מה לא עשו כדי שיהיה לו הכול – צבע של המבורגר, טעם של המבורגר, מרקם של המבורגר. משאבי עתק הושקעו במשימה, מהנדסי מזון יגעו למענה, אבל מתברר שלא כל מה שנראה כמו תרנגולת ונשמע כמו תרנגולת, הוא תרנגולת. הסטייק הטבעוני, הבשורה הגדולה למי שוויתר על תזונה מן החי, עדיין לא מצליח להיות דומה לדבר האמיתי. משהו במרקם, בעסיסיות, ביכולת לשחק עם רמת העשייה – עדיין לא שם, למרות היצירתיות הקולינרית וסיעורי המוחות של מיטב חברות הביוטכנולוגיה בעולם. "עם כל הכבוד, הוא עדיין אנמי" – קבלו מבקרים על אחד הסטייקים החדשים, והבחירה במונח מממלכת ההמטולוגיה מעניינת. סטייק מדמם ויפה כמו בפרסומות לא יהיה פה, מהסיבה הפשוטה – אין בו דם. מיץ הסלק או הכרוב האדום שנועדו לתת את המראה המדמם לא עושים את העבודה, וכך גם יתר הצבעים המלאכותיים שאימצה התעשייה. אפילו הסטייק המתורבת – זה שנולד מתא של פרה אמיתית והשאיר אותה חיה באחו – קשה לומר שהוא עסיסי כמו שייחלו הנסיינים הקרניבורים. מי שמתגעגע לאומצת בקר במצב עשייה רייר, יכול היה רק להמשיך לרייר.
והנה ביוני האחרון, במעבדה קטנה בתל־חי, התרחשה אפיזודה מעניינת שהולידה פתרון. וכמו בכל התגליות הגדולות, זה קרה לגמרי במקרה. מעל כירה קטנה במעבדה של "ימוג'ה", חברה שעוסקת במיקרו־אצות, שקד מנהל התפעול ניר קדם על פיתוח רכיב שישרת את עולם הקוסמטיקה. הוא לקח מכל שבתוכו מיצוי של רכיבי מיקרו־אצה, וחימם אותו לצורך עיקור והשמדת חיידקים. בניגוד למצופה, הצבע האדום המתקתק של החומר השתנה למין חום עכור – צבע לא נעים למראה, בטח לא בקרם שתרצו למרוח על הפנים. לא רק הצבע השתנה: קדם הבחין שהחומר כמו מקריש ועובר שינוי מרקמי. הוא התקשר מיד לד"ר עמיקם בר־גיל, ביולוג ימי ואחד ממייסדי החברה. "עשינו איזה סיעור מוחות קטן", משחזר קדם. "ההתנהגות של החומר האדום הזכירה לנו משהו, והחלטנו לשחק עם זה. עמיקם אמר לי 'קח אצות וטגן על מחבת'. כך עשיתי, ופשוט לא האמנתי. זה נראה כמו דם אדום שעובר תהליך של קרישה, ונחרך ממש כמו נקניקיות על האש". הוא מראה לי בגאווה תמונות של הנקניקייה הראשונה שממנה התחיל הכול – או לפחות מה שנראה לו כמו נקניקייה, בזמן שלבר־גיל זה דווקא הזכיר קבב רומני. ככה זה כשאתה תשע שנים צמחוני.
בר־גיל, שהיה באותן שעות בפגישה באזור המרכז, מיהר להתייצב במטבחון הקטן של החברה, יחד עם ארז אשכנזי המנכ"ל. "הלסתות שלנו נשמטו", מספר בר־גיל. "חזרנו על הניסוי בטמפרטורות שונות, וראינו שבכל המקרים החומר מזכיר התנהגות של דם. הוא מתקרמל בשעת קרישה והצבע משתנה לחום כהה, כמו כשצולים נתח בקר על האש. הצבע שהתעשייה משתמשת בו היום לא מתקרמל בצורה כזאת. התלהבנו והמשכנו בניסיונות. לקחנו גוש אצות מהצנטריפוגה, זרקנו למחבת – והצבע היה מדהים. ארז אפילו לקח הביתה בערב גוש של אותן מיקרו־אצות, הכין מהן קציצות ונתן למשפחה לאכול. הוא אמר שעשרים קציצות נאכלו עד האחרונה שבהן.
