הילדה הקטנה, בתו של קונסול ספרד בעיר סנט־אטיין בצרפת, ישבה על ברכי מפקד הגסטפו הגרמני באזור ונראתה מאושרת. היא שרה לו שירים בספרדית, פטפטה ולא הפסיקה לחייך. אלא שהחיוך הזה הסתיר מאחוריו פחד מוות. ארלט מונטרו־סנצ'ז בת ה־7 הייתה למעשה יהודייה מפריז; אביה, הדיפלומט הספרדי סאם מונטרו־סנצ'ז, היה למעשה שמואל סקורניצקי, יהודי שהיגר מפולין. במשך שלוש שנים חיה משפחת סקורניצקי בזהות בדויה, כשהיא מצליחה לא רק למלט את נפשה מרדיפות הנאצים, אלא גם לסייע בהצלתם של יהודים רבים אחרים, בתחבולות וביצירתיות יוצאת דופן.
"בכל יום ראשון הזמנו את חיילי הגסטפו לבוא אלינו לארוחה אחרי הביקור בכנסייה. הרי פרנקו והיטלר היו חברים", מספרת לי ארלט. "אני הייתי לבושה תמיד בבגדים חגיגיים. מפקד הגסטפו היה אומר 'איזו בובה ספרדייה, איזו ילדה יפה', ומלטף לי את הלחי. לא אשכח את הידיים הגדולות שלו. חשבתי לעצמי: אם הוא היה יודע שאני יהודייה, בידיים האלה הוא היה חונק אותי".
את ארלט (חיה) פולדס־זיסהולץ אני פוגש בדירתה בשכונת קטמון בירושלים. לפני שבוע חגגה את יום הולדתה ה־88. היא מקבלת אותי בחמימות, מציגה לי תמונות של בני משפחתה, ועורכת לי סיור קצר בין יצירותיו של בעלה הראשון, ג'ורג' פולדס, שהחל מיום רביעי הקרוב תוקדש לו תערוכה מיוחדת במוזיאון בית לוחמי הגטאות. אחר כך אנחנו מתיישבים במעין מבואה למרפסת רחבת ידיים, המעוטרת בגינה מטופחת, מול נוף ירושלמי מרהיב.
הגינונים של ארלט אירופיים להפליא. היא ביקשה שאתן לה התרעה של כמה ימים לפני הריאיון כדי שתוכל להיערך, ובזמן שיחתנו היא מחזיקה בידה פתק עם רשימות שכתבה לעצמה בצרפתית, באותיות זעירות. היא נולדה בפריז, "ילדה יחידה, מפונקת מאוד, עם מטפלת אישית". אביה שמואל היה עורך דין מצליח, אמה רוז (רייזל) לבית סליווינסקי הייתה עקרת בית. הם גרו ברובע ה־16, והיו רחוקים מאוד מהיהדות. "סבא וסבתא היו אומנם דתיים", היא אומרת ומצביעה על אחת התמונות המשפחתיות, "אבל אבא שלי עזב הכול. רק ביום כיפור היה הולך לבית הכנסת כדי להגיד קדיש, ואז היה מודיע למשרתת: 'אני לא אוכל הרבה היום, תכיני לי קצת חזיר עם פירה'. אבל כדי להבין את דמותו צריך לדעת שהייתה לו אהבה ליהודים, אהבה ללא גבולות. היו לו לקוחות שדיברו רק יידיש, והיו כאלה שהוא לא גבה מהם כסף".
ארלט נזכרת בתקופה הרחוקה והשלווה, שנקטעה כשהנאצים יצאו למסע הכיבושים שלהם ברחבי אירופה. "אמא לא עבדה, אבל הייתה מעורבת בעולמות התרבות, התיאטרון והמוזיקה בעיר", היא מספרת. "יום אחד אני חוזרת הביתה ורואה מזוודות. שאלתי את הוריי: 'מה אתם עושים? הרי אנחנו לא יוצאים לחופש'. 'הגרמנים באים', הם ענו. כששאלתי מי הם הגרמנים, הסבירו לי ש'הם שונאים את היהודים'. ואני בכלל לא ידעתי שאני יהודייה. אני זוכרת שאמא אמרה שאני יכולה לקחת קצת משחקים. הבאתי איתי שקית מלאה בחפצים, והיא אמרה: 'לא, אין מקום באוטו. קחי משחק אחד וספר אחד'. אז בחרתי בובה וספר".
