כשמשה קלנר הגיע לגיל תיכון, המורה במוסד המכובד בברלין ציין שיש לו אף ארוך, והנער נזרק מבית הספר. זמן קצר אחרי כן הורה לו אביו, ששכב על ערש דווי, לעלות לארץ ישראל. משה אפילו למד נגרות כדי שיהיה לו מה להציע למפעל החלוצי בארץ, אבל רק כעבור עשור, ב־1948, הוא יצליח לממש את צוואת אביו. "אבא נולד למשפחה אמידה מאוד משכונת שפנדאו", מספרת רֻחמה חסדאי, בתו של משה קלנר. "סבי, סבתי ואח של סבי באו ארצה כבר ב־35'. סבי קיבל רישיון לעסוק כאן ברפואה, אבל אחיו בן ה־61, שהיה גם הוא רופא, לא קיבל רישיון כזה, והם ירדו חזרה לגרמניה. את מחלת הסרטן של סבי אני מייחסת למפח הנפש ההוא.
"כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אבי נאלץ לברוח מגרמניה להולנד ואנגליה, עד שב־1940 הוא קיבל גרין קארד והגיע לדודות שלו בשיקגו. הוא היה פציפיסט, אבל הפריע לו שאחים שלו נלחמים ונהרגים והוא לא מסייע למאמץ. אחרי שהתייעץ עם רבו בישיבת שיקגו, הוא החליט להתגייס כחובש. זו הייתה הפשרה שלו. ובכל זאת נתקיימה בו הברכה שבירך אותו אביו כשנולד: שלא תראה עוד מלחמה. הוא הגיע להוואי, אבל לא בזמן המתקפה על פרל הרבור; לצפון אפריקה, אבל לא בזמן המערכה באל־עלמיין. המלחמה ברחה ממנו".
כשהיחידה שלו התמקמה באלג'יר, קיווה משה להצליח לקפוץ משם לארץ ישראל, אבל הוא וחבריו הוחזרו לארה"ב. או אז הצטרף לאנשי עלייה ב', כשהתארגנו להעלאת מעפילים ארצה באונייה "פדוקה", ששינתה שמה ל"גאולה". "הם הגיעו לצרפת ולבורגס, ושם העלו לסיפון פליטי שואה מרומניה ומהונגריה, שמאוחר יותר הקימו את ניר־גלים", מספרת רחמה. לימים יהפוך משה לשכן של אותם מעפילים, כשיהיה ממקימי בני־דרום.
כשהגיעה "גאולה" ארצה, מנעו הבריטים מהמעפילים לרדת אל החוף. לכל אורך חג הסוכות תש"ח עגנה האונייה מול נמל חיפה, ובהושענא רבא גורשה לקפריסין. רק כעבור קרוב לארבעה חודשים הותרה כניסתם של העולים ארצה. משה ליווה את המגורשים, ואף ניצל את קשריו בארה"ב כדי לגייס כספים למענם. "בט"ו בשבט תש"ח עלה אבי ארצה, ואחרי עשר שנים שלא ראה את אמו וסבתו, הוא מיד נסע לבקר אותן בירושלים, למרות המלחמה והמצור".
אמו של משה הגיעה ארצה ב־1945 על סיפונה של "מטרואה" – אוניית פליטים מאנגליה שעליה היה גם הילד ישראל מאיר לאו, לימים הרב הראשי לישראל. "סבתי ברחה מגרמניה ברגע האחרון. ארזה הכול, לא השאירה פירור לנאצים. אח של אבי בנה את אחד הבתים ברחביה, אז סבתא ובתה נסעו אליו, ושם אבי מצא אותן כשהוא עלה ארצה". אולם הסבתא לא יכלה לשאת את המלחמה שהגיעה לכל מקום שבו דרכה, והחליטה לרדת מהארץ. היא התמקמה בשווייץ, לצד ביתה היחידה, אז. כשזו נפטרה, משה החזיר את אמו ארצה. "התוצאה היא שסבי, שהיה ציוני מאוד, קבור בגרמניה; וסבתי, שלא הייתה ציונית, קבורה בהר המנוחות". אגב, המילים היחידות שרחמה יודעת לבטא בגרמנית הן "איך ישנת, אמא יקרה?" – המילים שבהן קידם משה את אמו מדי יום.
