סיירת ניירת: הצוות שמשתק את ארגוני הפשיעה

יפו, מאי 2017, מעט לפני הזריחה. כוח של 450 שוטרי יס"מ ויחידות מיוחדות ממרחב יפתח פושט על "מתחם אבו־סייף" בעיר. המתחם, המוקף בגדר ומרושת במצלמות, נחשב כבר שנים ארוכות לכאב הראש הגדול של המשטרה באזור: החמולה המתגוררת בו הפכה לשם נרדף לסחר בסמים ובאמצעי לחימה, הלנת שוהים בלתי חוקיים, הלבנת הון, בנייה ללא היתרים ועוד. עד כה לא נעשו מאמצים לייבש את הביצה; המשטרה ניסתה לכל היותר לפצוע את היתושים ולהוציא אותם לחל"ת במועדון הדלתות המסתובבות של שב"ס. אך הפשיטה הזו שונה. יחד עם השוטרים מגיע למקום גם צוות לא קטן בבגדים אזרחיים, נציגי רשויות האכיפה: משפטנים מהפרקליטות, וטרינר, מפקחי תכנון ובנייה, אנשי חברת החשמל, פקידי מע"מ ומס הכנסה ועוד. דווקא הם, שטיפול בפשיעה כלל אינו תחום התמחותם, אמורים לחסל אחת ולתמיד את הפעילות העבריינית במקום. הם מתחילים לאסוף ראיות, להגיש צווים, לפרק חיבורים לא חוקיים ולהכין תשתית לתביעה בהיקף של מיליונים.

"דמיין ראש משפחת פשע שמחזיק עורכי דין יקרים, ויודע איך לנקות את עצמו מכל קשר לפעילות הפלילית שהוא מנהל – אבל מעליו חגה להקת עורבים שהוא אפילו לא רואה", אומר בעיניים בורקות אלעד רוזנטל, מנהל היחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות. "עם שחר הלהקה פושטת עליו: כל הלגיונות, התותחים, הצנחנים, הפרשים והחי"ר – כולם נוחתים לו על הראש במכה אחת. אין לו שום אפשרות להתמודד עם זה".

מה מחפשים העורבים?
"כל מה שהחוקרים הפליליים לא מחפשים. העבריין רוצה לבצע את הפשע המושלם, אבל כמעט תמיד הוא יעשה שגיאה בתחומים אחרים. כשהמשטרה שוברת את הראש על מתחם פשיעה, היא מנסה להשיג הוכחות לפעילות פלילית של סחר בסמים ובנשק, סרסרות או הפעלת קזינו – וזה לא קל, כי עבריינים מקצוענים יודעים להעלים ראיות או להשתמש בחיילים זוטרים. אלא שחוץ מפשיעה, במתחם כזה תהיה קשת רחבה של עוד הפרות חוק אזרחיות: בנייה בלתי חוקית, גנבת חשמל, חיבורי גז פיראטיים, העלמות מס, מפגעי בטיחות, בעלי חיים לא רשומים. לכן אתה לוקח את כל הרגולטורים הרלוונטיים, מושיב אותם לשולחן עגול, וכל אחד עושה את ההכנה שלו. ואז, ביום אחד כולם פושטים על היעד – נותנים צווים, מחרימים את מה שצריך להחרים ופותחים סדרה של תיקי תביעה בסכומים שיכולים להגיע באופן מצרפי למיליונים. הארגון מתייבש, החמצן הכלכלי שלו נעלם, וכל זה במנותק לגמרי מההליכים הפליליים".

מחילת הארנב

אל חדר ישיבות קטן במגדל תל־אביבי מתקבצים כמה מהעורבים לספר את סיפורם. מלבד רוזנטל נוכחים כאן ד"ר הדר מסורי, ראש תחום אכיפה אזרחית בפרקליטות חיפה; טל שטיין, המשנה לפרקליט מחוז דרום (אזרחי); עו"ד אסנת דפנה, תובעת במטה הראשי של היחידה בירושלים; ועו"ד אריאל אררט, הממונה על אכיפה משולבת בפרקליטות מחוז תל־אביב.

התחום כולו נוצר יש מאין לפני כעשור. המחלקה האזרחית בפרקליטות נכנסה באותם ימים למהלך של בירור אסטרטגי: היא שאלה את עצמה מהן מטרותיה ומה צריך לעשות בפועל כדי לקדם אותן. אחת האבחנות הייתה שהפרקליטות האזרחית, בניגוד למקבילתה הפלילית, מסתפקת בהגנה על המדינה מפני תביעות, ואינה מקיימת כל פעילות התקפית. כתוצאה מכך, משלם המיסים הישראלי מאבד נכסי ציבור יקרים שאיש אינו מגן עליהם. המהלך החשיבתי הוביל לגיבוש תוכנית אסטרטגית בעלת שלוש זרועות: אכיפת חוק אזרחית במקומות שבהם המדינה היא נפגע העבירה; תקיפת ארגוני פשיעה ותופעות עברייניות בכלים אזרחיים, במטרה לייבש אותם; ומאבק נגד השתלטות יזמים פרטיים על חופים, ניצול קרקעות חקלאיות לשימושים מסחריים אסורים ועוד.