על שם הבקבוק
כשמשפחת סקורניצקי נכנסה למכונית, ארלט הצעירה לא ידעה שהנסיעה מסמלת את סופם של החיים שהכירה – ואת תחילתו של פרק מופלא ומפחיד, שנשמע כאילו נלקח מסרט הוליוודי. הוריה לקחו אותה לאזור טולוז, לביתה של אישה נוצרייה עשירה; ארלט זוכרת אותה בתור "מאדאם באז'ול", אך את שמה המלא לא הצליחה לגלות עד היום. "האישה הזאת הייתה ממש חסידת אומות העולם. בכל שבוע היא הייתה נוסעת לפריז, ולוקחת ילד יהודי או שניים כדי להציל את חייהם. היא הייתה נוסעת איתם בלילה ברכבת ומפזרת אותם אצל האיכרים באזור טולוז, בדרום צרפת, שהגרמנים לא היו שם אז.
"היא הייתה אישה חמודה מאוד. אני זוכרת שהגעתי עם הוריי לבית הגדול שלה, שהיה מעין ארמון, וישבנו בסלון. היו לה שני בנים, קצת גדולים ממני. אמא נפרדה ממני, וכששאלתי מתי אראה אותה שוב, היא ענתה 'אני לא יודעת'".
מאותו רגע התלווה לחייה של ארלט פחד תמידי מפני הבאות, ועם זאת יש לה גם זיכרונות טובים מהחיים בארמון ההוא. "למדתי שם לרכוב על סוסים, וטיפלו בי אנשים טובים". היא לא יודעת להגיד כמה זמן שהתה אצל מאדאם באז'ול לפני שהוריה הגיעו לפתע והעבירו אותה למקום מסתור אחר – בית משפחת פש, שהסתירה גם רבים מפעילי המחתרת האנטי־נאצית. "זו הייתה משפחה קתולית. הלכתי בכל יום ראשון למיסה בכנסייה, ואהבתי את זה מאוד". היא זוכרת היטב את התפילות, ומצטטת אותן באוזניי כאילו שמעה אותן הבוקר. אבל כאשר מיטיביה רצו שהילדה תעבור טקס של התחייבות לדת הקתולית, היא משום מה לא התחברה. "אמרו לי לספר לכומר את כל החטאים שלי ולהתוודות, ואני אמרתי: 'בשום פנים ואופן לא. אם אפרט את חטאיי, זה רק למי שיושב למעלה'. אולי זה הציל אותי ומנע ממני להפוך לנוצרייה". ושוב, היא מקפידה לדבר בשבחם של האנשים שהסתירו אותה: "אם הם היו נתפסים, הגרמנים היו רוצחים אותם. הרבה צרפתים היו צדיקים של ממש".
תחנתה הבאה הייתה חווה מבודדת יותר, שהייתה שייכת לאחיו של מר פש. שם היא התאחדה עם הוריה, ומאז לא נפרדה מהם. המשפחה עברה לדירה קטנה ששכרה בטולוז, וארלט אפילו למדה תקופה קצרה בבית הספר. "אבא לא היה הרבה בבית. הוא הצליח לעבוד כעורך דין, וכשחזר פעם מנסיעה לאלג'יריה במסגרת עבודתו, הוא סיפר שמישהו שם פנה אליו בספרדית. אבא שאל אותו 'אני נראה ספרדי?', והאיש השיב: 'כן, ספרדי טיפוסי'. מאותו רגע הגלגלים במוחו של אבא התחילו לעבוד – איך הוא יוכל להיעזר במראה שלו כדי להציל אותנו כשהגרמנים יגיעו לדרום צרפת".
בעבודתו כעורך דין היה שמואל סקורציני היועץ המשפטי לקונסול ספרד בסנט־אטיין – עיר במזרח צרפת, 60 ק"מ מליון. "הקונסול הזה, אנריקה, היה פשוט בנדיט", צוחקת ארלט. "הוא שכנע את השלטונות בספרד לשלוח כמות גדולה של מזון עבור אזרחים ספרדים שהתגוררו בצרפת, שם היה מחסור, אבל במקום לחלק את המצרכים האלה לאנשים – הוא מכר אותם תמורת הרבה מאוד כסף. הייתה למשל ספינה מלאה בתפוזים שהגיעה לסנט־אטיין, והתפוזים מעולם לא הועברו לאזרחי ספרד שחיו באזור.
