זיכרונות נצורים: "ימית הייתה בשבילנו החלום הגדול"

"החיים היו קשים ביותר: בלי חשמל אין תאורה ואין מקרר ומוצרי חלב; אם יש מים, הם זורמים בצינורות ברזל – רותחים בקיץ, קרים כקרח בחורף. נתנו להם שטח חקלאי וציוד, והכישלון הכלכלי היה עצום. רצו שנייצב את היישוב יושיביה. אבל בתנאים שלהם, גם אנחנו נכשלנו"

כד שמן גדול שאביו מצא בשייח'־באדר, עלי חוביזה מהשדה הסמוך לביתם, ומים במשורה. לא יותר. ובכל זאת, המצור על ירושלים ב־48' לא זכור למאיר נשרי כחוויה טראומטית מדי. "איכשהו אמא הסתדרה", הוא אומר, גם אם התמונות המשפחתיות מספרות סיפור אחר. "בתום המלחמה משום מה הלכנו להצטלם. אני מסתכל על התמונה של אחי ואחותי הצעירים, והם נראים ילדים־שלדים. לא הרגשנו מעולם שהם כאלה, ואני לא חשתי שום צימאון או רעב. אבל אני זוכר היטב שאמא שקלה אז 35 ק"ג – חצי ממשקלה הרגיל".

בימים שבהם רק מעטים החזיקו מקלט רדיו בבית, וטלפון היה רק בבית מרקחת, למשפחתו של מאיר לא היה מושג של ממש מה קורה בעולם. "אני לא זוכר בכלל שהמדינה הוקמה", הוא אומר, ופועה רעייתו מהרהרת בקול: "יכול להיות שהיא לא הוקמה עד היום". "יכול להיות שאת צודקת", מאיר עונה.

כפר־מימון שימש נקודת יציאה לכיוון סיני. "לא חשבנו שנצליח לבטל את זה, אבל נלחמנו בימית כדי שלא תהיה עקירה חדשה. ימית הייתה בשבילנו החלום הגדול – ארץ קסומה עם חוף ים דתי, חצי שעה מאיתנו. כמובן, לא בגלל זה נלחמנו שם. כשזה קרה, התנחמנו בפיתוח גוש קטיף"

הוא היה בן עשר כשהחלו ההפגזות על העיר. "אבי היה בצבא, ואנחנו הסתתרנו במקלטים – מרתפים חשוכים עם עכברושים. פגזים נפלו בחצרנו, וזה לא עשה עלינו שום רושם". בשלב מסוים החליטה אמו לפצל את המשפחה: שני ילדים ירוצו לרחוב נחום, להיות עם אחותה, ושניים יישארו איתה. מאיר ואחותו נבחרו לעבור לחזקת דודתם, ומצאו עצמם רצים את הקילומטר המפריד בין הבתים תוך שהם מתחמקים מכדורי האויב שליוו אותם לאורך כל הדרך. "משפחת הדודה הייתה כולה במרתף, ואני צועק להם עוד מגרם המדרגות: 'הלגיון כבר התקרב לבתי הונגרים'. לא ידעתי מה זה לגיון, אבל ידעתי שמדובר באנשים רעים". הקריאה המדאיגה הזו עלתה לו בסטירת לחי מצלצלת מצד הדוד. "הבהלתי את כולם. היו להם שלושה ילדים קציני פלמ"ח, וכנראה היה חשש מכל מיני בשורות לא טובות". בהמשך ביקשה משפחתו של מאיר למצוא מחסה רחוק יותר מקו האש. "תפסנו דירה ליד סן־סימון, היה שם שלו לגמרי. לא ידענו ששבועיים קודם לכן התחולל באותו מקום קרב קשה ביותר". אחרי המלחמה עברה המשפחה לגור באזור קטמון.

מחלת הפרקינסון שתקפה את מאיר נשרי מקשה על תנועותיו ודיבורו, אבל זיכרונו משמר היטב את תחנות חייו, שליוו את חייה של המדינה. הוא נולד בשכונת בתי אוּנגָרִין (בתי הונגרים) הירושלמית, שהייתה אז סמוכה למאה־שערים והיום היא כבר חלק ממנה. "פעם אחת אבי לקח אותי לטיול בנווה־יעקב, ונדהמתי לראות שם תרנגולות ואווזים, עיזים ופרות. קודם לכן ראיתי חיות כאלה פה ושם, אבל חווה של ממש ראיתי שם לראשונה, והתרשמתי מאוד". נראה שבטיול ההוא החל להתרקם חלומו להיות איכר. בראשית שנות החמישים נפתח סקטור דתי במקווה ישראל, ומאיר הצטרף למחזור הראשון, שמנה כשלושים תלמידים – מחציתם ניצולי שואה. "לא ידענו על השואה בכלל, לא לימדו אותנו. ידענו שיש רשע מרושע שנקרא היטלר, וזהו. היום הנכד שלי יודע המון ביחס למה שאני ידעתי בגילו".

