"אני עושה את דרכי לבניין מספר ארבע. הדרך מתמשכת וכעבור זמן קצר אני מבין שהלכתי לאיבוד. בעודי מנסה להבין היכן אני נמצא, אני מרגיש איך מפלס הלחץ שלי עולה. אני מנסה לאתר את הכניסה הראשית למכללה. (…) בצידו המזרחי של הקמפוס שוכן המסגד, ואני משתדל להימנע מלהתקרב אליו. מזמן לזמן עובר בי רעד.
"התחושה שלי היא שאני בסביבה זרה. (…) כמו לפתע לפקוח את העיניים ולגלות שאתה במרכז העיר שכם או דמשק, לבד וללא הגנה. אינספור פעמים מצאתי את עצמי במקומות כאלה בשטחים, אבל עם נשק ובחברת חיילים אחרים. כעת אני לבד, חמוש במחברת וכריך, ורחוק מכל סוג של סיוע. מי יודע שאני כאן. האם הייתי אמור להודיע לגורם ביטחוני כלשהו? לתאם את כניסתי למרחב? בכל זאת, אני סגן־אלוף שזה עתה השתחרר משירות פעיל בצה"ל. (…) 'אתה מטורף?', מטיחים בי חברים ובני משפחה. 'אתה נורמלי? מה זה הדבר הזה? אתה חמוש? השב"כ יודע? הצבא אישר לך בכלל להירשם למכללה?'. אני מסלק את השאלות הטורדניות האלו מראשי וממשיך בדרכי בקמפוס. זה לא יכול להיות כל כך דרמטי, אני אומר לעצמי. ובכל זאת, לרגע יש לי תחושה שמעליי מתנוסס שלט ענק וחץ מופנה אליי: הנה היהודי הראשון שהעז להירשם וללמוד במוסד האסלאמי הזה".
(מתוך "יומן אל־קאסמי")
כשאבי שלו סיים 24 שנות שירות צבאי, חלקן הגדול בחטיבת המחקר של אמ"ן ובמנהל האזרחי, הוא לא חשב לצאת לטיול במזרח הרחוק או בדרום אמריקה. בניגוד לרבים מהקצינים הבכירים במיל', הוא גם לא מיהר למצוא לעצמו תפקיד של יועץ בחברה גדולה או להתמודד על משרה נחשקת בשירות הציבורי. במקום זאת הוא חיפש מכללה אסלאמית ללמוד בה לתואר אקדמי – ובעיקר להכיר מקרוב את השכנים שרובנו לא פוגשים ביומיום. כך מצא את עצמו בקמפוס של "אל־קאסמי", מכללה לחינוך השוכנת בבאקה אל־גרבייה.
"הופתעתי מקיומו של סיור פלסטיני במנהרות הכותל, כי זה מקום שהוביל מבחינתם למרחץ דמים. אחר כך הבנתי שהם משתמשים בביקור במנהרות כדי להעמיק את הנרטיב שלהם. כאשר סיפרתי במכללה על הסיור, הסטודנטים התפלאו לשמוע שאני באמת מאמין שהיה בית מקדש בירושלים. כלומר, הם חיים את הנרטיב הפוליטי הפלסטיני"
"החלום שלי היה ללמוד על החברה הערבית, במכללה ערבית, עם ערבים", מספר לי שלו. "אומנם עשיתי באוניברסיטת ברלין מסלול לתואר שני בלימודי אסלאם, בפרויקט שלמדו בו גם פלסטינים ומוסלמים מכל העולם, אבל זה לא היה אותו הדבר. ביחידת מתאם הפעולות בשטחים שירתו איתי חיילים שלפני עלייתם ארצה הספיקו ללמוד אסלאם וערבית באוניברסיטאות בדמשק ובירדן. הייתי שומע את הסיפורים שלהם ומקנא.
