תמונה אחת, סתמית כביכול. שישה אנשים, כולם עטורי זקן ופאות, יושבים סביב שולחן. חלקם צעירים מאוד, חלקם צעירים פחות.
לפני כחודש התמונה הזאת עלתה בזיכרוני. זו הייתה שעת לילה, ובדיוק חזרתי מערב שהיה אמור להיות בילוי מושלם עם חברות – עד לרגע שנודע על רצח יהודה דימנטמן הי"ד, שלמד בעבר בישיבה בחוות גלעד. הייתי נסערת, לא ממוקדת ולא מתפקדת. זה היה שבוע לפני האזכרה לרזיאל במלאת ארבע שנים לפיגוע, והנה שוב, סיפור דומה כל כך. שוב רצח, ממש לא רחוק ממקום הרצח הקודם; שוב אלמנה, שוב לוויה בגשם.
והתמונה.
המוח שלי לא הרפה. ידעתי שיש תמונה שרזיאל מופיע בה לצד יהודה. ראיתי אותה. נתקלתי בה כמה שבועות לפני כן, כשהכנו סרט זיכרון לרזיאל.
השעה הייתה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, אבל שלחתי הודעה לרב מאיר גולדמינץ משבי־שומרון. "לילה טוב", כתבתי, "יש לי איזה זיכרון של תמונה מהישיבה, שרזיאל נמצא בה ונדמה לי שגם יהודה". הרב גולדמינץ, שהיה ראש ישיבת "שירו למלך" בחוות גלעד, ענה מיד שיבדוק, ושנהיה בקשר.
למחרת בתשע בבוקר קיבלתי את התמונה משריה שהם, שהיה תלמיד ואברך בישיבה, ממקימי חוות גלעד. "דמים בדמים נגעו, אין מילים", שריה כתב. התמונה הופצה. לפי התגובות שקיבלתי היא הצליחה לטלטל רבים, ובפרט את ארבעת המצולמים האחרים.
מאז הבוקר ההוא אני מנסה לפענח מדוע התמונה הזו עוררה בי תגובה עזה כל כך. נכון, שניים מהמצולמים נרצחו, ואי אפשר להתעלם מהקרבה הזו. אבל זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את רזיאל לצד אדם אחר שנהרג או נרצח. את התשובות ניסיתי למצוא בשיחה עם תלמידי הישיבה דאז ועם רבם. בשבוע שעבר הם נפגשו כדי לשחזר את התמונה וגם את הקשר שהיה ביניהם, ולספר על השניים שאינם.
"הטלפון שלי הוא בכלל נוקיה פשוט, שלא מקבל ולא שולח תמונות. איכשהו את התמונה הזאת הוא קיבל. זה קרה כשהייתי בלוויה של יהודה, ממש בירידה מחומש", מספר הרב גולדמינץ. בתמונה הוא נראה יושב בראש השולחן. "ידעתי ממך שהיא קיימת, אבל כשראיתי אותה החוויה הייתה קשה. הרב רזיאל ויהודה יושבים באותו השיעור, ואני מעביר את השיעור הזה".
החברים שהתכנסו לא יודעים להגיד בדיוק מתי צולמה התמונה; ככל הנראה זה היה לפני שש־שבע שנים. אולי היא נועדה להופיע בפרסומים של הישיבה, אולי המצלמה נשלפה סתם כך, בספונטניות. מי שעמד מאחורי המצלמה הוא כנראה יאיר קהתי, שלא מופיע בתמונה. "הידיעה ששניים מחברינו נרצחו באותן הנסיבות, במרחק קצר כל כך זה מזה, מייצרת תחושה שאנחנו בחוסר ביטחון מוחלט מול האויב שלנו", הוא אומר. "לך תדע מי יהיה הבא בתור, חס ושלום".
"מבחינתי יש לתמונה הזו שני מובנים", אומר אריאל דנינו, אחד התלמידים המצולמים. "מצד אחד קשה להכיל את הידיעה ששניהם נרצחו וכבר לא איתנו. מצד שני זו תמונה נוסטלגית שמזכירה תקופה יפה מאוד בחיים שלי".
