"רופא ילדים לחדר לידה דחוף", הדהדה הכריזה במסדרונות בית החולים שערי צדק. פרופ' מיכאל שימל, מנהל טיפול נמרץ ילודים, יצא מיד מחדרו ורץ לשם. כשהגיע לחדר הלידה התברר לו שתינוקת שזה עתה באה לעולם אינה נושמת, וליבה אינו פועם. הוא ועמיתיו החלו מיד בעיסוי לב, בהנשמה ובמתן תרופות. עשר דקות חלפו, מדדי החמצן השתפרו, אבל הלב לא הראה סימני פעילות עצמונית. בדיון מהיר הוחלט להמשיך בפעולות ההחייאה. לאחר שלוש דקות נוספות החל הלב הקטן לפעום.
שנים חלפו, והתינוקת ההיא גדלה להיות ילדה בריאה; אבל את פרופ' שימל עדיין מטרידה המחשבה על מה שהיה עלול לקרות אילו נשמע לנהלים הברורים לגבי החייאת תינוקות. "במבוגר או בילד צריך לערוך החייאה במשך עשרים דקות לפני שמרימים ידיים, אבל לגבי יילודים ההנחיה הייתה להפסיק אחרי עשר דקות", הוא מסביר. "לאחרונה איגוד הרופאים האמריקני קבע שגם ביילודים ניסיונות ההחייאה יימשכו עשרים דקות. המשמעות היא שיותר תינוקות יישארו בחיים – אבל ברור שרבים מהם יהיו פגועים באורח קשה. גם כשאתה רואה ילד עם דימום מסיבי במוח עולה השאלה: האם צריך להילחם עליו בכל הכוח, כשברור לך שגם אם ישרוד, רוב הסיכויים שהוא יהיה פגוע בצורה קשה?"
זו רק אחת מהדילמות המורכבות שניצבו מול פרופ' שימל במהלך 24 שנות עבודתו בפגייה של שערי צדק, מחלקה שהחלה כחדרון קטן והפכה לגדולה מסוגה בישראל. במשך הקריירה הוא הצליח להציל אלפי פגים, שגדלו להיות ילדים ומבוגרים בריאים. לפני שנתיים פרש לגמלאות, ואת הזמן שהתפנה ניצל כדי לכתוב את ספרו "הרואה את הנולד" (הוצאת פרדס), שבו קיבץ זיכרונות מרגשים וגם סיפורים על התלבטויות קשות שהדירו שינה מעיניו.
כשאני שואלת אותו אם מכל התקופה הארוכה הזו יש מטופל שזכור לו במיוחד, הוא חושב לרגע ואז נוקב בשמו של נתנאל וסרטייל; ארבעים שנה אחרי ששוחרר מהפגייה, וסרטייל חזר אליה – הפעם כרופא מומחה לפגים ויילודים. "נתנאל פנה אליי עוד קודם לכן, כשהיה בשנה השישית בבית הספר לרפואה בבאר־שבע. הוא שאל אם אני מוכן להיות המנחה שלו בעבודת הגמר, וכשסיפר לי מי הוא, הייתי המום. לפגוש אותו כרופא יילודים בעצמו, זו חוויה בלתי רגילה".
"כשההורים לא ידעו מראש שהתינוק שלהם לוקה בתסמונת דאון, הייתי לוקח אותו החוצה, בודק אותו בשקט, מחזיר אותו לאמא ומסביר שיש לו מתח שרירים נמוך שיכול לנבוע מסיבות רבות – מאירוע בלידה ועד לתסמונת דאון גנטית. ראינו שכאשר למשפחות יש זמן לעכל, קטנים הסיכויים שינטשו את התינוק"
פרופ' שימל מספר גם על נחמן, פג שנולד בשבוע ה־26 להיריון, ולימים התייצב בפגייה כבן שירות; ועל תהילה, שנולדה בשבוע ה־30, ומשקלה אז היה 1,060 גרם בלבד. 29 שנים אחר כך היא ביקשה לצעוד בשמלת כלה לתוך הפגייה שהייתה מאושפזת בה במשך חודשיים, ולהצטלם לצד שימל. והיה גם מיכאל, תינוק שנולד בשבוע ה־27, והוריו העניקו לו את שמו של הרופא המסור שטיפל בו. "בתור אשכנזי אני לא רגיל לכך שקוראים על שמי בעודי בחיים", אומר פרופ' מיכאל שימל בחיוך. "אנשים ניגשים אליי בכל מיני מקומות ואומרים 'אתה טיפלת בי'. זה מרגש ומשמח. אתה מרגיש שעשית משהו בעל ערך בחיים".