"הקונסול עשה הרבה מאוד תרגילים כאלה, עד שיום אחד אבא אמר לו: 'אני לא יכול להגן עליך יותר, זה בלתי אפשרי. אתה צריך לברוח לספרד – ולמנות אותי לממלא המקום שלך'. הקונסול צעק עליו: 'איך זה יכול להיות? יגלו שאתה יהודי, וכולם יגידו ששמרתי עליך ובתמורה אתה עזרת לי'. אבא שלי ענה: 'אין לי מה להפסיד. נכון, אתה יכול לספר שאני יהודי, ואני אלך לכלא. אבל אני אספר מה אתה עשית, וגם אתה תיאסר'".
ארלט מחייכת, וניכר שהיא נהנית מאוד מהחלק הזה בסיפור. "אבא שלי בעצם סחט אותו – והאמת היא שהגיע לו, כי הוא היה גנב גדול וגם התנהג בצורה לא נאותה עם נשים. לבסוף הקונסול הסכים. לפני שעזב הוא ערך מסיבה, ובעיצומה הוא הכריז בפני האורחים, שביניהם היו גם אנשי גסטפו: 'הנה המחליף שלי, אדון…'. פתאום הוא הבין שהם חשבו על כל הפרטים, אבל לא המציאו שם כיסוי. על השולחן עמד בקבוק ליקר עם התווית 'מונטרו', ואבא חשב לעצמו – זה שם ספרדי. הוא רמז לקונסול, וכך הפכנו למשפחת מונטרו. בהמשך הוספנו גם את השם סנצ'ז. מונטרו־סנצ'ז, זה נשמע ספרדי מאוד", ארלט צוחקת.
היא מראה לי תמונות ממסיבת הפרדה ההיא. באחת נראה השולחן החגיגי, באחרת רואים את ארלט עצמה, יושבת על ברכי הקונסול הפורש בחצר הקונסוליה. אחד מהנוכחים באירוע היה שותף חשוב בקנוניה: מרטין גלנט, מזכיר הקונסוליה. "הוא היה 'אנטי־פרנקו', נגד שלטון פרנקו בספרד, והיה נאמן מאוד לאבא. הוא הבטיח שיעזור לו בכל מה שיידרש".
העזרה הזו הייתה נחוצה מאוד, כי שמואל סקורניצקי לא ידע מילה בספרדית. "גלנט היה עונה למשל לטלפון ומציג עצמו בתור הקונסול. הוא טיפל בכל דבר ועזר עם המסמכים בספרדית. בלעדיו, לא היה אפשר לצלוח את המשימה".
דילמת העוגה המורעלת
המשפחה עזבה את טולוז ועברה למתחם הסגור של הקונסוליה הספרדית – בניין בן שלוש קומות, מוקף גינה גדולה. "במרתף יצרו מסמכים מזויפים, וכל יהודי שרק רצה הגיע לשם וקיבל תעודת זהות חדשה עם כל מה שצריך כדי לשרוד. אבא גם פתח חמישה סניפים של הקונסוליה בסנט־אטיין ובליון, כדי להחביא בהם יהודים. זה סיפור מטורף, מצד אחד מצחיק ומצד שני דרמטי כל כך. לימים חשבתי שאעשה מזה סרט.
"כשחיילים גרמנים ביקרו בקונסוליה, הייתי אמורה לדקלם שירים בספרדית, כמו ילדה ספרדייה. למדתי עם אמא בעל פה". היא מצטטת שירים שלמים בשפה שאינה דוברת כלל. "אני זוכרת את אמא שלי עומדת יום אחד במטבח בזמן שאנשי הגסטפו יושבים בסלון, והיא אומרת: 'אני לא יכולה יותר, אני שמה להם רעל בעוגה'. שמעתי את זה ונלחצתי. אם מפקד הגסטפו יציע לי פתאום פרוסת עוגה, ואני אסרב – מנקודת מבט של ילדה הייתי בטוחה שהוא יבין את הסיבה. מצד שני, אם אוכל את העוגה, אמות". אמה כמובן לא הרעילה אף אחד, רק פרקה את זעמה. "היה המון פחד אז. זה לא עזב אותי, מאותם רגעים אצל מאדאם באז'ול ועד אחרי המלחמה. לא היה חסר לי אוכל או כל דבר פיזי, אבל הפחד היה שם תמיד".
