אמן האשליות: גרסתו של מפעיל הסוכנים האגדי יוצאת לאור

פרק מהספר "נשף המסכות" (הוצאת מודן).
כתב וערך: יוסף ארגמן

תחילת שנות החמישים מדינת ישראל העצמאית חשה עדיין חוסר ביטחון קיומי. היה חשש מסיבוב לחימה נוסף. תבוסת הערבים במלחמת העצמאות הייתה אירוע שהמזרח התיכון התקשה לעכל ולראות בו תוצאה סופית. איסר הראל, בהשראת דוד בן־גוריון, החליט להגביר את הערנות באזורים שהיו עלולים להיכבש על ידי הערבים בעת תקיפה מסיבית. הוא הציע להקים במסגרת השב"כ יחידת מסתערבים קטנה, שתיטמע בשטח באופן הכי דיסקרטי. איש לא ידע על קיומה (גם בשב"כ), ובבוא השעה האנשים, שיפעלו כל אחד בנפרד כ"תאים רדומים", יוכלו להתריע מפני כוונות עוינות של הערבים.

הבעיה הייתה לאתר את האנשים המתאימים, להכין אותם, להפוך אותם מיהודים ל"ערבים". זה לא פשוט. הבחורים מארצות ערב אינם דוברים את העגה הפלסטינית. בחרתי כתריסר בחורים יוצאי עיראק שהיו חדשים בארץ. הוצאנו אותם להכשרה ארוכה ומקיפה בבסיס סגור ליד רמלה, רחוק מכל מגע עם אזרחים או עם חיילים. שינינו את זהותם ואת העגה העיראקית שלהם. לשם כך גייסנו את מיטב המורים בישראל – פרופ׳ משה פיאמנטה מהאוניברסיטה העברית ואברהם לוי שעבד עם שולמית (רעייתו של שמואל מוריה) בקול ישראל. ההגייה של יהודי עיראק הייתה בעייתית מאוד, שונה אפילו מההגייה המוסלמית בעיראק. אם חלילה אתה פולט מילה שגויה בזמן הלא נכון…

לימדתי אותם גם דברים הקשורים לדת האסלאם. הוספתי מורה שיהיה אחראי לעניין. הוא הכשיר אותם בנושא מצוות ותפילות. מדובר בבחור ממוצא סורי ששימש מושל צבאי, שירת במסתערבים של הפלמ"ח והתגורר בסמוך אלינו בתל־אביב. הוא לימד אותם קוראן, לימד להתפלל. היינו חברים, אך לצערי, הוא עזב אחר כך לדרום אמריקה ולא שב לארץ. הבחורים הגיעו לרמה גבוהה כל כך, עד כי שניים מהם הפכו למורים בבית ספר מוסלמי בארץ. הם עברו את כל מסלול ההכשרה המפרך שארך כשנתיים.

ניתקנו אותם לחלוטין מבני משפחותיהם, הקשר היחיד איתם היה באמצעותי. הסודיות הייתה מוחלטת. לעיתים היה קשה לי עם תחינות ההורים. הם ביקשו לפגוש את בניהם. יכולתי רק לומר להם שהבן בסדר, אבל לפגוש אותו לא ניתן.

הבעיה הבאה הייתה למצוא להם כיסוי בטרם צאתם לשטח, וכמו כן לאתר אוכלוסיות שיוכלו להתערבב בהן. המסתערבים חיו בין הערבים, אבל לא היה אף מקרה שכתוצאה מדיווח של מי מהם פגענו בחשוד. היו מקרים שהעדפנו להתעלם ולהמשיך הלאה כדי לא "לשרוף" את המקור.

המסתערבים חיו בין הערבים, אבל לא היה אף מקרה שכתוצאה מדיווח של מי מהם פגענו בחשוד. היו מקרים שהעדפנו להתעלם ולהמשיך הלאה כדי לא "לשרוף" את המקור. היום יש הטוענים שפגענו בערבים על ידי עצם העובדה ששתלנו ביניהם אנשים שלנו. אני רוצה להדגיש שוב: לא היה מקרה אחד שכתוצאה מדיווח פגענו באדם כלשהו. בדרך כלל ביטחון המקורות היה חשוב יותר

היום יש הטוענים שפגענו בערבים על ידי עצם העובדה ששתלנו ביניהם אנשים שלנו. אני רוצה להדגיש שוב: לא היה מקרה אחד שכתוצאה מדיווח פגענו באדם כלשהו. בדרך כלל ביטחון המקורות היה חשוב יותר. אילו היינו מקבלים ידיעה דרמטית, היינו נוהגים על פי שיקול דעת ענייני.

