מאות זמבורות קרעו את עור התוף של באי העצרת לזכר יצחק רבין בשנת 2018. צחי הנגבי עמד על הבמה ונשא דברים, אך רבים מהנוכחים לא היו מוכנים לאפשר לו להשמיע את קולו. זה היה הרגע שבו פולי ברונשטיין – מנכ"לית "דרכנו", גלגולה המאוחר של תנועת V15 – נקרעה סופית מהמחנה שאליו השתייכה.
"בעצרת הזו כבר הפכתי לעומתית לשמאל", היא מספרת לי בדירתה המוארת בתל־אביב. "עמדתי מאחורי הקלעים והרגשתי תחת מתקפה. הצפצופים היו בלתי נסבלים. לא הבנתי איך הנגבי ממשיך לקרוא את הנאום, איך הוא לא מתייאש. הרעש הכאיב לי בכל הגוף. הזמנו את הנגבי, הוא היה אורח שלנו, וההתקפה עליו הייתה משפילה. השמאל הראה בעצרת הזו פנים קיצוניות ומכוערות. זה לא היה עלבון רק להנגבי, זה היה עלבון לכבודו של רבין. חלק מהנוכחים צווחו וצפרו גם כשקובי ריכטר (איש עסקים והיו"ר דאז של תנועת דרכנו – ב"ק) ויאיר לפיד נאמו. הם מחו נגד כל מי שלא היה שמאל מובהק. דליה רבין סיפרה לי למחרת שהמשפחה עמדה הרחק מהבמה ומחאה כפיים להנגבי. זה סיפק לי נחמה מועטה, אבל עדיין כעסתי מאוד, והתביישתי".
גם שנה קודם לכן הייתה ברונשטיין ממארגני אירוע הזיכרון לרבין, וגם אז השמאל התגולל עליה ועל הניסיון שלה ליצור עצרת ברוח מפייסת. "מתוך מחויבות עצומה לזכר רבין וללקחי הרצח, הבנו שהכיכר לא יכולה להמשיך להיות בית הכנסת של השמאל. זה אירוע חשוב מכדי להישאר כינוס שמאלני סגור ומצומצם, ששאר החברה הישראלית לא מעורבת בו, אפילו מודרת ממנו. המטרה שלנו הייתה להגיד: 'ביום השנה לרצח, כיכר רבין פתוחה לכולם ותדבר את השפה של כולם'. היינו נאיביים מאוד", היא אומרת ובת שחוק עולה על פניה. "כשפרסמנו את רשימת הדוברים, פרצה מהומת א־לוהים שלא צפינו. העוצמות של הכעס משמאל היממו אותי".
"לקראת העצרת ב־2017 טענו נגדנו שאנחנו אוסרים על תנועות שמאל להקים דוכנים בכיכר – אף שידעו שזה שקר. היה קמפיין משוגע נגדנו, כי לא הזכרנו את המילה 'רצח' בשלטים. הרבה יותר קל להישאר בתוך הרחם הנעים של השמאל. הייתי מקבלת המון לייקים. לא קל להיעמד מול המחנה שבאת ממנו ולהגיד: אנחנו טועים"
סיבת הזעם: בתוך רשימת הנואמים הארוכה, שובצו שלושה מתנחלים – מיכה גודמן, עודד רביבי ואסתר ברוט, שנאבקה בימים ההם נגד פינויה מביתה בעפרה. בריאיון שקדם לעצרת אף דיברה ברוט על הסתה שהשתוללה מימין ומשמאל לפני רצח רבין. זהבה גלאון, יו"ר מרצ דאז, פרסמה בתגובה תמונה של קהל בעצרת, ועליה הכיתוב "אחדות? לא תודה". גם את האמירה הזו מגדירה ברונשטיין כרגע מכונן וכאגרוף בבטן. "בכל פעם שאני מנסה להסביר לעצמי למה אני לא שייכת יותר למחנה השמאל, התמונה הזו עולה מולי", היא אומרת. בעקבות לחץ ציבורי כבד בוטלה לבסוף השתתפותה של ברוט בעצרת, ונציגי השמאל חגגו. "הכיכר ניצלה מנאום הסתה. המסיתה תישאר בבית", צייץ מוסי רז ממרצ.
הרגעים הללו היו בבחינת המכה בפטיש בתהליך שעברה ברונשטיין באותן שנים. הפרדה מהמחנה שבו גדלה, כבר הייתה בלתי נמנעת. בספרה החדש שלשמו התכנסנו, "תור המתינות – מסע אישי מהשמאל למרכז" (הוצאת ידיעות ספרים), היא מסמנת את תחילתו של תהליך השינוי ביום שאחרי בחירות 2015, שנתניהו ניצח בהן למרות הקמפיין הנרחב נגדו. ברונשטיין החלה אז לחפש תשובות לשאלות שהטרידו אותה, על תפקידו של השמאל בישראל ועל הטעויות שלו. בספר היא מביאה עוד אנקדוטה "קשוחה" כהגדרתה, הפעם ממפגש של ראשי ארגוני השמאל בארץ עם נציגי ארגונים יהודיים־פרוגרסיביים מהתפוצות. "אני יושבת בפורום סגור ואני המומה ממה שאני שומעת", היא מתארת. "הרגשתי שהזעם עיוור את היושבים בחדר. הם ייחסו את כישלון השמאל אך ורק לנתניהו ולקמפיין השטנה שלו נגד השמאל. בשלב מסוים אמרתי להם: 'לא הכול בגלל נתניהו. אנחנו כל כך כועסים, ששכחנו מה אנחנו אוהבים בישראל, ולכן הציבור לא יכול להתחבר אלינו. אנחנו חייבים להתחבר מחדש למה שאנחנו אוהבים במדינה ולתחושת הגאווה בה'. אחת מהנשים במעגל אמרה לי: 'מה יש לאהוב? במה אנחנו אמורים להיות גאים?'. הסתכלתי עליהם, הסתכלתי על עצמי ושאלתי – מה לי ולהם?"
ספרות מרוחות בדם
כדי להסביר מאין ברונשטיין באה ולאן החלה ללכת, צריך לחזור עוד צעד אחורה. בימי מבצע צוק איתן היא מונתה למנכ"לית "קול אחד", ארגון שהוקם בישראל ב־2002 במסגרת ארגון ONE VOICE הבינלאומי. ברונשטיין נכנסה לתפקיד הזה כשהיא נלהבת ומלאת תקווה מהעבודה המשותפת עם התנועה־האחות "קולנו פלסטין". "ל'קול אחד' היו שותפים בארה"ב, באירופה וגם ברשות הפלסטינית, והייתה לה יכולת מרשימה של השמעת הקול המתון של ישראלים ופלסטינים למען פתרון שתי המדינות", היא מספרת.