ד"ר עמיקם בר־גיל: "ראינו שהחומר מתנהג כמו נתח בקר שנצלה על האש. התלהבנו והמשכנו בניסיונות. לקחנו גוש אצות מהצנטריפוגה, זרקנו למחבת – והצבע היה מדהים. ארז המנכ"ל לקח הביתה גוש של מיקרו־אצות, הכין מהן קציצות ונתן למשפחה לאכול. הוא אמר שעשרים קציצות נאכלו עד האחרונה שבהן"
"למחרת התחלנו לערוך ניסויים בקציצות שיצרנו, ובכל המקרים החומר הגיב כמו מיצי בשר חי. הבנו שעלינו על משהו שחסר מאוד בתעשיית תחליפי הבשר: דם מלאכותי. אני לא אוהב את המונח סופר־פוד, מזון־על, אבל הרכיב הזה של האצות מלא בערכים תזונתיים – הוא עמוס חלבון, יש בו חומצות אמינו חיוניות, מינרלים, ויטמינים, סיבים תזונתיים. יש מחקרים שמראים שהוא מסייע בהפחתת כולסטרול רע. כלומר, זה לא רק עניין של מראה, הרכיב הזה מביא איתו ערך מוסף. מעבר לזה, הוא גם משמש דבק לקציצה. לא תכננו להיכנס לשוק של תחליפי הבשר, אבל גילינו שיש ואקום אדיר".
מפעל של מיליונית מילימטר
שוק תחליפי הבשר לוהט בימים אלה. התחזיות על עולם שהולך ומצטופף בקצב מסחרר, שלחו את המדענים ברחבי תבל לחפש מקורות אלטרנטיביים לחלבונים – אתגר שמושך אליו גם תקציבי עתק. בכנס שנערך בטכניון באוקטובר האחרון לרגל יום המזון הבינלאומי, בהשתתפות חוקרים מכמה מדינות, הוצגה ישראל כמעצמה מובילה בתחום המחקר והפיתוח של חלבונים אלטרנטיביים. בין השאר דובר שם על שימוש בחרקים – ספקי חלבון מוכרים, אבל לא כאלה שמעניינים את הצרכן הטבעוני. פיתוח אחר שהוצג בכנס, דבש שנוצר בביולוגיה סינתטית ללא מגע דבורה, יכול דווקא להפיס את דעתו, כמו גם שומנים אלטרנטיביים המשמשים לתעשיית הבשר המתורבת. באירוע עלה גם נתון מעניין: 25 אחוזים מההשקעה העולמית בתחום הבשר המתורבת מנותבים לישראל. כל סיוע בדרך לסטייק הצמחוני המושלם יתקבל בזרועות פתוחות, ודם מלאכותי הוא מצרך מבוקש בדרך החתחתים הזאת.
נחזור לחברי ימוג'ה. אחרי שרקדו על הדם ועיגנו אותו בפטנט, קיבל המוצר שם: אוניֶה (Ounge), "אוכל" בשפת בני היורובה ממערב אפריקה. לארז אשכנזי, שבילה הרבה בברזיל, יש חיבה לשפה הזו, שנפוצה שם. גם השם ימוג'ה לקוח מאותה שפה: זהו שמה של אלת הים והנהרות, מי שאחראית על היצורים החיים בימים ובנחלים.
דוגמה מן ה"דם" נשלחה לכמה חברות, אלה נתנו פידבק חיובי, וכיום ממשיכים בתל־חי לפתח את המוצר ולהתאים אותו לתעשייה. האצה עוד צריכה לעבור את המשוכות הרגולטוריות של האף־די־איי, אבל הדם המלאכותי כבר מעורר עניין בקרב חברות רבות ברחבי העולם – "באסיה, באמריקה, באירופה, באוסטרליה ובמיוחד באמירויות. יש לנו דיבור איתן, נושא הביטחון התזונתי חשוב להן מאוד, וזה מתחיל להתגלגל".
ביום חורפי וגשום אני מצפינה לפארק התעשייה בתל־חי כדי לראות את הדם המלאכותי במו עיניי. כבר בכניסתי למשרדים אני מרגישה בריח הטיגון העולה מהמטבחון. החבר'ה עומדים עם תחליפי הבשר של כמה חברות מוכרות, אחרי שהוציאו להם את המיץ (תרתי), ומדגימים לי איך נראית קציצת בשר אלטרנטיבי עם הדם המלאכותי, ואיך נראית אחת בלעדיו. אין ספק שיש זוכה מאושרת בתחרות. ניסויים מדעיים מהעבר כבר הראו שאנחנו אוכלים עם העיניים.
אחר כך לוקח אותי בר־גיל למעבדת הפיתוח, ושם אני זוכה לראות את הדם הצמחי בכבודו ובעצמו. הוא יושב בתוך כלי מדידה שקוף, וצבעו אדום־ארגמן חזק ובוהק, מראה של מיץ תותים מרוכז מדי. כשאני מבקשת לטעום מהפלא, אני מגלה שהוא נטול טעם. מבחינת אנשי ימוג'ה זה מצוין כרגע, כי החומר נועד להשתלב במוצר קיים שכבר עמלו עליו. עוד נגיע לשרשרת הייצור, אבל בינתיים אני מהופנטת מבקבוקי הירוק והאדום שמרוכזים בחדר. במעבדה הזו מנסים את כל החומרים החדשים והמיקרו־אצות שיירתמו לתעשיית המזון והקוסמטיקה, חלקם לא נחקרו מעולם. צנצנות ירוקות מרקדות על פני משטח נע, כדי שהאצות לא ישקעו מטה בנוזל ויסיימו את חייהן. כל הזמן מוזרם אוויר לצנצנות – "חייב להיות אוורור כדי לסלק חמצן. האצות מבצעות פוטוסינתזה, וריכוז גבוה מדי של חמצן פוגע בתהליך", מסביר בר־גיל.