איך יכול להיות שבמרחק קצר כל כך, בהפרש של כמה שנים, שניים מבית המדרש הזה נרצחו באותן הנסיבות? האם הרצח של יהודה מראה שבעצם דבר לא השתנה מאז הרצח של רזיאל? האם זה אומר שגם כל מי שנמצא כאן בסביבה, חייו נתונים באותה הסכנה? ומה עם ילדיי?
גם שריה שהם אומר לי שהוא רואה בתמונה הזו סיפור מורכב. סיפור על תקופה אחרת, על שליחות ודבקות, על רצון להגדיל תורה ולהאדירה גם כשתנאי החיים לא קלים. הוא וחבריו זוכרים את ימיהם בישיבת שירו למלך כתקופה מיוחדת שאפשר להתרפק עליה. נראה שבחבורה הזו יש גאווה גדולה על העבר, על ההווה ועל הצמיחה שהוליד הלימוד המשותף בחוות גלעד.
"זה מדהים", מספר אריאל, "נפגשנו בשבוע שעבר, וכשהתיישבנו ללמוד יאיר אמר: 'טוב, איפה הפסקנו בפעם שעברה'. התחושה הייתה שלא נפרדנו כלל, ואנחנו ממשיכים בדיוק מאותה הנקודה שעצרנו בה".
רק בלי יהודה.
"כן, וזה ממש מוזר וקשה להכלה. אתה לא באמת קולט שהוא לא כאן, עשינו שבת יחד לפני כמה שבועות, ויהודה בלט מאוד בחסרונו. הוא תמיד היה מתווכח בקול, עושה צחוקים – ופתאום הוא לא, והעין עדיין מחפשת אותו. אי אפשר להתרגל לזה".
"עדיין לא עיכלתי, ואני לא יודע אם אעכל מתישהו, שנרצח לי תלמיד", אומר הרב גולדמינץ. "זה לא משהו שאתה יכול להבין לעומק, אחרת תשתגע".
דימנטמן ושבח במפגש בחוות גלעד.צילום: הלל מאיר
התענית נשברה
אנחנו רגילים להביט בנערי הגבעות כנוער שוליים פוחז, שמעביר את מרד הנעורים בבעיטות בכל מה שמזכיר מסגרת – צעירים שנאחזים אומנם בקרקע בגבורה ובנחישות, אך מעבר לכך לא עושים הרבה, אלא מבזבזים את הזמן כמו מתבגרים רבים אחרים.
כך גם אני חשבתי כשרזיאל בחר ללמוד בישיבה בחווה לצד הנערים הללו. אלא שבשיחה איתם היום, המבט שלי עליהם ועל השנים ההן משתנה. "החבר'ה בישיבה לא גרו בחוות גלעד", מספר שריה. "חלקם הגיעו מגבעות אחרות, גם כאלה שנמצאות במרחק רב מכאן. אלה תלמידים בני 16 שנשרו ממסגרות קלאסיות כמו ישיבות תיכוניות, אבל באו בכל בוקר לישיבה בחווה כדי ללמוד תורה". גם יהודה דימנטמן, שהתגורר אז במאחז עוז־ציון, הגיע לישיבה בנסיבות דומות. הוא נשר מישיבת בני צבי, אבל חיפש לו מסגרת תורנית אחרת ומצא אותה בחוות גלעד.
הרב גולדמינץ: "הטלפון שלי הוא בכלל נוקיה פשוט, שלא מקבל ולא שולח תמונות. איכשהו את התמונה הזאת הוא קיבל. זה קרה כשהייתי בלוויה של יהודה, ממש בירידה מחומש. ידעתי ממך שהיא קיימת, אבל כשראיתי אותה החוויה הייתה קשה. הרב רזיאל ויהודה יושבים באותו השיעור, ואני מעביר את השיעור הזה"
לתקופה מסוימת עבר רזיאל לישיבה ביצהר, ואז חזר לשירו למלך, ללמד וללמוד עם הנערים. "רזיאל נתן לנו המון כוח", מספר שריה. "הוא היה חשוב מאוד לתלמידים, גם מעבר ללימוד התורה שספגנו יחד. כשהוא החליט לעזוב, זה היה בשבילי משבר. הנה, אפילו רזיאל התייאש מלימוד התורה פה בחווה".