"הבנתי שמציאות החיים שלי –יהודי שמתגורר במודיעין, סגן־אלוף במילואים, נשוי ואב לארבעה – לא תאפשר לי לקפוץ לסמסטר בדמשק, ברבת־עמון או אפילו בקהיר, ולכן חיפשתי משהו ריאלי יותר. חשבתי על אוניברסיטה פלסטינית שיש לה קמפוס ברובע המוסלמי בירושלים. זה היה בימים סוערים של סכינאות ומתיחות ביטחונית, ואף שאני דובר אנגלית וערבית שוטפת, הבנתי שלא אצליח להסתיר את הזהות שלי במשך שנתיים, וגם לא רציתי להתחבא. החלטתי בסופו של דבר ללכת למכללה בבאקה אל־גרבייה, שם אוכל להרגיש בטוח יותר. היו כמובן הרבה סטיגמות, וקרובי משפחה וחברים נבהלו וניסו לשכנע אותי לוותר על החוויה".
אבל שלו לא ויתר, והיה ליהודי הראשון שנרשם למכללה הזו. "הגשתי טפסים, ניגשתי לבחינות הקבלה ועברתי אותן. היו הרבה שאלות. מהרגע הראשון הבינו בהנהלה שאני קצין משוחרר, ולכן זומנתי לנשיא המכללה לשיחה שבה תהו על קנקני וניסו להבין למה אני רוצה ללמוד אצלם. לבסוף, למרות המידע על הרקע שלי, הם קיבלו אותי".
בספרו "יומן אל־קאסמי", שראה אור לאחרונה בהוצאה עצמית, מגולל שלו את חוויותיו משנות הלימודים בבאקה אל־גרבייה, ומעניק הצצה לא שגרתית אל תוככי החברה הערבית בישראל. את המרצים ואת הסטודנטים ששוחחו עמו הוא מצטט בשמות בדויים – בין השאר כדי לא לחשוף את זהותם של מי שהשמיעו ביקורת נוקבת, מפתיעה בכנותה, על החברה שבה הם חיים.
"החינוך בחברה הערבית משקף את הבעיות שיש לנו במודרנה. כערבים, ולא רק בישראל, אנחנו חיים את העבר, ואת הילדים שלנו אנו מחנכים לאתגרי העבר", מביא למשל שלו מונולוג של מרצה, בשיעור שעסק בשיטות חינוך. "הביטו מסביבכם, הביטו בעולם. מה מייצרים ותורמים הערבים לכלכלה העולמית. האם אתם מכירים מוצר אחד ויחיד שאנו, החיים בחברה המודרנית, עושים בו שימוש יומיומי, ואשר הומצא או יוצר בפועל בידי ערבים? (…) אנחנו הערבים מתנהלים כחברה צרכנית, כלומר חברה לא יצרנית. אנחנו פסיביים ומתקשים להיות אקטיביים. מדוע זה כך? משום שאנו מחנכים את ילדינו לפסיביות, לקבלת המציאות, לצייתנות ולהיעדר יוזמה אישית. לשינון החומר על מנת להקיא אותו ברגע המבחן. (…) זה כמובן בניגוד למצב אצל היהודים".
"בשיחות עם סטודנטים נתקלתי בהמון ביקורת פנימית", אומר שלו, "אבל סוגיות ערכיות לא הונחו על השולחן כדי לדבר עליהן לעומק. הקורס הזה היה חריג, כי הוא נגע בקשיים במערכת החינוך הערבית. יש אתגר גדול בפני הערבים, והם מתקשים לצלוח אותו: ליצור חינוך ביקורתי ודינמי, פורץ גבולות. זו עדיין חברה פטריארכלית, שמתבססת על עקרונות של שבטיות ודת – והדבר מתבטא גם בהסתפקות בשינון ובקבלת הכללים מהמבוגרים, ללא חשיבה יצירתית. השתלבות בכלכלה מחייבת יצירתיות ופריצה קדימה, והיה מרענן ומרתק לשמוע את הביקורת בנושא הזה. יכולתי לראות שהדברים נכנסים אל ליבם של הסטודנטים, וייתכן שעצם הנוכחות שלי, היהודי מהתרבות האחרת, פיתחה את הדיון ואת ההשוואה בין החברה הערבית לחברה היהודית ולמערב".
"ידוע שיש בחברה הערבית הרבה זרמים ואוכלוסיות, אבל רק כשאתה נחשף לזה מקרוב, אתה מבין את השונוּת התרבותית במגזר, שבעינינו מקוטלג כולו כ'ערבים'. הצעירות מהפזורה מייצגות מרחב תרבותי שונה לעומת חברותיהן מערי המשולש. אתה רואה אוכלוסיות שונות שמתערבבות בקמפוס, ולא תמיד זה מתערבב טוב"
מאזן אימה
"תגיד, יא אבי, למה באת ללמוד כאן. יכולת ללמוד בתל־אביב, לא?