כעבור חצי שנה התפרקה ממשלת נתניהו השלישית. ראש הממשלה פיטר את השרים ציפי לבני ויאיר לפיד, והחליט ללכת לבחירות. במגירה של ברונשטיין כבר שכבה תוכנית שקיבלה בירושה, ועם הקדמת הבחירות בישראל הגיעה העת לשלוף אותה.
"בשביל חילונים ותל־אביבים, סיפור ההדתה הוא אימה. בתור אמא שמגדלת שני ילדים בתל־אביב, אני צריכה להיות אקטיבית מאוד בחינוך היהודי שלהם, כאילו אנחנו בחו"ל. זה מטריד אותי, ואני לא מוצאת שותפים, כי ההורים האחרים לא רואים את זה ככה. הם במגננה, הם במלחמה על הזהות החילונית"
"התוכנית הזו הייתה מבוססת על הקמפיין של ברק אובמה ב־2008. היא נשענה על אסטרטגיית שטח והפעלת מתנדבים, ונועדה להעלות את שיעור ההצבעה בקרב אנשי שמאל־מרכז. התיאוריה שלנו גרסה שאם נצליח להוציא מהבית את האנשים הנכונים ולהעלות בחמישה אחוזים את שיעור ההצבעה בשמאל־מרכז, נוכל לשנות את מאזן הכוחות בכנסת, ולהביא להקמת ממשלה אוהדת לרעיון שתי המדינות".
התוכנית מהמגירה הפכה לקמפיין V15, ואפשר לומר שהייתה התשתית הרעיונית למפלגת "רק־לא־ביבי" שמלווה אותנו מאז ועד היום. בתחילת 2015 נחת בישראל צוות של חמישה יועצים אמריקנים בראשות ג'רמי בירד, הקמפיינר של אובמה, כדי ללוות את התנועה ששמה לה למטרה לחולל כאן מהפך. "הכותרת ב'ישראל היום' הייתה 'תומכי אובמה באו לסייע להפלת נתניהו'", משחזרת ברונשטיין. "למחרת אנשי הליכוד כינסו מסיבת עיתונאים. הם כינו את הקמפיין 'פרשת העמותות 2', והציגו סרטון וידאו שטוען כי תנועת V15 ממומנת על ידי ממשלות זרות ופלסטינים. הסרטון הסתיים בתמונה של מחבל מסמן באצבעותיו V, ולידו הספרות 15 מרוחות בדם. 'אנחנו או הם', נכתב בשקופית הסיום. בשבילי זה היה קו פרשת המים. הבנתי שאין כאן משחק דמוקרטי בריא, אלא מלחמה".
יהיו שיגידו שאת פתחת במלחמה הזו.
"נכון. אבל אני כותבת בספר: תקשיבו לי, תקשיבו לנתניהו, ותחליטו אתם. אני חשבתי שהרמנו קמפיין מהמם, מרגש וסופר־לגיטימי. הצהרנו שאנחנו רוצים להוריד את נתניהו מכס ראש הממשלה. האם יכול להיות מאבק כזה בתוך מסגרת הכללים הדמוקרטיים? כן, בהחלט. היום אנחנו כבר רגילים להתקפות משולחות הרסן של נתניהו ואנשיו על מתנגדיו, אבל אז ראינו במו עינינו את כדור השלג של אובדן הממלכתיות מתחיל להתגלגל".
את חושבת שנתניהו, במאבק שלו נגדכם, פרץ את גבולות החוק והדמוקרטיה?
"לא, אבל בסוף זה עלה בכיסא שלו, וזה עולה עד היום לליכוד. המפלגה הזו משלמת מחיר על ההחלטה שלה להיות ימין לא ממלכתי. אתה בוחר לתקוף קבוצות בחברה, ואז את הפרקליטות ואת בית המשפט והתקשורת. תקשורת זה דבר חשוב, וגם כשהיא מבקרת אותך באסרטיביות, צריך לשמור על החופש שלה. כשאתה יוצא נגד עיתונאים כי הם מבקרים אותך – זו מלחמה. זה לא לגיטימי.
"ב־2015 זו הייתה הבחירה של נתניהו וצוותו: לבנות את גוש הימין גם במחיר של שרפת גשרים. היה שימוש אגרסיבי בהפחדה, הסתה ודה־לגיטימציה כלפי כל מי ששייך לגוש האחר. ממפלגת ימין־מרכז ממלכתית הם הפכו למפלגת ימין קיצונית ולעומתית למדינה. בדיעבד אפשר לומר שזו הייתה תחילת הסוף. כי אתה מתחיל להוריד עוד ועוד שותפים פוטנציאליים – צריך להזכיר שעד 2015, נתניהו תמיד מיתן את הממשלות שלו בגורמים מהשמאל ומהמרכז – ואז מגיע סרטון שמשווה את הוועדים למחבלים, ומשם אתה עובר לכל מי שלא מתיישר איתך במאה אחוז, ואז הציר הופך להיות נאמנות או חוסר נאמנות בתוך המפלגה שלך. בשיאו של התהליך הזה, לא נותרו לנתניהו שותפים פוטנציאליים. לא לפיד וגנץ, לא סער ואלקין ולא בנט ושקד. נתניהו נשאר לבד".
אבל ב־2015, נתניהו עדיין הצליח לחולל את קסמיו. "גם הוא ביצע עידוד הצבעה סופר־אקטיבי", אומרת ברונשטיין. "בעוד אנחנו ניסינו לדרבן דרך התקווה לשינוי, הוא השתמש באימה מפני הערבים ושותפיהם השמאלנים. ביחד העלינו את שיעור ההצבעה ל־72.3 אחוזים – הגבוה ביותר מאז 1999".
איפה טעיתם?
"האסטרטגיה של V15 נשענה על חוכמה אמריקנית, שבמבחן התוצאה לא התאימה לישראל. במדינה הקטנה שלנו אי אפשר כמעט להעיר את הבייס הפוליטי שלך ולטלטל אותו, בלי לעורר במקביל את הבייס של הצד היריב".