אריאל: "אני זוכר שרזיאל היה פעם בתענית דיבור. מלבד הלימוד בשיעור, לא שמענו אותו מדבר. כמו נערים רגילים בני 16 או 17, לא היינו אז רציניים במיוחד, וקצת חיפפנו בשיעורים. ואז פתאום רזיאל דיבר. הוא לא צעק עלינו או כעס, אבל מעצם זה שהוא שבר את תענית הדיבור שלו, הבנו שהוא מתייחס בחומרה רבה לדברים.
"הוא נתן לנו שיעור מוסר בשני משפטים, ושיקף לנו שזו התקופה היחידה להתעמק ולגדול בתורה בלי שיסיחו את דעתנו. בעוד כמה שנים נתחתן ונקים בתים, ואז לא יהיה לנו כל הזמן הפנוי הזה ללימוד, ולכן חבל שאנחנו מבזבזים את הזמן על שטויות".
יאיר: "זה ליווה איתנו, התייחסנו לדברים שלו ברצינות רבה והפנמנו היטב את המסר".
אריאל: "אני חושב שיהודה הפנים את זה עוד יותר מכולנו, ובאמת למד אחר כך הכי ברצינות".
יאיר: "אני זוכר עוד משהו שהיה מיוחד אצל יהודה. עשינו אז לא מעט בעיות, אני אישית נעצרתי עשרות פעמים במחאות נגד פינויים. אבל ליהודה היה חשוב מאוד לא להיעצר, כי הוא רצה לשמור על כבוד ההורים שלו ולא לצער אותם".
ישיבת שירו למלך נסגרה בינתיים, אבל גם היום אפשר לראות את השפעתה במכנה המשותף לבוגריה: כמעט כולם המשיכו למסגרת אחרת של לימוד תורה. "אני הלכתי לישיבת רמת־השרון", מספר אריאל. "מיד כשסיימנו־כביכול כיתה י"ב – למרות שלא היינו במסגרת תיכון רגילה – לכולנו היה ברור שאנחנו ממשיכים לישיבה גבוהה".
מעניין גם לראות שרבים מיוצאי הישיבה הקימו תנועות הקשורות בהתיישבות ובארץ ישראל, או השתלבו בתנועות כאלה. יאיר למשל מתגורר בשכונת שמעון הצדיק, "משתדל להיות פעיל שם וגם בעלייה להר הבית", ואריאל גר במאחז קומי אורי.
אתיה דימנטמן: "כמה ימים לפני הפיגוע, יהודה ישב בבית עם חבר והסביר לו איך הרצח של הרב רזיאל שינה אצלו את התפיסה של קידוש השם. בעבר לא היה לו ברור איך ייתכן שאדם שחי את חייו כרגיל – ברגע שהוא נרצח, פתאום הוא הופך לקדוש ולמוסר את הנפש. זה לא הסתדר לו. אבל אחרי שרזיאל נרצח, פתאום הוא הבין"
"תנועת נחלה, שותפות בחומש, הקמת אביתר, קומי אורי, רמת מגרון ועוד רבים – לכולם יש נגיעה לתלמידי הישיבה", מספר הרב גולדמינץ. "הרבה פעמים אנחנו פוגשים בגבעות אנשים שמקדישים את עצמם ליישוב הארץ ובנייתה, ומוותרים לעצמם על שאר הדברים. לא כך החבר'ה האלו, ובפרט לא יהודה, שהניף את שני הדגלים בלי להוריד מערכו של אף אחד מהם.
"במשך כל השנים שלו בישיבה, וגם אחר כך כשהתחתן ועבר לשבי־שומרון ולחומש, היה ברור שהוא לא מוכן לוותר על התורה וגם לא על יישוב הארץ. הוא לא התפשר על הרמה הגבוהה בלימוד, על המסגרת המחייבת, על התעמקות בסוגיות ובדיונים הלכתיים, גם אם כורח המציאות במקומות מסוימים היה יכול לתת לו תעודת פטור מהלימוד".
