נניח שאתה נכנס לחנות חליפות. המוכר מחמיא לגזרתך, ונותן לך חליפה למדוד. היא בקושי נסגרת עליך, אבל המוכר מרגיע ואומר "בתוך כמה שבועות זה יסתדר וישב עליך בול". עוברים כמה שבועות, וזה לא יושב ולא עומד, רק מסתכל עליך ושואל. אתה חוזר לחנות, והמוכר נותן לך חליפה אחרת. הפעם היא נסגרת, אבל השרוולים ארוכים מדי. "אל תדאג", הוא אומר, "זה אמור להסתדר בתוך כמה שבועות; ככה הסטטיסטיקה אומרת". עוברים כמה שבועות, אתה שב לחנות וחוזר חלילה.
לפי ד"ר ליאת אדרי, זה מה שקורה כיום לחולים המתמודדים עם מגוון רחב של מחלות – החל בדיכאון, עבור בסוכרת וכלה בסרטן. הרפואה הקונבנציונלית מתייחסת לכל מטופל כאל עוד מקרה בסטטיסטיקה, ונותנת לו את הקו הראשון, השני והשלישי של התרופות על פי סדר שנקבע מראש, עד שמשהו יעבוד. זאת, במקום לנסות להציע מראש טיפול מותאם אישית, שיכול לחסוך הרבה סבל ועוגמת נפש לחולה ולמשפחתו.
למסקנות האלה הגיעה אדרי לא רק כמדענית חוקרת, אלא גם מניסיון אישי ומשפחתי קשה: שלה עצמה, כחולת סוכרת וכמי שסבלה מדיכאון לאחר לידה; של אביה, שסבל מדיכאון והתאבד; ושל גיסתה, שחלתה בסרטן השד ורק טיפול מותאם אישית חילץ אותה משם. היום יש לה קליניקה שבה היא עוסקת בייעוץ לרפואה מותאמת אישית, ואת רעיונותיה היא שוטחת בספרה "בריאות מותאמת אישית – הבמ"א שלך", שראה אור לאחרונה בהוצאת אוריון. מלבד התמודדות עם מחלות היא מתמקדת גם בנושאים שנוגעים כמעט לכל אדם: פוריות, הריון ולידה, והקשר בין המעיים למוח, או במילים אחרות – השפעת התזונה על הבריאות שלנו. בספר היא מסבירה איך פועלות מערכות הגוף, כיצד משפיעים ויטמינים ומינרלים על התפקוד, אילו בדיקות כדאי לעבור במצבים מסוימים, מהם סוגי המזון שיכולים לעזור במקרים הללו, ואילו שיטות של רפואה משלימה יוכלו להשתלב בטיפול הרגיל שהוצע לחולה.
"הרגשתי שיש לי מסר להעביר", מספרת אדרי על המניע שלה לכתיבת הספר. "המצב של הרפואה השתנה, הידע התפתח, ורציתי שכמה שיותר אנשים ידעו על כך. על המטופלים לדעת שניתן לעשות עוד דברים מלבד הטיפול הרגיל שהם מקבלים. אנחנו לא יכולים להיות שבויים רק של מתודה אחת. היום אני כבר רואה אנשים שפחות כפופים לחלוק הלבן, והם רוצים לנסות עוד בדיקות ספציפיות לבעיה שלהם כדי למצוא פתרון. לצערי, הרבה בדיקות כמו בדיקות גנטיות, בדיקות צואה או בדיקות דם מיוחדות, נעשות היום רק באופן פרטי. החולה נאלץ להתעקש לבצע אותן, כדי למנוע מעצמו סבל מיותר.
"כשייעצתי לאנשים על סמך ניסיוני כמדענית מתחום חקר הסרטן, הבנתי שכדי לרתום את החולה לשינוי הגישה, ישנה חשיבות עליונה במתן הסבר מדעי של מנגנון המחלה שממנה הוא סובל. נתקלתי בעוד ועוד סיפורים שיכולים לשמש דוגמה לחולים אחרים. לכל אלה מצטרף העבר הרפואי האישי שלי: בספר אני כותבת איך נגמלתי ממשאבת האינסולין, וחושפת את הדיכאון שממנו סבלתי – דיכאון שנבע מתרופות שכילו אצלי ויטמינים מסוימים הדרושים לגוף. כל זה גרם לי לעצור ולומר: רגע, יש פה משהו שצריך להגיע לכל האוכלוסייה בארץ. ואם היה לי כסף לשיווק – גם לכל בני האדם בעולם".