"אני רוצה ללמוד במכללה ערבית ובשפה הערבית. באתי לכאן כי זה המקום הכי מעניין ומאתגר עבורי.
"הבנות מקשיבות לי בסקרנות רבה. אבל לא פחדת? שואלת אחת הסטודנטיות. זה בטח מפחיד בשבילך להיות כאן, עם כל הערבים. אנחנו נראים מפחידים, רוצחים ופושעים, לא? דעתן של כמה מהסטודנטיות אינה נוחה מהשאלה הפרובוקטיבית. אני שומע כמה מלמולים מסתייגים, אבל הם רפים למדי. מה אתן עושות? משתיקה אחת הסטודנטיות את המסתייגות. גם אני פחדתי מהיהודים פעם. עכשיו אני כבר לא פוחדת. (…) המנהל שלי קוראים לו שמוליק, הוא כל הזמן שואל אותי אם הכול בסדר, כאילו מבקש שאני לא אתקוף אותו. היהודים פוחדים מאיתנו. אני רואה את זה כל הזמן.
"היא מסמנת באצבע על החיג'אב ומביטה בי. זה כיסוי הראש שלנו, הוא מפחיד אותם. אני רואה את זה בעיניים של הילדים היהודים. הם חושבים שאנחנו רוצחים. טרוריסטים. אבל אני מהעבודה לבית, מהבית לעבודה, ובסוף השבוע באה ללמוד. אני רק רוצה לקבל את התעודה ולהתקבל למשרד החינוך".
הפגישה עם שלו, בן 50, מתקיימת בביתי. מיד כשהוא יוצא ממכוניתו אני מבין שלא היה לו קל להיטמע בין הסטודנטים במכללת אל־קאסמי. לא רק בגלל צבע עורו הבהיר, ולא בגלל שיערו הארוך, שאינו אופייני למגזר הערבי; מדובר באדם שמתנשא לגובה של שני מטרים, ופשוט אי אפשר להתעלם מנוכחותו.
הוא גדל בדרום־אפריקה, ושם רכש את האנגלית השוטפת שלו. את שירותו הצבאי התחיל בחטיבת המחקר של אמ"ן, והתקדם עד לתפקיד ראש מדור ולדרגת סרן. אחר כך מילא שורת תפקידים במנהל האזרחי – יועץ לענייני פלסטינים בגזרות רמאללה, בית־לחם ועזה, ראש המדור האחראי על הקשר עם ארגונים בינלאומיים, ראש ענף כלכלה במנהלת התיאום והקישור בעזה, יועץ מתאם הפעולות בשטחים ועוד.
מכללת אל־קאסמי, שהוא בחר ללמוד בה לאחר שחרורו מצה"ל, הוקמה לפני ארבעים שנה כמכון להכשרת קאדים, דיינים בבית הדין השרעי. בהמשך הפכה למכללת הוראה המוסמכת להעניק תואר ראשון ושני בחינוך. כיום זו אחת המכללות המובילות והנחשבות במגזר הערבי, והיא אף מועמדת לזכות במעמד של אוניברסיטה. המוסד מזוהה עם הזרם הסופי באסלאם, והוא א־פוליטי, שומר על ממלכתיות ונצמד לתכנים של משרד החינוך. המסלול שבחר שלו מתפרס על פני שנתיים, ובמהלכן נדרשים הסטודנטים לשני ימי לימודים בשבוע ועוד יום אחד של עבודה מעשית.
במשך לימודיו, בשנים 2018־2019, ידענו כמה תקופות של מתיחות ביטחונית והסלמה בגבולות. כך היה למשל לאחר הכרזתו של טראמפ על הכרה בירושלים בירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית אליה: הפלסטינים הגיבו בהתפרעויות וב"צעדות שיבה", שהסתיימו בהסתערות על הגדר ברצועת עזה. שלו לא היה יכול אז להתעלם מהחשש שעל אף החזות הלבבית שהוא פוגש בקמפוס, יהיו שם מי שיבקשו את רעתו. כשקרא את הפוסטים שפרסמו בפייסבוק חבריו וחברותיו לספסל הלימודים, שהביעו אמפתיה לצד הפלסטיני, התחושה הרעה גברה.