"אתה נכנס כאן למחילת הארנב, והיא תחשוף אותך לארץ הפלאות", אומר רוזנטל. "זהו תחום מגוון ומסעיר שמתנהל פה באווירה של סטארט־אפ. כל הזמן ממציאים כלים חדשים, ועל כל תופעה עבריינית אנחנו עושים מו"פ (מחקר ופיתוח) במטרה לפצח אותה ולגלות איך הופכים אותה ללא משתלמת, כך שהיא תיעקר מהשורש".

אחת הסוגיות המורכבות שהיחידה מתמודדת עמן היא תופעת חברות הפרוטקשן הסוחטות דמי חסות מבעלי עסקים. רוזנטל מספר על שיטות הפעולה של כמה "חברות שמירה" מטובא־זנגריה, הסמוכה לראש־פינה. כשאלה היו פונות לחקלאי ומציעות את "שירותי השמירה" שלהן, הוא לא היה יכול לסרב: כל אחד מבעלי המשקים באזור ידע שתשובה שלילית ביום משמעה טרקטור שרוף בלילה.

"התביעה הפלילית ניסתה להגיש כתבי אישום בגין חברות בארגון פשיעה, אבל זה מורכב מאוד", מסביר רוזנטל. "אנחנו הלכנו על נושא רישוי העסקים. החקלאי או הקבלן חייבים לקבל חשבונית על ההוצאה שלהם, והחברות היו מנפקות להם חשבוניות חוקיות. זה הכרחי גם מבחינתן: הלבנת ההון היא האתגר המרכזי של ארגוני פשיעה גדולים, ובלעדיה היכולת שלהם להשתמש בכסף היא מאוד מוגבלת. לנו היו ראיות לכך שה'שמירה' הזו היא לא שמירה אלא מדבקה שהם שמים על האתר של הקבלן או החקלאי. המשמעות שלה היא פרישת חסות מול עבריינים אחרים, והבטחה לנסחט שאף אחד לא יתקרב אליו. אנחנו קוראים לזה 'שמירת מדבקות'.

"פתחנו במהלך של פסילת ספרים ושלילת רישיונות מכל החברות. זה היה הכי אפור שיש, עם הליכים במשרד הכלכלה ובבית הדין לעבודה, אבל בסוף הרגנו אותן. ביום אחד כל החברות נמחקו, ואין להן שום דרך לקבל כסף או להלבין את ההון. חברות שלמות שהעסיקו עשרות עובדים נעלמו בן לילה. הן ערערו, וההליך עדיין מתנהל".

"בתל־אביב זה מורכב אפילו יותר", מוסיף אריאל אררט. "כמו שבעבר הארץ חולקה לשבטים, כך היום השטח מחולק לארגוני פשיעה. לכל קבלן גדול שבונה פה ברור איזו חברת שמירה הוא חייב לשכור כדי שלא ייגנב לו כל הציוד. העבריינים מציעים מחירים נמוכים יותר מאלו של חברות אבטחה אמיתיות, כי הם לא באמת צריכים לשמור. שומר אחד מכסה עשרות אתרים במקומות שונים בעיר, הכול פיקטיבי. מבחינת הקבלן זהו רווח כפול: גם תעריף נמוך, וגם ביטחון שאם ייגנב לו הקונגו – החברה תדע לאן להגיע ועל מי לאיים כדי להחזיר לו את הכלי.

"התובנה שלנו הייתה שאין קיום לפשיעה בלי תשתית אזרחית. הקבלן אומר לעבריין – 'אני מוכן שתסחט אותי, אבל תביא רישיון של חברת שמירה ותוציא לי קבלות, אחרת אני לא יכול להגיש את זה לביטוח שלי'. העבריין צריך חברה ממשית כדי להלבין את ההון, והוא עצמו כבעל רישום פלילי לא יכול לקבל רישיון. לכן הוא שם בפרונט 'קופים' – אנשי קש שרשומים במקומו כבעלים של החברות. כאן אנחנו נכנסים לתמונה: אחרי עבודה קשה של הרמת מסך אתה מוכיח שהחברה שייכת לעבריין, ושהפעילות שלה מבוססת על מרמה וסחיטה. כך החברה מאבדת את הרישיון, והבעלים האמיתי שלה חוטף מכה כלכלית קשה – כל הכספים שלו מחולטים, סכומים שיכולים להגיע ל־100 מיליון שקלים ואפילו יותר".