לפני שהוא זורק אותי לפוטוסינתזה, אני מבקשת לדבר קצת על האצות – ממיני האורגניזמים העתיקים בעולם. אצות הן סוג של צמחי מים, אבל בניגוד לצמחים רגילים, אין להן שורשים. סדרי הגודל שלהן נעים ממיקרו־אצות, העשויות תא אחד בלבד, ועד מקרו־אצות שאורכן עשרות מטרים, כמו אלה שגדלות באוקיינוס השקט. למעלה משבעים אחוזים מהחמצן שאנחנו נושמים נוצר בתהליך פוטוסינתזה על ידי מיקרו־אצות וחיידקים כחוליים, מראשית ימי כדור הארץ ועד היום.
ארז אשכנזי: "זו לא חקלאות, אנחנו לא מתעסקים בגידולי שדה. רצינו לפתח מערכת שיודעת להתמודד עם מיקרו־אצות כך שנוכל לגדל כל מין שנרצה. היה קשה מאוד לגייס כסף לזה, כי מבחינת המשקיעים מערכת שעושה הכול זה לא רציני. זרקו אותנו מכל המדרגות"
"אנחנו עובדים על מיקרו־אצות בלבד", מסביר בר־גיל. "מדובר במשפחה ענקית: יש כחצי מיליון מינים הידועים למדע, ולפי ההערכות קיימים בין חצי מיליון למיליון מינים נוספים. גודל של מיקרו־אצה יכול לנוע מחצי־מיליונית המטר עד מילימטר. הן חיות בכל סביבה שיש בה מים – באגמים מלוחים ומתוקים, אפילו בבריכות עונתיות, וגם בים המלח. בקיצור, כל הנישות האקווטיות על פני כדור הארץ. היתרון הגדול של מיקרו־אצה הוא היכולת שלה להיות מעין מיקרו־מפעל. מה הכוונה? אם מיקרו־אצה גדלה לה בים, היא צריכה לדעת להתמודד עם התנאים ששוררים בכל סביבה קיימת. נניח, אצה נמצאת בעומק של עשרים מטר, ורמת האור שם נמוכה יחסית. פתאום היא נסחפת ומגיעה לעומק של מטר וחצי בלבד, ואז היא חוטפת קרינה חזקה מאוד של השמש. יש לה שתי דרכים להגיב לעוצמות הקרינה האלה. אחת היא למות: יש נזק לדי־אן־איי, התא מת ונגמר הסיפור. הדרך השנייה היא להילחם, וזה מה שהאצה עושה. היא יודעת לסנתז חומרים שיגנו עליה מפני הקרינה, היא מפעילה את כל המנגנונים – משנה הרכב של חומצות שומן, מייצרת מעכבי חמצון, כל מה שהיא זקוקה לו. כך האצה עוברת התאמה לסביבה, עד שהסטרס הסביבתי נגמר, והיא מגיעה לסטטוס־קוו חדש".
ובעצם, את החומרים שהיא מייצרת מתוך העקה הזאת, אנחנו רותמים לשירותנו.
"זה הרעיון. אנחנו כאן לוקחים את המיקרו־אצה, שמים אותה בסביבה מבוקרת ונותנים לה תנאים של בית מלון חמישה כוכבים. היא מתחילה להתחלק: מתא אחד למאה תאים, למאה מיליון, לשני מיליארדים וכן הלאה. כשאנחנו רואים שיש לנו מספיק תאים, אנחנו יוצרים עקה סביבתית – מפסיקים את המסיבה. זה יכול להיות מלווה באור חזק מאוד, לפעמים זו עלייה של הטמפרטורה בשילוב הרעבת חנקן. ואז הן מתחילות לייצר חומרים. האצה שאת רואה פה, למשל, גדלה בים המלח. ברגע שמכניסים אותה לסוג מסוים של עקה, היא מתחילה לסנתז כמויות גדולות של בטא קרוטן, ותוך שלושה ימים כל הבקבוק הירוק היפה הזה הופך לכתום חזק. לכן האצה הזאת ספציפית משמשת בין השאר לפעילות טיפולית במחלות עיניים גנטיות".
