"במשך השנים קיבלתי הרבה בקשות לפתוח שבטים חדשים של עדת הצופים, ובכל מקרה כזה ביררתי מה הסיבה. אם אמרו לי 'אנחנו בוגרי העדה ורוצים שגם ילדינו יתחנכו בה', או 'אנחנו מאמינים בעקרונות של העדה' – זה מעולה. אבל אם ההורים באו אליי בגלל אי שביעות רצון מסניף בני עקיבא המקומי, או כי ילדיהם לא נכנסו שם להדרכה, לא הקמתי שם שבט. אנחנו לא עושים מצוד אחרי חניכים במקומות שיש בהם סניף כושל של תנועה אחרת", מספר עודי (עמיהוד) בהט, שעמד בארבעים השנים האחרונות בראש "עדת הצופים" – או "הצופים הדתיים", בכינויה המוכר יותר.
על אף מגמת הצמיחה בשורותיה, עדת הצופים אינה תנועה גדולה, גם לא בקנה המידה המגזרי. יש לה כ־4,000 חניכים, שמקיימים פעילות ב־17 שבטים (סניפים); לבני עקיבא, לשם השוואה, יש בארץ כ־400 סניפים ויותר מ־50 אלף חניכים. ובכל זאת, ראש העדה הפורש גאה בקו שהוביל: לברור היטב את הערים והשכונות שיוקם בהן שבט חדש, לא להניף את דגל התנועה כשהדבר עלול לעורר מתחים מיותרים, לוותר על כמות לטובת השתייכות. "כשמודיעין הייתה עיר צעירה קיבלנו פניות להקים שם שבט", מספר בהט. "אמרתי שאני רוצה להמתין, וכעסו עליי מאוד. הסברתי שאם עדת הצופים נכנסת לעיר כזו, היא תבוא רק דרך הדלת הראשית, בסיוע הדרגים הכי חשובים בעיר בנושאים הללו. הגעתי לרב דוד לאו, שהיה אז הרב של מודיעין, וביקשתי את ברכתו וגיבויו לפתיחת שבט של הצופים הדתיים. אמרתי לו שאם הוא יתנגד, אכנס למכונית שלי ואחזור לירושלים. הרב לאו בירך אותנו, וגם התקשר מהמשרד שלו למנהל בית ספר דתי בעיר וביקש שיפתח בפנינו את בית הספר. מאז ועד היום הרב לאו מגיע למפקדים של הצופים הדתיים במודיעין. מהלך דומה עשיתי עם הרב של רחובות, הרב שמחה קוק".
"השבטים המעורבים הם אבן יקרה לי אישית ולעדת הצופים, אבל מבחינתי הם קמים אך ורק בקהילות שהחליטו להכווין את חייהן כחברה מעורבת. מקום שכבר יש בו בית ספר וקהילה מעורבים והכול מתכוונן לאורח החיים הזה, שם מתאים לפתוח גם שבט מעורב שלנו. כל מיזוג וחיבור צריך לבוא מתוך עוצמות, ולא מתוך ויתורים וחיפוף"
והשאלה שמן הסתם נשאלת אינספור פעמים היא למה בכלל צריכים "צופים דתיים", אגף שומר מצוות בתוך תנועה כללית, אם יש לציונות הדתית תנועות נוער משלה?
"ראשית אני רוצה לומר שכל תנועות הנוער חשובות בעיניי, כי החינוך הלא פורמלי הוא החלק החשוב ביותר בעיצוב הנוער בדור הזה. פגשתי הרבה הורים שחששו שאם הילד שלהם ישתלב בהדרכה, לימודיו ייפגעו. הסברתי להם שאת התועלת שהוא יפיק מכך, בכל היבט, אי אפשר בכלל להשוות לנזקים־לכאורה שייגרמו לו מהפסד של כמה שעות לימודים בתיכון. החינוך הלא פורמלי הוא התרופה המוחלטת לריק ולהבל ולהסתגרות הדיגיטלית שמנטרלים את הנוער.