"באחת ההפגנות נהרגו חמישים פלסטינים בקרבת הגדר בעזה, והוכרז יום אבל ברשות הפלסטינית. היו תגובות קשות מאוד גם ברחוב הערבי בישראל. נסיעה למכללה ביום כזה הייתה בגדר סכנה. מה אעשה אם הדברים יתפתחו סביבי בצורה לא צפויה, ואני אשאר תקוע שם? הרקע הצבאי שלי לא הוסיף שקט נפשי, אלא להפך. הייתי מודע לסיכונים, והבנתי שאם ירצו לפגוע בי, זה לא כמו פגיעה באזרח אחר.
"התלבטתי אם ללכת ללימודים, והחלטתי להישאר בבית. עם זאת, התחושה שלי במכללה הייתה נוחה בדרך כלל. האווירה הייתה טובה, ולא נתקלתי באף אירוע בעייתי. גם הסטודנטיות שדיברתי איתן ניסו להרגיע אותי, ושאלתי את עצמי אם אני לא מקצין ומגזים. בדיעבד, כשאנחנו רואים את אירועי שומר החומות, אני מבין שהיה בסיס לחשש שלי. יש מורכבות ביהודי שבוחר לשהות בסביבה ערבית אסלאמית. ובכל זאת, רציתי ללמוד במקום כזה ולהרגיש בטוח, כמו שסטודנטים ערבים מרגישים בטוחים במכללות ובאוניברסיטאות שלנו".
דרך שיחות כמו זו המצוטטת לעיל, הוא למד שערביי ישראל מודעים לתדמית האלימה שיצאה להם בקרב החברה היהודית, ולעיתים מצרים עליה. "הנקודה הזו עלתה גם כשדיברתי עם מנהלים בבתי ספר ערביים: הם מרגישים שהיהודים פוחדים מהם, ולא מתגאים בכך. מנהל מהפזורה ציין באוזניי שבעבר הבדואים נחשבו למגזר שאפשר ללמוד ממנו הכנסת אורחים וכבוד לאחר, אבל במשך השנים תדמיתם השתנתה לרעה. היום יהודים מפחדים מהם ורואים אותם כגנבים ואלימים. 'אנחנו הבדואים בבעיה', הוא אמר בצער. ויש גם פחד בכיוון ההפוך: בתחילת התקופה שלי במכללה, הסטודנטים שם חשבו שבאתי לאסוף עליהם מידע בשביל השב"כ או המשטרה. הקטלוג הראשוני שלי היה שאני ביטחוניסט שרוצה ברעתם".
השיחות היומיומיות עסקו בנושאי פוליטיקה וביטחון? מה חושבים מחנכי העתיד של החברה הערבית על הסוגיות הבוערות?
"זה היה תמיד ברקע, אבל לא התקיים דיון או פולמוס בעניין. הסטודנטיות היו ממוקדות משימה – לעבור את הבחינות כדי להתקבל לעבודה במערכת החינוך ולהשיג מה שאפשר במציאות הכלכלית־האזרחית הקיימת. אני זוכר שגם בימים סוערים, כשהסתכלתי בטלפון בהפסקה כדי לעקוב אחרי האירועים בעזה או בשומרון, החדשות לא העסיקו אותן".