נחושה למצוא תשובות לשאלות שלא הרפו ממנה ביום שאחרי, יצאה ברונשטיין למסע שממנו לא תחזור כמי שהייתה בתחילתו. המטרה שלה הייתה להכיר את הימין, בלי מסכים ומחיצות. "זה היה תהליך של משיכה ודחייה: משיכה לרעיונות חדשים ודחייה של השמאל, שהרגשתי שהוא כבר לא רלוונטי. התחלתי לערוך קבוצות מיקוד וראיונות עם ימנים במטרה לפתוח את הראש, וגיליתי שהפער בינינו הוא לא מה שחשבתי, ובעיקר שאנחנו בשמאל לא מקשיבים: לא לפחדים של הימנים, ולא לטיעונים שלהם. הבנתי שהם יכולים להשמיע לנו דברים חשובים, מעניינים ורלוונטיים, אם רק נסכים להקשיב.
"לדעתי צריך ללמוד מהשמרנות הימנית, היא חשובה. ומהמחויבות של הימין למסורת היהודית. אנחנו צריכים אותה בשביל משמעות והישרדות. ואני אפילו רוצה לקחת מהפחד הימני, כי אני חושבת שזהו אינסטינקט חיוני. השמאל כל כך אופטימי, שהוא איבד את האינסטינקט הבריא של הפחד. אבל כשאני מנסה לשתף את השמאל בתובנות שלי, אני לא מרגישה שרוצים לשמוע, כי הימין הוא האויב".
"אני גאה בגנים השמאלניים שלי. רק שעכשיו הם התערבבו בגנים נוספים, גם ימניים, ואני מרגישה שזה שיפר את היכולת שלי להיות רלוונטית. העמדות שלי לא מאוד השתנו, מה שהשתנה זו ההבנה שלי שהעמדות האלה לא נמצאות לבד במרחב, וצריך לייצר סינתזה ישראלית מהרעיונות השונים"
שבחי הקיצוניות
בשלב הזה הבינה ברונשטיין את מה שהפך עבורה לציר מרכזי בתפיסותיה: "הסיפור האמיתי הוא לא שמאל מול ימין, אלא מתונים מול קיצוניים. רבים מחבריי הטובים, גם בימין וגם בשמאל, הם קיצוניים. לאדם קיצוני יש ערך מרכזי אחד, והוא מכפיף אליו את כל הערכים האחרים. אני לא כזו, ולא הייתי רוצה לשבת בקואליציה עם אנשים קיצוניים – אבל הם לגיטימיים בהחלט, והם תמיד יהיו בינינו.
"אני רוצה להבחין בין קיצוניים למסוכנים, כי יש פה מקור לבלבול. מתי קיצוניים הופכים למסוכנים? כשהם חותרים תחת היסודות הדמוקרטיים של המדינה. למשל, כשהם מעודדים אלימות, כשאין להם קווים אדומים בניסיונות לקדם את תפיסת עולמם, כשהם עוסקים בהסתה או כשהם מקדמים חקיקה פרסונלית ואנטי־דמוקרטית. אבל לתפיסתי יש למדינה צורך באנשים שיושבים בקצוות, ובצורה נחושה ואידיאולוגית מדבררים ערכים חשובים ופועלים למענם. למשל מוסי רז – אני לא מסכימה עם דעותיו המדיניות, אבל זה אדם שלא מפסיק להילחם עבור זכויות האדם והאזרח, ואני מכירה בחשיבותו. מישהו צריך לעשות את העבודה הזו. ויש לזה מקבילים גם בימין".
מה לגבי איתמר בן־גביר?
"מסוכן. חצה את הגבול".
מי על הגבול?
"בצלאל סמוטריץ' לפרקים קיצוני לגיטימי ולפעמים מסוכן. הייתי רוצה שיבחר אם הוא בתוך גבולות המשחק הדמוקרטי או בחוץ. כי לפעמים אני שומעת אותו וחושבת שבדומה למוסי רז, גם הקול שלו חשוב, ומישהו צריך לומר את הדברים האלה. אבל יש פעמים שהוא חוצה את הגדר ומאבד אותי. כשהוא מדבר באופן גזעני ובוטה כלפי ערבים, כשהוא מפלרטט עם הסתה לאלימות – הוא נהיה מסוכן".
ומי בשמאל חוצה את הקו מקיצוניות למסוכנות?
"אני מנסה לחשוב על המקבילה של בן־גביר משמאל, ומתקשה למצוא. גם מנהיגי השמאל הקיצוני והפוסט־ציוני ביותר – שאני מתקשה מאוד להכיל אותם – לא חותרים אקטיבית תחת הדמוקרטיה הישראלית, ולא תומכים באלימות. אני כן אגיד שכל מי שנותן לגיטימציה למחבלים ולמאבק אלים, נפגש עם רוצחי יהודים ומאדיר אותם, נופל בקטגוריה של מסוכן. הוא לא שונה מבן־גביר שתלה בסלון תמונה של ברוך גולדשטיין, ואסור שיהיה סטנדרט כפול בעניין הזה. אני רוצה לשמוע את השמאל מגנה באותה עוצמה חברי כנסת ומנהיגים ערבים שנותנים לגיטימציה לאלימות ולפיגועים, כמו שהוא מגנה את התופעות האלה בימין. כל דבר פחות מזה הוא 'גזענות של ציפיות נמוכות' או סתם עליבות".
יש לדעתי ח"כים כאלה, בטח במפלגות הערביות.
"אז הם אכן מסוכנים, לא רק קיצוניים. אבל צריך כמובן להיזהר לא להכניס את כל הח"כים הערבים לקטגוריה הזו, אלא לבחון כל מקרה לגופו.
"עכשיו, למרות שגם הקולות הקיצוניים מימין ומשמאל חשובים, הם לא יכולים להיות אלו שמנהלים את המדינה ולהוביל אתוס מרכזי שסביבו מתקבלות החלטות. בדקנו כמה דקות מסך קיבל בשנה האחרונה כל פוליטיקאי, ומצאנו שבן־גביר הגיע למקום החמישי, הרבה לפני שרים וח"כים חשובים ממנו. למה? כי הוא פרובוקטיבי, מייצר כותרות, כי אנשים נמשכים למסוכנות. לכן התפקיד שאני לוקחת על עצמי בספר הוא לעורר את הרוב המתון. לצידנו עומדים המספרים שלנו, הכמות שלנו. אנחנו לא אטרקטיביים כמו הקיצוניים, אבל אנחנו יותר אנשים, וצריך לתרגם את הגודל לכוח.