איכשהו עד לא מזמן דילגו בעולם הפודטק על האצות. על אף שהן אלה שמזינות דגים ומספקות להם אומגה 3 בשפע, העדיפו היצרנים לפנות לשלב הבא בשרשרת המזון – ויש כאלה שעוד זוכרים באימה את כף שמן הדגים שנדחפה לפיהם בכל בוקר. אלא שלאצות יש קילומטראז' מכובד יותר וניסיון של מיליארדי שנים במלחמות מול מיקרואורגניזמים אחרים, וברשותן כלי נשק שיכולים לשמש אותנו. התעשייה גילתה אותן מחדש בעיקר בעקבות הניסיון לייצר מהן דלק, ביו־דיזל. אחת מהחברות שהוציאו לישראל שם עולמי בתחום האצות היא "אלגטק" מקיבוץ קטורה, שמוצריה מבוססים על טכנולוגיה שפיתח פרופ' סמי בוסיבא – מומחה אצות בינלאומי מאוניברסיטת בן־גוריון, שיושב בשדה־בוקר. החבר'ה כאן מציינים, מהללים ומשבחים את בוסיבא, וימוג'ה אף שיתפה איתו פעולה וקנתה מהאוניברסיטה פטנט שהוא אחראי לו. אלגטק אגב נמכרה לפני כשנתיים לחברה צרפתית לפי שווי של כ־100 מיליון דולר, וחברי הקיבוץ עוד מחזיקים נתח ממנה. גם חברת NBT מאילת מטפחת מיקרו־אצות לתעשיית הקוסמטיקה והמזון, וישנם עוד פרויקטים וחברות הזנק נוספות – ובכל זאת, באופן יחסי, התחום צר ורחוק ממיצוי.
אנחנו צועדים למעבדת הפיתוח, ושם אני זוכה לראות את הדם הצמחי בכבודו ובעצמו. הוא יושב בכלי מדידה שקוף, וצבעו אדום־ארגמן חזק ובוהק, מראה של מיץ תותים מרוכז מדי. כשאני מבקשת לטעום מהפלא, אני מגלה שהוא נטול טעם. מבחינת אנשי ימוג'ה זה מצוין כרגע, כי החומר נועד להשתלב במוצר קיים שכבר עמלו עליו
"אתן לך מספר שיפיל אותך לרצפה", אומר בר־גיל. "בכל שנה מתגלות בין 600 ל־1,000 מולקולות חדשות שהמקור שלהן הוא מיקרו־אצות. אפילו לא מתחילים להבין את הפוטנציאל שיש להן. גם אם 90 אחוזים מהמולקולות האלה יתגלו כלא יעילות, אנחנו עם שמונים מולקולות חדשות שיכולות להשפיע על כל אספקט בחיים שלנו – תזונה, רפואה, קוסמטיקה. לעיתים במין אחד של אצה יכולות להיות כמה וכמה מולקולות כאלה, ועדיין הן לא נחקרות. מתוך מאות אלפי המינים שהזכרתי, את יודעת על כמה עובדים היום בתעשייה? על 15. זה אבסורד".
שיטת הבבושקה
והנה מיקרו־אצה חדשה שהצטרפה לא מכבר למעבדה. היא שייכת למשפחת האצות האדומות, גם אם היא ירוקה – כן, לכל משפחה יש את הכבשה השחורה שלה. מהאצה הזו מנסים כאן להוציא חומר שעשוי לעניין מאוד את עולם רפואת העור והקוסמטיקה. אגב, זה לא שאנחנו אומה של אסתטיקנים חובבי קרמים; קל יותר רגולטורית להשיג אישורים לרכיבים אלה. רון סמית, מנהלת המעבדה בחברה, שוקדת על בדיקה של ריכוז הפיגמנטים באצות.
ד"ר פיני מרקו, סמנכ"ל הפיתוח של ימוג'ה, מצטרף אלינו לרגע ("זה אחד שכן עשה רילוקיישן מהמרכז", נוגע בר־גיל בנקודה רגישה אצל אנשי החברה). הוא עובד על ה"אוניה", אבל לא יכול לספר לי מה בדיוק ואיך, כי הפרטים עדיין חשאיים. בינתיים הוא מוכן להרחיב על מיזם אחר שמתהווה פה. "יש לנו פרויקט מעניין ומבטיח של אצה ירוקה שיודעת לייצר DGLA, חומצת שומן ארוכה מסוג אומגה 6. היא אחת משני האורגניזמים היחידים בעולם שיכולים לייצר את החומצה הזאת בכמות גדולה.
"מה שיפה באצה הוא שתוצרי הפירוק שלה, חומרים שנקראים פרוסטגלנדינים, מתכתבים בצורה ישירה עם המערכת האימונית בגוף שלנו. הם מפחיתים דלקות, מורידים סמנים דלקתיים. יש אגב אצה אחרת שהיא דווקא פרו־דלקתית, למרות שבסך הכול מפריד ביניהן שלב אינזימטי אחד. אנחנו כבר יודעים איך לייצר את חומצת השומן הרצויה, אנחנו מכירים את כל הדרך, והשלב הבא יהיה רגולציה – לאשר את השימוש בה למזון וכמובן לפיתוח עסקי. כל מי שמבין בנושא הזה מגלה עניין, כי הפוטנציאל הזה של ייצור DGLA לא קיים בשום מקום אחר בעולם".