"הצופים הדתיים הם חלק בלתי נפרד מתנועת הצופים בישראל, ומצד שני הם עומדים בשורה אחת עם תנועות הנוער הציונות־דתיות, והמשותף איתן עולה על המפריד. רבים וטובים מחבריי – וכך גם אשתי – הם בוגרי בני עקיבא ועזרא, וזכיתי במשך השנים לסייע לתנועות האחרות. אין גם ספק שבני עקיבא היא תנועה אדירה, ויש לה זכויות גדולות בארץ ובעולם. אין פה מלחמת אחים, כולם שותפים לרעיון של מתן חינוך לא פורמלי לצעיר הציוני־דתי. אבל יש גם הבדלים, ואחד מהם הוא שעזרא ובני עקיבא גדלו על ברכי תנועות פוליטיות. תנועת הצופים לעומת זאת היא א־פוליטית; לא שאין בה אנשים פוליטיים, אבל בזמן הפעילות שלה היא לא מכוונת לשום צד פוליטי. בגדוד שלי בעדת הצופים שרו באותה פעולה גם את שירי האצ"ל וגם את שירי השמאל, וכל אחד הביא לידי ביטוי את מה שהוא קיבל מהבית".
והגיוון הזה הוא חיובי? לכאורה תנועת נוער אמורה לחנך לדרך מסוימת.
"הגיוון הזה לא מטשטש. הרי גם מזכ"ל בני עקיבא יגיד לך שבמידה מסוימת, בתנועה שלו יש היום ציבורים מגוונים פוליטית. ועדיין, אין תנועה שמכוונת לטווח רחב כל כך של הציבור הדתי־לאומי, לא בדיעבד אלא לכתחילה. אנחנו רוצים שכל ילד שמקבל על עצמו את כללי ההתנהגות המצופים בתוך הטריטוריה שלנו ירגיש בבית. מעבר לזה אני לא חוקר את הילדים שבאים אלינו על ההתנהלות הדתית בביתם הפרטי.
"עזרא ובני עקיבא גדלו על ברכי תנועות פוליטיות. תנועת הצופים לעומת זאת היא א־פוליטית: בזמן הפעילות שלה היא לא מכוונת לשום צד פוליטי. בגדוד שלי בעדת הצופים שרו באותה פעולה גם את שירי האצ"ל וגם את שירי השמאל, וכל אחד הביא לידי ביטוי את מה שהוא קיבל מהבית"
"אחד הדברים היפים בעדת הצופים היא הנוסחה שאומרת שצופה דתי צריך להיות הכי צופה בעולם והכי דתי בעולם. לנהל חיים של שמירת תורה ומצוות, בלי אבל ובלי סייג, ולצד זה להיות הכי צופה – שזה אומר לא רק לדעת להקים מתקן לנעליים במחנה קיץ, אלא לפעול לפי עקרונות הצופיות שעולים בקנה אחד עם עולם התורה. הרב שמואל אליקים קדר ז"ל, שהיה מרכז שבט יחד איתי, כתב חוברת על מידות הצופים המעוגנות בתורה. הערך הצופי 'דברו אמת', למשל, מגיע אלינו קודם כול ממשה רבנו. נכון שבתנועת הצופים הארצית והעולמית לא משייכים את הערך הזה לתפיסת עולם אמונית, אלא רואים בו ערך חברתי, אבל אצלנו בעדת הצופים כל הערכים וכל ההיבטים החברתיים – יושר, צניעות, שמירה על החי והצומח, נתינה ועזרה לזולת, מנהיגות ושאר עקרונות הצופיות – כולם באים ממקום של תורה. אנחנו לא עושים את זה בגלל האוניברסליות. אני אדם שומר תורה ומצוות, ומבחינתי ההגדרה הזו כוללת הכול.
"הצירוף של צופה ודתי הופך אותנו לתנועה מרתקת. בתוך הסיפור הזה, יש גם היבט של ערבות הדדית בין דתיים לחילונים – לא כאירוע חד־פעמי ונקודתי, אלא כשגרת חיים. זה בא לידי ביטוי באופן הכי אמיתי וטבעי, גם אם יש מורכבות. להיות יחד עם חילונים, זה ערך מרכזי בעיני החניכים והמדריכים בתנועה. אנחנו רוצים להשפיע ולהיות פעילים בנועם הליכות, ולא בכפייה".
תורה". צופי שבט בזק מנתניה בונים מגדל בג'מבורי הארצי בבן־שמן, 1969. צילום: פריץ כהן, לע"מ
כמו משכורת של מיליונים
בוגרות ובוגרים של עדת הצופים, חניכים, חניכות, מרכזות ומרכזים לדורותיהם, התכנסו לפני כשבועיים בגבעת־רם בירושלים לערב פרדה מעודי בהט. במשך ארבעים שנותיו בראש עדת הצופים הוא עבד בהתנדבות מלאה. כשמוסיפים לכך את שנותיו כמרכז שבט וכמרכז עדה, מגיעים לכמעט יובל במדי התנועה. עם השנים הפך בהט לשם נרדף לתנועתו, או כפי שהגדיר זאת מחליפו בתפקיד, אלדד וייל – "עודי הוא העדה, והעדה היא עודי".