ידע לא יעיל
את עומק ההבדל בין המחקר התיאורטי שבו עסקה במשך שנים לבין הרפואה המעשית, קלטה אדרי בזעזוע כשהתגלה הסרטן אצל גיסתה. "היא התקשרה אליי וסיפרה שמצאו אצלה גידול בקוטר של שמונה סנטימטרים. זה טלטל אותי. בעלה הראשון של הגיסה נפטר בשל מחלת הסרטן, כמה חודשים אחרי שנולדה להם תינוקת. הרגשתי את הפחד בקול שלה. היא ביקשה שאעזור לה, כי ידעה שרשמתי פטנט לטיפול בסרטן השד, והניחה שאני יודעת הכול. עניתי שאני מצטערת: אמנם אני יודעת הכול על התפתחות המחלה, מכירה כל מולקולה באופן אישי ואפילו יודעת לצמצם גידולים – אבל בעכברי מעבדה, לא בבני אדם. רוב המחקרים שלי עוסקים במנגנונים הקשורים למחלת הסרטן, הייתי שותפה בכתיבת עשרות מאמרים מדעיים בנושא – ובכל זאת לא יכולתי לעזור לה".
איך היא הגיבה?
"היא אמרה 'מה מועיל הידע שלך, אם הוא לא יכול לעזור לי?'. השאלה הזו ניפצה את הבועה שחייתי בה, ולא הרפתה ממני. הרגשתי כאילו הידע הזה הוא סכום כסף אינסופי ששמור בבנק, אבל אין לי אפשרות להשתמש בו. זו תחושה של חוסר אונים. כל כך הרבה שנים אני מתעסקת במחקרים מדעיים, ופתאום כשמגיע מקרה אמיתי מהחיים, ועוד של קרוב משפחה, אני לא ממש יכולה לעזור. החלטתי שאני מלווה את גיסתי בטיפולים. אז עוד לא ידעתי שזה יוביל אותי למסע ארוך ומטלטל".
כשאדרי החלה ללוות את גיסתה לכימותרפיה, היא ראתה שמטפלים בה "לפי הסטטיסטיקה: קודם כול 'קו ראשון' של התרופות הקלות יותר, אחר כך קו שני ושלישי. אין שום יחס אישי למה שהיא עצמה זקוקה לו. לדוגמה: התרופות בטיפולי כימו מחושבות לפי משקל הגוף. מכיוון שלא שמו לב שהיא ירדה במשקל במהלך הטיפול, המשיכו לתת לה מינון בהתאם למשקל שהיה לה כשנכנסה לבית החולים. אם לא הייתי שמה לב ומתריעה, זה יכול היה להיות מסוכן.
"צריך להבין שחולי סרטן שעוברים קו ראשון ושני של טיפולים ללא התאמה אישית, כל המערכת החיסונית שלהם מידלדלת, המשאבים הגופניים שלהם נגמרים, ובסוף הם עלולים חס וחלילה למות מהטיפול. מה שאני מציעה זה לשמור על המשאבים הגופניים ולנסות למצוא בצורה מדויקת, ולא סטטיסטית, את הטיפול שהכי יעיל להם".
את בעצם אומרת שיש חולים שהמקרה שלהם מצריך דילוג מעל הקו הראשון של התרופות, היישר אל התותחים הכבדים?
"אני לא רוצה לדלג על הקווים, אלא לפעול לפי התאמה אישית שתכלול בדיקות מסוימות, במקרה שהקו הראשון של התרופות לא עזר. יש לי מטופלת בת 70 ששלחתי לספירת דם, והתברר שמספר התאים הלבנים שלה כל כך נמוך, שמערכת החיסון שלה לא הייתה עומדת בטיפולי כימו. לכן התעקשתי לערוך לה בדיקות גנטיות, כדי לראות אם טיפולי אימונותרפיה יתאימו לה. בשונה מכימותרפיה, שהורגת תאים בריאים וחולים בלי הבחנה, בטיפול אימונותרפי הגוף פועל רק נגד התאים הסרטניים. תא סרטני עושה הכול בשביל לשרוד, וברגע שהוא מבין שהגוף הולך לתקוף אותו, הוא מקיף את עצמו בכל מיני מגננות. הוא מגדל לעצמו עורקים, ורידים ותאים נוספים לשם כך. האימונותרפיה היא תרופה שמסירה את המגננה, את הכיסוי, ובכך מאפשרת למערכת החיסון לפעול נגד התא.