עובדי הקונסוליה הבינו מה קורה?
"היו שידעו והיו שלא".
אבל אביך לא דיבר ספרדית. זה בוודאי נראה להם בלתי הגיוני.
"נכון. הוא היה מסתובב כל הזמן בפרצוף רציני מאוד, מרטין גלנט תמיד היה לידו – אבל אבא מעולם לא דיבר ישירות עם העובדים. רובם היו ממתנגדי פרנקו, כך שגם אם ידעו מה מתרחש, הם שמרו על הסוד הכמוס".
כעבור זמן מה הצטרפו משפחות נוספות למתחם הקונסוליה. "הגיעו אלינו עוד יהודים שברחו מפריז. אני זוכרת לפחות שלוש משפחות שגרו איתנו בבניין. אחת מהן הייתה משפחת איטקין, שבפריז הייתה לה חנות נעליים. לכולם הכינו מסמכים מזויפים ושמות חדשים".
הסכנה שריחפה סביבם חלחלה אל משחקי הילדות של ארלט וחבריה החדשים. "אחד המשחקים שלנו נקרא 'הגרמנים באים': הילדים היו מתחבאים בארונות שבקומה העליונה, וילד אחד היה נשאר בחוץ – 'הגרמני'. הוא היה אמור לפתוח דלת לאט־לאט ובשקט, ואם הילדים האחרים היו מאחוריה, הם היו נפסלים. אם התחבאו בארון אחר, הם היו ניצולים. כל המשחקים שלנו היו מבוססי פחד".
על הילדים נאסר לצאת משערי הקונסוליה. "גרתי שם במשך שלוש שנים, ובכל הזמן הזה לא שלחו אותי לבית הספר, שמא אפלוט את הסוד הנורא. היינו סגורים כל הזמן בתוך הקונסוליה. על אף שזה היה בית גדול עם גינה, לילדים היה קשה מאוד להיות תקועים במקום". באחד מימי השלג הם הצליחו לשכנע את אביה של ארלט להתיר להם לשחק מחוץ למתחם. "חברתי מוניק איטקין ואני התחננו שאנחנו רוצות להחליק קצת בשלג. זה עבר בשלום, אבל כשחזרנו ראינו פתאום חיילים גבוהים ומפחידים של הגסטפו עומדים ליד שער הקונסוליה. מוניק נלחצה והתחילה לרוץ. היא אמרה: 'לא אתן להם לקחת לי את ההורים'. אם היא הייתה ממשיכה, היינו אבודים. רצתי אחריה, נתתי לה סטירה ואמרתי לה בנחישות: 'תבכי כמה שתרצי, אבל תשתקי'.
"הילדים בשואה היו משהו מיוחד, וכך גם אני. אסרו עלינו לדבר, והבנתי שאם נפר את האיסור, זה יכול לעלות לנו בחיינו. עברנו ליד החיילים, ולא אשכח איזה אומץ היה לי באותו רגע: קדתי לעברם, הרמתי מעט את שולי השמלה ואמרתי 'בואנוס דיאס, סיניור', 'יום טוב, אדוני'. נכנסתי לקונסוליה, רצתי לאמא ושאלתי: למה יש גסטפו בחוץ? אמא חיפשה את אבא, והוא לא היה בבית. היא הניחה את דגל ספרד על הרצפה ואמרה: 'אם הם ייכנסו, שידרכו על הדגל הזה'.
"הסתכלנו מהחלונות וראינו חיילי גסטפו במחסנים ובחניון של המתחם. בסוף אבא שלי הגיע. הוא כעס מאוד, נתן להם בעיטות ואגרופים, לחיילים. ממש הכה אותם וצעק עליהם. והרי הם היו גרמנים גבוהים וחסונים, והוא פולני נמוך. הם נלחצו מכך שהקונסול כועס עליהם, וברחו מיד. אבא דרש אפילו מכתב התנצלות מטעם מפקד הגסטפו, וקיבל. יש לי פה העתק, זה לא ייאמן".
בימים ההם היא לא ידעה שאביה גם מסייע באופן פעיל למחתרת בצרפת. "פעם הגיעו אלינו חיילים מהגסטפו והזהירו אותנו שאנשי הרזיסטאנס ירצו לפגוע בנו, כיוון שספרד היא בת ברית של גרמניה. הם הביאו איתם נשק כדי שנוכל להגן על עצמנו. אבא אמר להם 'שימו את זה בבקשה באוטו', ומיד העביר את הנשק של הגרמנים למחתרת".