את המורים במקווה ישראל הוא זוכר כ"יוצאים מן הכלל", ואת לימודי החקלאות כיסודיים ביותר. לימים, כשתוקם הפקולטה לחקלאות ברחובות, רוב המורים יהיו בוגרי מקווה. "סמוך לתום לימודיי נולד קו חדש בבני עקיבא – קו תורני. הגרעין שבנה את הקו הזה היה 'איתנים'. הצטרפו לגרעין חברים שלא תכננו להיות חקלאים; ואחרים, עשרה במספר, הגיעו למסקנה שצריך לפעול להקמת מושב".

מאיר היה אחד מהעשרה שהתכנסו ליד הגן הבוטני של מקווה ישראל, והקימו את הגרעין המושבי. "האיש הבולט ביותר בגרעין היה יעקב יוסף, 'יקה', שנפטר לפני כחודשיים", מספר מאיר. לדבריו, כבר מהרגע הראשון נתקל הגרעין בהתנגדות קשה מצד תנועת בני עקיבא, שסירבה לתמוך בו ואף עשתה הכול למנוע את הקמתו. "בני עקיבא חינכה להגשמה במסגרת הקיבוץ – בין אם הקמת קיבוצים חדשים, ובין אם חיזוק הקיבוצים הקיימים. אנחנו רצינו מושב. למזלנו, עסקנים גדולים בהפועל המזרחי תמכו בנו ועודדו אותנו".

למה לא קיבוץ? ובכן, הקיבוצניקים מביניכם פחות יתלהבו לשמוע: "ראינו איך הם עובדים, וידענו שאנחנו יודעים לעבוד יותר טוב מהם, מקצועית. היה בנו רצון להיות חקלאים מקצועיים ולא להיות פרזיטים". הסטייה מהקו המקובל בבני עקיבא גררה בעיות גם בגיוס לצה"ל, שכן הנח"ל לא היה אופציה ללא שלב ההגשמה בקיבוץ. "החברים התפזרו בין כמה קיבוצים עד לגיוס, והובטח לנו שענייננו יקודם לאחר השחרור מצה"ל. לי הייתה בעיה מיוחדת, כי בסוף הלימודים במקווה הייתי עדיין צעיר מאוד, והתגייסתי עם בני השבט שמתחתיי – שבט מתנחלים". את הזמן שנותר לו עד להתייצבות בבקו"ם הוא ניצל ללימודי הוראה בסמינר למורים, והשלים אותם כשהוא בן 18 בלבד.

לאחר השירות הצבאי ובתום מלחמת סיני שב והתגבש הגרעין, ונוספו לו מצטרפים חדשים. החברים התיישבו בתקומה, שם המתינו להשלמת בנייתו של המושב כפר־מימון. במהלך גלגוליו השונים הגיע הגרעין גם למושב יושיביה, שהיה מאוכלס בעולים מכפרים באזור הסהרה. "בשנות החמישים התיישבו עולים ביישובים נידחים רבים, פעמים רבות שלא ברצונם. הם לא הסתגלו לתנאים במקום, לא עברו הכשרה לזה. החיים היו קשים ביותר: בלי חשמל אין תאורה ואין מקרר ומוצרי חלב; אם יש מים, הם זורמים בצינורות ברזל – רותחים בקיץ, קרים כקרח בחורף. נתנו להם שטח חקלאי וציוד, והכישלון הכלכלי היה עצום. מישהו העלה במוחו את הרעיון להושיב אותנו ביושיביה, וכך לייצב את היישוב. אבל בתנאים שלהם, גם אנחנו נכשלנו".

