"כולנו אמרנו שאנחנו לא מתפנים, בטח לא ביום כיפור"

כשהלנה פגשה את אורי, היא הבהירה לו שאין לה שום כוונה לחיות בקיבוץ. היא רוצה משפחה גדולה, ורק חסר לה שיגידו שהיא יולדת על חשבון הקופה המשותפת. אורי אורבך – דודו של אורי אורבך הידוע, שלימים ייקרא על שמו – עזב לפיכך את קבוצת חפץ־חיים ועלה עם רעייתו הטרייה לירושלים, שם נולדו שתי הבנות הראשונות שלהם. בבני־ברק נולדו חמישה ילדים נוספים, ושלושת הקטנים באו לעולם כשהמשפחה כבר התיישבה בבית־חלקיה. לכבוד הלידה העשירית קיבלו ההורים מאה לירות מבן־גוריון – תשורה לעידוד הילודה. "חיינו בפשטות, חמש בנות וחמישה בנים, בבית שמח ומאוחד מאוד", מספרת ורדה הרשקוביץ. "ההורים היו שניהם ילידי גרמניה, והכירו כאן בארץ. אבא היה חקלאי וממקימי בית־חלקיה, ואמא גידלה אותנו בבית. בהמשך עבד אבא במועצה האזורית נחל שורק. את החבילות שקיבלנו מבני הדודים מאמריקה, הוא נתן לילדי העולים מתימן שהתיישבו בבני־עי"ש".

שש שנים לאחר שהגיעו לבית־חלקיה חלה אורי בסרטן הלבלב, ותוך זמן קצר נפטר. הלנה בת ה־44 מצאה עצמה מטופלת בעשרה ילדים, הגדולה שבהם בת 19 והצעירה בת שנתיים. ובכל זאת, הבית נותר שוקק חיים ושמח. "לא הרגשנו מסכנים. כולם רצו לבוא אלינו – קרובים וחברים. ככל שגדלתי, הבנתי פחות ופחות איך אמא גידלה אותנו עם כל הקשיים הכלכליים. היא הייתה אישה חזקה מאוד. היא גם שיתפה אותנו בהכול וסמכה עלינו כל כך". כמה סמכה עליהם? מספיק כדי לטעון בפני בתה הגדולה שוורדה בת ה־11 מסוגלת לרכוש לבדה את כל המצרכים הנחוצים להכנות לבר־המצווה של אחיה. ורדה נמוכת הקומה עשתה דרכה לצרכנייה, ואכן השיגה את כל הדרוש. "לא היה קייטרינג, את הכול היינו צריכים לבשל בעצמנו. כשיצאתי מהצרכנייה ראיתי בחור עם עגלה וסוס, אבל פחדתי לנסוע איתו, אז שכנעתי אותו לתת לי את הסוס. כשהגעתי הביתה, אמא אמרה לאחותי: 'את רואה? ידעתי שאפשר לסמוך עליה'. האמון הזה מלווה אותי כל החיים". למרבה הצער, גם האם נפטרה בגיל צעיר יחסית, לאחר שלקתה בדום לב. האחים נותרו מאוחדים עד היום בחיבור יוצא דופן של תמיכה הדדית.

אנחנו פוגשים את ורדה בביתה שברמת־מגשימים. על פרק ידה צמיד שנושא את שמות כל הנכדים ("עכשיו יש גם נינה, נראה מה נעשה עם זה"); על הקירות צילומים מרהיבים, פרי מצלמתו של בעלה שמעיה, ואוסף צבעוני של מלחיות ("אמא של ילדה שלימדתי לקרוא נתנה לי את הראשונות, ומאז זה הלך וגדל"). על השולחן – איך לא – מיץ תפוחים טבעי מבית קשת וקיווי מעצי רמת־מגשימים.

היא הגיעה לכאן בגיל 19, כשהיא כבר נושאת תעודת גננת. "הייתה אפשרות ללמוד גננות במקום כיתה י"ב, אז הלכתי לסמינר במרכז־שפירא. אחי כבר גר פה, וכשבנות הגרעין עזבו, ביקשו שיבואו בנות במקומן והוא שכנע אותי להצטרף". ככה זה במשפחת אורבך – אח מביא אח שמביא אחות ועוד אחת, עד כדי כך שבתקופה מסוימת גרו כאן חמישה מתוך עשרת האחים.