מהי המתודולוגיה? נניח שקיבלתם תלונה על חברה שפועלת בצורה כזו – מאיזה כיוון אתם מתחילים לתקוף אותה?
ד"ר מסורי: "יש הרבה מאוד רגולטורים, שכל אחד מהם נוגע בנקודה ספציפית – מנהל מקרקעי ישראל, יחידות מיסוי ומע"מ, מפקחים על זיהומים סביבתיים ועוד. אנחנו בפרקליטות הפכנו לקורת הגג המשותפת של כולם, הגורם שמאתר תופעות פליליות רוחביות ומשמעותיות, ומצרף את כל השחקנים הרלוונטיים עד לייבוש הביצה. זה גם עניין של משילות, כי המפקח הבודד מתקשה לא פעם לממש את הסמכות שלו. הוא מגיע לשטח וסובל מהתנכלויות, ולמקומות בעלי רקע של אלימות הוא חושש בכלל להתקרב. לעומת זאת, כשהוא בא במסגרת כוח גדול שכולל הרבה מאוד שוטרים וקולגות, זה מאפשר לו לייצר אכיפה במקומות שהיא מעולם לא התקיימה. גם המוטיבציה בתהליך ההכנה משתפרת: נניח שאני פקח בתחום ספציפי, ומזמינים אותי לשולחן עגול בהשתתפות הרבה גורמים – אני לא אחשוב להיעדר מפגישה כזו, כי ברור לי שאני שותף פה למשהו גדול".

"אין קיום לפשיעה בלי תשתית אזרחית. הקבלן אומר לעבריין – 'אני מוכן שתסחט אותי, אבל תביא רישיון של חברת שמירה ותוציא לי קבלות, אחרת אני לא יכול להגיש את זה לביטוח שלי'"

גרוע יותר מכלא

את אופן הפעולה מדגים ד"ר מסורי באמצעות המקרה של חמולת אבו־קלייב מחיפה. "זה ארגון פשיעה אלים שמחזיק מגרש מתכות גדול. חומרי הגלם מגיעים בדרכים עקלקלות, ונמכרים לשוק המתכות למחזור. המשטרה מצאה שם אמצעי לחימה שהוסתרו בתוך צינור – רובה אם־16, רימונים ועוד – אבל מכיוון שמדובר במגרש שכל הזמן נכנסות ויוצאות ממנו משאיות, אי אפשר לקשור את הנשק לאדם ספציפי ברמת ודאות של מעבר לכל ספק סביר.

"אנחנו הבאנו חומר מודיעיני ויצאנו למהלך מול עיריית חיפה, כדי שתשלול להם את רישיון העסק מטעמי סכנה לשלום הציבור. אנשי אבו־קלייב פנו לבית המשפט, שקבע שהעירייה לא יכולה לשלול רישיון בלי להסתמך על חוות דעת משטרתית – ואז המשטרה הגישה את חוות הדעת שלה, שמבוססת על הממצאים ועל ההיסטוריה הפלילית של המקום. כך הצליחו להביא לסגירת המתחם. מבחינת הארגונים זוהי מערכה חדשה לגמרי. הם החלו להעסיק עורכי דין אזרחיים ולנסות להתמודד איתנו מנהלית, מה שמחייב גם אותנו להשתפר כל הזמן".

"באזור עיר הבה"דים בדרום פעלה כנופיה שחבריה הורידו דלקנים מרכבים צה"ליים, וגנבו דלק בסכומי עתק", מספק רוזנטל דוגמה נוספת. "הם נתפסו והוגש נגדם כתב אישום, אבל מבחינתם זו בדיחה: באורח החיים העברייני שלהם, שנה־שנתיים בכלא לא ירתיעו אותם. הגשנו נגדם תביעה אזרחית על כל הדלק שהם גנבו. תביעה כזו ממוטטת כלכלית את החמולה, יותר היא לא תשלח גנבים. גם במקרה הזה, אנחנו עוסקים בתופעה ולא בתיק".

הם לא פוחדים מכלא וכן פוחדים מקנס?
מסורי: "כן, אבל זה לא היתרון היחיד שלנו: בתיקים פליליים נדרשת רמת הוכחה גבוהה מאוד כדי להרשיע, ואילו בתיק אזרחי רף ההוכחות נמוך בהרבה".

מהלך מהסוג שמתארים אנשי הפרקליטות יכול לעזור בסגירת בתי בושת, נושא שבשנה האחרונה עלה על שולחנה של הכנסת. "המערכת הבינה שהמאבק לא צריך להתנהל מול הנשים העוסקות בזנות, אלא מול התעשייה שמנצלת אותן", אומר אררט. "כשאנחנו רוצים לייבש את הסרסור, אנחנו מחפשים את כל הנכסים שהוא מחזיק, ואת כל חברות הקש שדרכן הוא מלבין כספים. ואז אנחנו מפעילים צוות חקירה שכולל את כל הגורמים, ופועלים בסינרגיה על כל התשתית הכלכלית שנבנתה".