כל אחד מהמסתערבים היה מוסר לי דיווח מדי שבוע או עשרה ימים. הייתי פוגש אותם פנים אל פנים במקומות שנקבעו מראש. היו דירות מפגש של השב"כ, למשל בקריית־מוצקין, בעכו, או במסעדות מרוחקות. היה להם מפתח לדירה ואני הייתי מגיע לשם. הרבה מהפגישות התקיימו אצלי בבית, בקריית־שלום בתל־אביב.

פיזרתי את האנשים שלנו בריכוזים עירוניים, בכפרים ובקרב שבטי הבדואים בגבול מצרים. היו לי אנשים בנצרת, בעכו, ביפו, בשבט אל־עזאזמה ועוד. הם עסקו בעיסוקים שונים כגון שוטרים, מורים או פקידים. לאחד מהם פתחנו עסק בנצרת. המסתערב הבולט ביותר היה בחור עיראקי צעיר בשם אורי ישראל. הוא היה מורה לדת האסלאם בבית ספר מוסלמי בשבט הבדואי אל־עזאזמה בנגב. הוא לימד את הילדים המוסלמים קוראן ותפילות… באותן שנים משרד החינוך היה איתנו בקשר. אף מורה במגזר הערבי לא נכנס לעבוד בלי שהשב"כ אישר אותו. מנהל המחלקה לחינוך ערבי במשרד החינוך היה חייב לקבל את אישור שירות הביטחון למינויים. לכן לא הייתה לי בעיה להרים לו טלפון ולומר, "יש לי מועמד מצוין לתפקיד מורה בבית ספר מסוים – תכניס אותו".

האנשים שלנו התאקלמו היטב. עשר שנים הם הסתובבו בין הערבים. כולם היו צעירים, משכילים ונראו טוב. הערבים רצו אחריהם כדי לחתן איתם את הבנות שלהם. האם עשינו רע למישהו? כוונתנו הייתה הגנתית, לא התקפית. הוטלה עליי משימה שיעדה עתידי. כלומר, אם וכאשר ייווצר מצב שבו חלקים מהמדינה ייכבשו – מה שכבר קרה במלחמת העצמאות – שיהיו לנו במקומות הללו עיניים ואוזניים. אם לא היינו מוציאים החוצה את סיפור המסתערבים – אף אחד בציבור לא היה יודע עליו. אבל עם הזמן, אחרי עשר שנים, כאשר העניין הסתיים, התחילו לנבור, בעיקר המשפחות: איפה היית? ומה עשית? וברגע שיצא לאור הסיפור הראשון, כבר לא הייתה שליטה. יש פתגם בערבית שאומר: "אם דיברת עם שניים – כאילו דיברת עם אלפיים", הסיפורים עוברים הלאה, לא יעזור כלום. עוף השמיים הוליך את הקול. הוצאנו לאור את הסיפור האמיתי בצורה מוסמכת.

בשנים האחרונות נכתבו בעיתונים דברים לא נכונים. הכותבים ערבבו עניין בעניין ותקופה בתקופה. הרי מסתערבים, אומנם לא בסגנון זה, היו לפנינו והיו אחרינו. אנשים שונים, ובהם אפילו ראש שב"כ אחד, נשאלו על המסתערבים שלי – והם מלמלו תשובה לא עניינית. הסיבה לכך היא שהם לא ידעו. הפרויקט הזה היה סופר־סודי.

הבחורים שבחרתי מעולם לא ראו את המפקדה, והמפקדה לא ראתה אותם. אף אחד לא שאל אותי מה אני עושה. עבדתי מול איסר בלבד. הוא הפקיד את כל הפרויקט בידיי, משום שלדבריו – והוא חזר על כך שוב ושוב – הוא "לא מבין בזה שום דבר". לפעמים הוא שאל "מה נשמע?" ועניתי לו באופן כללי. גם עמוס מנור, כשהיה ראש השב"כ אחרי איסר, לא שאל אותי. אמר שהוא לא מבין בזה וצחק.