"למטופלת הזו היה בשלפוחית השתן סרטן בדרגה רביעית (שלב מתקדם שבו הגידול כבר מתפשט לאיברים מרוחקים – א"מ), וכל בדיקות הדם היו מסומנות באדום, מחוץ לטווח הנורמה. הרופא כבר אמר לה שהסרטן שלה לא ניתן לריפוי. אז אמרתי – או־קיי, צריך לפחות לדאוג שהיא תחיה עם הסרטן כמה שיותר זמן, ובאיכות חיים טובה. הכימו לא מאפשר איכות חיים טובה. אדם שעובר טיפול כזה, מרגיש חולה. אחרי שאותה אישה התחילה טיפולי אימונותרפיה, היא סיפרה לי: 'פעם בשבועיים־שלושה אני מקבלת את התרופה, וחוץ מזה אני מרגישה טוב ועושה הכול כרגיל'".
אם התרופה הזו כל כך טובה, למה לא נותנים אותה מלכתחילה? זה עניין כלכלי?
"את הטיפול האימונותרפי יעדיפו בדרך כלל לתת רק אחרי שניסו כימותרפיה. הוא אמנם נכנס לסל, אבל קשה להם בבתי החולים להפנות אליו, כי הם עובדים לפי פרוטוקולים וסטטיסטיקה. למטופלת הזו נתתי מאמרים כדי שתראה לרופא ותשכנע אותו – וזה עזר".
אז את מבקשת מהמטופלים שלך לשכנע את הרופאים? למה שיקשיבו להם? לא מעט רופאים נוהגים להתעלם מהערות ושאלות של החולים.
"אני שולחת את המטופלים שלי לאונקולוגים שמאמינים בגישת 'רפואה בהתאמה אישית', ועובדים במתודה שבה אני עובדת. רובם עשו חלק מההכשרה שלהם בארה"ב, שם מקובל שמדענים ורופאים עובדים ביחד. אגב, הרבה פעמים משווים ביני לבין הרב אלימלך פירר. קטונתי, אבל הנה – הרופאים מקשיבים לו, והוא לא רופא".
עלייך גם סומכים באותה מידה?
"כן. תראה, יש מקום של אגו מול הרופאים, אבל בסופו של דבר צריכות להתקבל החלטות שעולות הרבה כסף. את הטיפול האימונותרפי המטופלת שלי קיבלה לפני שהוא נכנס לסל הבריאות, כי היה לה ביטוח. אתמול הייתה אצלי מישהי שאין לה ביטוח בריאות פרטי, ובדיקות ההתאמה לטיפול עולות עשרות אלפי שקלים. היא תצטרך לגייס את הכסף. מטופלת אחרת שהזכרתי בספר נעזרה בגמ"חים כדי לעשות את הבדיקות".
הרפואה המותאמת אישית שאת מדברת עליה דורשת משאבים גדולים מאוד של זמן וכסף. היום מי שרוצה שהרופא יסתכל עליו ליותר משלוש דקות, הולך לרופאים פרטיים ומשלם הרבה. כלומר, בסופו של דבר הדרך שלך מתאימה לעשירים בלבד.
"אני מודה שזה חלק מהקושי. הרפואה המותאמת אישית יקרה יותר, ולכן ביטוח בריאות מאוד עוזר פה. כל הזמן השוו את ישראל לארה"ב – איך אצלנו מקבלים רפואה ציבורית, ואילו שם צריך ביטוח לכל דבר. המצב כבר לא כזה. אדם שמעוניין בחוות דעת שנייה מרופא מקצועי, צריך להיפרד מאלפי שקלים".
דיקור במקום אופטלגין
מה השוני בינך לבין רופאים פרטיים בעלי מומחיות ספציפית?
"כמדענית, אני רואה דברים בצורה שונה; מסתכלת על התהליכים המולקולריים, על מחקרים וניסויים קליניים ולא רק על סטטיסטיקות – וכך אני מייעצת לאנשים. בנוסף, אני משלבת רפואה משלימה".