גרעין מגשימים אמור היה להתיישב במשואות־יצחק, אולם תוצאות מלחמת ששת הימים שינו את היעד והעלו אותו צפונה. החברים התיישבו תחילה בבתים סוריים נטושים: דירה לבנים, דירה לבנות, וחדר אוכל ששימש גם לפעילויות הגרעין. האווירה הייתה נהדרת, הביטחון הרבה פחות. אי לכך נדרשו גם הבנות לסייע בשמירות זוגיות, וכך נקודות השמירה הפכו למשרד שידוכים מקומי יעיל במיוחד. "היינו כעשרים בנות ועשרים בנים בלי אף מבוגר. עבדנו יחד, אכלנו יחד ובילינו יחד. החתונה הראשונה הייתה של בנימין ואידה כפיר. כל חתונה דרשה אישור צבאי, כי אסור היה להביא לכאן אנשים בלילה. אז עשינו חתונות בצהריים, והכול בעצמנו – בישלנו, הסענו, ערכנו. חוויה מיוחדת במינה". אחיה וגיסתה היו הזוג השני, ורדה ושמעיה היו הזוג החמישי.

שמעיה הרשקוביץ הגיע מבית חרדי של ניצולי שואה, התגלגל מירושלים לגרעין מגשימים והתגייס איתו לצבא. "אני התחלתי איתו", מבהירה ורדה. "שנינו התארחנו אצל אחי וגיסתי. שאלתי את שמעיה אם יש לו עיתון בדירה, והלכתי איתו. סיפרנו את הסיפורים שלנו, וזו הייתה תחילתה של אהבה בוערת וגדולה". על ההזמנה לחתונתם נכתב כי היא תתקיים ביום שני, כ"ה בסיוון תש"ל (1970), ברמת־מגשימים. ביום שישי, ערב שבת כלה, הצבא ביטל את האישור לקיום האירוע. במשואות־יצחק התגייסו לארח את החתונה אצלם, אולם במוצאי שבת התברר שאחד מבני המשק נפל בעת שירותו הצבאי. כעת הסכים הקיבוץ שהחתונה תיערך בתחומו רק אם לא תהיה בה תזמורת. "התזמורת שלנו הייתה מוסא ברלין. אמרתי לחתן שלי: 'אני מוכנה להתחתן עם קרקרים ומיץ, אבל אני לא עושה חתונה בלי תזמורת'. מי שהציל אותנו היה הרב חיים דרוקמן, שהבת שלו למדה אצל אחותי בגן". כך הם נישאו באולם הספורט במרכז־שפירא, היישוב של הרב דרוקמן, לא לפני שבגלי צה"ל פורסמה הודעה רשמית על שינוי שעת האירוע ומיקומו. "הייתי בטוחה שאנשים לא יבואו. למרבה הפלא באו יותר ממה שהיו באים לגולן".

במשואות־יצחק התגייסו לארח את החתונה, אולם במוצאי שבת התברר שאחד מבני המשק נפל בעת שירותו הצבאי, והקיבוץ דרש שהחתונה תיערך ללא תזמורת. "התזמורת שלנו הייתה מוסא ברלין. אמרתי לשמעיה: 'אני מוכנה להתחתן עם קרקרים ומיץ, אבל לא בלי תזמורת'"

לצד רצף השמחות ידעה רמת־מגשימים בראשית ימיה גם שלושה אסונות קשים. הראשון שבהם התרחש חודש וחצי אחרי חתונתם של הזוג הרשקוביץ. "אידה כפיר הייתה בסוף היריון, והצבא נתן לה הוראה ללכת להורים ולחכות שם ללידה", מספרת ורדה. "בנימין בעלה נסע לשטח בשעות אחר הצהריים של תשעה באב, לעשות חפיפה עם עובד החמניות, ואיתם נסעו גם שלוש בנות מהצופים הדתיים שבאו לכאן. הם יצאו בארבע וחצי, אבל גם כשהצום נגמר הם לא חזרו ולא ענו לקשר. הצבא חיפש אותם בלילה, חשבו שהם נחטפו. אחי משה, שהיה בוקר, לקח סוסה בשש בבוקר והלך לשטח. הוא מצא אותם מרוסקים בג'יפ שלהם, שעלה על מוקש. לאחת הבנות הצעירות היה יום הולדת באותו יום. אידה ילדה בדיוק בתום השבעה על בעלה".