עמיקם בר־גיל: "גם משקיעים ויתרו על ביקור פה, מעבר להרי החושך. הם אמרו לנו 'תשלחו וידאו ותמונות'. לאנשים אין בעיה לעשות רילוקיישן למדינה אחרת, אורזים טרולי ונוסעים, אבל מתל־אביב לקריית־שמונה? מבחינתם זה טירוף"
ואנחנו עוברים להתייחס למיקרו־אצה שלשמה התכנסנו וממנה נולד הדם המלאכותי. "הפורפירידיום, האצה האדומה שממנה הפקנו את הדם הצמחי, יודעת לייצר חומר שנקרא פוליסכריד", אומר בר־גיל. "היא מתחילה להפריש אותו ברגע שמרעיבים אותה, ואז אנחנו ממצים אותו והוא הולך לקוסמטיקה. שלחנו את הפוליסכריד לבדיקות קליניות ומצאנו שהוא אנטי־דלקתי חזק מאוד. הוא יכול לטפל באקנה ולהפחית תופעות שלה ב־60 עד 80 אחוז. כשנוגעים בו הוא נעים מאוד", בר־גיל נותן לי לקחת מעט מהחומר ולהרגיש בעצמי. "עכשיו תראי שהוא נהיה סמיך ונספג. זה חומר שיש לו תכונת אנטי־אייג'ינג חזקה, וזה מוכח קלינית. הוא כבר נמצא בשימוש בפורמולות של חברת קוסמטיקה ידועה, וחתמנו לא מזמן על הסכמי בלעדיות עם מפיצים גדולים באירופה". אני מעמיסה בקבוק אחד לקחת הביתה, אבל כשאני שומעת את המחיר – 20 אלף דולר לקילו חומר טהור – אני מחליטה להשאיר אותו לחברים כאן. בכל זאת, ימוג'ה רק בת חמש, וידעה חבלי לידה קשים.
עכשיו אנחנו ממשיכים ל"בית המלון", המקום שבו נופשות המיקרו־אצות לפני העקה שתתפוס אותן לא מוכנות. ברגע שאני נכנסת לחדר בוקעת ממני קריאת וואו, ובר־גיל ממהר לעדכן שהיא מאוד לא מקורית. לא מדובר באולם תצוגה שמכוון לקהל הרחב, ובכל זאת אי אפשר שלא להתמוסס מהיופי. בחדר ענק וחשוך מזדהרות שורות של צינורות ענק, "קולונות" בצבע ירוק או אדום – בהתאם לסוג האצה שבתוכן. פנסי דיסקוטק בצבעי כחול, אדום ולבן מספקים לאצות את האור שהן צריכות, והתוצאה היא מראה פוטוגני ויפהפה.
לא כך דמיינתי מפעל אצות, אני מציינת בקול. "אני מניח שכשמדברים על מפעל אצות, אנשים רואים לנגד עיניהם בריכות גדולות. ואכן, את המיקרו־אצות מגדלים בבריכות אובליות עם משוט שמרענן את המים, ממש כמו הזרמת האוויר לצנצנות אצלנו. הבעיה היא שגוף מים כזה, שפתוח לסביבה, חשוף לסופות אבק, לרסס מים או ללשלשת של ציפורים. נניח שאתה מגדל מיקרו־אצה ירוקה ממין מסוים שיש בה 20 אחוז אומגה 3, אבל רסס מהים מביא איתו אצה שיש בה רק 0.1 אחוז אומגה 3, ואתה לא יודע את זה. אתה עובד קשה, קוצר, ולבסוף מקבל חצי גרם במקום שני ליטרים. פעם־פעמיים כאלה, והלכה החברה. זה לא תרחיש דמיוני; זה קורה, זה מפחיד, וזה מרחיק משקיעים. הבעיה מתחילה בכך שתמיד התייחסו לתעשיית האצות כחקלאות. כשאנחנו באנו להקים את ימוג'ה, הבנו שזו לא חקלאות. זו ביוטכנולוגיה".
עוד נדבר על הרקע להקמת החברה, אבל לפני כן נתעמק בביוטכנולוגיה. מלפניי ומאחוריי צינורות על גבי צינורות, שורות על גבי שורות, כולם מחוברים למערכת מורכבת ומסועפת שדואגת שהכול יתקתק. שרשרת החיול היא כזאת: אחרי שהאצה סיימה את תפקידה הראשוני במעבדת הפיתוח, מתחיל הביולוג לגדל מיקרו־אצה בצלחת פטרי. מאותו רגע נפתח תהליך של צמיחה, שמתרחש כמו בבובות בבושקה מזכוכית.