"הייתי רוצה לראות את הציבור הגדול הציוני מתאחד אל מול הציבורים הלא־ציוניים. החרדים והערבים למשל – אלה קבוצות שהן חלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי, הן חשובות ואני לא רוצה לשנות אותן, אבל בסופו של דבר זהו ציבור לא ציוני. אנחנו שואפים לקיים פה מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ואילו הערבים רואים רק את ה'דמוקרטית' והחרדים רואים רק את ה'יהודית'. כשאני מדברת על 'להתאחד מולם', זו לא הצהרת מלחמה, אלא להפך. יהיה קל יותר לנהל את המדינה כשיש אתוס מרכזי ברור שמנהל דיאלוג פורה עם הציבורים האחרים. אבל כשהציבור הדתי, הציבור המסורתי והציבור החילוני נמצאים במלחמה ביניהם – מי שמפסיד זו המדינה היהודית והדמוקרטית. במקום שניצור קואליציה שמתבססת על ימין, שמאל ומרכז ציוני, הימין נשען על החרדים, והשמאל נשען על הערבים. הפרדיגמה הזו צריכה להשתנות".
ופה אנחנו מגיעים לכשל של המתינות. המתונים, שלשיטתך צריכים להוביל את המדינה, לא צועקים ולא שמים את כל כובד משקלם על דרישה כלשהי.
"הספר שלי הוא כמו קול קורא – מי מרגיש כמוני? אני רוצה לקוות שיש רבים מאוד כמוני, אנשים מתונים שמבועתים מתהליכי ההקצנה, ושהם היו רוצים להתארגן לכדי כוח חברתי ופוליטי. אבל היום כל מי שמעז להשמיע מסרים מחוץ לקופסה, חוטף התקפה פרועה מהמקום שממנו הגיע. זה מפחיד, ומחזיר אותנו למצב 'הרוב השקט'. התחלתי להגיד למחנה שממנו באתי: 'חייבים לשאול שאלות קשות, חייבים להבין מה אנחנו לא מבינים לגבי החברה הישראלית, לגבי המציאות. אם אנחנו רוצים שהציבור הישראלי ישתנה ברוח הערכים שלנו, גם אנחנו חייבים להשתנות'. ואז השמאל התגייס להשתיק אותי ואת התנועה שעמדתי בראשה".
החמיצות עברה צד
מה לא אמרו עליה בשמאל? אמרו שהיא חסרת עמוד שדרה, לוזרית, מתקרנפת, מחפשת ג'ובים ועוד ועוד. גם כשברונשטיין העזה לכתוב מאמר שמצדד בגיוון הרכב השופטים בבג"ץ, כדי לתת ייצוג אמיתי לדעות הקיימות בישראל, היא חטפה ביקורת עזה. "לקראת העצרת ב־2017 עיתון הארץ פרסם בכותרת שאנחנו אוסרים על תנועות שמאל להקים דוכנים בכיכר – אף שזה היה שקר, והוא ידע שזה שקר. היה קמפיין משוגע נגדנו, כי לא הזכרנו את המילה 'רצח' בשלטים של העצרת, וזה כשמפלגת העבודה בעצמה לא השתמשה במילה הזאת.
"תשמעי, הרבה יותר קל להישאר בתוך הרחם הנעים של השמאל. הייתי מקבלת המון לייקים", היא צוחקת. "הייתי יכולה לצמוח כמנהיגה פוליטית או חברתית, אילו התיישרתי עם הקבוצה שלי. זו לא סיטואציה קלה, להיעמד מול המחנה שבאת ממנו ולהגיד: אנחנו טועים".
מה הטעות המרכזית שעומדת לשמאל לרועץ?
"אני חושבת שההתכווצות של השמאל עד לשפל של עשרה מנדטים קשורה להפיכתו למחנה כועס ומריר".
חמוצים.
"את אמרת. במקום לצאת החוצה לציבור הישראלי ולהקשיב ולנסות להבין למה הוא לא מצליח למכור את הרעיונות שלו, במוקם להבין שפתיחת השורות והרחבת המעגלים יזרימו דם במחנה הזה ויהפכו אותו לרלוונטי – השמאל עשה את ההפך. הוא השתבלל ונעשה קוצני, כעוס. עד שבנקודה מסוימת, כל מה שראו על השמאל היה כעס".
ברונשטיין מרצינה לרגע. "יש לי טיפ למחנה אוהדי נתניהו: תיזהרו שלא יקרה לכם אותו הדבר. אני מסתכלת היום על האופוזיציה, ואני רואה תהליך דומה למה שקרה לשמאל – הפנים שלכם נהיו פנים של כעס. אין בכם אהבה יותר, רק כעס. זה דבר שקשה להזדהות איתו. אם הפנים של האופוזיציה זה דודי אמסלם שעומד על בימת הכנסת ומאיים, כועס, מלא שנאה למוסדות המדינה – מניסיון, זה מחליש ומקטין. ככה לא נראית מפלגת שלטון. ואגב, אני חושבת שהליכוד ביום שאחרי נתניהו צריך להיות בממשלה. המפלגה הזו צריכה להחלים, אבל היא מייצגת ציבור מרכזי וחשוב, ויש לה תשתית מעולה ומנגנונים דמוקרטיים".
היא משתהה לרגע וחוזרת לדבר על הבית שעזבה: "המציאות השתנתה מאוד בשני העשורים האחרונים, והשמאל לא מתאים את עצמו לשינוי הזה. אני חושבת שהסיבה היא תחושת הצדק העצמי, תפיסה שאומרת – כולם טועים, רק אנחנו יושבים על האמת. וכשאנחנו מותקפים, אנחנו מצופפים שורות. כל גילוי של חוסר נאמנות למסר ולקבוצה ייענה בדחייה, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפגין חולשה לכאורה.
"אני הייתי בעד אוסלו ובעד ההתנתקות. רציתי שתקום מדינה פלסטינית, הייתי מוכנה לוויתורים כואבים וללקיחת סיכונים. אבל זה אף פעם לא השתלם. השמאלנים יגידו לך שהקיצוניים מנעו את הצלחת הצעדים האלו – יהודים כמו ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, ומהצד השני פעילי ג'יהאד וחמאס. אולי זה נכון, אבל בשורה התחתונה, יש קיצוניים במציאות ואי אפשר להתעלם מזה. כשאתה מתנשא עליהם, לא מדבר איתם, לא לוקח אותם בחשבון – הם מתפרצים פנימה ויוצרים מציאות. אז או שתיקח אותם בחשבון, או שתדאג שהרוב המתון יהיה חזק יותר וייקח את המציאות לידיים".