מומחים רבים אומרים שרוב ענפי הרפואה האלטרנטיבית אינם יעילים, ולא הוכחו מדעית. היעילות של הטיפולים הללו, כך נטען למשל בספר "ריפוי ופיתוי", זהה לזו של תרופת פלצבו.
"אני מכירה את הספר. תראה, כל הזמן יוצאים מאמרים. אני חושבת שזה תלוי איפה אתה שם את זכוכית המגדלת שלך, ואיפה אתה רוצה להתמקד – אם באלו שטוענים שהרפואה הזו מוצלחת או באלו שטוענים ההפך. גם קיומו של האל לא הוכח מדעית, ואנחנו בכל זאת מאמינים בו. לדעתי אפשר להאמין לא רק במה שהוכח מדעית, ועם כל זאת, אני כן מנסה ללכת לכיוון של הוכחות מדעיות. כשאני מרצה מול רופאים, אני מביאה הוכחות שיש לרפואה המשלימה ולהצלחות שהיא משיגה. כשלמדתי 'רפואה סינית לרופאים' בדקתי האם חקרו את ההשפעה של נקודות מסוימות בגוף, והאם הניסוי היה מבוסס מבחינה מדעית. כשאני אעשה למישהו דיקור סיני, זה יהיה בנקודות שנחקרו, ושנכתבו עליהן מאמרים. גם ארגון הבריאות העולמי יצא לפני שנה בהכרזה שאם יש לך כאבי גב, לפני שאתה לוקח אופטלגין, כדאי שתעשה דיקור סיני ורפלקסולוגיה. אם יש נקודות שלפי הרפואה הסינית מסוגלות לעורר את מערכת החיסון ואת התאים הלבנים שתוקפים את תאי הסרטן, אחרי שלושה חודשים של טיפול כזה אשלח את המטופל לבדיקות כדי לראות שכמות תאי הדם הלבנים באמת עלתה. כשהייתה לי מטופלת שסבלה מהרפס זוסטר (שלבקת חוגרת), חיפשתי מאמר שבוחן את האפקטיביות של דיקור למחלה הזו.
"הרעיון הוא לשלב בין שתי הגישות הרפואיות. אני לא מחפשת להתנגח ולנהל מלחמות אגו. אם נתעלם מהאגו, נוכל לראות את האדם שמולנו כמות שהוא – חולה שסובל. כשאני ראיתי את הטיפול שקיבלה גיסתי, כאב לי שהתייחסו אליה כאל מספר ולא כאל אדם, אישה, רעיה".
להחלטה של ד"ר אדרי לצאת ממעבדת המחקר ולרדת לשטח, תרם גם מפגש אקראי עם מי שהיא מכנה בספרה "האיש ששינה את חיי". "לפני חמש שנים, כשהייתי פוסט־דוקטורנטית במכון ויצמן, החלטתי באיזה יום עמוס אחד להיכנס להרצאה בשם 'רפואה מותאמת אישית'. את ההרצאה העבירו שני אנשים: הראשון היה ד"ר חובב נחושתן, רופא ומדען מבית החולים הדסה עין־כרם, והשני – במאי סרטים דוקומנטריים בשם ניר טויב, שלא שמעתי עליו קודם. ניר דיבר על המאבק שלו בסרטן הריאות, שאובחן בגופו שנתיים וחצי קודם. הוא סיפר שלא הסכים ללכת עם הזרם ולעבור טיפולים קונבנציונליים, אלא בחר לנהל בעצמו את המחלה שלו בעזרת רפואה מותאמת אישית, ולא לנוח עד שימצא לה תרופה. אחרי ההרצאה ניגשתי אליו, והוא הסביר לי: 'כל מה שהציעו לי בבית החולים לא מצא חן בעיניי. זו לא הייתה רפואה אישית, אלא על פי סטטיסטיקה. אמרתי להם, אני לא מוכן להתיש את עצמי ולהיות עכבר הניסויים שלכם. קחו את הגידול שלי, תשתילו אותו בעכברים ותנסו עליהם את התרופות'.
"באותו זמן הייתי נאיבית. אמרתי לו שאהיה איתו בקשר, וחשבתי שיש לי עוד זמן לחזור אליו ולעזור לו. אבל אחרי כמה חודשים, כשניסיתי לדבר איתו, הוא אמר לי שהוא כבר לא מרגיש טוב. זמן קצר אחר כך הוא נפטר. הסיפור שלו מתועד בסרט בשם 'ובחרת בחיים', שיצר חבר שלו, גיל איזקוב. הסוף של הסרט עצוב, כי ניר מת מהמחלה, אבל המאבק שלו עזר למצוא תרופה לסרטן הריאות שתועיל לרבים אחרים".