החודש הגורלי
אביו ואמו של שימל עלו ארצה בנעוריהם, כשמשפחותיהם נמלטו מגרמניה. הם נפגשו בתל־אביב, התחתנו וחיו במצוקה כלכלית. בתחילה התגוררו בחדר בביתה של משפחה אחרת, ורק כשנולד בנם הבכור עברו לדירה משלהם. ב־1950 נולד בנם השני, מיכאל. "הסתפקנו במועט והורגלנו לצניעות", הוא מספר על ילדותו בראשית ימיה של מדינת ישראל.
כשהיה בן 15 נפטר אביו פתאום. "למעשה אין לי הרבה זיכרונות ממנו. אמא מילאה תפקיד כפול בחיים שלנו. אני זוכר שישבנו שבעה על אבא בדירה שלנו, בגורדון פינת דיזנגוף, והגיע דוד מבוגר מבני־ברק. אמא שאלה אותו: 'איך אסתדר עם שני בנים מתבגרים בבית?', והוא השיב – 'הני, את מספיק חכמה ואני סומך עלייך, את תסתדרי'".
כבר בלילה שאביו נפטר בו הבטיחה האם למיכאל: לא משנה מה יהיה מצבם הכלכלי – חלומו ללמוד רפואה לא ייגנז. השאיפה הזו נבטה בו בגיל 12, לאחר שאושפז בשל דלקת בתוספתן. בבית החולים הוא נחשף לעולמם של הרופאים, "וזה מצא חן בעיניי", הוא מספר. בגיל 15 כבר התנדב במד"א, ואחר כך בחדר המיון של בית החולים איכילוב. כשהגיע זמנו להתגייס הוא לא הצליח להתקבל לעתודה, אך שירת בחיל הרפואה ואחר כך פנה ללימודי רפואה באוניברסיטת תל־אביב.
בסוף שנה א' נשא שימל לאישה את אוולין, עולה מצרפת. היא הגיעה ארצה שנים אחדות קודם לכן כדי ללמוד פסיכולוגיה, ומכיוון שלא היו לה כאן קרובי משפחה, שלחה אותה אחת מחברותיה להתארח בשבתות אצל דודתה הדתייה שגרה בתל־אביב, הני שימל. בחדר אחד ישנו הבנים, ואת הסלון חלקו אמם והסטודנטית. "אשתי צוחקת שהיא האישה היחידה שבמשך שלוש שנים ישנה עם חמותה", מספר פרופ' שימל.
תפריט הארוחה בדייטים שלהם היה חצי מנת פלאפל שנקנתה מהמשכורת הצבאית. לאחר נישואיהם ביקשה אוולין שבתום לימודי הרפואה הם יעברו לגור בירושלים, וכך אכן היה. את ההתמחות שלו עשה שימל בבית החולים שערי צדק, ונשאר שם. רופא הילדים המיתולוגי פרופ' צבי שפירר השפיע עליו ללמוד רפואת ילדים, ופרופ' ארתור אידלמן, מומחה לרפואת יילודים, היה זה ששכנע אותו להתמקד בטיפול במי שזה עתה נולדו. ב־1981 יצא מיכאל עם אוולין וארבעת ילדיהם לניו־יורק, כדי להתמחות בתחום במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה.
