עם המשפחות הערביות, לא הייתה השנאה של היום. אני עובד איתם גם פה, יש לי חברים טובים מטובא־זנגריה ומטורען. יש אנשים נהדרים ושוחרי שלום, לא עושים הצגות. הם עצמם מתלוננים על מה שהולך בכפרים שלהם. מי שמעיר לנהג צעיר בכפר – חוטף כדור בחלון הבית. לא יודע איך ניתן לתקן את המצב הזה. צריך להתחיל לנהוג ביד קשה".

הם מודאגים גם מהקיטוב בעם, מהציניות של פוליטיקאים שמסלימים ומייצרים קרעים כאלה. במישור האישי הם מאושרים. "מעולה לנו, אין מילה אחרת. מאושרים במה שיש וביכולת לעזור לילדים, שיישארו בלי חובות", אומר אליהו, וחוה מיד מבקשת: "תגיד טפו־טפו־טפו". יש להם שתי עובדות זרות חביבות במיוחד – אחת לכל אחד מהם. אם יש סיבה להתלונן, זו דאגת היתר. "אליהו שומר עליי יותר מדי", אומרת חוה. זה כיף, אנחנו אומרים. "לא כיף, מלחיץ. שייתנו לי לעשות מה שאני רוצה", היא אומרת בדרכה הקסומה. הם נהנים ממשפחה מאוד מגובשת. "אנחנו מדברים בינינו בעיקר על הנכדים. אין יום שלא נכנס לפה ילד־שניים או הנכדים. המקרר מלא כל טוב, מחכה להם".

על הכורסה: חוה כסלו, האלופה הבלתי מעורערת של הרכבות במטעים. לצידה: אליהו, שהפציעה קשה לא הרחיקה אותו מהחקלאות, רק העבירה אותו לקלנועית. ברקע: הנוף ששכנע אותם להפסיק להיות קיבוצניקים

ב־1970 נולד בנם הבכור, ומהר מאוד היה ברור לחוה שהיא לא משתפת פעולה עם לינת הילדים המשותפת. "אמא שלי הביאה הביתה את אחותי הצעירה ממני ב־18 שנה, בניגוד לדעת הקיבוץ. לא אהבו את זה אז. ניסו אפילו לעשות טיפול פסיכולוגי למשפחה, להבין למה הם רוצים את הילדים איתם בבית"

"מורידים לנו מהמטעים את כל שעוני המים וכל המחשבים. גם המזנון בתחנת הדלק נתון לפריצות כל הזמן. הם לוקחים ציוד ומוצרים לפי הזמנה. בונים אצלם מזנון שבנוי עלינו. פעם מכונת אספרסו ומכונת ברד ופעם ארטיקים"