מה היה צריך להיעשות אחרת באוסלו?
"בדיעבד, רבין היה צריך לקחת בחשבון את המתנחלים הרבה יותר מכפי שעשה. ההסתה הפרועה נגדו גרמה לו לפתח כעס גדול כלפיהם, אבל הוא גם לא ניסה מספיק לגייס את הציבור היותר־ממלכתי בקרבם, כדי שיהיה חלק מהתהליך".
מעולם לא הבנתי את השלום הזה, שבו שני מנהיגים חותמים על הסכם. ככה עושים שלום?
"תראי מה קרה בברקזיט באנגליה, לעומת תהליך אוסלו. החלטות דרמטיות בחיי אומה לא יכולות להתקבל על חודו של קול. אם אתה רוצה לעשות שינוי גדול בסטטוס־קוו, כמו לפרוש מהאיחוד האירופי או למסור חלקים מארץ ישראל או להעביר נשק לרשות הפלסטינית – אתה חייב הסכמה לאומית רחבה. הייתי אפילו מחוקקת חוק שמצריך רוב מיוחד לביצוע מהלכים דרמטיים.
"אני אומרת לשמאל: גם אם מחר יהיו לכם 61 ח"כים שירצו לתת לאבו־מאזן את המפתחות לגדה המערבית – אסור לכם לעשות את זה! אתם לא יכולים לקחת תהליך כזה על הכתפיים שלכם, זה מסוכן ולא לגיטימי! ומנגד, גם חוק הלאום לא היה אמור לעבור כפי שעבר, וכך גם החלטה על סיפוח או ריבונות".
מצד שני אומרים פה – יש לך קואליציה, אפילו צרה? יאללה, תעשה מחטף כמו שהיריבים שלך עשו אתמול. אפשר אפילו לקרוא לזה משילות.
"זה צריך להיות בדיוק להפך. חייבים לזכור שהגלגל מתהפך, ומחר שוב יעשו לך אותו הדבר. צריך להיות פה אתוס שאומר שלא מקבלים החלטות בעלות משמעות של חיים ומוות, ולא משנים את אופי המדינה, על חודו של קול. כי אנשים פה הולכים לצבא וצריכים לשלם בחיים שלהם על החלטות כאלו".
"צריך ללמוד מהשמרנות הימנית ומהמחויבות של הימין למסורת היהודית. אני אפילו רוצה לקחת מהפחד הימני, כי אני חושבת שזהו אינסטינקט חיוני. השמאל אופטימי כל כך, שהוא איבד את האינסטינקט הבריא של הפחד. אבל כשאני מנסה לשתף את השמאל בתובנות שלי, אני לא מרגישה שרוצים לשמוע, כי הימין הוא האויב"
הפשיזם של מחלקי הדגלים
פולי ברונשטיין (47) נולדה להורים שעלו ארצה ממקסיקו בשנות השבעים, ציונים נלהבים שהיו משוכנעים כי העניקו לבתם שם צברי: פזיה פולה. כיום היא מתגוררת בתל־אביב יחד עם בן זוגה יואב הלר. אפשר להגיד שהם פאוור־קאפל – הוא מנכ"ל רשת מעוז, היא מנכ"לית "יוזמת המאה", ארגון שהקימה עם קבוצת אנשים מהמגזר העסקי, הציבורי והשלישי. "המטרה שלנו היא להקים את המרכז בהגות, במנהיגות ובמדיניות", היא מסבירה. "לא המרכז במופעו המפלגתי, אלא במופעו החברתי והלאומי".
לפני כשנה וחצי עמדה ברונשטיין להתמנות למנכ"לית קרן היסוד, הגוף האחראי על המגביות שנערכות בחו"ל עבור ההסתדרות הציונית. ברגע האחרון בוטל המינוי; הנימוק הרשמי דיבר על קיצוצים, אך בכירים בליכוד ידעו לקשר זאת לקמפיין המפורסם שהובילה ברונשטיין בעבר. "זה היה מתסכל", היא אומרת. "התפקיד נלקח ממני 24 שעות לפני שהייתי אמורה להיכנס אליו באופן רשמי, ולאחר שכבר עברתי הכשרה שנמשכה כחודשיים".
בעקבות האירוע הזה פרסמה זהבה גלאון מאמר ב"הארץ" שנשא את הכותרת "שמאלנים, תפסיקו להתחנף לימין". "החיצים שלה יועדו אליי", מסבירה ברונשטיין את התזה של גלאון. "מה היא בעצם אמרה? 'פולי ניסתה להתחנף לימין ולמצוא חן בעיני הממשלה, וזה לא עזר לה. עובדה, ברגע האמת חיסלו אותה'. זו הטענה ששמעתי כל הזמן – שאני עסוקה בניסיון פתטי להתקרב לימין. אמירה מגוחכת, אבל המחיר ששילמתי היה כבד".
מן הסתם אומרים לך – היית צריכה לשנות מתוך השמאל, להילחם מבפנים.
"ניסיתי לשנות את דמותו של השמאל. חשבתי שאת המחנה עצמו צריך לחדש, לרענן, להרחיב – וכשלתי. ויש עוד תשובה: היום אני כבר לא מאמינה בשמאל או בימין, לא מאמינה בחשיבה הבינארית הזאת. השמאל לבדו לא יכול לפתור את כל בעיותיה של ישראל. ולכן השמאל הוא מיטב חבריי, מחנה שאמון על דברים שחשובים גם לי, אבל לי באופן אישי הוא לא מספיק. אין לו תשובות שיוציאו אותנו מהמשבר החברתי והפוליטי העמוק שישראל נקלעה אליו. זו משימה גדולה מדי לשמאל לבדו, וכמובן גם לימין.