"תוכניות ההדרכה שלנו הן חלק מהתוכניות של כלל תנועת הצופים, ויחד עם זאת התנועה הכללית השקיעה כדי שנקים צוות משלנו ונעצב את התוכנית בהתאם לנוער דתי. לא יכול להיות למשל שתועבר אצלנו פעולה בנושא מניעת אלימות, בלי שנדבר על היכן מניעת האלימות מופיעה בתורת ישראל"
מנחה הערב, עיתונאי חדשות 13 ברוכי קרא, סיפר בפתח דבריו על המפגש הראשון שלו עם בהט. קרא וחבריו לגדוד (קבוצה מאותה שכבת גיל) בשבט "משואות" הירושלמי, אז נערים בכיתה י"ב, התנדבו לרכז את השבט בעצמם, בלי שיהיה לצידם מרכז בוגר שממלא את התפקיד בשכר. כדי להבין את גודל המשימה שנטלו על עצמם, הם הגיעו לביתו של בהט. "אני זוכר את המשפט הראשון שאמר לנו עודי בשיחה הזאת: 'דעו לכם, ההתנדבות שלכם הסתיימה ברגע שהתנדבתם. מאותו רגע לא יינתנו לכם שום הנחות, היחס שלכם לפעילות שאתם עושים בהתנדבות צריך להיות כאילו אתם מקבלים עליה משכורת של מיליונים'. היו הרבה משפטי מחץ של עודי שליוו אותי ברבות השנים, וזה אחד המרכזיים שבהם", הוסיף קרא. "משפט שמבטא את מהותו וערכיו של עודי, ואת המשא האדיר, משא עדת הצופים, שנשא על כתפיו".
עודי בהט, בן 70, נשוי לרותי, אב לשבעה, סב ל־36 "וגם לנין אחד, כן ירבו". בית המשפחה בשכונת רמות א' בירושלים מוכר היטב למרכזי השבטים בעדת הצופים. בערב הפרדה גם רותי זכתה להוקרה: הפעילים הגדירו אותה כחלק מ"משפחת עדת הצופים", ומחלו לה על שלא גדלה באותה "משפחה מיוחסת".
בהט נולד בירושלים, בן יחיד להוריו. את חיבתו לכתיבה ולמילים ירש לדבריו מאמו, הלשונאית שושנה בהט, מחברת "מילון ההווה" ששימשה בתפקידים בכירים באקדמיה ללשון העברית. אביו, עו"ד אריה בהט, עבד במשרד הפנים. "הבית שלנו היה דתי־מרכזי מתון ופתוח, שחינך לא לקיצוניות אלא לקירוב", מספר עודי. בילדותו למד בבית הספר "מעלה", וכמו רוב חבריו לספסל הלימודים הצטרף בכיתה ד' לגדוד "עוללים" בשבט משואות של עדת הצופים. כעבור שנים אחדות נכנס בהט להדרכה בתנועה, ותוך כדי שירותו הצבאי בפיקוד המרכז הוא כבר החל לרכז את שבט משואות. שותפו לתפקיד היה צחי מילגרום, כיום סגן נשיא המכללה האקדמית הדסה ירושלים.
לאחר שחרורו מצה"ל ריכז בהט את עדת הצופים במשך חמש שנים, ובמקביל רכש השכלה בתחום החינוך. שנה לאחר שהחל לעבוד כמורה כבר הוצע לו תפקיד סגן המנהל של בית הספר נווה עציון בנות בירושלים. "חינכתי את כיתה ח'. היינו מסיימים ללמוד פרק בתנ"ך, מוציאים גיטרה ושרים, כמו בתנועה", הוא נזכר. בהמשך ניהל בית ספר בשכונת נווה־יעקב ואת בית הספר נווה עציון בנים בשכונת בית־וגן. בשנת 1986 קרא לו מנכ"ל משרד הדתות זבולון אורלב להצטרף ללשכתו של השר זבולון המר. בהט היה דובר משרד הדתות ויועץ התקשורת של השר, וכעבור ארבע שנים, כשהמר ואורלב עברו ממשרד הדתות למשרד החינוך, הוא עבר איתם ומונה לעוזרו הבכיר של המנכ"ל אורלב.