"אחרי יום שנהרגו בו חמישים פלסטינים ברצועת עזה, היו תגובות קשות מאוד ברחוב הערבי בישראל. מבחינתי נסיעה למכללה ביום כזה הייתה בגדר סכנה. סטודנטיות שדיברתי איתן ניסו להרגיע אותי, ושאלתי את עצמי אם אני לא מקצין ומגזים. בדיעבד, כשאנחנו רואים את אירועי שומר החומות, אני מבין שהיה בסיס לחשש שלי"
הרחוב פולש הביתה
בקרב הסטודנטים שלמדו איתו – רובם למעשה סטודנטיות – מצא שלו מנעד רחב של אדיקות דתית, וכן פערי מעמדות בין עירוניים לבדואים ובין חילונים לדתיים. "ידוע שיש בחברה הערבית הרבה זרמים ואוכלוסיות, אבל רק כשאתה נחשף לזה מקרוב אתה מבין את השונות התרבותית במגזר שבעינינו מקוטלג כולו כ'ערבים'. זאת לא חברה מונוליטית; יש בה הרבה גוונים, ואפילו זרוּת. מהשיחות עם הסטודנטיות למדתי למשל על התחרות בין האזורים. מי שלומדת באוניברסיטה האמריקנית בג'נין תופסת את עצמה כבעלת מעמד חברתי שונה לחלוטין מזו שלומדת בחברון. הצעירות מהפזורה מייצגות מרחב תרבותי שונה לעומת חברותיהן שמגיעות מערי המשולש. זה ניכר בלבוש, בנראות, בסגנון הדיבור, בלהג. יש נימה של זלזול כלפי מי שמגיעה מהנגב; הבדואים נתפסים כאוכלוסייה שמצטרפת לעולם ההשכלה באיחור, בלשון נקייה. אתה רואה אוכלוסיות שונות שמתערבבות בתוך הקמפוס, ולא תמיד זה מתערבב טוב. יש הרבה מתיחות וחסר חיבור".
רבות מהסטודנטיות, מספר שלו, עטו על עצמן חיג'אב ואפילו ניקאב, המכסה לא רק את שיער הראש אלא גם את הפנים. בספרו הוא מתאר את הגישושים הזהירים שלו בניסיונותיו לתקשר עם עמיתותיו לספסל הלימודים, כשלא ידע עדיין מהם הכללים ואל מי בכלל מותר לפנות. שיחה מעניינת נקשרה בינו ובין דאליא, צעירה מהגליל, בת לערבים־ישראלים מרמלה. כשהייתה ילדה קטנה עברו איתה הוריה לחברון, ובימי מבצע חומת מגן חזרו לתחומי הקו הירוק. היא סיפרה לשלו שבכוונתה להגר לארה"ב מיד לאחר שתסיים את לימודי ההוראה. "אני לא אוהבת ערבים, אני לא מסתדרת איתם", נימקה. כהמחשה לזרות האופפת אותה, סיפרה דאליא על הכלב שלה שנדרס שבוע קודם לכן: "אנשים אצלנו חושבים שכלבים הם חיות מלוכלכות. הם לא מסוגלים להבין את הכאב שלי, גם לא את הרצון לגדל כלב. איזו חברה איננה מצליחה לכבד אהבה לבעלי חיים?"
דאליא, הוא מספר, גם קבלה באוזניו על "פלישתו של הרחוב הערבי" לחיי הפרט. "לאן שאלך ישאלו עליי ועל מעשיי. מה שאעשה יהפוך לשיחת היום – מה היא עושה ועם מי היא מדברת", מצטט אותה שלו בספרו. "אבא של סטודנטית מג'נין, אימאם, ניסה לרצוח אותה כי היו שמועות בכפר שהבת שלו נפגשת עם סטודנט בקמפוס. היא רק יצאה איתו לשתות קפה. אתה יודע, אבי, אפילו על מה שאנחנו עושים עכשיו בדואים יכולים לרצוח את הבת שלהם. זה מה שיכול לקרות לכל אחת מהבנות בכיתה שלנו. זה טירוף. האנשים האלה לא מבינים את הדת שלנו. אין בדת שלנו קריאה להרוג בנות, ההפך הוא הנכון". במהלך השיחה הזו, נזכר שלו, הוא הנמיך אינסטינקטיבית את קולו – כדי שהספרן שישב סמוך אליהם לא ישמע אותם, כי מי יודע מה יקרה לדאליא אם הדברים ידלפו ויגיעו למשפחתה.
איך ייתכן שבשפה הערבית העשירה כל כך, אפילו יותר מהעברית, אין מילה מקבילה לרצח?
"זה באמת מפתיע. בערבית יש כמה מילים ל'גמל' או ל'חרב', ומילה לרצח אין. יש הרג מכוון, אבל לא רצח. פילוסופים אומרים שהשפה מגדירה את מרחב החשיבה; כאשר אוצר המילים שלך דל בתחום מסוים, המשמעות היא שהתחום הזה חשוב לך פחות, ולכן אין לך יכולת להגדיר או לפרש אותו לעומק. אני לא יכול להתחמק מהמחשבה שהיעדר מילה ל'רצח' משפיע על ריבוי מקרי האלימות והרצח בחברה הערבית".