החברים המשיכו ללחוץ על הגורמים המיישבים בבני עקיבא, וב־1957 עבר הגרעין לתושיה. "קיבלנו שטח חקלאי בינינו לבין שוקדה, ועיבדנו שם שטחים גדולים של בוטנים, תפוחי אדמה, תירס ועוד. בתחילה השם שלנו היה 'הגרעין המושבי', וכשקבעו סופית שנקבל נחלה במקומנו זה, נקראנו שובה ה'".

מאיר היה מרכז הגרעין בתקופת המעבר מיושיביה לתושיה – "שם שמאוד לא מצא חן בעינינו, וכך זה עד היום". או אז הוא שלח מכתב לרב יהודה לייב פישמן מימון, ממקימי תנועת המזרחי ושר הדתות הראשון של מדינת ישראל. "קראתי ב'הצופה' שהוועד הפועל הציוני החליט להקים בהרי ירושלים יישוב על שם הרב מימון", הוא מסביר. "כתבתי לו והבעתי את בקשתי לקרוא למושב שלנו על שמו. נימקתי שצריך לתת כבוד למייסדי המזרחי, בדומה למה שנעשה ביישובים אחרים – כפר־פינס, כפר־הרא"ה ושדה־יעקב". הרב מימון הסכים שהכיבוד המיועד יעבור מהרי ירושלים לנגב, אבל ביקש שהיישוב ייקרא כפר הרב מימון – "שם מסורבל ומיושן", קובע מאיר, "הגענו למסקנה שזה לא מוצא חן בעינינו". הוא וחבריו נפגשו עם הרב והגיעו להבנות, וכשקם המושב קבע הרב מימון את המזוזה בבית הכנסת.

בסיכומו של עניין קמו חמש "שובות": שובה, שובה ב' היא זִמְרָת, שובה ג' היא שוקדה, תושיה וכפר־מימון. חברי הגרעין, כשישבו עדיין בתושיה, זכו בפריווילגיה יוצאת דופן: הם ראו לנגד עיניהם את היישוב שלהם בכל שלבי הקמתו. "ראינו את הנחת צינור המים הראשון, ואת הובלת המחסנים שכונו רפתות. כל יום הייתה פה יציקה חדשה, ראינו את שורות הבתים הולכים וקמים".

המעורבות שלהם הייתה משמעותית מכמה בחינות, בנוסף לקביעת נקודת ההתיישבות. חגי קדמון, חבר הגרעין, דרש שהכביש הפנימי של המושב יהיה ללא תנועה רכבית, כך שילדים יוכלו לשחק בו, כמקובל בקיבוצים. כמו כן הוא דרש לצמצם את המרחק בין בית לשכנו. "זה נבע ממה שראינו במושבים אחרים, כמו תקומה, שם בין בית לבית היה מרחק של ארבעים מטר ויותר. סערות החול שיש באזור יצרו מצב בלתי נסבל, ולכן הציפוף סייע".

גם השגת התקציב להקמת כפר־מימון הייתה יוצאת דופן, בתקופה שבה לא נבנו עוד מושבים חדשים. "הדרך שלנו הייתה לשתף במימון את החברה היהודית הבינלאומית יק"א", אומר מאיר. הוא מתאר כיצד פנו אל החברה אנשי הפועל המזרחי, ובתוכם יצחק קדמון – אביו של חגי הנזכר לעיל, וממקימי כפר־הרא"ה. "באותה העת יק"א אישרה מימון לארבעה יישובים, וקדמון טען שאם לא יקימו מושב דתי, זה ייראה כאפליה. הם השתכנעו והסכימו להעביר מחצית מסכום ההשקעה – 32 אלף לירות למשק". חלק מהסכום ניתן כמענק, וחלק כהלוואה. עם הזמן והמשבר הכלכלי של שנות השמונים, כבר לא השתלם ליק"א לשלוח מכתבים לחברי המושב כדי שישלמו את יתרת החוב. "ויתרו לנו על הסכום. יצא שכל אחד פה גר בבית שהוא תרומה שלא־מרצון של יק"א".

התמיכה הכספית של יק"א הגיעה עם תנאי אחד: המועמדים להתיישבות יכולים להיות אנשים נשואים בלבד. "מה לעשות שאצלנו היו לא יותר משניים־שלושה זוגות נשואים? הלכנו בדרך השקר והנפקנו רשימה של מאורסים. במקום עשרים רווקים היו לנו פתאום עשרים מאורסים. קשה לומר שאנשי יק"א היו טיפשים, מן הסתם הבינו. אנחנו נתנו גם שמות ונתונים מבודחים. למשל הארוסה שלי הייתה צריכה להיות שני מטר גובה ורוחב".