"נאונאטולוגיה, או רפואת יילודים, עוסקת בחודש הראשון לחיי האדם", מסביר שימל. "בשכבת הגיל שבין הלידה לגיל 21 שנים, עיקר התחלואה והתמותה מתרכזות בחודש הראשון. כרופא יילודים אתה מטפל בכל הגוף של הילד, שזה דבר מדהים. אתה משפיע על גורלו ועל גורל משפחתו. האופן שבו אתה והצוות סביבך מכינים ומדריכים את בני המשפחה יכול להשפיע עליהם בהמון מובנים.
"כל זוג חולם להרות ברגע שירצה, לעבור את ההיריון בלי שום בעיה, לבוא לבית החולים, ללדת ולעוף הביתה אחרי 48 שעות. כל דבר שמפריע במסלול הזה הוא טראומה. הורים שחוו לידת פג – אני מגדיר את מצבם כפוסט־טראומה, וכך הרופא צריך להתייחס לזה. יש זוג הורים, ופתאום מצטרף אליהם הורה שלישי – הצוות בפגייה – שמנהל אותם ומודיע להם: את תבואי להיניק כשאני אגיד, ואתה תאכיל כשאני אגיד, ואת תרימי את התינוק כשאני אגיד, וכן הלאה".
באחד המקרים הגיעה למרפאה אישה בשבוע ה־41 להריונה. עד אז היא נמנעה מבדיקות ומסריקות, והצוות במרפאה נדהם לגלות גידול ענק בגוף העוברית. האם נשלחה מיד לניתוח קיסרי. "לידה רגילה הייתה מסתיימת באסון לאם ולתינוקת", אומר שימל. "הגידול הוסר, והתינוקת נותרה ללא פגע, אבל אפשר להבין מכך את חשיבות הבדיקות"
הגישה שהנחתה אותו בשיחות עם ההורים, הוא אומר, הייתה אופטימיות זהירה. "חשוב לתת להם את האור בקצה המנהרה. יש רופאים שנוקטים פסימיות, ואז אם יהיה טוב יותר – מה טוב. אני פוסל לגמרי את השיטה הזו. אתה לא אלוקים, ואתה לא יודע הכול. חז"ל אמרו ש'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'. יש לא מעט ילדים שהיינו בטוחים שלא ישרדו, והם שרדו. במקום להשמיע תחזית קודרת, אני מעדיף לומר: 'הילד הזה בסיכון גבוה, נצטרך לעקוב אחריו, אבל בואו נהיה אופטימיים. נעשה את הפעולה הזו, ואת הדבר הזה, הכול כדי לעזור לו'. ברגע שאתה נותן להורים שביב תקווה, הם איתך והם נלחמים".
הוראה מראש החמולה
כ־10 אחוזים מהתינוקות הנולדים בישראל מדי שנה הם פגים. לפי ההגדרה המקובלת כיום, פג הוא מי שנולד לפני השבוע ה־37 להיריון; היריון תקין אמור להימשך 40 שבועות. בשל הלידה המוקדמת, המערכות בגופו של התינוק לא הספיקו להשלים את התפתחותן, מה שהופך אותו לפגיע לשלל סיכונים בריאותיים – שיתוק מוחין, בעיות במערכת הנשימה ובמערכת העיכול, ליקוי ראייה ושמיעה, וכן מחלות שעלולות לתקוף אותו משום שמערכת החיסון בגופו חלשה.
במשך השנים טיפל שימל בלא מעט תינוקות שסבלו ממומים קשים מרגע היוולדם. בחלק מהמקרים התברר לו שהאם נמנעה במכוון מלערוך בדיקות במהלך ההיריון, לרוב מטעמי דת. "זה עצוב מאוד, כי כשיודעים דברים מראש אפשר לעשות הרבה ולהציל חיים. אני זוכר איך הזעיקו אותי פעם לבית החולים ביום שישי בערב, אחרי הקידוש, ואמרו לי שנערכת החייאה בתינוקת. תוך כדי נסיעה הזעקתי אני את הקרדיולוגית. היא ערכה לתינוקת אקו־לב, וגילתה שיש לה מום בלב. אמרתי – לכל הרוחות, אם היינו יודעים את זה קודם, היינו מכניסים לתינוקת עירוי של תרופה מיד כשנולדה, ושולחים אותה לבית החולים לניתוח. מכיוון שלא ידענו היא נזקקה להחייאה. כעבור יומיים, כשמצבה התייצב, העברנו אותה לניתוח והיא ניצלה, אבל אין ספק שהכול היה טוב יותר אילו ידענו מראש על הבעיה. אגב, כל הנשים שהיו באותו זמן במחלקה ושמעו על ההחייאה הזו, אמרו שמעתה והלאה הן ילכו לבדיקות".