מעגל אכזרי
אדרי (44), נשואה ואם לשלושה, מתגוררת עם משפחתה בפתח־תקווה. היא נולדה בראשון־לציון לאב סַפָּר ולאם עקרת בית. "אף אחד במשפחה לא היה אקדמאי, אבל לי היה ברור שאני צריכה ללמוד – כדי להציל אנשים, וכדי למצוא תרופה למחלה מסוכנת כלשהי".
מאיפה מגיע החלום הזה?
"הייתה לי ילדות קשה. הוריי היו צעירים, והיו להם בעיות כלכליות. יש לי שני אחים קטנים, ובכל זאת רוב הזמן הרגשתי בודדה וביליתי בקריאת ספרים. מגיל צעיר האמנתי שאני לא סתם פה, ושיש לי איזושהי משימה, שליחות".
היא למדה בגימנסיה הריאלית בראשון־לציון במגמה ביו־טכנולוגית, ובמקביל התנדבה במד"א. בצבא שירתה כמדריכת חי"ר, ולאחר השחרור החליטה ללכת עם החלום ונרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון. היא כבר עבדה כמלצרית וחסכה שקל אחרי שקל כדי לממן את הלימודים, אלא שאז המציאות הכתה בה בכל הכוח. באחד הימים צלצל הטלפון, ועל הקו הייתה אמה, עם הבשורה ששמטה את הקרקע מתחת רגליה: "אבא שלך מת", אמרה האם, "הוא התאבד".
"גם ככה לא היה לי קל בחיים, והטרגדיה הזאת הפכה אותם לעוד יותר לא פשוטים", מספרת אדרי. "נאלצתי לוותר על החלום. במקום להפוך לרופאה ולהציל אנשים – נשארתי קרוב לאמא שלי, שהייתה מבולבלת אחרי המקרה".
אדרי נרשמה ללימודי ביולוגיה בבר־אילן, וההתחלה שם לא בישרה טובות. "חשבתי שלא אצליח, אבל לאט־לאט הבנתי שהתמקדות במחקר במסגרת הלימודים האלה היא עוד אפשרות להגשים את החלום". היא השלימה תואר ראשון במדעי החיים בבר־אילן, ואחר כך תואר שני בגנטיקה במכון וולקני, "שבו ניסיתי להבין איך וירוס תוקף את צמח העגבנייה". מאוחר יותר השלימה באוניברסיטת תל־אביב דוקטורט שהתמקד במוות של תאי סרטן. את הפוסט־דוקטורט עשתה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, ופוסט־דוקטורט נוסף במכון ויצמן.
נסיבות מותו של אביה, היא מספרת, היו ידועות רק למשפחה הקרובה. לאורך כל השנים התביישה המשפחה לחשוף את האמת, ואדרי עצמה שמעה את הפרטים במקרה, כעשרים שנה אחרי. "כשאמרתי לאמא שלי שאני מרצה על תרופות, היא גילתה לי ששבועיים לפני ההתאבדות אבא ביקר אצל פסיכיאטר עקב בעיות נפשיות, והתחיל לקחת תרופה נגד דיכאון. עד אז לא ידעתי על כך. בדיוק קראתי מאמר של ה־FDA (מנהל התרופות והמזון האמריקני – א"מ) על השפעות הלוואי של הכדורים האלה, שאמורים להוות פתרון קסם לסובלים מדיכאון. מתברר שבשבועיים־שלושה הראשונים לשימוש בהם, הם עלולים דווקא להגביר מחשבות אובדניות. המידע הזה מופיע בדף המצורף לתרופה, אבל לצערי רופאים לא מדגישים את זה בפני המטופלים".
זה מה שהניע אותה לחשוף בספר את הסיפור המשפחתי הקשה שלה. "זה לא היה קל, כי התביישנו בסיבת המוות של אבא. אני גם חקרתי האם הדיכאון הזה הוא גנטי, והאם הוא יכול להתפרץ גם אצלי. דווקא כשהגעתי לגיל 40 – הגיל שבו אבי שקע בדיכאון – פתאום התחלתי לחיות. עד אז פחדתי שאולי בגיל הזה יקרה לי משהו. כשהבנתי מה הסיבות לדיכאון, ושלעיתים הן קשורות למחסור בוויטמינים מסוימים, ידעתי שאני יכולה לתעל את כל הדברים הקשים שעברו עליי כדי לשמש דוגמה לאחרים".