אררט מזכיר בהקשר הזה שני תיקים גדולים שבהם מילאה המחלקה שלו תפקיד מרכזי. האחד הוא של נוי חדד, שניהלה שני בתי בושת והרוויחה מהם עשרות מיליוני שקלים. השופט שהאריך את מעצרה של חדד תיאר בפירוט כיצד ניצלה את הנשים, וייחס לה "מסוכנות ברמה גבוהה ביותר" ו"מעשים נכלוליים, מניפולטיביים ומִרְמתיים". התיק השני הוא של עינת הראל, המוכרת בכינוי "המאדאם". במשך שבע שנים ניהלה הראל בתי בושת, והפיקה גם היא סכומי עתק. "מה שמיוחד בשני המקרים הללו הוא המרכזיות של התקיפה האזרחית בחיסול העסק העברייני", מסביר אררט. "בעבודה המודיעינית המקדימה שעשינו על חדד והראל, חיפשנו את כל הנכסים והחשבונות שהן מחזיקות, בדקנו את מחזור הכספים והלכנו למס הכנסה ולמע"מ כדי לברר מה היקף הדיווח שהן הגישו ולעלות על פערים. בסוף, כל עבריינית כזו גם מעלימה מיסים, וזו דרך מצוינת לתקוף אותה. חלק מהעבודה זה לעשות הרמת מסך מול נכסים שהיא לא מחזיקה בצורה ישירה, ולשייך אותם אליה. מדובר במשימה קלאסית של פרקליטות אזרחית. בסוף יש גם תוצרים פליליים, כמו אישומים בהלבנת הון, וכך הכול מתחבר".

איך מניחים יד על ההון השחור?
"הרבה פעמים אתה רואה פער גדול בין הדיווח של העבריין למס הכנסה ובין רמת החיים שלו בפועל. אם הוא רשום כמקבל קצבאות אבל נוסע ברכבי שטח מפוארים, אני אמסה אותו על הג'יפ ואעקל לו רכוש באמצעות סעיף 194. אם מוצאים אצלו בבית ערמות של כסף ואין דיווח תואם במס הכנסה, הכסף יחולט. החילוט האזרחי מסוגל לעשות את מה שלא עושה החילוט הפלילי".

סיפוח זוחל

המקרים שמובאים לפתחה של היחידה לא תמיד קשורים בארגוני פשיעה או בפעילות עבריינית קלאסית. לפעמים אלו אזרחים נורמטיביים לכאורה, אפילו בעלי זכויות רבות, אך הפגיעה שהם מסבים לרכוש הציבור אינה דבר שאפשר לעבור עליו בשתיקה.

בדצמבר 2016 הלך לעולמו יוסי ג'ינו, מוותיקי המוסד והשב"כ, ומי שתואר על ידי אהוד ברק כ"אחד ממניחי היסודות ליכולת המבצעית של סיירת מטכ"ל". לאחר מותו פורסמו כתבות שבהן הלינו מקורביו על היחס הנוקשה שקיבל ג'ינו ממוסדות המדינה וממערכת המשפט, ועל הרס מפעל חייו בשנותיו המאוחרות – מתחם המסעדה שהקים בכפר־נחום שלמרגלות הכנרת. הם אף השיקו קמפיין מימון המונים כדי לכסות חוב של 1.5 מיליוני שקלים שהשאיר המנוח בעקבות ההסתבכויות העסקיות והמשפטיות שלו.

"הציבור נחשף בכתבות להיסטוריה של ג'ינו הלוחם, אבל לא שמע על מה שהוא עולל בכפר־נחום", מספרת עו"ד אסנת דפנה על אודות הצד האפל של הירח. "האיש הפעיל מסעדה שעברה על כל חוק אפשרי כמעט, השתלט באופן פיראטי על רצועת חוף לא קטנה, סגר את השטח למבקרים, גבה דמי חנייה שלא כדין וזיהם את הכנרת בשפכים גולמיים מהמבנים שהקים. זו עשיית עושר על חשבון הציבור באמצעות גזלת חוף ציבורי.

"נכנסתי לעובי הקורה בעקבות פנייה של גורם מהמשרד להגנת הסביבה, וגיליתי שיש הרבה הליכים קטנים שמתנהלים במוקדים שונים על ידי פקידים חרוצים. פקיד מעכו שולח מכתב התראה, חברו בצפת פותח הליך נקודתי, שלישי בטבריה נוקט צעד אחר. כל אחד מהם אמון על נושא, ואף אחד לא רואה את התמונה המלאה. זה היה השולחן העגול הראשון בפרויקט הגדול שהשקנו להשבת החופים לציבור. הפלטפורמה המרכזית שעליה התבססנו הייתה רשות מקרקעי ישראל, שהקרקע שלה נגזלה בפלישה בלתי מורשית, אבל בנוסף לזה היו כאן גנבת מים וזיהום של קרקע ושל מים. ג'ינו טען שיש לו הסכם ישן עם רשות הטבע והגנים, והציג הבטחות מכל מיני גורמים שחשבו שמכיוון שהוא גיבור ישראל, אפשר לצ'פר אותו ברצועת חוף על חשבון הציבור. בפועל, לא הייתה לו שום זכות משפטית על השטח. התלבשנו על הליכים קיימים, עיבינו אותם בצורה יסודית והגענו עד לבית המשפט העליון, שפסק שצריך לפנות הכול ולהחזיר את החוף לציבור כשהוא נקי, עם חול ים. המעגל נסגר".