הדתיים. עודי בהט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
לאחר מהפך 1992 עבד בהט עם אברהם דובדבני – היום יו"ר קק"ל – בתחום החינוך היהודי בתפוצות. כשהימין חזר לשלטון והמר חזר למשרד החינוך, מונה בהט לאחראי על אגף פרסי ישראל. בהמשך היה הממונה על המורים העולים במשרד החינוך, ואחר כך ניהל את האגף לקליטת תלמידים עולים במשרד. לאחר פרישתו לגמלאות הוא ניהל במשך ארבע שנים את בית הספר ללימודי ארץ ישראל במכון לנדר, עד לסגירת המכון. במקביל לכל המשרות הללו הוא עמד בראש עדת הצופים, נאמן לעיקרון שנהג להשמיע באוזני חבריו לתנועה – "בחרו לתפקידים חשובים את האנשים העסוקים".
"בכל דרג בתנועת הצופים יש תפקיד התנדבותי", מסביר בהט. "לצד מרכז שבט בשכר, יש ראש שבט; לצד מרכז הנהגה, יש ראש הנהגה מתנדב; ולצד מרכז העדה יש גם ראש העדה. המעורבות של הדרג המתנדב אצלנו חשובה יותר מאשר בתנועות אחרות. ראש העדה הוא דמות מכוונת ומבקרת במובן החיובי, ובתפקיד הזה לא עסקתי בעניינים מנהליים אלא בהכוונה חינוכית: קבלת החלטות על פתיחת שבטים חדשים, עיצוב תוכניות ההדרכה וייצור אמירות אידיאולוגיות, דתיות וציבוריות של העדה. זו עבודה צמודה עם מרכז העדה, פגישות מסודרות איתו פעם או פעמיים בשבוע, וגם התערבויות ושיחות עם הורים ברחבי הארץ, כשצריך".
גדודים דתיים פעלו בתנועת "הצופים העבריים" מאז הקמתה ב־1919. השבט העצמאי הראשון של הצופים הדתיים הוקם ב־1929 ופעל בתל־אביב; בשנת 1945 "עלתה" העדה לירושלים, ומאז היא התפשטה בשאר חלקי הארץ. כשאני שואל כיצד באה לידי ביטוי ההשתייכות לתנועה־האם, בהט מבקש להדגיש בראש ובראשונה שהפרהסיה השבטית בעדת הצופים היא פרהסיה דתית. "זו מסגרת שומרת מצוות, מקפידה. היא לא כופה ולא זורקת את מי שלא – גם זה חלק מהסיפור – אבל היא משקיעה בנושא הדתי, ורואה בו קריטריון להדרכה ולתפקידים בכירים.
"תוכניות ההדרכה שלנו הן חלק מהתוכניות של כלל תנועת הצופים, ויחד עם זאת התנועה הכללית השקיעה כדי שנקים צוות משלנו ונעצב את התוכנית בהתאם לנוער דתי. לא יכול להיות למשל שתועבר אצלנו פעולה בנושא מניעת אלימות, בלי שנדבר על היכן מניעת האלימות מופיעה בתורת ישראל. לכך אפשר להוסיף חומרים וסיפורים לפי התכנים של התנועה הכללית".
התבצרות או היכרות
שבעה מתוך 17 השבטים של עדת הצופים הם מעורבים, ומיועדים לנוער דתי ונוער חילוני כאחד. בראש השבטים הללו עומדת ליאת בר־ששת, שהובילה וקידמה עם בהט את הקמתם. בכובעה האחר בר־ששת היא מנהלת בית הספר "קרוב", שמשלב גם הוא דתיים וחילונים יחד. "השבטים המעורבים הם אבן יקרה לי אישית ולעדת הצופים, אבל מבחינתי הם קמים אך ורק בקהילות שהחליטו להכווין את חייהן כחברה מעורבת", מבהיר בהט. "מקום שכבר יש בו בית ספר וקהילה מעורבים והכול מתכוונן לאורח החיים הזה, שם מתאים לפתוח גם שבט מעורב של עדת הצופים. אני לא רוצה לקחת חבר'ה שנמצאים בעצמם על הרצף הדתי ולשים אותם בשבט מעורב. כל מיזוג וחיבור צריך לבוא מתוך עוצמה, ולא מתוך חולשה, ויתורים וחיפוף. אב־הטיפוס מבחינתנו הוא השבט המעורב בכפר־אדומים, שהיום יש בו 800 חניכים, והוא נותן מענה לכל היישובים המעורבים בגוש אדומים. המוטו המרכזי של השבטים המעורבים הוא מרחב דתי משמעותי ומרחב חילוני משמעותי ומרחב משותף עוד יותר משמעותי, שנותן את האפשרות לחיי השגרה".