הדברים הקשים שעברו עליה כללו גם בעיית סוכרת, שלדברי אדרי נפתרה בעזרת בריאות מותאמת אישית. "מההריון הראשון שלי, לפני 13 שנים בערך, אני חולה בסוכרת. איבדתי את העובר הראשון, וזה קרה ככל הנראה גם בגלל הסוכר הגבוה. אחר כך התחילו לאזן אותי בעזרת אינסולין. גם בין ההריונות היה לי קשה להתאזן, וקיבלתי המון תרופות. בהריון האחרון, כשהייתי עם משאבת האינסולין עליי, יכולתי לראות איך הסוכר עולה בהתאם למה שאני אוכלת. אז התחלתי לעשות עבודת מחקר על עצמי, וראיתי מה מהמזונות שאכלתי גרם למשאבה לצפצף. שמתי לב שכאשר אני רק מתקרבת ללחמים יש צפצוף, אבל אם אני צורכת סוכר פירות ביחד עם שומן – למשל בננה עם טחינה וקקאו, או פירות מסוימים יחד עם אגוזים – המשאבה נשארת שקטה. השומן מאזן את הסוכר, ובעצם גורם לו להשתחרר לאט יותר מהמעי".
מה מצב הסוכרת שלך היום?
"אני כבר לא נוטלת שום תרופה, והסוכרת שלי מאוזנת כי התזונה שלי מוקפדת. אני לוקחת תוספי מזון ואופה לחמים בעצמי מקמח שקדים. יש גם לחם שאני מכינה בשתי דקות במיקרו מביצה, קמח קוקוס, אגוזי נמר וסומק. כשאני עושה לי שייק פירות, אני מוסיפה מנת שומן כמו חמאת שקדים, קוקוס, טחינה או אגוזים".
אדרי מספרת כי אחרי ששינתה את הרגלי האכילה שלה ועזבה את האינסולין, היא ירדה 25 קילו. "האינסולין משמין כי הוא בונה שומן. התוצאה היא שאנשים נכנסים לאיזה לופ: כדי להוריד את הסוכר נותנים להם אינסולין, הם משמינים, והגוף שלהם הופך לעמיד יותר בפני השפעת האינסולין. זה מעגל אכזרי שקשה מאוד לצאת ממנו".
מתנה בתוך רירית
ספרה של ד"ר אדרי עוסק כאמור גם בענייני פריון ולידה, ובתועלת שיכולה להביא הבמ"א בעניינים אלו. בין השאר היא כותבת כי להפלה שמבוצעת לא על ידי גרידה אלא באמצעים תרופתיים כמו ציטוטק – תרופה שתפקידה לכווץ את שריר הרחם ולהביא להוצאת העובר – יש תופעות לוואי של דימום והידבקות הרחם, מה שיכול לגרום לבעיות פוריות בעתיד. הרופאים, היא טוענת, ממעטים להזהיר מפני ההשלכות האלה.
נשמע מאוד לא אחראי.
"נכון. כשאני פוגשת בחורות שנטלו את הכדורים הללו, מתברר לי שהן לא יודעות על הסכנות. גם במקרה הזה, לרופא אין זמן להסביר לך הכול, והוא סומך עליך שתבדוק ותברר".
אבל איך זה ייתכן? להניח לנשים לסבול מבעיות פריון רק כי הן לא קראו את העלון המצורף?
"גם גרידה יכולה לגרום לבעיות פריון בעתיד".
אבל רוב הנשים מודעות לסכנה שבגרידה, ואילו המודעות לתוצאות הלוואי של התרופות היא נמוכה בהרבה.
"נכון, ולאחרונה התפרסמו עוד עדויות מדעיות בנושא הזה. יש לי מטופלת שקיבלה פעמיים את הציטוטק, והייתה לה בעיה של הידבקות הרחם. ברגע שעלינו על זה שלחתי אותה לניתוח לפתיחת המעברים ברחם, ובאמת היא נכנסה אחר כך להריון. לכן אני אומרת שאנשים צריכים להיות מודעים. כשאישה יודעת שהתרופה שנטלה עלולה לגרום להידבקות, אם תהיה לה בעיה של כניסה להריון, היא תוכל לקשר בין הדברים.