לחיות על קידוש השם
שלושים יום אחרי רצח יהודה דימנטמן, אלמנתו אתיה מתמקדת במערכה על עתיד היישוב חומש והישיבה שם. בשבוע שעבר העלה המאבק הילוך, והצטרפו אליו גם ראשי מועצות מיו"ש שדרשו לבטל את חוק ההתנתקות ולהסדיר את הישיבה, כתשובה לטרור.
"ליהודה היה קשר הדוק מאוד עם רזיאל", מפתיעה אותי אתיה. "כמה ימים לפני הפיגוע, יהודה ישב בבית עם חבר והסביר לו איך הרצח של הרב רזיאל שינה אצלו את התפיסה של קידוש השם. בעבר לא היה לו ברור איך ייתכן שאדם שחי את חייו כרגיל, לא תמיד מקיים מצוות, לא מכוון באופן מלא להשם – ברגע שהוא נרצח, פתאום הוא הופך לקדוש ולמוסר את הנפש. זה לא הסתדר לו. אבל אחרי שרזיאל נרצח, פתאום הוא הבין יותר מה זו מסירות נפש. הוא ראה ברזיאל אדם שמסירות הנפש שלו לא הייתה רק ברגע מותו, אלא בעצם כל החיים שלו היו כאלה".
אני מספרת לה על השיחות עם החברים, על התמונה המשותפת. "לא מפתיע אותי ששניים מהקדושים שלנו יצאו מהישיבה הזו, וגם לא מפתיע לראות אותם יושבים ככה, קרובים זה לזה. רזיאל השפיע מאוד על יהודה".
היא מראה לי דברים שכתב בעלה אחרי הלוויה של רזיאל. "ה' מעיר אותנו שלא נירדם. אם היינו מתעוררים בלי צרות, אולי זה לא היה קורה. אבא, תן לנו כוח". "למות על קידוש השם זה קל", נאמר במקום אחר, "לחיות על קידוש השם זה קשה פי עשרה!"
אני מתבוננת במילים האלו שיהודה העלה על הכתב, ארבע שנים לפני שהפך בעצמו לקדוש לא פחות. איני יכולה שלא לתהות אם רזיאל ידע כמה השפיע, הן בחייו והן במותו, על התלמיד שישב לצידו. על נער שצמח להיות אדם גדול, שמסר את נפשו כבר בחייו על קידוש השם. והאם רזיאל חשב לעצמו כמה נערים כאלה עוד מסתובבים בעולם.
בתמונה החדשה שצילמו החברים, רזיאל ויהודה בולטים מאוד בחסרונם. שניים שללא ספק מסרו את הנפש, וקדושתם הלכה לפניהם, והשאירה פה כל כך הרבה התעוררות לחיים. אבל התמונה הזו, המציגה רגע אותנטי, חובטת לי חזק בבטן מסיבה נוספת. היא מעוררת אצלי שאלות שאין ולא יהיו לי עליהן תשובות. איך יכול להיות שבמרחק קצר כל כך, בהפרש של כמה שנים, שניים מבית המדרש הזה נרצחו באותן הנסיבות? האם הרצח של יהודה מראה שבעצם דבר לא השתנה מאז הרצח של רזיאל? האם זה אומר שגם כל מי שנמצא כאן בסביבה, חייו נתונים באותה הסכנה? ומה עם ילדיי?
הייתי רוצה לעצור את הפחד התהומי הזה. להרגיע את עצמי ולומר שמערכת הביטחון, על כל חסרונותיה, עושה ככל יכולתה למגר את האיום ולסכל את הרצח הבא. להאמין שגם בדרגים הגבוהים מבינים שלא ייתכן שנתחיל לסמן עוד ועוד איקסים על חברים בתמונה אחת. גם להם צריך להיות מובן שהאלימות הרצחנית הזו, שמגיעה מצד אחד בלבד, חייבת להיפסק באמצעים קצת יותר כבדים מ"בואו נברח מכאן", ובלבד שלא נצטרך לקבור עוד אחד מחברינו.
אני יכולה רק להתנחם באמונה שיש מנהל לעולם, ולא הכול בידיי. מתפללת שה' ייקום דמם וירחם על ציון כי בא מועד, ומצטרפת לתפילה של יהודה: שנזכה להתעורר גם בלי הצרות האלה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