"כשזהבה גלאון אומרת שהיא לא שותה יין מרמת הגולן – באמת, זו רמת הגולן! אלה אנשי מפא"י! על מה את מדברת? זו טהרנות בלתי נסלחת, מאוד לא טקטית. זה לא מקדם את הערכים שהשמאל מאמין בהם, אלא את ההפך. אימצתי ממיכה גודמן אמרה שלקוחה מתורת הדאו: בנקודה מסוימת, אם אתה עושה תנועה חדה מדי לטובת הערך שאתה מאמין בו, יש תנועה חזרה שפוגעת בדיוק בערך הזה. כך גם בשמאל – מרוב אהבת המדינה, אתה מתחיל לשנוא אנשים שלשיטתך פוגעים במדינה, ובעצם אתה שונא את המדינה. מרוב שאתה נגד סתימת פיות, אתה סותם פיות של אנשים שבעיניך הם סותמי פיות. מרוב שאתה מקפיד על טוהר הערכים של השמאל, בסופו של דבר אתה פוגע במטרות של השמאל.
"יריב אופנהיימר התייעץ איתי בעבר לגבי השתתפות בתוכנית 'הפטריוטים'. אמרתי לו שוודאי שצריך להיות שם, זו שליחות. אתה אדם רהוט, יש לך עמדות שחשוב שיישמעו – מה הטעם להחרים? תהיה שם, תייצג, תדבר. וזה נכון גם לצד השני. ג'יי סטריט, ובכלל השמאל היהודי בארה"ב, זה מרחב חשוב שפשוט הופקר. מהימין לא באים לשם, כי חלילה שנכתים את עצמנו בנתינת לגיטימציה לשמאלנים האלה. ומה התוצאה? שהארגון הלגיטימי הזה, שעושה עבודה חשובה בארה"ב – אין בו אף נציג של הימין ושל ממשלת ישראל, וכל מה ששומעים משם זה נרטיב כמעט פרו־פלסטיני.
"זה נכון גם לגבי דת ומדינה. מרוב שהדתיים רוצים לשמור על היהדות של מדינת ישראל, הם מרחיקים את החילונים מהיהדות. הציונות הדתית התיישבה על המשולש של ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, כאילו אין בלתו. זו טעות, כי החילונים פה בתל־אביב יכולים להתחבר ליהדותם אם הם לא ירגישו שבחירה ביהדות היא גם בחירה בימין. הציונות הדתית חייבת להבין שיש לה תפקיד חשוב – להוות גשר לעולם הדתי שמפחיד חילונים".
אבל היום חילונים רואים בכל סופגנייה ניסיון הדתה.
"צריך להבין שבשביל חילונים ותל־אביבים, סיפור ההדתה הוא אימה. איום על הזהות והעתיד שלהם. מצד שני, אם אנחנו מוותרים על היהדות, איזה צידוק יש לנוכחות שלנו פה? למה אנחנו חיים בעברית והולכים לצבא, אם לא הסיפור היהודי שלנו? בתור אמא שמגדלת שני ילדים בתל־אביב, אני צריכה להיות פעילה מאוד בחינוך היהודי שלהם, כאילו אנחנו בחו"ל. גרנו בלונדון ארבע שנים ושם עלתה למשל השאלה איך אני מסבירה להם יום כיפור, כשאין יום כיפור מסביב. אנחנו לא אנשים שהולכים לבית הכנסת, אבל עכשיו יואב והבת רעות צמים ביום כיפור. גם כאן בתל־אביב הבנו שאם לא נפעל, הילדים שלנו לא יקבלו חינוך יהודי. זה מטריד אותי, ואני לא מוצאת שותפים, כי ההורים האחרים לא רואים את זה ככה. הם במגננה, הם במלחמה על הזהות החילונית".
ב־V15, היא מספרת, אימצו בחום את הסמלים הלאומיים – אבל כשניסו לחלק דגלים בתל־אביב ביום העצמאות, עוברים ושבים שאלו אותם מה זה הפשיזם הזה. "הנה מה שלמדתי בשנים האחרונות: למרות הסכנה של הטענת הסמלים הלאומיים בתוכן לאומני, גזעני ומדיר, אין להם תחליף ביכולת לייצר הזדהות שייכות ודבק לאומי, שכל כך חשובים במדינת לאום. השמאל חייב להבין – וברובו הוא מבין – שדמוקרטיה ללא לאומיות היא סכנה לקיומה של המדינה, כי היא מפוררת את יסודותיה, גם הדמוקרטיים. רואים את זה באירופה, שם היה ניסיון לייצר זהות על־לאומית, וזה הוביל דווקא למגמות של התנגדות לאומנית, שמחלישות את הדמוקרטיה ואת המדינה.
"מנגד, הימין צריך להבין, וברובו הוא מבין, שניכוס סמלים לאומיים כמו הדגל כביטוי בלעדי לעמדותיו הפוליטיות, מחליש את הלאומיות היהודית. הוא גורם לחצי מהיהודים במדינה להתרחק מהסמלים האלה, שכולנו זקוקים להם כדי לייצר תחושת שייכות ללאום. לכן חשוב לעודד שימוש נרחב בסמלים לאומיים, אבל במינון נכון, ולא כאמצעי התרסה או כתקיעת אצבע בעין לציבורים אחרים בישראל".
חבריה מימין, היא אומרת, כבר צוחקים ואומרים שספרה הבא יתאר את מסעה מהמרכז לימין. ברונשטיין מצידה הודפת את משאלת הלב שלהם, וחורצת: "זה בחיים לא יקרה".
למה בעצם? גדי טאוב, עירית לינור ואחרים עשו את הדרך מהשמאל אל הימין; למה את משוכנעת שתעצרי במרכז?
"אני לא מרגישה דומה להם בכלל. אני אוהבת מאוד את השמאל, ורוצה שישגשג וישפיע. אני גאה בגנים השמאלניים שלי. האמת של השמאל היא האמת שלי. רק שעכשיו הגנים שלי התערבבו בגנים נוספים, גם ימניים, ואני מרגישה שזה שיפר את היכולת שלי להיות רלוונטית. ההבנה שלי את המציאות השתפרה. אני מדמיינת שכך מרגישה מי שיש לה הורה אחד ממוצא מרוקאי ואחד ממוצא פולני: שזאת ברכה, שהיא זכתה בשני העולמות, שהיא תוצר הרבה יותר עדכני ומאפיין של ישראל.