במקרה אחר, שמופיע בספרו, הגיעה אישה למרפאה לבדיקת היריון עודף. היא הייתה בשבוע ה־41 להריונה, ונמנעה עד אז מבדיקות ומסריקות. כשהחלה הבדיקה במרפאה נדהם הצוות ממה שנגלה על המסך – גידול ענק בפלג הגוף התחתון של העוברית. בעקבות הממצא הייתה הסכמה כי חייבים לשלוח את היולדת לניתוח קיסרי. "אין ספק שלידה רגילה הייתה מסתיימת באסון לאם ולתינוקת", אומר שימל. "למחרת התינוקת נותחה, הגידול הוסר, והיא נותרה ללא פגע. גם מהסיפור הזה אפשר להבין מה חשיבותן של הבדיקות".
פרופ' שימל מדגיש שגם מנקודת מבט תורנית, הבדיקות במהלך ההיריון רצויות והכרחיות. מפעם לפעם, בתיאום עם ההורים, הוא מתייעץ עם פוסקי הלכה ובהם הרב אשר וייס, "שממליץ חד וחלק על הבדיקות. הכרתי אותו בכנס מקצועי, והוא בא לפגייה, עבר ילד־ילד ולמד כל מקרה. יש לו יכולת למידה מדהימה. בכל פעם שהייתה לי שאלה שוחחתי איתו בטלפון, והוא נתן לי פסק הלכה בהתאם למצב הילד – אבל רק אחרי שקרע אותי במיליון שאלות. לפני כל שיחה איתו למדתי את התיקים על כל פסיק שבהם".
זוגות שליווה במרפאה להריונות בסיכון גבוה ביקשו ממנו לא פעם שיפנה להתייעצות עם רבנים לצורך החלטה בנוגע להפסקת היריון. "אם זו הבקשה של הזוג, אני עושה את זה", אומר שימל. "התפקיד שלי כרופא הוא לספר את הדברים כהווייתם, להיות קשוב ולענות בכנות. חשוב להגיד להורים שאם הם רוצים להתייעץ עם רב או איש מקצוע אחר כלשהו לגבי ההיריון או התינוק שכבר נולד, עדיף שאתה כרופא תציג בפניו את המקרה לפרטיו. קרה בעבר שנפלנו בפח בצורה נוראית, כי הרבנים לא שמעו את הדברים ישירות מאיתנו, הרופאים. כשהרב אלימלך פירר ביקש ממני סיכום מצב של ילד, לא הסכמתי אף פעם להעביר לו מסמך כתוב, אלא תמיד ביקשתי לשוחח איתו. יש הרבה ניואנסים שלא תמיד אפשר להעביר בכתב. כשהסברתי לו את דעתי, לא קרה שהוא לא קיבל אותה".
לא רק עם רבנים התייעץ שימל. בכנס בינלאומי הוא הציג פעם ארבעה מקרים רפואיים, והראה את הפסיקה של רב, קאדי וכומר בכל אחד מהם; "שיתפתי את הנוכחים בתשובה של כל אחד מאנשי הדת, ואיך הוא הגיע אליה". הוא נזכר במקרה של הורים מוסלמים צעירים, שלתינוקם לא היה שום סיכוי להישאר בחיים. "לא ראינו ערך בכך שנוסיף להילחם על חייו, אבל הם בשום אופן לא היו מוכנים שלא נמשיך את המאמצים בפול ווליום. הם גם לא רצו להתייעץ עם קאדי, ולכן ביקשתי מהם שיביאו את ראש החמולה. הגיע אדם זקן, חכם, והוא ישב איתי ועם מתורגמן, והעברתי לו את כל פרטי הפרטים. הוא הסתכל על ההורים וקבע: 'אתם עושים מה שהוא אומר'. והם קיבלו את זה לחלוטין".