גם לחניכים הדתיים בשבטים ה"רגילים", אומר בהט, יש ממשק מתמיד עם הנוער החילוני בתנועת הצופים. "חלק ממפעלי התנועה – הארציים והמחוזיים – הם משותפים, והתנועה הכללית יוצאת מכליה כדי שהחניכים שלנו יוכלו להשתלב בהם. תפקידנו לאפשר לכל ילד להשתתף בפעילות התנועה – שיהיה לו עירוב בשבת, ואם הפעילות מסתיימת ביום שישי, שיספיק לחזור הביתה לפני שבת. בתפקידי הייתי חבר בהנהגה הארצית של הצופים, ובמקרים חריגים מנעתי דברים לא מתאימים, כמו למשל מחנה תנועתי שעמד להתקיים בתשעה באב. זה לא היה בשבילי או בשביל העדה, אלא בשביל הצופים כתנועה שמחנכת גם לערכים יהודיים.
"פעם בשנה יש סמינר ארצי גדול לכל הדרג המתנדב של תנועת הצופים, וגם אנחנו משתתפים בו. הנוכחות שלנו שם היא הרבה מעבר לכוחנו המספרי. הלו"ז באירועים האלה כולל גם תפילות, ואנחנו אחראים על קבלת שבת. באחד הסמינרים ישבנו במלון באילת, פורום של 300 איש, לשיחה עם שגרירת ישראל באו"ם. זה היה יום שישי, ובשעה ארבע ועשרים, כשנכנסה שבת, הרמקולים כובו".
עדת הצופים מקיימת גם שבתות משותפות ואירועים משותפים עם שבטי תנועת הצופים. "אנחנו מעודדים את השבטים שלנו ליצור וליזום מפגשים כאלה, או לקיים מפגש של כלל השבטים בהנהגה (המקבילה של הצופים ל"מחוז" – א"ר). כשיש למשל מבצע התנדבות של הנהגת צופי ירושלים, חניכי עדת הצופים משתתפים בו, גם אם פיזית הם הולכים בנפרד. יש גם פורומים משותפים של מרכזי השבטים, והרבה מפגשים לא פורמליים".
חלק מהציבור הדתי מעדיף שבגיל הנעורים, ילדיו לא יהיו בממשק עם נוער חילוני. אתה מבין את החשש הזה?
"זו שאלת מיליון הדולר – האם עדיפה ההסתגרות, בתירוץ של רצון להתבצר לפני היציאה לעולם, או שמוטב לגדל ילדים תוך כדי היכרות עם העולם, כדי שהם ידעו מה קורה מסביב וילמדו להתמודד. איש לא הכריע בסוגיה הזאת, אבל אנחנו מאמינים בעמדה השנייה. תפקידנו בעדה לשלוח זרועות פתוחות לכל אלפי חניכי התנועה, ואנחנו עמלים כדי לחזק את השרירים של הזרועות האלה, להזרים בהן עוצמות ולמלא אותן במטען רוחני. כך, כשהחניכים שלנו באים במגע עם נוער חילוני, זה מעצים אותם".
הוא מספר על אחד הבוגרים הבולטים של עדת הצופים – אבי חליבה, כיום סגן נציב שירות המדינה. לפני שנים הוצע לחליבה לרכז את הנהגת צופי ירושלים, ולהיות למעשה חובש הכיפה הראשון שממלא תפקיד כזה בתנועה הכללית. "הוא פנה אליי כדי להתייעץ, ואמרתי לו שמכיוון שמדובר בתפקיד מוביל בתנועה שיש בה חילול שבת, כדאי שנשאל רב. הצלחתי לסדר שהרב מרדכי אליהו יקבל אותנו ביום שישי, סמוך לשבת. הרב שוחח איתנו, שאל את אבי בין השאר אם הוא קובע עיתים לתורה, ולבסוף אמר לו 'תעשה ותצליח'. כך יצא שתנועת הצופים חיכתה למוצא פיו של הרב אליהו".