ושוב הוא חוזר לביקורת, ששמע גם מפיו של סלים, בדואי מהנגב. "ילד חוזר מבית הספר ומביא איתו עט מהודר", סיפר לו סלים. "אביו מסתכל עליו ושואל, מהיכן לך כזה עט? השגתי, עונה הבן. האב יודע שהוא גנב את העט, אבל אומר: יפה לך. למה? כי זה בתרבות שלו". סלים גם סיפר על חוליי הפוליטיקה בעירו: "לפני עשרים שנה מינו יהודי לתפקיד ראש העיר שלנו, והוא ניהל את העירייה באופן מופתי. לאחר כמה שנים נערכו בחירות, ומאחר שיש בעיר חמולה אחת שהיא הגדולה ביותר, התוצאה הייתה בהתאם – נבחר איש מושחת שדואג רק לחמולה שלו. ככה זה בכל העולם הערבי".
בעיני שלו, אמירות מעין אלה מעידות על ניצנים של שינוי. "אנחנו רגילים לשמוע מהם ביקורת נגד ישראל, אבל הם מדברים גם על הכשלים שלהם, וזה סימן טוב. אולי יש כאן התחלה של רצון לתקן. במפגשים בין ערבים־ישראלים ליהודים יש הכרה בשוני, והם מודעים לפערים".
שלו מספר כיצד הגיע פעם אל מתאם הפעולות בשטחים, והגיש מסמך מעמיק בנושא הקולנוע הפלסטיני המודרני. התגובה הייתה עוינת: "הוא גיחך בארסיות ואמר – 'סרטים אתם רואים? לכו לעבוד'. אנחנו יודעים טוב מאוד להתעסק בבכירים פלסטינים, אבל אני טוען שבלי להכיר את הצעירים ואת התרבות שלהם, לא נוכל להבין את הציבור הזה"
הטכנולוגיה מגדילה מרחקים
"אני מתחיל להבין את עוצמת ההשפעה הישראלית והזרה על החברה הערבית. הערבית שבפיהם איננה באמת ערבית. היא סוג של ערבית־ישראלית, שיש המכנים אותה ערברית. הדבר אינו מוגבל לסטודנטים. המורים עצמם – למעט בודדים המלמדים את השפה הערבית הקלאסית – שקועים בה, באותה ערברית מדוברת, עד צוואר. אין כמעט משפט שאינו משלב מילים בעברית או באנגלית. כאילו העברית מתנפלת על הווייתם של הערבים בישראל ומכניעה אותה…
"המילים העבריות מגיחות מכל פינה, משתלטות על המרחב ומנכסות אותו לעצמן. איפתחי אל מזגן, חביבתי (פתחי את המזגן, חביבתי – א"ג). פיל בית כובע ופיל שורול כובע תאני (בבית כובע אחד ובעבודה כובע שני). באלימייל אנא זמינה דאימן (במייל אני זמינה תמיד). בעתיקו טיפים יא טולאב (אני נותנת לכם טיפים, תלמידים). השפה הערבית נרצחת ממש מול עיניך ואוזניך, וכל שנותר לך לעשות הוא לפעור את הפה בהשתוממות ולנשום עמוק. כאשר המרצה מבקש להציג נושא או מושג חשוב, המעבר לעברית או לאנגלית מיידי כמעט. הערבית אינה מספקת אותו. הדיוק והמקצועיות דורשים מעבר לשפה זרה".
אף ששלו דובר ערבית שוטפת ויודע קרוא וכתוב בשפה הזו, הוא חש במחסום לשוני שמגביל אותו בלימודים. מהר מאוד הבין שהערבית השגורה בפיהם של הסטודנטים, ואפילו בפיות המרצים, היא לא זו שהכיר בתקופת שירותו בצבא או בלימודי המזרח התיכון. העברית חדרה לתוכה, לעיתים אף דחקה אותה.