"כל זוג חולם להרות ברגע שירצה, לעבור את ההיריון בלי שום בעיה, ללדת ולעוף הביתה אחרי 48 שעות. כל דבר שמפריע במסלול הזה הוא טראומה. הורים שחוו לידה של פג, אני מגדיר את מצבם כפוסט־טראומה. פתאום מצטרף הורה שלישי – הצוות בפגייה – שמנהל אותם ומודיע להם: את תבואי להיניק כשאני אגיד, תרימי את התינוק כשאני אגיד, וכן הלאה"
כאב ראש כפול שלוש
במשך שנות עבודתו הרבות בפגייה הוא התמודד עם העלייה החדה במספר הפגים שנולדו בהריונות של שלישיות ורביעיות. הריונות כאלה הם לעיתים קרובות תוצאה של טיפולי פוריות והפריה חוץ־גופית, שנעשו נפוצים יותר בעשורים האחרונים. "איגוד הגינקולוגים הישראלי ממליץ חד־משמעית לא להחזיר לרחם שלושה עוברים. יתרה מכך, ההמלצה היא להחזיר רק עובר אחד. חלק מהשלישיות והרביעיות שנולדות בירושלים מגיעות מרמאללה, שם מחזירים יותר, וחבל שכך. ההבדלים בשיעורי התמותה בין עובר יחיד, זוג תאומים או שלישייה, הם דרמטיים. שלישייה היא כאב ראש".
בספרו הוא מסביר כיצד המונח ההלכתי "דין רודף" קשור להריונות מרובי עוברים. "הפחתת מספר העוברים היא למעשה נטילת חייו של אחד מהם – לא בגלל מומים שלא מותירים לו סיכוי לשרוד, אלא בשל היותו 'רודף' לעוברים האחרים. הרב מרדכי אליהו הפנה אליי מדי פעם זוגות עם היריון של שלישייה, ואחרי שהצגתי בפניהם את המידע הוא היה מעריך את יכולתם הזוגית להתמודד עם יילוד שעלול להיות בעל צרכים מיוחדים, ובהתאם לזאת היה פוסק אם להתיר דילול עוברים. אני זוכר זוג שבחר להשאיר את כל העוברים, ולהיכנס לשמירת היריון יזומה וקפדנית. בסופו של דבר נולדה להם בשבוע ה־36 שלישייה בריאה".
אתגר אחר ששימל התמודד איתו בעבודתו היה אבחון תינוקות כסובלים מתסמונת דאון – משימה רגישה במיוחד אם המשפחה אינה מודעת לכך מראש. לא פעם קרה שההורים הנדהמים החליטו לנטוש את תינוקם, לאחר שהצוות בחדר הלידה הסביר להם את מצבו. "אם בני הזוג ידעו עוד במהלך ההיריון שהתינוק לוקה בתסמונת דאון, הייתי אומר להם בחדר הלידה: 'נכון, זה נראה כך, ומחר נערוך בדיקת דם כדי לוודא מה המצב לאמיתו'. אם הבנתי שהבשורה עומדת ליפול עליהם כרעם ביום בהיר, הייתי לוקח את הילד החוצה, בודק אותו בשקט, מחזיר אותו לאמא בנוכחות המיילדת ולפעמים גם בנוכחות עובדת סוציאלית, ומסביר: 'ביקשו ממני לבדוק את הילד בגלל מתח שרירים נמוך, ואכן יש לו מתח שרירים נמוך. יכול להיות טווח שלם של סיבות – מאירוע בלידה ועד לתסמונת דאון גנטית. נעשה עוד בדיקות ונמשיך בבירור".