ומה לגבי מקומות כמו עין־גב, שטוענים שיש להם זכויות היסטוריות על החוף?
"החופים בישראל שייכים לציבור, ולא לאף גורם פרטי. נכון שלקיבוץ עין־גב יש היסטוריה הירואית מלפני מלחמת ששת הימים, אבל הוא הציב חסימות על החוף, הפעיל מסעדה לא חוקית על קו המים וסגר את הגישה למטיילים. הגענו איתם לבית המשפט, והם טענו שמאחר שהם מפעילים כפר נופש, דרושות גדרות שישמרו על הקיבוץ ועל הנופשים. בית המשפט לא קיבל את זה, והורה להרוס את כל הגדרות והדק, ולאפשר לציבור להגיע לקו החוף באופן חופשי".

יש רשויות מקומיות שבעצמן מאשרות לקבלנים הקמת מיזם עסקי על קו החוף.
"זה כמובן לא חוקי, ובמקרים כאלה אנחנו מנהלים מאבק. קח לדוגמה את מה שקורה בראשון־לציון: בתוך רצועת חוף לא גדולה, בטווח של פחות ממאה מטרים מקו המים, יש שש מסעדות. כל אחת מהן תופסת שטח גדול מאוד, מציבה מושבים ושולחנות ושמשיות ודשא סינתטי, ומונעת את השימוש בחוף מאזרחים שבאו ליהנות ממנו ולא רוצים לקנות במסעדה. עם השנים הסיפוח זחל והתרחב, ומשפחות שהגיעו לאזור גילו שנשאר להן פחות ופחות מקום כדי לפרוש מגבת ולשבת מול הים".

איך זה קרה, מבחינה חוקית?
"לפי החוק אסור שתהיה בנייה עד מאה מטר מקו המים, אבל כל אחת מהמסעדות התחילה עם היתר תכנוני שקיבלה מהעירייה להפעיל קיוסק קטן של 50 מ"ר לגלידות, ומשם זה הלך והתרחב. מבחינתנו גם ההיתר הראשוני אינו חוקי, כי השטח שייך למנהל מקרקעי ישראל ולא לעירייה, אך הגשנו תביעות רק לגבי השטח החורג מההיתר. פתחנו בהליך מנהלי הנוגע לכל הבינוי והציוד שמחוץ לשטח הקיוסק המקורי, והוצאנו צווים להסרת הפגיעה בסביבה החופית. לאט־לאט אנחנו מצמצמים את המסעדות עד שיחזרו לקיוסקים הנוסטלגיים שהן היו אמורות להיות.

"בעבר אף אחד לא טיפל בפלישות מהסוג הזה, אבל בעינינו זוהי סוגיה חברתית ראשונה במעלה: למי שייך החוף – לציבור הרחב, או לאלו שיש להם מספיק כסף וכוח כדי לסגור אותו? הקמנו את 'פורום החופים', והיום אנחנו מממשים מדיניות ממשלתית של השבת השטח לציבור ועושים צדק חלוקתי".

עיוות היסטורי

טל שטיין ממחוז הדרום עוסקת רבות בנושא הקרקעות החקלאיות, שאותן היא מגדירה כעולם ומלואו. "המדינה, בשנותיה הראשונות, הקצתה למשקים הרבה קרקעות ציבוריות, כדי שיפתחו חקלאות ישראלית. בחלוף השנים ועם ההידלדלות של החקלאות המקומית, התקבלו במנהל מקרקעי ישראל החלטות שאפשרו שימוש לא חקלאי בקרקעות, בהגבלות מסוימות וכנגד תשלום למדינה. בשטח, לא מעט מושבניקים וקיבוצניקים זיהו פוטנציאל כלכלי, והפכו את הנחלות שלהם לאזורי תעשייה.

"מושב שדה־עוזיהו הגיע לשיא של רמיסת החוק. אתה נוסע מצומת אשדוד דרומה לכיוון אשקלון, ורואה משמאלך אזור תעשייה שלם: האנגרים ענקיים, מנופים, משאיות נכנסות ויוצאות. המִנהל עשה מיפוי וגילה שמתוך מאה נחלות, 79 הפכו את השטח שלהן לאזור תעשייה. לכל משק יש 12־15 דונם, ואם תעשה את המכפלות תבין באיזה סדר גודל מדובר. דמי החכירה שהחקלאי משלם על נחלה עומדים על סכום מצחיק של 600 שקל לשנה. עכשיו הוא יושב על שטח ציבורי ענק שניתן לו חינם, בונה האנגר ומשכיר אותו בסכומי עתק. הנחלות שם הפכו למחסן האחורי של נמל אשדוד. חברות שפורקות סחורה בנמל וצריכות לאחסן אותה, יודעות שמחסנים חוקיים באזורי תעשייה רשמיים יגבו מהן תעריף ריאלי, שמבוסס על ההוצאות של הבעלים. בשדה־עוזיהו הקרקע לא עולה כסף, וממילא התעריפים של בעלי המחסנים זולים יותר, אז למה לא?"

"זהו עיוות היסטורי", אומר רוזנטל. "המדינה לא חילקה משאבי קרקע לאנשים הללו כדי שהם יתעשרו על חשבון אחרים. אם אתה שותק מול הפרה כזו, התוצאה היא שחילקת את ההון הציבורי באופן מעוות ולא שוויוני. זוהי שערורייה מתמשכת של היעדר משילות ושל אי צדק חלוקתי".