שלו הופתע לגלות שמערכת השיעורים מוצגת בעברית, ואפילו השלט של כיתת לימודי השריעה, הפסיקה ההלכתית האסלאמית, כתוב בערבית ובעברית. בעיניו, זהו מהפך היסטורי ביחסי הכוחות וההשפעה בין החברות הדוברות את שתי השפות. "כשאנחנו היהודים עלינו לארץ, לא הייתה לנו שפה. פיתחנו את העברית המודרנית והחיינו אותה בדרך נס, ובמקביל שאבנו מהסביבה הערבית מילים רבות, כחלק מההשפעה הערבית הכללית על היהודים בארץ ישראל. בעשרות השנים האחרונות אנחנו רואים איך המערכת הזו מתהפכת. הנוכחות היהודית דומיננטית, והמרחב הפלסטיני־ערבי הוא הזוטר. לכן השיח הוא בעברית, והדבר מורגש אפילו במכללה ערבית אסלאמית. זה מצביע על העצמה של ישראל".
את המסע להכרת הצד האחר לא תחם שלו לקמפוס בבאקה אל־גרבייה בלבד. בימי לימודיו במכללה הוא נתקל בפוסט של "המרכז ללימודי ירושלים" באוניברסיטת אל־קודס, שהזמין את הציבור לסיור במנהרות הכותל – "החפירות שהציתו את האינתיפאדה ב־1996, שהובילה למות קדושים של יותר מתשעים פלסטינים". שלו נדלק מיד על הרעיון להשתתף בסיור כזה, ומיהר להירשם. כשהמדריך החדיר באוזני הקבוצה את הנרטיב הפלסטיני, החליט שלו לאתגר אותו ושאל אם ידוע לו מה היה במקום הזה לפני אלפיים שנה. "תראה, אני למדתי היסטוריה, אני לא פוליטיקאי, ואתה לא יכול לצפות ממני לספר לך את הפוליטיקה", השיב המדריך. אחרי ששלו התעקש, הוא ניאות להרחיב: "מבחינה היסטורית, היה כאן בית מקדש יהודי. מבחינת הפוליטיקה, לא היה כאן בית מקדש יהודי. כשערפאת אמר שאין ולא היה כאן בית מקדש יהודי, הוא צדק. זה היה נכון מבחינתו, כי הוא פוליטיקאי".
"הופתעתי מקיומו של סיור פלסטיני במנהרות הכותל, כי זה מקום שהוביל מבחינתם למרחץ דמים", מספר שלו. "אחר כך הבנתי שהם משתמשים בביקור במנהרות כדי להעמיק את הנרטיב שלהם. התפיסה הערבית והפלסטינית כלפי הר הבית השתנתה במשך השנים. יש מסמכים של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, שבהם הוא מודה בקיומו של מקדש יהודי בהר הבית. רק אחר כך, בגלל הסכסוך הפוליטי, התגבש נרטיב שאומר שליהודים אין קשר למקום. כשסיפרתי במכללה על הסיור, הסטודנטים התפלאו לשמוע שאני באמת מאמין שהיה בית מקדש בירושלים. כלומר, הם חיים את הנרטיב הפוליטי הפלסטיני".
פערי התפיסה התחדדו גם בעקבות מפגש עם תאמר, בעלה של אחת הסטודנטיות. בזמן ששוחחו על שיפור השפה האנגלית, הציג בפניו תאמר אפליקציה מעשה ידיו, ובה גלריית תמונות של המנהיגים המשפיעים בחברה הערבית. "אני נכנס לאפליקציה ומתחיל לדפדף בה, ורואה מי האנשים שהוא מגדיר כמנהיגים: בכירים של החזית העממית, אנשים במדי שב"ס ועוד. אתה יושב עם מישהו על כוס קפה, ופתאום מבין שגם אם שניכם נמצאים לכאורה בתוך אותה מערכת חינוך ישראלית, ראיית העולם שלכם שונה לגמרי. זה ממש טלטל אותי. בעיניי אלה טרוריסטים, ובעיניו מנהיגים הראויים להערצה. התחלתי להבין את השוני הקוטבי בהסתכלות על הדברים הכי בסיסיים".