אין דרך אחרת לומר זאת – שיקרת להם, בזמן שידעת בוודאות שלתינוק יש תסמונת דאון.
"כשהצגתי את הגישה הזו בכנסים בינלאומיים גדולים בהולנד ובארה"ב, אמרו לי – 'זה סותר את האחריות שלך כרופא להגיד את כל מה שאתה יודע'. עניתי: נכון, אבל כך אני לא מנחית פטיש חמישה קילו על היולדת, דקה אחרי הלידה. ראינו שכאשר למשפחות יש זמן לעכל, קטנים הסיכויים שינטשו את התינוק. מעבר לכך, ערכנו מחקר שפורסם בעיתונות המקצועית: חזרנו אחרי שבע שנים אל ההורים האלה, ושאלנו אם הם מרוצים מהשיטה שנקטנו. 80 אחוז אמרו שהיו מרוצים מאוד. אז אתה אולי נוהג בחוסר יושרה כשאתה לא אומר את כל האמת מיד, אבל אנחנו לא מכונות, אנחנו בני אדם. אתה צריך לדעת מול מי אתה עומד, ואיך אתה יכול לתרום".
"אם ההורים רוצים להתייעץ עם רב או איש מקצוע אחר, עדיף שהרופא יציג בפניו את כל הפרטים. קרה בעבר שנפלנו בפח בצורה נוראית, כי לא שמעו את הדברים ישירות מאיתנו. כשהרב אלימלך פירר ביקש ממני סיכום מצב של ילד, לא הסכמתי אף פעם להעביר לו מסמך, אלא תמיד ביקשתי לשוחח איתו. יש הרבה ניואנסים שאי אפשר להעביר בכתב"
סבא עושה פיקוח נפש
אפשר לצפות שקריירה רפואית ממושכת כל כך תגבה מחיר גם ממשפחתו של הרופא הבכיר, אבל פרופ' שימל טוען שלא כך היה במקרה שלו. "כשפרשתי צחקנו על זה שהילדים לא קיבלו את האוטו כשהייתי בכוננות. גם כשהם אמרו 'אבל אבא, אני פה ממול', הייתי אומר להם – לא, האוטו לא זז. אבל אני חושב שבסך הכול המשפחה לא שילמה מחיר, כי אוולין עמדה מאחוריי לחלוטין. לצד זאת היא פיתחה קריירה משל עצמה – הייתה סגנית המנהל של השירות הפסיכולוגי בירושלים, וכיום היא עוסקת בטיפול משפחתי וזוגי. הכול היה בסדר גמור, גם אם בנסיעות לכנסים בחו"ל זה לא תמיד היה פשוט. לא לחינם חתמתי את הספר שלי במילותיו של רבי עקיבא, 'שלי ושלכם – שלה הוא'. כך בדיוק הרגשתי במשך השנים: שזה פרויקט משפחתי.
"בערב החג הראשון אחרי שפרשתי, עמדתי במטבח ובישלתי יחד עם אוולין. יש לנו בכל שבת בין 15 ל־20 סועדים ליד השולחן, ובחגים יותר. אשתי אמרה לי: אתה שם לב שזו הפעם הראשונה אחרי 42 שנה שאתה מבשל איתי בערב חג? כי באמת, לא היה ערב חג אחד שהייתי בבית".
וגם כשהוא היה בבית, העבודה הייתה שם איתו. "כשהילדים היו קטנים, הם ידעו שהטלפון בבית יכול לצלצל בשבת, ורק לי מותר לענות. לימים הנכדים ראו אותי עובר על צילומים במחשב בשבת, ואחד מהם אמר לשני: 'היום רק לסבא מותר להסתכל במחשב, כי הוא עושה פיקוח נפש'".