היא מביטה לרגע בכרטיסייה שלה, כדי להיזכר באירועים דרמטיים נוספים מחייה כבת לדיפלומט מתחזה. "או!", היא אומרת בהתלהבות, "כמעט שכחתי את סיפור החזיר. קיבלנו פעם משלוח מתושבים בכפר – חזיר גדול, מת. אבא הניח אותו במכונית כדי להעביר אותו לקבוצה של אנשי מחתרת שלא היה להם מה לאכול. בדרך עצר אותו שוטר צרפתי לביקורת, ואבא שלי כהרגלו התחיל לצעוק: 'זה רכב דיפלומטי, אסור לכם לפתוח אותו או לגעת בו!'. השוטר השיב: 'אדוני הקונסול, אני צריך לבדוק שאין פצצה באוטו'. הוא פתח את הדלת ואמר לאבא, 'יש כאן חזיר'. אבא קרא לשוטר להתקרב ולחש לו: 'ששש… זה חזיר דיפלומטי'. זה שיגעון, לא?", ארלט מתגלגלת מצחוק.
משרד של שבת
אביה היה כנראה בעל כישורים של שחקן מלידה, אך לאמה לא היו עצבי ברזל כמו שלו. חיי ההתחזות עלו לה בבריאותה הנפשית והפיזית. "אחרי הביקורת של הגסטפו בקונסוליה, אמא התחילה לסבול ממיגרנות. זה היה ב־1943, ואבא חשב שהמלחמה עוד מעט נגמרת, אז הוא שלח את אמא ואותי למלון קטן בהרים. יום אחד ראיתי את אמא על הרצפה: היא חטפה אירוע מוחי, ומאז לא התאוששה. 25 שנה היא הייתה במיטה".
סאם שכר עוזרת צמודה כדי שתסעד את אשתו, ששכבה מחוסרת הכרה. "המטפלת הייתה פולנייה, אבל לא ידענו זאת. יום אחד אמא דיברה בפולנית מתוך שנתה. זה היה יכול לפוצץ הכול. המטפלת אמרה לאבי, 'זה נס! נס! הקונסולית מדברת פולנית!'. זה ממש לא היה נס, ואבא החליט שהמטפלת לא תצא מהמתחם עד סוף המלחמה, אחרת היא עלולה להסגיר אותנו".
שנים לאחר מכן חזרה האם להכרה, ואף פגשה את בעלה הראשון של ארלט ואת שני ילדיה. "עד היום אני מצטערת על שלא יכולתי לטפל בה יותר".
בכל השנים בסנט־אטיין ידעת מה קורה ליהודים, באירופה בכלל ובצרפת בפרט?
"שמעתי מעט מאוד, בטח לא על אושוויץ. לפעמים אבא היה חוזר הביתה ואומר 'הצלחתי, הצלחתי', ואז ידענו שהוא הציל עוד יהודי". היא מספרת שבכמה מקרים, קציני גסטפו שביקרו בקונסוליה ציינו כבדרך אגב שהם עומדים לעצור יהודים בהמשך הערב. "אבא היה מציץ לכיוון המסמכים שלהם, מנסה לקרוא את האותיות ההפוכות, ואז רץ ממשפחה למשפחה כדי להאיץ בהן לברוח. אז לשאלתך, הכרתי מצבים כאלה, אבל לא את התמונה הגדולה. הייתי קטנה מדי וסגורה בשגרירות".
וכשאביך דופק על דלתם של יהודים ומודיע שעליהם לברוח מיד – הם ידעו שהוא יהודי?
"אני לא יודעת בדיוק איך זה קרה, אבל אחרי המלחמה הוא ביקש מיהודים לכתוב מכתבים שמעידים כיצד הציל אותם, כדי שלא יחשבו שהוא חבר באמת לגרמנים".
מתי ההצגה המשפחתית שלכם הסתיימה?
"זה קרה בצורה טבעית בסוף המלחמה. אנשי המחתרת הגיעו אלינו, ולאט־לאט כל המשפחות שמצאו מחסה בקונסוליה התפזרו. אנחנו חזרנו לפריז, ומצאנו שהבית שלנו תפוס; הרי לקחו את הבתים של היהודים. אני זוכרת שעברנו בין הרבה בתי מלון, עד שבסוף חזרנו לבית שלנו".