שנה לאחר מכן נולדה נירית, בכורתה של ורדה. בתחילת 72' עברו חברי הגרעין לבתי הקבע, ואת הבתים הסוריים תפס הגרעין של נוב שהמתין לעלייה לקרקע. תקריות ביטחוניות רדפו זו את זו, עד ששר הביטחון משה דיין הגיע והציע לסייע בכל מה שניתן. מושיק גורליק, מרכז המשק, ביקש ישיבת הסדר. כשדיין סירב, גורליק לא התבלבל ואמר לו: "אם לא אתה תיתן, ייתנו אחרים, וזה לא יהיה על שמך". דיין אישר. ישיבת הסדר קמה בבתים הסוריים, וב־76' עברה לחספין הצעירה.

מלחמת יום הכיפורים פרצה כשיהודית, בתם השנייה של הזוג הרשקוביץ, הייתה בת ארבעה חודשים, ולנירית כבר מלאו שנתיים. על המדף בסלון נח היום ספר קרוע מרסיס שחדר לבית, עדות אילמת לטראומה שחוו אנשי היישוב. "לפני יום כיפור לא הייתה שום הכנה ולא התרעה. היינו בבית הכנסת, שהוא המקלט, ובעשר וחצי בבוקר הגיע חייל ואמר שיש כוננות. תמיד היינו בכוננות, אז לא התרגשנו. כשניתנה הוראה לפנות ילדים ונשים, כולנו אמרנו שאנחנו לא מתפנים, בטח לא ביום כיפור".

רמת־מגשימים המבודדת לא שמעה כלל על רוחות המלחמה, מסבירה ורדה. התושבים לא ידעו שכל יישובי דרום הגולן – כפר־חרוב, מבוא־חמה, נאות־גולן, בני־יהודה, רמות וגבעת־יואב – פונו בשעות הבוקר לעמק הירדן. "בכלל לא חשבו שזה פיקוח נפש. התחילו ויכוחים בין החברים, צריך לשאול רב ואין לנו רב, אז שלחו מישהו לישיבת ההסדר, לרב יגאל אריאל. הרב אמר שבוודאי שיש להתפנות, אז התחלנו להתארגן מהר. אמרו שב־12 יגיע אוטובוס לאסוף אותנו".

ורדה זוכרת את החום הנורא ואת ההליכה לאוטובוס בצום ובבגדי חג. אבל האוטובוס התמהמה. "חשבנו שאולי ביטלו את הכוננות. לא היינו לחוצים כי לא האמנו שיקרה משהו, אבל היינו עצבניים". ב־13:40 הגיע האוטובוס. ורדה התיישבה עם בנותיה במושב מאחורי הנהג בן־צור, שכונה "בן־צור סע" כלשון מוטה גור, אבל אז גילתה שהמוצץ של הקטנה נשכח בבית. שמעיה רץ לבית ב־13:48; ב־13:50 החלה הפגזה. "בדרך כלל עשינו צחוק מהפגזות, אבל פתאום הייתה הפגזה אמיתית. אי אפשר בכלל לתאר". בן־צור צעק לברוח מהר מהאוטובוס. המקלט הגדול היה רחוק מאוד במושגים של ריצה תחת ירי בלתי פוסק, כך שהנוסעים העדיפו להסתפק במקלטים הביתיים הצפופים, והחלו לרוץ לכיוונם. "במקלט הראשון אין מקום. בשני אין מקום. בשלישי – אחד לפני הבית שלי – נשארתי".

במנוסה לשם הספיקה ורדה להבחין כי במקום שבו עמד חלון המטבח שלה, נשקף כעת חור גדול. "הבית חטף פגיעה ישירה, ואני לא יודעת מה עם בעלי. כשהגעתי למקלט גיליתי בזעזוע שאני רק עם יהודית, התינוקת, ונירית הגדולה בכלל לא איתי". היא לא הצליחה לשחזר דבר ממה שאירע מרגע תחילת ההפגזה ועד הגעתה למקלט של שכניה. "אולי נירית באוטובוס, אולי עם שמעיה. ואין איך לצאת, ההפגזה לא מפסיקה. אני אומרת לשכנה: 'תדליקי את הקשר, אני אשאל איפה נירית'. והיא מסמנת לי שהיא לא יכולה. שבת. יום כיפור. אז אני צועקת לה: אין שבת! אין יום כיפור! נגמר הכול!". ורדה צעקה לתוך הקשר קריאות נואשות, שנענו בקולו של אחיה: "קודם כול תירגעי". "תירגע אתה", ענתה לו. עשרים דקות של חרדה הסתיימו כשהאח הסביר לה שהילדה נמצאת איתו.