בצלחת הפטרי מתרבה המיקרו־אצה בקצב מהיר, הודות לתנאים המפנקים של מלון ימוג'ה – "תנאים שלא תמיד היא תמצא בטבע". אז היא עוברת לבקבוק של 10 מ"ל, משם לבקבוק של רבע ליטר, לשני ליטרים ואז למעונה החדש והמרווח בקולונה. לכל קולונה ישנה מערכת בקרה שעוקבת אחרי התנאים – האור, החומציות והאוויר – ומוודאת שהכול תקין. הקולונה היא יחידת הבסיס, הבבושקה הגדולה והאולטימטיבית. כשהאצות ממשיכות לפרות ולרבות הן מתפזרות לארבע קולונות, ומכאן הן רץ כמו בסרט נע לעשר קולונות ולארבעים קולונות, וסופן שיגיעו למערכת התעשייתית המטורפת בחדר הגדול האחרון, שמונה 640 קולונות. כל העברה מצינור לצינור קרויה "זריעה".
המערכת הזאת, יצירת כפיהם של שלושת המייסדים, מבוססת על הרעיון שסכום החלקים עולה על השלם. "הרעיון היה לעבוד עם יחידת בסיס שהפרמטרים הפיזיקליים שלה והמאפיינים המבניים שלה ידועים. מגדלי אצות בעבר עשו טעות פטאלית: הם אמרו לעצמם, 'נעביר ממכל של 25 ליטר ל־50 ליטר, ורק נתאים את הפרמטרים מחדש', אבל זה לא נכון. כל שינוי של נפח או שינוי סביבה יוצר נישה אקולוגית אחרת לגמרי. מה שקיבלת במכל מסוים, לא תקבל בנפח גדול יותר, כי הכול משתנה – הפיזיקה אחרת, הכימיה אחרת, הדיפוזיה של הגזים אחרת, חדירות האור שונה".
ואנחנו נוחתים בתחנה האחרונה: ברוכים הבאים למערכת התעשייתית, מאות הקולונות מימיני ומכל ה"הארבסט" (קציר) משמאלי. זה האזור שבו נאסף הדם המלאכותי. איפה אנחנו נמצאים בתהליך? "אנחנו בחמשת הימים הראשונים, ימי בית המלון – יש לנו כאן ריכוז גבוה של חנקן ושל פחמן דו־חמצני, טמפרטורה נעימה של 20 מעלות, אור חלש יחסית. כיף להן. תבואי בעוד שלושה ימים ותראי את כל הקולונות כאן שחורות, כי הן כל כך מרוכזות. אחר כך במשך חמישה ימים לא יהיה להן כיף, ואז הן ייצרו לנו פוליסכריד בכמויות גדולות לתוך הנוזל", מסביר בר־גיל.
בשעה טובה יגיע הזמן הקציר, ואין מגל וחרמש באירוע. בכלל, הדבר הכי בולט בהיעדרו כאן הוא האדם. המערכת אוטונומית ומקבלת פקודות. החברים מפעילים משאבה, והחומר מועבר למכל ביניים ואז לתוך צנטריפוגה שמפרידה מוצקים מנוזלים. המוצקים מופנים להמשך התהליך של הפקת הדם, ואילו ממדיום הגידול, הנוזל השקוף שהמיקרו־אצות חגגו וסבלו בו גם יחד, יופק הפוליסכריד לקוסמטיקה. "תראי איזה יופי ואיזה ניצול מיטבי, מאצה אחת יש שני שימושים. אפילו המים עוברים טיהור וניקוי והשבת מלחים ואז מוחזרים למערכת, כלומר יש לנו תהליך ירוק למהדרין".
בדלי גדול יושב הדם המלאכותי ושוב מעורר אותי לטעום. שוב אני מגלה שאין טעם. אז דם יש לנו, ותעשייה צמאה יש לנו. מתי נראה את אוניה בצלחת, אני שואלת את בר־גיל. "יש לנו עניינים טכניים לפתור, בעיקר הנושא של חיי מדף – איך אני משמר את החומר הזה", הוא מסביר. "אנחנו עורכים עכשיו ניסויים שמטרתם לייבש את הדם ולהפוך אותו לאבקה. זה הגביע הקדוש, המצב הכי נכון ונוח מבחינת שימור, שינוע ושימוש. אני מאמין שזה יקרה בקרוב".