לימים נשא מאיר לאישה את פועה, שרחוקה מאוד מהנתונים שדיווח על ארוסתו הפיקטיבית. הם הכירו ממש פה בשנת 1960, כשהיא עוד למדה בסמינר תלפיות בתל־אביב. "תוכנית הלימודים כללה חודשיים עבודה מעשית במושבים", אומרת פועה, ומזכירה לנו שבכל השנים הללו, לצד עבודתו החקלאית, עסק מאיר בחינוך בכל המרחב האזורי. "שיבצו את הסמינריסטיות בכיתות, ואותי שמו בכיתה שלו". לאחר הלימודים היא התגייסה לנח"ל, ובסיום השירות עבדה בעיירה אופקים, שהייתה אז בראשיתה. "הקימו שם גרעין משימתי במטרה להתערות במקום וקצת להכניס רוח ישראלית. אנחנו, כמה חברות מגרעין הנח"ל ששהה בעין־הנצי"ב, עברנו יחד לאופקים. באחת ההשתלמויות שלי בבאר־שבע גיליתי שם את מאיר, וכך נפגשו דרכינו בשנית. יום אחד הוא הגיע אלינו לדירה, דפק בדלת עם צרור פרחים ענק מהחצר שלו, ועשה עליי רושם".

הם נישאו ב־65', בנו ביתם בכפר־מימון, וביקשו להגשים שם את החלום החקלאי. בתחילה ניסו לגדל ארטישוק גזר ודלעת, "ולאט־לאט ירדנו מזה. ירקות היו פחות נדרשים". אז הם עברו לשוק הפרחים, וגם מזה ירדו. "המדינה לא כל כך רצתה שנמשיך", אומר מאיר על ניסיונותיהם הנוספים. "כלכלית גרידא היא צדקה, אבל היא הרסה את מטה לחמם של רבים מאוד. היום מדור המייסדים נותרו שני חקלאים בלבד". הוא עצמו היה מאובטח כלכלית במידה מסוימת, שכן עסק כל העת גם בהוראה.

בשבט של מאיר היה גם חברו יעקב אריאל – לימים הרב הראשון של כפר־מימון, תפקיד שבו כיהן במשך חצי יובל. במקביל עמד הרב אריאל בראש ישיבת ימית, בשנותיה בסיני ואחר כך בגוש קטיף. בהמשך היה לרב של רמת־גן, ועד היום הוא משמש כנשיא הישיבה הנושאת את שם העיר. "תלמידי ישיבת מרכז הרב של אותם ימים התנדבו לצאת ליישובים נידחים, וכפר־מימון היה יישוב כזה בתחילה. נוצרה תשתית לכך שהרב אריאל יקבל את הסמיכה אצלנו וייכנס לתפקיד פה".

משפחת נשרי הייתה פעילה מאוד במאבקים לאומיים כבר בתקופת ימית, וכמובן גם לפני ההתנתקות. בימי המאבק נגד הנסיגה מסיני הם הפעילו משמרת קבועה בכביש היציאה מנתיבות, וכמו חברי כפר רבים גם הם ירדו לגור בימית בתקופת הפינוי. על הדרך התנדב מאיר ללמד לבחינות הבגרות נערים ונערות בחצר־אדר ובישיבת שארם א־שייח'. התלמידים מצידם העדיפו ללכת לים; "עשו בשכל", מסכם מאיר. כפר־מימון שימש אז לפעילים כנקודת יציאה לכיוון סיני, בליווי נווטים שהיו בוגרי סיירת מטכ"ל. "לא חשבנו שנצליח לבטל את זה, אבל רצינו להפגין. נלחמנו בימית כדי שלא תהיה עקירה חדשה. ימית הייתה בשבילנו החלום הגדול – ארץ קסומה עם חוף ים דתי, חצי שעה מאיתנו. כמובן, לא בגלל זה נלחמנו שם. כשזה קרה, התנחמנו בפיתוח גוש קטיף. זה מה שנשאר מההתיישבות בסיני. לא זהה, אבל מעט מזה".

ואז הגיעה תוכנית ההתנתקות. "ראינו את זה כאסון גדול; כפרצה בתפיסת העולם הדתית והלאומית שלנו. עשינו דברים שלא היינו עושים למען שום מטרה אחרת, כמו מעבר מבית לבית כדי לשכנע את מתפקדי הליכוד להצביע נגד התוכנית. חשנו שם שהעם איתנו".