הקרבות בתל־סאקי כבר החלו כשהטנדר עשה דרכו לקיבוץ לביא דרך בני־יהודה. במכשיר הקשר ביקש אחד החברים ששמעיה יעשה טובה, יקנה ירקות בטבריה ויביא לרמת־מגשימים. בתגובה, קול נשי צעיר עלה לרשת בצעקות: "שום ירקות ושום כלום, אתם לא יודעים שיש מלחמה?". עכשיו, רק עכשיו, הם ידעו

רק ב־17:30 דממה ההפגזה. "נתתי את התינוקת לחברה והלכתי לקחת את נירית מאחי. הכול מסביב אש, כמו מדורה לכיוון הגבול. כל המושב עשן ובורות". נירית מצידה ישנה במשך כל הדרמה ארוכת השעות. "הרמתי אותה וצחקתי ובכיתי. מתברר שכשניסיתי לצאת מהאוטובוס, הדלת הייתה צרה והייתי היסטרית. גיסתי, שעמדה בחוץ, לקחה ממני את נירית, זרקה אותה לבחור שעמד לידה, ואמרה לו לרוץ עם הילדה למקלט. בטעות נירית התהפכה לו, והייתה עם ראש למטה. היא נכנסה להלם וישנה את כל השעות האלה".

עם הרגיעה הזמנית נדרשו התושבים לשוב לאוטובוס מנופץ החלונות, שייקח אותם דרומה. "לא רציתי ללכת בלי שמעיה. ההפגזות פגעו בחשמל והוא היה אחראי על הגנרטור. הוא חזר אחרי עשר דקות, אבל האוטובוס כבר ברח". שמעיה מצא טנדר ששרד את ההפגזה ויצא איתו לדרך. הם הגיעו עד למקום מושבה הנוכחי של נוב, כשמכשיר הקשר קרא להם לשוב לרמת־מגשימים; "שכחו שם מישהי עם חמישה ילדים". הם יצאו שוב, ושוב נדרשו לחזור. "שכחו עוד מישהי". שתי נשים ותשעה ילדים נכנסו בסיכומו של עניין למושב האחורי של הטנדר, כשמשפחת הרשקוביץ נדחסת מלפנים.

הקרבות בתל־סאקי כבר החלו כשהטנדר עשה דרכו לקיבוץ לביא דרך בני־יהודה. במכשיר הקשר ביקש אחד החברים ששמעיה יעשה טובה, יקנה ירקות בטבריה ויביא לרמת־מגשימים. בתגובה נשמע קול נשי שעלה לרשת בצעקות: "שום ירקות ושום כלום, אתם לא יודעים שיש מלחמה?". עכשיו, רק עכשיו, הם ידעו.

"הגענו ללביא תשושים, אחרי צום ארוך במיוחד, אבל לא הייתי מסוגלת לאכול כלום. כולם היו המומים. היה בכי גדול, לא ידענו אם נוכל לחזור למשק". חברות המושב וילדיהן התפזרו בין בתי הוריהם. ורדה הגיעה עם גיסתה לבית אמה בבית־חלקיה, והשתיים הפכו לאטרקציה מקומית. "כל היישוב בא לבקר אותנו. היו מאוד מודאגים, הסתובבו שמועות שהסורים נכנסו. הם אכן נכנסו, אבל אחרי שיצאנו משם". סבתא הלנה נתנה שוקולד לנירית, אבל הקטנה אמרה: "היינו בבומים ולא אכלנו, אני רוצה אוכל אמיתי. אולי יש קישואים?"