סבתה של רחמה לא יכלה לשאת את המלחמה שהגיעה לכל מקום שבו דרכה, והחליטה לרדת מהארץ. היא התמקמה בשווייץ, לצד אחת מבנותיה, וכעבור שנים חזרה ארצה. "התוצאה היא שסבי שהיה ציוני מאוד קבור בגרמניה; וסבתי, שלא הייתה ציונית, קבורה בהר המנוחות"
בשנת לידתה של מדינת ישראל, כשעוד היה עולה טרי, הגיע משה לקיבוץ שדה־אליהו, שם גר בן דודו. בהיותו פציפיסט נמנע משה מלהילחם גם במלחמת השחרור, אך הצטרף כחובש אל חבריו שיצאו להגן על תל־תאומים. "בקיבוץ עין־הנצי"ב, הסמוך לשדה־אליהו, התארגנה קבוצה להקמת קיבוץ חדש בשיתוף הלוחמים מכפר־דרום, שנפל בינתיים", מספרת בתו. בקיבוץ החדש, בני־דרום, מימש משה סוף־סוף את כישוריו כנגר.
מסלול חייה של חיה לבית קליימן היה שונה לחלוטין מזה של בעלה. היא גדלה בסנט־לואיס, בת יחידה בין שני בנים, למדה עבודה סוציאלית – מקצוע נדיר באותם ימים – והגיעה ארצה שלא על מנת להיות חלוצה. "היא הייתה חברה של רוז שנקר, אחותו של המלחין הידוע בן־ציון שנקר, שהלחין את 'מזמור לדוד'. שתיהן נסעו יחד לטייל בפריז, ואז החליטו לקפוץ לחיפה, לבקר קרוב משפחה. כשהגיעו לארץ, אמי החליטה שכאן מקומה".
חיה הייתה בת 23 בלבד, בחורה מפונקת מאמריקה, כשהגיעה ארצה בגפה והחליטה לקבוע את ביתה כאן, במדינה שקמה זמן קצר קודם לכן. היא עברה קורס מדריכים ונשלחה לעבוד עם ילדי טהרן בתל־רענן שבבני־ברק. משם עברה להדריך נוער מצפון אפריקה בבני־דרום. כבר ב"קמפ־מושבה" באמריקה שמעה על הבחור הפופולרי משה קלנר, וכשפגשה אותו הבהירה לו שהיא האחת והיחידה בשבילו. השניים התחתנו בחולות בני־דרום, וביישוב הזה נולדו רחמה ואחיה, שמתגורר היום במעלה הר הזיתים.
יעקב חסדאי וחייליו לחמו בסואץ, שם התרחשה "פשלה אחת גדולה", לדברי רחמה. "אמרו להם 'רק תעברו', אבל היו שם המון מארבים, והמצרים טבחו בהם. הוא אסף 180 חיילים – שבעיניי חייבים לו את חייהם – והוציא אותם מסואץ בשיירה". החיילים התקדמו תוך שירת "הבאנו שלום עליכם", כדי שכוחות השריון של צה"ל לא יחשבו שמדובר בחיילי אויב
כשרחמה הייתה בת חמש עברה המשפחה לכפר־בתיה, שם שימש אביה כמנהל אדמיניסטרטיבי של פנימיית הילדים. "ההורים שלי עזבו את בני־דרום כי אמא מאוד לא אהבה את הקיבוץ. אחרי חמש שנים בכפר־בתיה עברנו להרצליה", היא מספרת. עוד בתקופת מגוריהם בכפר־בתיה, שימשה חיה כמורה לנער שהיה שחיין אולימפי ונפצע בגבו בעת ניתור מהמקפצה. "הוא אושפז בבית לוינשטיין, ואמא לימדה אותו לבגרות באנגלית. שם גילו אותה ולקחו אותה להיות עובדת סוציאלית". חיה הפכה לחלוצת התחום בשירותי הבריאות, והייתה זו שבנתה את מערך השירות הסוציאלי בבית החולים השיקומי. את התפקיד הזה היא מילאה קרוב לשלושים שנה, ובתחילת שנות התשעים, כשיצאה לפנסיה, עלתה המשפחה לירושלים.
אנחנו נפגשים בבית האבן של משפחת חסדאי ברובע היהודי. "כבת עשר עליתי עם בית הספר להר ציון, ממנו הצביעו ואמרו לנו: 'שם הכותל'. לא יכולנו אז ללכת לכותל או לטייל ברובע. התפללתי שתפרוץ מלחמה, כדי שהכותל יחזור אלינו. ארבע שנים אחר כך, זה קרה. לא ידעתי שאהיה בין הראשונות להגיע אל הכותל – שבוע אחרי השחרור, בחג השבועות המפורסם. ראינו את הבולדוזרים שפינו את בתי שכונת המוגרבים. שנים אחר כך ניסיתי להיזכר בתפילה של אותו חג, עד שנזכרתי שבכלל לא התפללנו בכותל. הצבא ניתב אותנו לגשת לכותל ומיד להמשיך, כי היו המונים. אגב, לא הגענו משער יפו ולא משער ציון אלא מלמטה, דרך שער האשפות. היום יורדים לכותל, אנחנו עלינו. הסנדלים שלי התלכלכו, אבל לא רציתי לשטוף מהם את האבק הקדוש. לא ידעתי שכעבור עוד כמה שנים אתחתן כאן, מתחת לחלון הבית הזה".