אבל שמואל סקורניצקי לא חזר לעצמו. "אבא שלי כנראה היה צריך אדרנלין, והתקשה להסתגל לחיים רגילים. הוא לא עבד כמו שצריך, ואיבד את כל כספו בהימורים ובמשחקי ממון. אבל הוא המשיך לעזור ליהודים: הוא הצטרף לארגון הציונים הכלליים, וסייע ליהודים מפולין לקבל ויזה לארץ ישראל. אני הייתי אבודה לגמרי בשנים האלה, נערה צעירה בלי אמא מתפקדת. התחלתי לחפש מובן לחיים".
היא ניסתה שוב את הנצרות, לאחר מכן עברה לקומוניזם, אך לא הצליחה להתחבר. כשהייתה בגיל תיכון הגיעו לביתם בני זוג יהודים ששמואל שכר כדי שיטפלו באשתו. "לבעל קראו ז'אן פול באדר. אני זוכרת שלפני שהוא אכל לחם, ראיתי אותו ממלמל. כששאלתי אותו על כך, הוא הסביר לי שהוא מברך. עבורי זה היה סוג של התגלות. הם לימדו אותי יהדות ועברית, וניסיתי לקרוא בעצמי בחומש. החזקתי אותו מתחת לשולחן בבית הספר, כדי שלא יראו".
אביה כבר חי אז עם אישה לא יהודייה, צעירה ממנו ב־22 שנה. אשתו רוז הסכימה להתגרש ממנו כדי שיוכל להעניק את שם משפחתו לשתי הילדות שנולדו לו מהאישה האחרת. "אשתו של אבי הייתה טובה אליי מאוד", מספרת ארלט. "כשהתחלתי לשמור כשרות ושבת היא התקשרה למת'יו מולר – ראש אגודת ישראל בפריז, שהיה חבר של אבי – ושאלה אותו אם יוכל להזמין אותי מדי פעם. כך התחיל סיפור האהבה שלי עם משפחת מולר". חמש בנות היו למולרים, ובארלט הם ראו את בתם השישית.
שנים ספורות לאחר מכן פגשה ארלט את ג'ורג' פולדס, שהיה לבעלה הראשון. פולדס הגיע ממשפחה שהייתה מחוברת ליהדותה מעט יותר ממשפחת סקורניצקי, אך לא הרבה מעבר לכך. הוא נולד ב־1926 ברובע בודפוק בבודפשט, בירת הונגריה. ביוני 1944 גויס לעבודות כפייה בפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי, בעוד בני משפחתו נשלחו לאושוויץ. הוריו נרצחו, אחותו שרדה, וגורלו של אחיו נותר בלתי ידוע. לקראת תום המלחמה נשלחו אנשי פלוגות העבודה ב"צעדת מוות" לאורך הדנובה, לעבר מחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. פולדס הצליח לשרוד את הצעדה ואת התקופה הקצרה במחנה לפני שהצבא האמריקני שחרר אותו.
לאחר המלחמה שב פולדס להונגריה והתקבל לבית הספר לאמנויות יפות בבודפשט. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, זכה בפרס רומא, ואז עבר לפריז והחל ללמוד אדריכלות. בתחילת שנות החמישים התחתן עם ארלט, ונולדו להם בת ובן – סופי ויונתן.
ארלט, אחרי שמצאה את דרכה ליהדות, החליטה לסייע גם לאחרים בחיזוק הקשר עם יהדותם. היא מספרת לנו על מה שהיא מגדירה כפרויקט חייה – "המשרד של שבת". "בימים ההם הגיעו לצרפת הרבה יהודים מאלג'יריה, והחיבור הכי משמעותי שלהם ליהדות היה ארוחת ערב שבת עם כל המשפחה. הבעיה היא שבחורף, אם אנשים עובדים ביום שישי אי אפשר להספיק להגיע לארוחה לפני שבת, ואי אפשר אפילו להכין אותה. שלחתי מכתבים למאה בתי חרושת והצעתי לספק להם עובדים – אבל הודעתי מראש שהם לא יוכלו לעבוד ביום שישי אחר הצהריים. קיבלתי הרבה תשובות, והתחלתי לפזר דפים עם הצעות עבודה בבתי הכנסת בפריז. הרבה יהודים מצאו כך משרות. לא לקחתי על זה קרדיט אף פעם, ועם השנים 'המשרד של השבת' הפך לגוף ממשלתי שמסייע ליהודים דתיים בהיבטי תעסוקה".