מתפקדי הליכוד אכן הצביעו נגד התוכנית, אבל ראש הממשלה אריאל שרון העביר אותה בכנסת בכל זאת. המאבק נגד הגירוש המתקרב הכניס את כפר־מימון לדפי ההיסטוריה. "היינו היישוב היחיד במדינת ישראל שאי פעם הוטל עליו מצור", מספר מאיר על האירועים סביב צעדת המחאה שהתחילה בנתיבות. על פי התוכנית אמורה הייתה הצעדה להימשך שלושה ימים, שבמהלכם יגיעו אלפי בני אדם בהליכה רגלית לגוש קטיף. "יומיים לפני כן הכשרנו שדות לצועדים מנתיבות לפה, קבענו תוואי הליכה להגעה לגוש קטיף, והאנשים זרמו לכאן בהמונים. ואז שמו עלינו מצור. מושב שיכול להכיל כמה מאות בני אדם, הגיע ל־40 אלף נפש. החצרות כאן היו מלאות, אוהלים בכל מקום. שמנו פה שתי מקלחות בשביל לארגן לאנשים. עמדו פה בתור לשירותים. מזל שלא נסתם הביוב בכפר".

חברי הגרעין דרשו שהכביש הפנימי של המושב יהיה ללא תנועה רכבית, כך שילדים יוכלו לשחק בו, כמקובל בקיבוצים. כמו כן דרשו לצמצם את המרחק בין בית לשכנו. "זה נבע ממה שראינו במושבים אחרים, כמו תקומה, שם בין בית לבית היה מרחק של ארבעים מטר ויותר. סערות החול שיש באזור יצרו מצב בלתי נסבל, ולכן הציפוף סייע"

כמו רבים מבתי כפר־מימון, גם בית משפחת נשרי הפך באותם ימים לנחלת הכלל. פועה מצאה עצמה עומדת בחדר בביתה שהיה מלא באנשים שהיא לא זיהתה אף לא אחד מהם. מאיר ביקש לסדר בבית חדר לרב אלי סדן ומשפחתו, אבל מצא על המיטה זר שסירב לקום והתחיל להתווכח איתו, בעל הבית. "הפכנו ליישוב ידוע בכל העולם. הגיעו אלינו הדים מדרום אפריקה ומדרום אמריקה. מאז השם שלנו נחרת בתודעה". לצד זה מאיר זוכר אירועים שנעו על הציר בין מרגש לבלתי אפשרי, כמו תפילות משותפות של נצורים וצרים: מפגינים וחיילים שמשלימים מניין משני צידי הגדר החוסמת את היציאה מהכפר.

כעבור שבועות אחדים הגיע הגירוש עצמו. "עשינו לאנשי גוש קטיף קבלת פנים בקיבוץ סעד. מה עוד היה לנו לעשות?"

כשאנחנו שואלים איך הם רואים את המדינה היום, פועה אומרת שתפסנו אותם בזמן לא טוב. "אני בתחושה שהמדינה איבדה כיוון מבחינה מוסרית. אתה פותח רדיו ונעשה לך רע. רצח ואונס ושחיתות. שנאה ופילוג. מצד אחד יש בנייה והתחדשות, דברים שמפיחים המון תקווה. ומצד שני זה".

"יש לי תמונה מהימים שהגעתי הנה. לא היה עץ אחד בכל המרחב ולא פיסת ירק", מספר מאיר. "צילמתי קוץ, זה מה שהיה פה. קוצים ונחשים ופדאיונים. אני זוכר את נתיבות כשלא היה בה אף בית, רק דיברו על הקמת מעברה. היום אין יישוב בארץ שהוא כל כך יפה וברמה גבוהה כמו נתיבות. זה מרחיב את הלב בצורה נפלאה, ומחייב לקום כל יום ולומר תודה לקב"ה על מה שנתן לנו. יחד עם זה, אני מאוד לא שבע רצון מהשלטון במדינה. אין ביטחון שמובילי הדרך יודעים ויכולים לפנות לדרך רחבה".

"כרגע אנחנו נמצאים בשלב שהוא קשה מאוד, אבל עוד נגיע לפסגות גבוהות", מסכמת פועה. "אני מאמינה בכוח של עם ישראל".