להתגלח על חומר דביק
ימוג'ה באה לעולם במרץ של שנת 2017. בר־גיל היה בעיצומו של הדוקטורט בביולוגיה ימית, ואשכנזי, אגרונום מהפקולטה בחקלאות, החליט לחתוך לתואר שני בפילוסופיה וסיים. שניהם כבר עבדו בתעשייה; אשכנזי עצמו היה ממקימי "קולפלנט" בראשותו של פרופ' עודד שוסיוב, חברה מצליחה שמפיקה קולגן מעלי טבק. גם כמה מ־16 העובדים של ימוג'ה הגיעו משם. באחד הימים, מישהי שמכירה את בר־גיל משנותיו האוניברסיטאיות שמעה אותו ואת אשכנזי בשיחת מסדרון על המיקרו־אצות. היא עניינה את בעלה, והוא החליט להשקיע בהם. "לא מדובר במשקיע סטנדרטי", אומר בר־גיל. "היה לו איקס כסף שהוא שם בהון־סיכון, וזה היה הסכום היחיד שבבעלותו. במקום ליהנות מהחיים, הוא אמר: אני רוצה להשקיע ברעיון שלכם. זה היה מדהים, הוא נתן לנו את המקפצה הראשונה, ואחריו הגיעה קרן השקעות שכבר הכניסה את הסכום הדרוש להקמת המפעל הנוכחי".
אשכנזי ובר־גיל צירפו אליהם את משה אברון, מבכירי המהנדסים בישראל. הרזומה המפואר שלו כולל בין השאר את ניהול הפרויקט של סיגמה הר חוצבים בירושלים, תכנון של מפעל חיסוני הפפילומה בסין וגם ייעוץ לקולפלנט. "בלעדיו זה לא יכול היה לקרות", אומר אשכנזי. "משה הוא מהנדס שמביא איתו ניסיון רב שנים. חברות רבות בתחום נכשלות משום שלא הפנימו שביוטכנולוגיה זה מקצוע: צריך להבין איך עובדת מערכת, מה לוחות הזמנים שלה, כמה פעמים היא הולכת ליפול לפני שהיא תצליח. ניסו להעתיק את מודל הסטארט־אפ לפודטק, אבל זה לא יכול לעבוד. פה לא יהיו ארבעה צעירים שיביאו את המיראביליס הבא, צריך המון ידע והיכרות עם ביולוגיה וביוטכנולוגיה, והמון־המון ניסיון".
השלישייה שכרה מקום קטן בצמח ובנתה במו ידיה את המערכת לניסויים הראשונים. משם גם גייסה את הסכום ההתחלתי, וקיבלה מענק מרשות החדשנות. "החלטנו להשקיע במערכת קונספט", אומר אשכנזי. "קודם כול, עוד לפני שפיתחנו אותה, קבענו את העקרונות שלה. כולם פה ביולוגים, בדרך זו או אחרת. כמו שעמיקם אמר – זו לא חקלאות, אנחנו לא מתעסקים עם גידולי שדה. רצינו לפתח מערכת שיודעת להתמודד עם מיקרו־אצות כך שנוכל לגדל כל מין של מיקרו־אצה שנרצה, ולהפיק ממנה מולקולה מסוימת בתנאים מסוימים תחת בקרה ושליטה. כל האלמנטים שנדרשים בביוטכנולוגיה – יהיו אצלנו במערכת אחת. היה קשה מאוד לגייס כסף על פלטפורמה כזאת, כי מבחינת המשקיעים, מערכת שעושה הכול זה לא נשמע רציני. זרקו אותנו מכל המדרגות.
"איכשהו הצלחנו בסוף, והנה אנחנו פה. זה בסדר, בביולוגיה אם קל מדי בהתחלה, זה מחשיד. עדיף שהקטסטרופות יופיעו כבר בפתיחה". אכן הקורונה דאגה להם לכמה קטסטרופות כשעצרה השקעות. הסכמים על המוצר הראשון שפותח היו אמורים להיחתם, אבל במרץ 2020 אף אחד לא רצה להסתכן, והחברה לקחה צעד אחורנית.
בר־גיל: "אצה נמצאת בעומק של עשרים מטר, ורמת האור שם נמוכה יחסית. פתאום היא נסחפת ומגיעה לעומק של מטר וחצי בלבד, ואז היא חוטפת קרינה חזקה מאוד של השמש. יש לה שתי דרכים להגיב לעוצמות הקרינה האלה – למות או להילחם. היא מפעילה את כל המנגנונים – משנה הרכב של חומצות שומן, מייצרת מעכבי חמצון – עד שהסטרס הסביבתי נגמר"
בשלב הראשון בחרו מייסדי ימוג'ה לעבוד על רכיב אחד, הפוליסכריד. "אמרנו שנתחיל ממנו כי זה חומר שהתעשייה מכירה. לנו כדאי 'להתגלח' עליו, כי קשה מאוד לעבוד איתו, הוא דביק ומלכלך. אם נצליח איתו, נוכל לגדל כל מין של אצה שנרצה", משחזר בר־גיל.
הטכנולוגיה עצמה, אגב, אינה למכירה, והיא מעוגנת בכמה פטנטים. "אנחנו לא מאמינים במכירת הטכנולוגיה, אנחנו רוצים למכור חומרי גלם וליצור תעשייה", אומר אשכנזי.