"פעם בשנה יש סמינר ארצי גדול לכל הדרג המתנדב של תנועת הצופים. הלו"ז באירועים האלה כולל גם תפילות, ואנחנו אחראים על קבלת שבת. באחד הסמינרים ישבנו במלון באילת, פורום של 300 איש, לשיחה עם שגרירת ישראל באו"ם. זה היה יום שישי, ובשעה ארבע ועשרים, כשנכנסה שבת, הרמקולים כובו"
לא כגנבים מהחלון
ילדיו של בהט לא היו חניכים בתנועה שאביהם עמד בראשה. "אנחנו גרים ברמות כבר ארבעים שנה, וכשהילדים היו צעירים לא היה פה שבט של עדת הצופים. היה רק סניף של עזרא, ולשם הם הלכו", מסביר האב. בשנות התשעים, אגב, נפתח בשכונת רמות שבט של עדת הצופים, אך בעשור הקודם הוא נסגר. גם הסניף המקומי של בני עקיבא, שהיה בעבר אחד הגדולים במחוז ירושלים, הולך ומתכווץ משנה לשנה. התהליך הזה משקף שינויים דמוגרפיים: שכונת רמות א', שבעבר התגוררה בה קהילה דתית־לאומית גדולה, הולכת ונעשית חרדית. בקהילת "נווה אורות", שמשפחת בהט חברה בה, היו בעבר 220 משפחות, אך מאז ירד מספרן לכשישים בלבד.
אלדד וייל (39), מחליפו של בהט בתפקיד, מצטרף אלינו לחלק מהשיחה ומסביר גם הוא ש"עדת הצופים אינה תנועת נוער שנכנסת לתוך קהילה, אלא תנועה שרוצה להתאים את עצמה לקהילה. לא לחינם כשאנחנו מקימים שבט, התנאי הוא שתהיה שם נציגות של ההורים, כי חשוב להשמיע את הקול שלהם".
כיום וייל הוא מנכ"ל "מרכז הצעירים של ירושלים", ובמקביל מנהל את המִנהל הקהילתי "מורשה" בעיר. כבר בילדותו, כחניך בשבט משואות, הוא הכיר את בהט. שנים לאחר מכן, בתור מרכז שבט, הוא התקשר לראש העדה לקבל עידוד ותמיכה. הקשר ביניהם התהדק כשווייל מונה למרכז עדת הצופים. "זכיתי לאינספור שעות, שיחות, פגישות ונסיעות עם עודי", סיפר וייל בערב הפרדה. "ימה וקדמה וצפונה ונגבה, לכל מקום ולכל משימה: קבוצת הורים שרוצה להקים שבט של העדה, עסקן מקומי כזה או אחר שהיה צריך להעמיד במקומו, ראש ישיבה תיכונית שסבר שאנחנו לא דתיים מספיק ועודי לא זז ממשרדו עד שהוא השתכנע אחרת, שיחה עם שכבה בוגרת, ברכה מרב יישוב כדי לוודא שלא ניכנס כגנבים מהחלון האחורי אלא כאורחים רצויים מהדלת הראשית, וכן הלאה וכן הלאה".
בהט מספר לנו בהתרגשות על שבט של עדת הצופים שנפתח לפני כארבע שנים בקיבוץ הדתי יבנה, לאחר הצבעה דרמטית של חברי הקיבוץ; ועל שני שבטים נוספים שקמו לאחרונה – האחד בראשון־לציון, והאחר, שבט מעורב של דתיים וחילונים, בתל־אביב. בעבר היו בתל־אביב שלושה שבטים של עדת הצופים, אך כיום השבט החדש הוא גם היחיד בעיר. "את השבט בצפון תל־אביב נאלצנו לסגור אחרי שפתחו שם סניף של בני עקיבא. מזכ"ל בני עקיבא אמנון שפירא ומחליפו יוחנן בן־יעקב הגיעו אליי אז למשרד בבית הספר שניהלתי, כדי להתנצל".
גם אם הצופים הדתיים אינם משתווים לתנועות האחרות בהיבט המספרי, בהט מציין בגאווה שחלק מהמודלים של העדה מחלחלים אל המתחרים. "אחת המכות של תנועות הנוער במשך הרבה שנים הייתה סוגיית ההדרכה: מי שלא הפך למדריך היה פורש, כי לא היה לו מה לעשות בתנועה. בשכבה הבוגרת של הצופים, לעומת זאת, אין כמעט אחד שאין לו תפקיד. יש אחראי התנדבות, אחראי תרבות, אחראי שכבה בוגרת, אחראי טיולים – עד כדי כך שההדרכה נעשית פחות מושכת. בנושא הזה בני עקיבא לוקחת מאיתנו השראה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