היא נשואה ליעקב חסדאי, עורך דין וחוקר היסטוריה. שניהם נולדו בבתי חולים תל־אביביים – היא ב"עין־גדי", הוא ב"פרויד" הסמוך; שניהם למדו בתיכון צייטלין, ושניהם שירתו במחנה 80 וביחידה 906, לימים מחו"ה אלון – "רק מה, הכול בהפרש של 15 שנה". ליעקב ימלאו בקרוב 84, היא בת 69. "כשאבא שלי ברח מהנאצים, בעלי נולד", אומרת רחמה.
יעקב היה חניך בית"ר והתגייס עם גרעין ההקמה של היישוב אמציה. הוא שירת בנח"ל המוצנח, התקדם בסולם התפקידים, היה למח"ט הצנחנים והשתחרר בדרגת אלוף־משנה, בתום שירות שנמשך 22 שנים. על הדרך הקים את בית הספר למ"כים וגם פיקד עליו. במלחמת ששת הימים הוענק לו עיטור העוז, לאחר שנפצע פעמיים בכיבוש מוצב אל־קובה הסמוך לעזה. "בשבילו המלחמה נגמרה ביום הראשון, כי הוא נפגע קשה: יש לו שקע במצח, שני רסיסים, ופגיעה בשתי הידיים וברגל. חברים שלו זכו לשחרר את ירושלים, והוא היה מתוסכל מכך שבאותו זמן הוא שכב בבית החולים". עם שחרורו מהאשפוז, כעבור חודש, הלך מיד לטייל ברובע היהודי. "יעקב נכנס לחורבות של בית הכנסת האיסטנבולי כאן, וראה נחש יוצא מהן, ממש כמו השועלים היוצאים מקודש הקודשים בסיפור התלמודי הידוע. בתי הכנסת נשדדו והפכו לתל חורבות, והסירחון כאן היה נורא". חסדאי פנה לחברה לשיקום הרובע וביקש לקנות בית. מבין שתי ההצעות שהעמידו בפניו, הוא בחר בזו עם הקשת. אם היה כאן ארמון, אמר, מתאים לי לגור כאן.
מלחמת ההתשה הייתה באותם ימים בשיאה, ויעקב, אז מג"ד בצנחנים, איבד רבים מחייליו במרדפים בבקעה. לסירוגין ישב עם הגדוד שלו על גדות התעלה. "יושב שם וחולם על ביתו כאן. ואז פורצת מלחמת יום הכיפורים".
יעקב וחייליו לחמו בסואץ, שם התרחשה "פשלה אחת גדולה", לדברי רחמה. "אמרו להם 'רק תעברו', אבל היו שם המון מארבים, והמצרים טבחו בהם על ימין ועל שמאל. אור לכ"ח בתשרי הוא אסף 180 חיילים – שבעיניי חייבים לו את חייהם – והוציא אותם מסואץ בשיירה". השיירה הגיעה לחניון של כוחות שריון ישראליים תוך שירת "הבאנו שלום עליכם", שכן מג"ד הצנחנים חשש שהשריונרים יחשבו שמדובר בחיילי אויב, ויתפתח אירוע של ירי דו־צדדי.
"שם מעבר לחלון גרו חברים שלי מבני־דרום", מצביעה רחמה. "החברה שלי אמרה שבבית ממול יש קצין גבוה ויפה שגר עם אמו. ידעתי מי זה יעקב חסדאי, גיבור ששת הימים; ידעתי שהוא גדול ממני ב־15 שנה, ושיש לו חור במצח. באתי לראות את הבית, ונשארתי"
ביום שישי של אותו שבוע יצא יעקב לסיור בשטח, ונתקל במארב מצרי. "הוא וחבריו אמרו למצרים להרים ידיים, אז הקצין המצרי הרים ידיים וזרק רימון שפגע בירך של יעקב. כך, בליל שבת פרשת בראשית, נגמרה לו מלחמת יום כיפור". בהמשך הוא נקרא לשבת כחוקר צבאי בוועדת אגרנט, שקמה בעקבות המלחמה.
רחמה ויעקב הכירו ממש כאן, בבית שבו אנו מתארחים. "שם מעבר לחלון גרו חברים שלי מבני־דרום", מצביעה רחמה. "החברה שלי אמרה שבבית ממול יש קצין גבוה ויפה שגר עם אמו. ידעתי מי זה יעקב חסדאי, גיבור ששת הימים; ידעתי שהוא גדול ממני ב־15 שנה, ושיש לו שקע במצח. באתי לראות את הבית, ונשארתי".