"היום אני מרגישה שבשמאל יש אמת, אבל רק חצי אמת. הוא צודק, אבל רק חצי צודק. העמדות שלי לא מאוד השתנו מאז שבחרתי לעזוב את השמאל ולהגדיר את עצמי כמרכז, מה שהשתנה זו ההבנה שלי שהעמדות האלה לא נמצאות לבד במרחב, וכדי להשפיע על המרחב הן חייבות לנהל דיאלוג עם עמדות אחרות, להשפיע אבל גם להיות מושפעות. צריך לייצר סינתזה ישראלית מהרעיונות השונים. כך אני אהיה מיוצגת במרחב, וכך גם האחרים. אני לא אקבל מאה אחוז וגם אתה לא, אבל שנינו נקבל יותר מאשר התוצאה של מלחמה בלתי פוסקת.
"זה נכון גם לתפיסה שלי את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. במלחמה הפנימית והחיצונית כולנו יכולים להפסיד הכול. היום אני טוענת שיש שני סוגי ישראלים: מי שהכי חשוב להם שישראל תמשיך להתקיים, ומי שהכי חשוב להם שישראל תתקיים בדמותם. אני קודם כול רוצה שישראל תשרוד, תשגשג, תהיה שם לנצח בשביל העם היהודי".
"במהומות מאי זה הטריף אותי. פרסמתי פוסט שבו תיווכתי לשמאל את המושג הימני 'גזענות של ציפיות נמוכות'. כי הלינץ' בערבי בבת־ים הוציא מכל הקשת הפוליטית הבעות של שאט נפש, ואני שואלת – איפה שאט הנפש של המנהיגות הערבית ממעשי הלינץ' והטרור שהגיעו מהציבור הערבי?"
לפתור, לא להתנצל
במסע שלה אל לב הימין הישראלי היא הכירה את אסתר ברוט, מתושבי "תשעת הבתים" בעפרה, שנהרסו לבסוף. ברוט הגיעה לדבר בפני אנשי "דרכנו", וכך נוצר הקשר הראשוני בין השתיים, שהפכו מאז לחברות. "אחד הדברים ששמעתי בעפרה ובאפרת ובמקומות נוספים זו אמירה שעודדה אותי מאוד: 'אנחנו לא נעמוד בפני שלום עתידי. אם יש על הפרק שלום אמת, נהיה מוכנים לוויתורים כואבים'".
אולי הם לא מאמינים שיצטרכו לפרוע את ההמחאה הזו, מאחר שממילא אין פרטנר.
"מה פתאום!", מזדעקת ברונשטיין, "זו אמירה חשובה! לשם השוואה, חמאס לעולם לא יגיד 'בשביל שלום אמת עם ישראל נהיה מוכנים לוותר'. הוא יגיד – 'אין לי מנדט מאללה לוותר על שטחי אסלאם'. אני שומעת קול של אנשים מלב מפעל ההתנחלויות, שחבריי מהשמאל יחשבו אותם לקיצוניים מאוד. ככל שהעמקתי במסע שלי, גיליתי שיש אינספור גוונים בציבור הדתי־לאומי ובהתנחלויות. ויחד עם זאת, יש מצידם היתממות לגבי החלק שלהם בקושי להתקדם לשלום.
"בשבועות האחרונים צפיתי בעלבון העצום שהתעורר בעקבות האמירה של השר עמר בר־לב בעניין 'אלימות המתנחלים'. אני מבינה את העלבון, אבל אני מבינה גם את התחושה של בר־לב, שקיימת בעיר שלי ובטוקבקים באתר הארץ. הייתי רוצה שהצד של המתנחלים יגיד: התופעות האלו מבישות ומסוכנות, ואנחנו יוצאים נגדן. אנחנו לא יכולים לרחוץ בניקיון כפינו. אנחנו מגדלים גידולי טרור מסוכנים בגבעות של השומרון. האם אנחנו מתנערים מהם מספיק? האם אנחנו נלחמים בהם?"
אני צריכה לגנות מעשים של נער בן 15?
ברונשטיין צוחקת. "כשמאלנית, כל הזמן שאלו אותי למה אני לא מגנה פיגועים של פלסטינים. אבל אני הקורבן לפיגועים האלה! זה מכוון אליי ואל אחיי, הם רוצים להרוג אותי, ברור שאני מגנה!"
השיח התקשורתי שבוי בעצמו. אם נגנה לא ישמעו אותנו, או שינפחו את הפרופורציות. למה שניתן נשק לחצאי האמיתות האלו?
"זו אחת התובנות הכי גדולות שלי. את ניגשת לדבר עם ימנים או מתנחלים, בטוחה שתמצאי אנשים זחוחים שמשוכנעים שישראל שייכת לסבתא שלהם – ואז את מגלה שהם מרגישים מיעוט נרדף. זה הסיפור שחייבים לספר. כולם בישראל חיים בתחושה של מיעוט נרדף. אף אחד לא מרגיש כמו מנצח – לא החרדים, ודאי שלא הערבים, וגם לא המתנחלים ולא השמאלנים. כולם מרגישים שהם מפסידים, ושלא שומעים אותם.
"במהומות מאי זה הטריף אותי. ישבתי בבית והרגשתי שעכשיו אני רואה הכול, לא רק צד אחד, אבל אין לי פלטפורמה ואני לא יכולה לעשות כלום. פרסמתי פוסט שתיווכתי בו לשמאל את המושג הימני 'גזענות של ציפיות נמוכות'. כי הלינץ' שיהודים עשו בערבי בבת־ים הוציא מכל הקשת הפוליטית הבעות של שאט נפש ובושה, כפי שראוי יהיה; ואני מסתכלת בצד השני ושואלת – איפה שאט הנפש של המנהיגות הערבית ממעשי הלינץ', ההצתות, האלימות והטרור שהגיעו מהציבור הערבי? שמעתי רק שקט. היחיד שהגיב ונשמע כמו נביא זעם, היה עיסאווי פריג'. ברשימה המשותפת אמרו אחרי כמה ימים שהם מתנגדים לאלימות, אבל תמיד יש בפיהם גם הסבר למעשים האלה: כי קיפוח, כי כיבוש.
"אני הראשונה לומר שאזרחי ישראל הערבים מקבלים יחס של סוג ב', הם מקופחים ומסיתים נגדם – ועדיין אין שום הצדקה לאלימות כמו זו שראינו. למה אי אפשר לצפות מהמנהיגות הערבית שתאמר 'ניאבק על מקומנו במדינת ישראל, אבל נעשה את זה בתוך כללי המשחק הדמוקרטי, ואלימות היא בשום אופן לא פתרון'?"
בספר את מדברת גם על הנטייה בשמאל לסלוח למחבלים עם דם על הידיים, ומנגד להחרים את המתנחלים ולא לראות בהם פרטנרים.