שבעה ילדים יש למיכאל ולאוולין שימל, ורובם עוסקים במקצועות טיפוליים. הבת אביטל, פסיכולוגית, נשואה לרופא – ד"ר עשהאל לובוצקי. במלחמת לבנון השנייה שירת לובוצקי כמפקד מחלקה בחטיבת גולני, ונפצע קשה בגזרת בינת־ג'ביל. הוא עבר תקופת שיקום ארוכה, ובדומה לחותנו כך גם במקרה שלו, השהייה בבתי החולים כמטופל הביאה אותו להחלטה ללמוד רפואה. "עשהאל הוא בחור מדהים, גאון", אומר פרופ' שימל. "הוא סיים התמחות ברפואת ילדים, ובקרוב ייסע עם המשפחה לטורונטו, להמשך התמחות בנוירולוגיית ילדים. מרגש לראות איך למרות הפציעה הוא הגיע רחוק כל כך, ולא ויתר לעצמו".
לפני כשנתיים שיתפו שני הרופאים פעולה בחדר הלידה, כשהיולדת היא לא אחרת מאשר הבת והרעיה. המיילדת שלה אבחנה צניחה של חבל הטבור, תופעה נדירה יחסית, ואביטל נשלחה לניתוח חירום בהרדמה מלאה. התינוקת שנולדה הייתה במצוקה נשימתית קשה, ואביה נכנס מיד לתפקיד הרופא והחל בהנשמה. בתוך רגעים ספורים הצטרפו אליו פרופ' שימל וד"ר נתנאל וסרטייל, ויחד הצילו השלושה את הפעוטה. "לא הייתי לחוץ", סיפר הסב לאחר הלידה. "אחרי 42 שנים אתה יודע לעשות קאט, לנתק רגשות ולפעול. אחר כך אתה מתרגש, ואז מגיעים החיבוקים והנשיקות. עצם זה שהאירוע היה בנוכחות החתן שלי וד"ר וסרטייל, שבו טיפלתי בעצמי כשנולד, היה סגירת מעגל מקסימה. לראות אחר כך שהילדה לא פגועה וללא נזק, זה אחד התענוגות שיש בעבודה הזאת. אתה יכול להציל חיים – של כל ילד, וכן, גם את החיים של הילדים והנכדים שלך".
זמן קצר לפני שפרש מעבודתו פנה פרופ' שימל אל הממונה על מרפאות טיפת חלב בירושלים, ובפיו בקשה: להקים מרפאה ייעודית לתינוקות שנולדו פגים, כדי לתת מענה לצרכים הייחודיים שלהם. כיום פועלות בעיר שלוש מרפאות כאלו, ושימל פוקד כל אחת מהן מדי שבוע. "כשילד משתחרר מפגייה אחרי כמה חודשי אשפוז, ההורים לא זוכרים את כל מה שאמרו להם בתקופה הזו", הוא מסביר. "הם עוזבים את בית החולים בלי לדעת בדיוק מה הם אמורים לעשות. אמרתי לממונה על טיפת חלב בירושלים שאני אקח על עצמי את האחריות על כל תינוק שהיה בטיפול נמרץ – פגים, תינוקות שסובלים ממומים מולדים וכאלה שנולדו אחרי מצוקה קשה. היה לי תנאי: שלכל יילוד אוכל להקדיש שעה שלמה של בדיקה ושיחה עם ההורים, ולא 15 דקות כמו בטיפת חלב רגילה. בשעה אפשר לעבור על הפרטים במכתב השחרור, להרגיע את ההורים, להסביר להם. אחרי מפגש חד־פעמי הם חוזרים למערכת הרגילה, אבל עם המלצות טיפול מיוחדות להם.
"מאז הפרישה נפגשתי בטיפת חלב עם מאות הורים ותינוקות. לפני שבועיים ישבתי עם אישה שבלידה העשירית ילדה פג, אחרי שבמשך השנים היו לה עוד ארבעה פגים. פתאום בתום השיחה שלנו היא התחילה לבכות. שאלתי אותה מה קרה, והיא ענתה: איפה היית לפני 15 שנה, כשילדתי את הפג הראשון? אם היו מספרים לי אז את כל מה שאתה מספר לי היום, אתה לא יודע כמה זה היה חוסך לי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