שלו מודה כי המפגשים האישיים לימדו אותו שהוא לא יודע הרבה, אף שבמשך יותר מעשרים שנה עקב אחר החברה הפלסטינית, ורכש מטען מכובד של ידע. לדבריו, המחקר במערכת הביטחון הישראלית מתמקד בארגונים פוליטיים שמחוללים אלימות, ולא מתפנה לעסוק ברעיונות ובכתבים של סופרים צעירים, ביצירות הקולנועיות ובמגמות החברתיות. הסיבה העיקרית לכך, אומר שלו, היא מחסור במשאבים ובכוח אדם. הוא נזכר כיצד הגיע פעם אל מתאם הפעולות בשטחים, והגיש מסמך מעמיק שכתבה חוקרת צעירה ומבטיחה ששירתה תחת פיקודו. נושא המחקר היה הקולנוע הפלסטיני המודרני. תגובת המתפ"ש הייתה עוינת: "הוא גיחך בארסיות ואמר – 'סרטים אתם רואים? לכו לעבוד'".
מערכת הביטחון הישראלית, אומר שלו, יודעת להשחיל טיל חכם היישר אל חלון דירתו של מבוקש בבניין רב־קומות ברמאללה או בביירות – אבל לא יודעת מה חשיבותו של המבוקש מבחינת הרחוב, ולכן גם אינה מסוגלת לצפות את התגובה לחיסולו. "איננו מבינים את הרחוב הערבי, ובעצם איננו מבינים את הערבים. לעיתים נדמה לי שאנחנו היהודים חכמים כל כך, עד שאיננו מבינים כמעט דבר", הוא כותב בספרו.
למה באמת הספרות והקולנוע של הפלסטינים צריכים להעסיק אותנו, או את מקבלי ההחלטות?
"אנחנו יודעים טוב מאוד להתעסק בפרופילים אישיים של בכירים פלסטינים, בהערכות לקראת היום שאחרי אבו־מאזן או בחישובים אסטרטגיים. אני טוען שבלי לצפות בסרטים, בלי להבין את הצעירים ואת התרבות שלהם, לא נוכל להבין את הציבור הזה. גם הם לא מבינים אותנו. סטודנטים שאלו אותי למשל אם אני שומר שבת, כשאני נמצא איתם במכללה בשבת. שאלו אותי אם אני מתפלל, אם אני מאמין בעולם הבא, איך אנחנו היהודים מגדלים את הילדים שלנו, האם אנחנו טסים לחו"ל ומה אנחנו אוהבים לעשות בשעות הפנאי.
"לימדתי שני סטודנטים עברית, ובתמורה הם עזרו לי עם הערבית. אנחנו מדברים על צעירים בני 22 שגרים עשר דקות מנתניה, ולא מסוגלים להגיד משפט אחד בעברית. הידע שלהם עלינו מצומצם, וכך גם הידע שלנו עליהם. אני חושב שצריך לעשות מעין פרויקט תגלית לחברה הערבית בישראל. אנחנו חיים באותה המדינה, אבל לא מכירים זה את זה. פעם היה חיבור הרבה יותר חזק בין ערבים ליהודים בישראל. הדוברת של המכללה אמרה לי שבעבר החברה הערבית הייתה מעורבת הרבה יותר במה שקורה כאן, כי לכל מקום היו צריכים לנסוע דרך יישובים ישראליים, כל העיתונים היו בעברית וערוצי הרדיו והטלוויזיה היו בעברית. היום בכל בית ערבי קולטים ערוצים בערבית מכל העולם. הטכנולוגיה מרחיקה בינינו".
לאחר סיום לימודיו שמר שלו על קשר עם כמה מהסטודנטים והמרצים שהכיר במכללה. בשנתיים האחרונות עבד כמורה לעברית בבית ספר ערבי בבית־חנינא, וכיום לדבריו הוא מתלבט אם להמשיך בתחום ההוראה. בינתיים הוא השתלב בהפקת סדרה טלוויזיונית "בסגנון של פאודה וטהרן. לא יודע אם מישהו יקנה את הסדרה ואם זה יצא לפועל, אבל זה מה שמעסיק אותי היום".
היית רוצה שעוד יהודים ילכו בעקבותיך, ויירשמו ללימודים במוסדות ערביים?
"כן, חשוב שיהודים ילמדו שם. אפשר לקרוא את כל ההיסטוריונים והפרופסורים שמדברים על הערבים, אבל כדי להבין את החברה הערבית, צריך להיכנס לנעליה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