הם התחתנו ב־1979. רחמה, עובדת סוציאלית כמו אמה, עבדה בבית החולים שערי צדק, "ואז עשיתי הסבה מקצועית לאמהות, למשך 22 שנה". יש להם שישה בנים ובת אחת, ורחמה מספרת שכולם ניגנו בתזמורת הנוער של ירושלים, "והם דור שלישי משני הצדדים לצמחונות אידיאולוגית". במשך 11 שנים, לאורך שירותם הצבאי של חמישה מבניה, צמה רחמה מדי שני וחמישי.
בן הזקונים של המשפחה נולד בתחילת שנות התשעים. היו אלה ימי העלייה הגדולה מברית המועצות, ורחמה התנדבה ללמד עברית לילדי העולים. כשהקטן היה כבר בן 11 היא חזרה לתפקיד עובדת סוציאלית, הפעם עם נשים במצוקה שהיו בהיריון. "14 שנים עבדתי בזה. לפני חמש שנים יצאתי לפנסיה, ונרשמתי לקורס הדרכת טיולים בירושלים במסגרת יד בן־צבי". יעקב, שהספיק במהלך שירותו הצבאי ללמוד היסטוריה של עם ישראל, הפך בחלוף השנים למרצה באוניברסיטה העברית ולחוקר בעל שם. הוא סיים גם תואר במשפטים, ועד היום הוא עוסק בעריכת דין במשרדו המצליח במרכז העיר, שמשמש גם בית חם לאוספים השונים שלו. רחמה מתנדבת בארכיון יד בן־צבי ומנצלת את הכשרתה כמדריכת טיולים, "אבל אני מדריכה רק על הבית הזה".
אז גם אנחנו מקבלים סיור קצר בבית הייחודי שבנוי מעל מרתף צלבני, שמתחתיו בור מים המתוארך לימי בית שני. "הבית הזה עד להיסטוריה היהודית בארצו ובעיקר בירושלים. הקיר החיצוני כאן הוא ממש 'ונבנתה עיר על תלה': רואים באבנים את שכבות הזמן – בנייה צלבנית, עות'מאנית ומהעת החדשה". הקיר של סלון הבית מתפאר בקשת גדולה, תחתיה – מצד החיצוני, ברחוב – נישאו יעקב ורחמה. בבית הכנסת האיסטנבולי שממול נחגגו מסיבות בר המצווה של הבנים.
"אם נחפור עוד בבית הזה, נגיע לרובע ההרודיאני. בתוך האדמה של המרתף מצאנו קיר, גם הוא מימי בית שני. המטבח והסלון והחדר העליון הם מהתקופה העות'מאנית. יהודים הגיעו לירושלים במאה ה־16 יחד עם הכוחות העות'מאניים, וישבו כאן. המצב שלהם לא היה כל כך טוב. ואז ב־1860 הגיע משה מונטיפיורי והציע להם לצאת אל מחוץ לחומות. חמש שנים אחרי שראשוני היהודים נכנסו למשכנות־שאננים, פרצה פה מגפת החולירע. כל מי שיצא מחוץ לחומות, לא נדבק. עשר שנים אחר כך הגיעה עלייה גדולה מגרוזיה. נתקיימה בעולים נבואת ישעיהו: 'מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם… להביא בנייך מרחוק – כספם וזהבם איתם'".
שני בנים של משפחת קוקיאשוילי – לימים קוקיה – רכשו בתים בעיר העתיקה, ובתוכם גם את הבית הזה. "לאחד האחים הייתה חנות טקסטיל ברובע הנוצרי, הוא היה אמיד מאוד. ב־1920 הוא אירח פה בסלון את הנציב הבריטי הרברט סמואל, אחרי שהנציב הפטיר בבית כנסת החורבה את 'נחמו נחמו עמי'. אנשים עמדו ובכו מהתרגשות".
בימי המרד הגדול עזבה משפחת קוקיה ל"עיר החדשה", לרחוב יפו הידוע. כשהלגיון הירדני תקף את הרובע במהלך מלחמת העצמאות, נפלה פצצה בחצר שבה אנו ממקמים כעת את הכורסה הנודדת שלנו. שני יהודים נהרגו במקום. "הרובע נפל בי"ט באייר תש"ח, ובמשך 19 שנה עמד חרב. הירדנים לא שיפצו ולא חפרו. הכול חיכה לנו עד שחזרנו באייר תשכ"ז. באנו לרובע היהודי וחשפנו הכול. התגעגענו".