"המִנהל לא ישב בחיבוק ידיים", ממשיכה שטיין. "הוא הגיש תביעות וקיבל 21 פסקי דין שהורו למפֵרים להפסיק את השימושים הלא־חקלאיים בקרקע, אולם הם צפצפו. אין דין ואין דיין, והחלטות בית המשפט לא נאכפו. כך זה נמרח, עד שאנחנו נכנסנו לתמונה. בנינו תוכנית פעולה והגענו פיזית למשקים, יחד עם כל הגורמים: היחידה לפיקוח על הבנייה, חברת החשמל, רשות המיסים וכוחות משטרה שאבטחו אותנו. כל גורם התחיל לטפל בתחום שלו. אגב, הנה דוגמה לאבסורד: מצאנו בעלת נחלה שרשומה בביטוח הלאומי כמקבלת קצבאות, אך במקביל גרפה בכל חודש עשרות אלפי שקלים מהשכרת החצר שלה.

"שלחנו מכתבי התראה גם לחברות שמאחסנות את הטובין שלהן בנחלות. הזהרנו אותן שהן שותפות לשימוש לא חוקי בקרקע, והן נבהלו והחליטו לפנות את הסחורה.  בהמשך הגשנו 28 תביעות בהיקף של 27 מיליון שקלים נגד בעלי משקים שהפרו את החוק באופן בוטה".

מה הם טענו להגנתם?
"טענות כמו: אנחנו נורא מסכנים, המדינה לא תומכת בחקלאות, לא יכולנו להתפרנס ולכן שינינו כיוון".

הגיוני, לא?
"אם הם רוצים להפוך את הקרקע החקלאית לקרקע לתעשייה, יש להם אפשרות לעשות את זה, הם רק צריכים לשלם סכום שמגלם את ההכנסות מהפעילות החדשה. למה שדווקא אותו בעל נחלה יקבל חינם מהמדינה את הנכס הזה, ולא אני או אתה או כל אזרח אחר? חקלאים במושב הקטן הזה עשו חגיגה בסנוקר על חשבון הציבור. היו שם גם מפגעים נלווים, כמו עשרות משאיות ענק שנכנסות ויוצאות בכל יום בכביש שלא בנוי לתעבורה הזו וילדים חוצים אותו".

"מתוך מאה נחלות במושבה שדה-עוזיהו, 79 הפכו את השטח שלהן לאזור תעשייה והשכירו האנגרים בסכומי עתק. שלחנו מכתבי התראה לחברות שמאחסנות שם את הטובין שלהן. הזהרנו שהן שותפות לשימוש לא חוקי בקרקע, והן נבהלו והחליטו לפנות את הסחורה"

גם כאן עולה השאלה – למה דווקא שדה־עוזיהו? מה עם הקניון הענק בשפיים, שנמצא על שטח מהיקרים במדינה, ומספק לקיבוץ הכנסות במיליונים רבים? הקרקע הזו בוודאי לא הייתה אמורה לשמש למסחר קמעונאי.
רוזנטל: "יש הרבה עיוותים היסטוריים וצריך לטפל בכולם, אבל הקרקע שייכת למנהל והוא זה שצריך לפנות אלינו ולהביא את המידע הרלוונטי בנוגע להפרות הספציפיות בכל מקום. בתוך המנהל יש חטיבה שעוסקת בשמירה על קרקעות הלאום, ואנחנו לא מנהלים אותה או קובעים לה סדרי עדיפויות, אלא נותנים לה סיוע".

"שדה־עוזיהו היה הסנונית הראשונה, ולא נעצרנו שם", מוסיפה שטיין. "אנחנו מטפלים גם בסחורות שמועברות לרצועה ומאוחסנות בנחלות בעוטף עזה. הגענו אל בעלי נחלות באזור מכללת ספיר, שבונים על קרקע חקלאית ערמות של יחידות מגורים ומשכירים אותן לסטודנטים. אנחנו מגישים תביעות ומנהלים הליכים. כשהגענו לאחד המשקים בעוטף עזה, הבעלים היה מופתע: 'מה אתם עושים פה? כאן זה שדה־עוזיהו?'. אם שדה־עוזיהו הוא כבר מותג, והעבריינים מבינים שבעל הבית השתגע, אני יודעת שאנחנו בדרך הנכונה להשבת המשילות והחוק".

10 מיליונים הפכו ל־20

תחום נוסף של פעילות האכיפה האזרחית מתבטא בתביעות יזומות שנועדו להשיב למדינה רכוש אבוד, או לפצות אותה על נזקים כלכליים. כדוגמה לכך מזכיר רוזנטל את המקרה של יפתח גריידי, חייל בחופשה שנקלע לעימות עם בליינים במועדון, ונדקר למוות. בהתאם לחוק, הוכר גריידי כחלל צה"ל והמדינה שילמה פיצויים למשפחתו. "הגשנו תביעה אזרחית נגד הרוצח", מספר רוזנטל. "במסלול הפלילי הוא יקבל את מה שיקבל, אבל מדוע המדינה צריכה לספוג את הנזק הכלכלי?"