"צריך להבין שאחד המניעים הכי חזקים של שמאלנים הוא האשמה. יש לנו רגשי אשם חזקים שמעיבים על הכול: על האהבה שלנו למדינה, לארץ, לעם שלנו. אנחנו מרגישים שההגשמה הלאומית שלנו באה על חשבון עם אחר. קשה מאוד להסתובב עם האשמה הזו, אתה אכול מבפנים, והמפגש עם המתנחל מוציא מהשמאל את הרגשות האלה בצורה הכי חזקה. המתנחל מזכיר להם כיצד אנחנו נוהגים בערבים ובפלסטינים. גם אני מזדהה עם זה בעיקרון, רק שאצלי הצד האפולוגטי נחלש, ועל כך אני מודה לימין. המפגש איתו חיזק בי את התחושה שאנחנו אומנם צריכים לחתור לפתרון הסכסוך, אבל לא צריכים להתבייש על חלקנו בו. אני לא מתנצלת על שחזרנו לכאן, ולא על מה שעשינו ב־48', כי הייתה מלחמה. אני לא מתנצלת, כי המון שנים בחרתי שמאל, אני כאזרחית שלחתי מנהיגות ישראלית לשולחן המשא ומתן עם מנדט להתפשר, ושוב ושוב הפלסטינים הפנו עורף לניסיון שלנו. אני עדיין נחושה לפתור את זה, אבל בשבילנו, לא ממקום של רגשות אשם".
את חוזרת ומדברת על פתרון שתי המדינות, שגם בשמאל וגם בקרב הערבים די נזנח.
"הסכסוך לא פתיר ברמת הנרטיבים, לפחות לא במאה השנים הקרובות, אבל אני רוצה לטעון בזהירות שהוא פתיר ברמה הפרקטית. לפעמים אתה מחליט על 'הודנה' – כלומר, למען צרכים טקטיים אתה מתפשר, מחפש מודל שמאפשר חיים משותפים, או לפחות הפסקת אש. זאת למרות שברמה הנרטיבית, אתה לא מאמין בזה. יכולים להיות הסדרים שמאפשרים לנו לחיות כאן באופן הגון, שוויוני ומכבד. מנסור עבאס הוא התפתחות מעניינת בכיוון הזה. אני חושבת שאת עוצמת הרגשות הלאומיים הערביים אף פעם לא נדכא, וזה בסדר, כי כנראה גם את עוצמת הרגשות שלנו כלפי יו"ש לא נוכל לדכא. צריכה להוביל אותנו חשיבה מעשית שמבטיחה את הישרדותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית".
המעשיות ואהבת הארץ משמשות אצלה בערבוביה. בספר היא מתארת כיצד בנסיעה לרמאללה, יחד עם מקבילה הפלסטיני בארגון קול אחד, "השטחים" הפכו פתאום מול עיניה המשתאות לחבלי מולדת. "הנוף התחלף והתגלו המדרונות החשופים של הרי יהודה, עטורים בטרסות שבנו שם חקלאים מאז ימי התנ"ך. לא ציפיתי להרגיש חיבור לאזור, והופתעתי מעוצמת הרגש שפרץ ממני. הרגשתי שייכת. הנוף היה מוכר לי באופן קמאי. כאילו חזרתי הביתה למרות שלא הייתי פה מעולם. בהיתי מהופנטת בגבעות המתחלפות, וחשבתי שזה בעצם הגיוני לגמרי: גדלתי על סיפורי התנ"ך. הם הסיפור שלי – והם התרחשו פה. הדרך הזאת היא ב־DNA שלי. זאת תבנית נוף מולדתי. כאן נכתבה ההיסטוריה הלאומית שלי, בעפרה, בבית־אל".
"אני לא אדם רוחני", אומרת ברונשטיין, "אבל הנסיעה ההיא הייתה חוויה רוחנית חזקה מאוד". ויחד עם זאת, היא מדגישה, הרגשות האלו הם לא תוכנית פעולה. "מותר לנו לחלום על ארץ ישראל השלמה, כפי שלפלסטינים מותר לחלום על פלסטין השלמה, אבל מוטב לחלום שלנו שיישאר בגדר חלום. כי הגשמתו משמעותה לוותר על מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים ואוהבים אותה – מדינה יהודית ודמוקרטית, עם רוב יהודי וצביון יהודי".
השינוי בעמדות שלך גורם לך להסתכל אחרת על קמפיין V15?
"גם היום אני גאה בו מאוד. היה שם קסם אנושי ואזרחי שמילא אנשים בתקווה וגרם להם לעבוד יחד למען המדינה. אם הייתי חוזרת אחורה בזמן, הייתי כמובן עושה דברים אחרת. היום אני יודעת שהיינו צריכים לבחור מסרים אחרים, פחות מפלגים. אבל אני לא אשחק לידי הדה־לגיטימציה לקמפיין הפטריוטי הזה. כשנתניהו אמר בעצרת בחירות 'להם יש V15 ולנו יש צו 8', זה היה כמו חץ בלב למאות אלפי תומכים של הקמפיין הזה ששירתו בצה"ל, או איבדו בו את היקר מכול, לעיתים בצו 8. רק כמה חודשים קודם, במבצע צוק איתן, נהרגו גם אנשי שמאל ומרכז".
תהיי מעורבת גם במערכות הבחירות הבאות?
"ארבע פעמים ניסיתי להשפיע על תוצאות הבחירות, וארבע פעמים נכשלתי: ב־2015, פעמיים ב־2019, וב־2020. ודווקא כשהתיישבתי על הספסל הוקמה ממשלת השינוי, שהיא הדבר הכי קרוב למה שדמיינתי בעיני רוחי, והיא תוצר של תהליכי הבשלה תת־קרקעיים שבעבעו המון זמן. אני כבר לא מאמינה שאפשר לתקן באמצעות הבחירות את מה שלא עובד במערכת הפוליטית ובמדינה שלנו. לא מאמינה בזבנג וגמרנו. היום אני עוסקת בתהליכי עומק, בבנייה של נרטיבים משותפים, אתוסים ורעיונות ישראליים חדשים ותפיסת עולם עדכנית".
חשבת להיכנס בעצמך לפוליטיקה?
"זאת הקרבה אדירה, חשיפה ענקית, סכנה. זאת לא החלטה שאפשר לקבל בקלות. אני עוד לא שם, ואולי גם לא אהיה. אבל נראה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