שלושה שבועות נותרו הנשים והילדים אצל בני משפחותיהם הרחוקים מהחזית. הגברים שלא גויסו חזרו ליישוב והחלו לשקם את ההרס. גם השיבה המשפחתית הביתה לא הייתה חזרה לשגרה. "חזרנו לתקופת התשה מאוד לא פשוטה, שנמשכה מחשוון עד שבועות. חיינו בין הבית למקלט". דווקא באחד הימים השקטים יותר אירע האסון השני במקום. אֶסִי (אסתר) בן־דוד הייתה עולה חדשה שהגיעה לרמת־מגשימים עם בעלה ושלושת ילדיהם – הצעיר מביניהם, גולן, נולד בארץ והיה בן חודש בלבד כשעלו לרמה. שנתיים אחרי כן, הגולן היה בעיצומה של מלחמת התשה מתמשכת. "זה היה יום רגוע יחסית, ואסי באה לאסוף את גולן מהמעון. היא אמרה למטפלות שהיא לוקחת אותו לחיסון, ולא חוזרת יותר. האמירה הזו הפכה לסמלית". כשאסי הייתה בדרך למרפאה, התחילה הפגזה. הבן נפל לתעלה וניצל, אבל היא עצמה נפגעה מרסיס ונפצעה באורח קשה מאוד. היא פונתה לבסיס אל־על, שם נקבע מותה, והיא בת 26 בלבד. "שמעיה ומשה אחי לקחו אותה בגשם זלעפות לקבורה בחלקת הקדושים שבהר הזיתים".

למרות המצב הקשה בגולן, איש לא עזב את היישוב. להפך, אומרת ורדה. לא מעט משפחות הצטרפו כדי לחזק את המקום ולסייע בשמירות. שנת 1974 התאפיינה בנורמליות מקומית, אולם בסוף 1975 חדרו מחבלים לרמת־מגשימים ורצחו שלושה בחורי ישיבה, שניים מהם אורחים. "מאז היה כבר יותר שקט, אבל בין השנים 1970 ל־1975 איבדנו תשעה צעירים בני 18 עד 26".

רמת־מגשימים המשיכה לקלוט משפחות ולהתפתח. "היינו למושב שיתופי עם תקופות כלכליות טובות יותר וקשות יותר, עד שב־91' נעשתה ההפרטה. נשארנו מושב שיתופי בנכסים, אבל השכר אישי".

במשך 24 שנים עבדה ורדה בגן הילדים שפתחה – הגן הדתי הראשון בגולן ("הילדים הראשונים הם היום סבים וסבתות"). אחר כך הייתה למנהלת תחום החינוך לגיל הרך במועצה האזורית גולן, מהצפון עד מבוא־חמה. "התחלנו עם 25 גנים, וכשפרשתי אחרי 16 שנים השארתי במועצה 40 גנים. היום כבר יש הרבה יותר".

"כשהגעתי למקלט גיליתי שאני רק עם התינוקת, ונירית לא איתי", מספרת ורדה. היא לא הצליחה לשחזר מה אירע מרגע תחילת ההפגזה. "אמרתי לשכנה: 'תדליקי את הקשר, אני אשאל איפה נירית'. והיא מסמנת לי שהיא לא יכולה. שבת. יום כיפור. אז אני צועקת לה: אין שבת! אין יום כיפור! נגמר הכול!"

לפני תשע שנים יצאה ורדה לפנסיה, אבל היא לא מפסיקה לפעול ולהתנדב. בין השאר היא ממשיכה להפעיל את סניף איל"ן שהקימה לפני 22 שנה עבור ילדים נכים, ואת המשחקייה לגיל הרך שפתחה בשנות הפנסיה. היא חברת צוות החירום היישובי, הנהלת היישוב, וצוות מוגנות מפני פגיעות מיניות במסגרת המועצה, וגם מתנדבת בגן. לאחרונה הוציאה ספר על מסע חייה, שאותו היא מעניקה לבני משפחתה.

כשהיא מתיישבת על הכורסה הנודדת שלנו, שמעיה נעים הסבר מחייך למולה, היא מציינת את שלוש האהבות הגדולות בחייה, שעליהן גאוותה: הילדים, הגולן ורמת־מגשימים. "מגולן קטן של חמישה יישובים, היום אנחנו 33 יישובים מתפתחים ויפים; מיישוב של חמש משפחות, היום אנחנו 170 משפחות וממשיכים לגדול; מזוג צעיר שהכיר במקום הזה, היום כל ארבעת ילדינו שומרי מצוות וגרים בגולן ועוסקים בחינוך כמוני. אי אפשר שלא להודות לקב"ה".