נזק מסוג אחר נגרם למדינה כשהמצאה שהגה פרופ' אורי מרטינוביץ, מנהל המרכז לחולי המופיליה בבית החולים שיבא, התגלגלה לידיים פרטיות. מרטינוביץ פיתח "דבק ביולוגי": חומר המוחדר לכלי הדם הפרוצים במקרים של שטפי דם חמורים, וסותם את הקרעים מבפנים. "מדובר בפטנט שהומצא בבית חולים ממשלתי, במעבדות של המדינה ועל ידי עובדי מדינה, ולכן הוא שייך למדינה", אומר רוזנטל. "ומה מתברר? הדבק הביולוגי נמכר על ידי פרופ' מרטינוביץ לחברה פרטית בשם אומריקס, והיא העבירה אותו לחברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, שעשתה ממנו רווח אדיר. לפני שש שנים הפרקליטות הגישה תביעה על גנבת קניין רוחני, והתיק הסתיים בפשרה שבמסגרתה הוחזרו לקופה הציבורית 60 מיליון שקלים.

"הגשנו גם תביעה נגד הטכניון, בשל מכירת זרעים שפותחו במכון וולקני, ששייך לציבור. אין לי שום בעיה עם זה שאוניברסיטה ציבורית תעסוק במסחר, אבל היא חייבת לשמור על זכויות הציבור. היום יש לנו צוות קבוע שסורק את כל ההמצאות שפותחו בבתי חולים ממשלתיים, וחוסם בריחה של קניין רוחני או פטנטים. השינוי הוא לא רק בפרקליטות, אלא גם בממשלה. לפני כן לא היו לה ציפיות מעצמה בנושא הזה, היא לא שמרה על קופת הציבור באופן אקטיבי. היום הפרקליטויות בכל הארץ מסיטות משאבים כדי לעסוק בכך".

"הדוגמאות הללו הן צוהר לעולם שלם", ממשיכה עו"ד דפנה. "המדינה פועלת כל הזמן מול השחקנים הגדולים ביותר במגזר העסקי, כמו חברות תשתית ענקיות או חברות תוכנה מובילות. הבעיה היא שהמדינה יודעת להתקשר איתם בחוזים, אך לא יודעת לשמור על האינטרסים של הציבור מול הכרישים האלה.

"לאחרונה פנו אלינו מהמשרד לביטחון הפנים, וסיפרו על פרויקט תוכנה גדול שהזמינו לצורך ניהול המז"פ של המשטרה. החברה שזכתה במכרז הציעה סכום נמוך יחסית, 10 מיליוני שקלים, והתחייבה לביצוע בתוך כשנה. אלא שבתום הזמן שנקבע היא באה והודיעה שהיא עדיין לא בשליש הדרך לסיום שלב האפיון, ושהעלות הכוללת תהיה 20 מיליון שקלים. בדקנו וגילינו שזה דפוס שחוזר על עצמו: החברות מציבות דרישות חדשות, והמדינה נכנעת. היא לא מוכוונת לניהול סכסוך משפטי, ולכן היא מרימה ידיים ומכפילה או משלשת את התמורה, על חשבון משלם המיסים. כך, באופן קבוע, חברות זוכות במכרז באמצעות הצעה נמוכה, ואז גורפות את הרווחים השמנים מהשטיקים בהמשך. כך לדוגמה 'נט המשפט', מערכת המידע של בתי המשפט, עלתה פי שמונה ממה שהוגדר בחוזה המקורי".

למה שהמדינה תוותר? החוזים לא מנוסחים בצורה טובה?
"הם מנוסחים מצוין, אבל אף אחד לא אכף אותם. מי שחתמו את החוזים לא ניהלו את הפרויקטים מהכסף האישי שלהם, ולא עקבו אחרי האכיפה. התוצאה היא שהשוק האזרחי התרגל שהמדינה מוותרת. במקרה של המז"פ, היועץ המשפטי של המשטרה אמר שלפי החוזה יש למזמין חלון של יומיים לסיים את ההתקשרות. אמרנו להם: אנחנו איתכם. חלטו את הערבויות שהחברה הפקידה, ואנחנו ניפגש איתה בבית המשפט. המשטרה אכן הודיעה על חילוט ערבויות בגובה 700 אלף שקלים, והחברה קלטה שכללי המשחק השתנו. עכשיו היא מנסה לצמצם את ההפסדים שלה ולהגיע איתנו להסכם. במקרה אחר ספק המחשוב של רשות המיסים הפחית את כוח המחשוב כדי ללחוץ על הרשות לממן לו שרת נוסף. הוא חטף מאיתנו תביעה משפטית על הפרת חוזה, והבין שהמשחק נגמר.

"משרדי הממשלה יודעים היום שיש להם גב לשמירה על כספי הציבור. אנחנו מחפשים את המקומות שבהם המדינה היא הפראייר הלאומי. לא יכול להיות שאנשים שחתמו על חוזה מול מדינת ישראל, יפרו אותו בלי למצמץ".