מערכת דור 2 כבר נמצאת בקנה. ברגע שתושק, אומרים אנשי ימוג'ה, היא תניב תפוקות גדולות בהרבה, ובסטנדרטים גבוהים ביותר. החלום הוא להקים תעשיית מיקרו־אצות, שתנצל את הפוטנציאל הלא ממומש.
מה האתגר הגדול?
"השלב הקשה בעולם הביוטכנולוגיה הוא יכולת הסקיילאביליות, גימלון בעברית (הגדלת קנה המידה של תהליך עד לגודל המתקן המלא, כדי לראות את ההשפעה של שינוי הגודל על החומר – יפ"א). זה שלב מורכב. קל מאוד להגיד 'הנה, זה מצליח בקטן אז פשוט נייצר אותו דבר בגדול', אבל זה לא עובד ככה. כל מי שעבד פעם כמנהל תפעול או מהנדס בפיתוח ביוטכנולוגיה, מכיר את הבעיה. רוב הסיכויים הם שגימלון ייכשל בפעם הראשונה. שינית נפחים, צורות, צינורות, תרמודינמיקות, העברת לחבית – יהיו התרסקויות.
"המון חברות שהשקיעו שנים בפיתוח מוצר ועברו ייסורים קשים נפלו סביב התהליך הזה. לכן אנחנו מציעים חלופה: יש לנו מערכת אוניברסלית, ובמקום להגדיל את יחידת הבסיס שבה מתקיים התהליך, אנחנו פשוט מכפילים את מספר היחידות. היחידות עצמן לא משתנות, וכך הגימלון נחסך. זאת התפיסה, והיום מבינים אותה. בהתחלה צחקו עלינו, אבל מאז השיטה כבר חלחלה והגיעה לשוק. היום יש לנו קשרים עם חוקרים מובילים מהארץ ומהעולם, קיבלנו מולקולות מהאוניברסיטאות ופטנטים לפתח – שזה לכאורה חריג עבור חברה שנולדה אתמול. אנחנו מאמינים שהבאנו בשורה אמיתית".
עד כה גייסה החברה 11 מיליון דולר, כולל מענקים מרשות החדשנות וממשרד הכלכלה. בשלבים המוקדמים לא רק סוגיית הכסף עמדה בדרכם, אלא גם השאלה כיצד גורמים לעובדים מהמרכז להגיע לצפון. "צוחקים עלינו, איך הקמנו כאן חברה", אומר אשכנזי. הרוב המוחלט של חברי ימוג'ה גרים באזור – קדם במשגב, אשכנזי הוא דור חמישי ביסוד־המעלה, בר־גיל צפתי במקור וגר בקריית־שמונה, מרקו היגר מבת־ים, ורק משה אברון נשאר בפתח־תקווה.
"הוא מבוגר, אנחנו סולחים לו", הם צוחקים, אבל ארשת פניו של בר־גיל משתנה מיד. "אנחנו פה ממניעים אידיאולוגיים. יכולנו ללכת לפארק המדע ברחובות, ולגייס את כל העובדים שנרצה. מבחינת אנשים שגרים במרכז, מקו חדרה וצפונה צריך להחתים דרכון. תביני, גם אנשים שהשקיעו כסף, ויתרו על ביקור פה, מעבר להרי החושך. הם אמרו לנו 'תשלחו וידאו ותמונות'. רילוקיישן למדינה אחרת אין לאנשים בעיה לעשות, אורזים טרולי ונוסעים, אבל מתל־אביב לקריית־שמונה? מבחינתם זה טירוף. בלי התערבות ממשלתית אמיתית בצפון, חברות לא יחזיקו".
החברים נערכים למצגת חשובה ומכרעת שתיערך בחמש. הם כבר חיסלו חבילת ערגליות תות, מה שמעיד שיש דריכות, כי מי אוכל ערגליות תות. "יזמות היא אירוע, היא דרך חיים, היא הקרבה", חותם אשכנזי בנימה פילוסופית. "בסוף זה בית ספר. היו תקופות מאתגרות מאוד. אני יודע, זה נשמע כמו כל אחד שמקים סטארט־אפ, אבל כשנמצאים בתוך זה, ויש 16 עובדים, ובבנק יש 18 אלף שקל סך הכול, צריך תושייה ואחריות. זה לא שיש לילות נטולי שינה, אבל לפעמים אתה מסתכל אחורה ואומר – איזו שנה קשה הייתה. אנחנו לא אופטימיסטים, אבל אנחנו מאמינים במה שיש לנו, קצת מסתכלים על הכול כמסע, לומדים מכל דבר. למקרה הכי גרוע – גיליתי שיש לי אזרחות ליטאית, וסיכמתי עם עמיקם שאם לא הולך לנו, אנחנו נוסעים לשם. בליטא מתים על חומוס, ועמיקם מעולה בזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