מיזם נוסף שלה היה ייסוד בית הספר "אריאל" בעיר בולון. "עברנו לגור בעיר, ולא היה שם בית ספר יסודי יהודי, אז חברה שלי ואני הקמנו יחד את בית הספר הזה שפועל עד היום. יש בו לימודי קודש ועברית בחצי הראשון של היום, ולימודי חול בחצי השני".
הנדודים הפכו לציורים
קורותיו של הקונסול המתחזה פורסמו בצרפת ב־1947, בספרו של ז'אן נושה "הסיפור ההרואי של הפטריוט סקורניצקי־מונטרו". באותה השנה העניקה ממשלת צרפת לסקורניצקי מדליה ותעודת הוקרה על פועלו במחתרת. הוא הלך לעולמו ב־1974 בפריז.
ארלט וג'ורג' עלו לישראל בתחילת שנות השבעים, "כדי להיות חלק מההיסטוריה היהודית". ג'ורג' עבד כאדריכל בעיריית ירושלים, והיה ממונה על הבנייה במגזר הערבי במזרח העיר ועל שימור הכפרים הערביים בסביבותיה. יצירותיו הוצגו בכמה תערוכות יחיד, בארץ ובצרפת. בתחילת שנות התשעים החליט לפרוש מעבודתו כאדריכל ולהקדיש את זמנו לציור.
שנותיו האחרונות לא היו פשוטות. "הרבה לפני שחלה ומת הוא אמר שימות", מספרת ארלט. "הוא רצה רק לצייר, ולכן קנה לו בית קטן בצרפת וחי שם. היה קשה להיפרד, אבל ג'ורג' היה צריך את זה. אחת לכמה זמן הוא חזר ארצה, או שאני נסעתי אליו בחופשות. הוא לא היה במצב טוב. לקראת מותו הוא הקליט את הסיפור שלו על קלטות, בשביל הילדים".
ג'ורג' פולדס נפטר בירושלים, ב־11 ביוני 1993. לאחר מותו ערכה מבקרת האמנות רחל סוקמן מחקר מעמיק על חייו, והוציאה ספר המנתח ומתעד את יצירתו. "הספר הזה הוא מפתח לכל מי שרוצה להבין אותו", אומרת ארלט. ב־26 בינואר 2022, לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, תיפתח במוזיאון בית לוחמי הגטאות תערוכה מיצירותיו, תחת הכותרת "האדם כצל העובר". בתערוכה שאוצרת לילך אפרים מוצגים רישומים ועבודות שמן המבטאים חיפוש תמידי אחר אמת פנימית, וזיכרונות כאב ואובדן שאינם מרפים. "פולדס, בדומה ליהודי הנודד, היה עקור ותלוש ממה שהיה פעם ביתו – לפני השואה ואחריה", מסופר בתיאור התערוכה. "ביצירתו נדד בין מאורעות ומקומות בחייו. הוא נע ונד בין הזיכרונות של מי שהיו ואינם עוד, בין העיירה היהודית לתרבות המערבית, בין היומיומי לנשגב, בין הבדידות למשפחתיות, בין הקיים לחידלון. נדודים אלה הם מורשתו".
שש שנים לאחר פטירתו פגשה ארלט את אברהם זיסהולץ, יהלומן שעלה ארצה מבלגיה. "הוא היה איש גבוה, יפה, אציל. איש של ספרים, של אמונה, של חסד, של משפחה. בקיצור – מענטש. גם היה לו חוש הומור מיוחד מאוד. חיינו יחד כמעט עשרים שנה, באהבה עמוקה ושקטה".
בסוף שיחתנו ארלט מתנצלת: "דיברתי יותר מדי", היא צוחקת, ומקווה שהצליחה להעביר את כל פרטי הסיפור בצורה מדויקת. ימים ספורים לאחר מכן היא מתקשרת אליי ומבקשת לוודא שדייקה בעובדות ובשמות האנשים הטובים שפגשה בשנות המלחמה ולאחר מכן. אחר כך חשוב לה להוסיף עוד כמה מילים – "אני מבקשת סליחה אם פגעתי במישהו במה שנאמר או במה שלא נאמר, ומודה להשם על החיים שחנן לי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