עו"ד דפנה מספרת על התנהלות דומה מצד המפעילים של מתקני ההתפלה. "יש חמישה מתקנים גדולים, והמדינה רוכשת מהם את המים עבור הציבור. ההסכם איתם קבע שאחרי תקופה מסוימת המחיר אמור לרדת, בהתאם לירידה בעלויות ההפקה. אלא שכאשר הגיע השלב הזה, החברות טענו שהן מפרשות אחרת את החוזה. אמרנו למשרד האוצר להוציא הודעה חד־צדדית על הפחתת התעריף בהתאם לחוזה המקורי, ולגרום לחברות לתקוף אותנו בבית המשפט. מדובר על עשרות מיליוני שקלים לכל מתקן. אלו הליכים שאנחנו עושים באופן משולב, חלקם כאן בתוך היחידה וחלקם במיקור חוץ באמצעות משרדי עורכי דין גדולים".

"גילינו דפוס שחוזר על עצמו: חברות זוכות במכרז באמצעות הצעה נמוכה, ואז גורפות רווחים שמנים מהשטיקים בהמשך. הן מציבות דרישות חדשות, והמדינה נכנעת. היא לא מוכוונת לניהול סכסוך משפטי, ולכן היא מרימה ידיים על חשבון משלם המיסים"

מים גנובים

במשך שנים רבות פעלה בעיר טירה באר מים בלתי חוקית, בחלקה השייכת לד"ר חסאן מנסור ואיהאב מנסור. בעלי הקרקע לא טרחו לבקש היתרים לחפירה, ולא שילמו היטלי שאיבה. המים אמנם אמורים להיות רכוש הציבור, אך שני היזמים ראו בהם רכוש פרטי ומכרו אותם לתאגיד המים של העירייה באמצעות חברה בשם "הדרן". כתב התביעה שהוגש נגד המנסורים בבית המשפט המחוזי בלוד מתאר את שיטת הפעולה: השניים הקימו כמה חברות קש – "הלורד", "הברון" ו"הדרן 10", והכריחו את תאגיד המים לשלם לחברות הללו ולא ל"הדרן" המקורית. בנוסף הם הפעילו גובה מטעמם, שעבר בין משקי בית וגבה באופן ישיר מלקוחות הקצה תשלום במזומן.

"מים הם קניין ציבורי גם אם הם נמצאים מתחת לקרקע פרטית. שאיבה שלהם ללא היתר היא גנבת משאב ציבורי", מסבירה דפנה. "כשרשות המים שלחה לאנשים הללו התראות ודרישות תשלום, הם התעלמו. התיק הועבר לרשות האכיפה והגבייה, שפתחה בהליכים נגד הדרן, אולם גם היא לא הצליחה לגבות את החוב".

הבעיה הייתה שההכנסות זרמו לחברות הקש, בעוד החברה ששואבת את המים נותרה מרוקנת ממזומנים ולא יכלה לשלם את חובותיה, שהגיעו ל־89 מיליון שקלים. כאן נכנסה הפרקליטות לתמונה. נגד הבעלים הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ, שנחת עליהם רגע לפני גיחה לטיול תענוגות מסביב לעולם. בכתב התביעה דרשה המדינה הרמת מסך והטלת אחריות על המנסורים ועל חברות הקש שלהם.

"הבנו שהחיצים בשלב הראשון לא כוונו למטרה הנכונה, ושצריך לרדוף אחרי העבריינים ולא אחרי החברה. הגשנו תביעות אישיות, אספנו מידע על החברות, הרמנו מסך, הטלנו עיקולים אישיים ושללנו מהבעלים את האפשרות לברוח מהארץ או להבריח נכסים. אפילו קיבלנו כינוס נכסים על הבאר עצמה, כדי שיהיה אפשר לגבות באמצעותה את החוב.

"תיק הדרן הוא תיק דגל, כי קיימים בו שלושת המרכיבים של הפעילות שלנו: גם אכיפת חוק, גם השבת אינטרס כלכלי של המדינה, וגם מימוש ריבונות. לקחנו תופעה עבריינית רחבה וייבשנו אותה. צריך לתת קרדיט גם לרשות המים, ששילמה את החובות לחברת החשמל, תיקנה את המשאבה והחזירה את הנכס לציבור". אגב, חלוקת הקרדיט עולה שוב ושוב לאורך הריאיון: לבני שיחי אכפת מהשורה התחתונה, והם חוששים מהדגשה יתרה של חלקם בפעילות האכיפה על חשבון השותפים לעשייה במשרדי ממשלה אחרים.

"הפרקליט הוא ראש גדול", מסכם אריאל אררט. "אנחנו לא רק עורכי דין, אלא גם פקידים בעלי סמכות שלטונית ואחריות כלפי האזרחים. זה מה שמאפשר לנו לממש מדיניות ציבורית קלאסית. אנחנו גמישים, מסיטים משאבים למקומות שבהם אנחנו הכי אפקטיביים, ומשרתים את הציבור".