"ועוד משהו על חוסר מודעות. לאחרונה אני שומעת על עוד ועוד נשים בוגרות ונשואות שרוצות לשלוט בתכנון המשפחה, ומונעות הריון על ידי 'גלולת היום שאחרי'. בשלב מאוחר יותר, כשהן רוצות להרות, הן נתקלות בקשיים עקב חוסר איזון הורמונלי וביוץ שאינו תקין. צריך להיות מודעים להשפעות של הגלולות הללו, וגם לעובדה שהן לא תמיד מונעות היריון".
אדרי מביאה בספרה גילוי מרתק הקשור באפיגנטיקה, ההשפעה הסביבתית על הגנים שלנו, ובמקרה של פריון – השפעת הסביבה הרחמית על הגנטיקה של העובר. מחקר שנערך במרפאה לפוריות בספרד, בשיתוף בית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, העלה כי נשים עקרות שהרו וילדו באמצעות תרומת ביצית, הפכו לשותפות של ממש בגנטיקה של ילדיהן. בנוזל רירית הרחם שלהן נמצאו מולקולות המכונות "מיקרו אר־אן־איי", ופועלות כיחידות בקרה גנטיות קטנות. מבחינה מעשית, המשמעות היא שהחומר הגנטי הנמצא ברחם משפיע על ההתפתחות של העובר. גם אם הביצית מגיעה מאישה אחרת, המולקולות המופרשות מגוף האישה ההרה יכולות לשנות את המידע הגנטי של הילד. ואם כך, מי שנושאת את התינוק ברחמה יכולה בהחלט להרגיש שגם היא אמו הביולוגית.
האם המידע הזה משפיע על תחושותיהן של נשים שקיבלו תרומת ביצית?
"יש לי כמה מטופלות כאלה, ותמיד אני עובדת איתן גם על הקטע הרגשי, ומסבירה שצריך לקבל את הדברים כמות שהם. נכון שלולא התרומה של הביצית, הדי־אן־איי מהאמא הביולוגית, לא היה תינוק; ונכון גם שהשאלה מה יהיה בסוף עם הדי־אן־איי הזה, קשורה דווקא באמא הנוכחית".
מכל תחומי העיסוק שלך, לאיזה את מחוברת במיוחד?
"לכולם. היו לי המחקרים על הסרטן, אז אני מקבלת מטופלים שסובלים מסרטן. בסוכרת ובבעיות פוריות אני מתעסקת בגלל הסיפור האישי שלי. בגסטרו־אונקולוגיה באיכילוב חקרתי איך מחלות מעי דלקתיות הופכות לסרטן, אז היום אני עוסקת גם בנושא של בדיקות דם למציאת רגישויות למזון. אנשים שפונים אליי על הרקע הזה לא צריכים למצוא את הרגישות שלהם באמצעות ניסיונות על עצמם – כמו שאני עשיתי בדרך האלימינציה עם רמת הסוכר שלי – אלא נעזרים בבדיקת דם".
מה לגבי החלום שלך להציל את העולם? יש לך חלום מעודכן?
"החלום הזה לא נעלם. אני מגשימה אותו מדי יום בעזרה לאנשים. במקום למצוא תרופת מדף למחלת הסרטן, עברתי לטיפול אישי מתוך ראייה הוליסטית שמשלבת מדע, גוף ונפש. אני לא משתמשת בידע שלי לפיתוח תרופות, אבל אני חוקרת מחלות של אנשים באופן אישי, ומוסרת ידע בהרצאות לקהל הרחב. אני מאמינה שהידע הזה יכול להוביל להחלמה ולריפוי בעזרת תרופות, ולעיתים בלעדיהן.
"החלום המעודכן שלי הוא להפוך את הבריאות המותאמת אישית לנגישה הרבה יותר. מישהו שקרא את הספר פנה אליי ואמר שאני צריכה למחשב חלק מהמידע הזה, והרגשתי שהוא צודק. אז בזה אני מתעסקת עכשיו: הפיכת המתודה שלי לדיגיטלית, עם אפשרות לאיסוף נתונים, בצורה שתעזור בסופו של דבר להרבה יותר אנשים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