סמי, אני מוכן!

מה היה הלוך הרוחות בקרב ערביי פלסטין שנשארו בארץ? האנשים שלנו דיווחו על השיחות שהערבים דיברו בינם לבין עצמם. למרות שהוכו במלחמת 1948 ולמרות שהבינו שהמנהיגים שלהם הוליכו אותם שולל, הם לא דיברו מילה אחת על שלום. האפשרות הזאת כלל לא עלתה. לכן נדהמתי כאשר שודר בטלוויזיה הסרט 'שומרי הסף' על ארבעת ראשי השב"כ, שבו הם דיברו על השלום המיוחל. אף ערבי לא מדבר על זה. אפילו לא מעלה זאת על הדעת בשיחות אמת.

כאמור, למסתערבים שלנו לא היה כל קשר עם המשפחות המקוריות שלהם. על הרקע הזה נוצרו קשיים מסוימים מצד המשפחות. רק אני קיימתי את הקשר איתן. הן ביקשו לראות את הבנים, ואמרתי שאסור. לרוב הבחורים שלנו היו אחים שעבדו בשב"כ. הם עזרו למשפחות לקבל את התשובה שלי. אלו משפחות שחלקן הגדול היו קשורות למחתרת בעיראק או מעורבות בה בצורה זו או אחרת. הן באו לארץ ישראל באש ובמים, הכול כדי להגשים חלום. אני כבר לא מדבר על הבחורים עצמם, שהיו מוכנים לעשות הכול למען המדינה.

אורי ישראל היה נער בן 15 כאשר הפקדתי אותו בשנת 1947 בידי מבריח בדואי שיביא אותו לארץ ישראל. אורי עבר בדרך הרבה קשיים וסכנות חיים ועמד בהם באופן מעורר כבוד. היה לו דמיון יצירתי, נכונות להסתכן ואהבת ישראל גדולה. כאשר באתי אליו ואמרתי שיש לי עבורו משימה מסוכנת למען המדינה, הוא ישר אמר, "מסכים!", עוד לפני ששמע במה מדובר.

למסתערבים שלנו לא היה כל קשר עם המשפחות המקוריות שלהם. על הרקע הזה נוצרו קשיים מסוימים מצד המשפחות. רק אני קיימתי את הקשר איתן. הן ביקשו לראות את הבנים, ואמרתי שאסור. אלו משפחות שבאו לארץ ישראל באש ובמים, הכול כדי להגשים חלום. אני כבר לא מדבר על הבחורים עצמם, שהיו מוכנים לעשות הכול למען המדינה

אמרתי לו, "חכה, קח כמה ימים, תחשוב ותחזור אליי".

אבל הוא, למרות שכבר הייתה לו עבודה ברכבת בחיפה, אמר לי ישר, "סמי, אני מוכן!"

ולא רק הוא, גם האחרים: הם היו בעלי הכרה שרצו לשרת את המדינה. עוד כשהייתי בבגדד ב־1948, בשליחות השנייה שלי בעיראק, אחת הדרישות של הבחורים הייתה להצטרף לכוחות הלוחמים בארץ. ובאמת חלק שלחנו ארצה והם הצטרפו להגנה ולפלמ"ח. לכן, מי שלא הספיק להיות חייל בצה"ל, שאף לתרום למדינה בכל דרך. בהצעה שלי הם ראו את התחליף שהיה בעיניהם החזק והמשמעותי ביותר.

הבחורים היו בעלי תודעת שליחות עמוקה, השאיפה שלהם להצליח לא ידעה גבול. די לחשוב על הניתוק שהם הסכימו לו ועמדו בו. הניתוק מהמשפחה, הניתוק מהחברים, הניתוק מהחיים היהודיים והישראליים בארץ. מדובר בעשר שנות ניתוק. אם חושבים על כך לעומק, זה אפילו מזעזע.

ניתוח פלסטי בפנים

לא יכולנו למנוע את כל התקלות של זיהוי מקרי. אומנם דיווחתי למפקדי המחוזות במשטרה, ובמיוחד לניצב אהרון שלוש, כי יש אפשרות שאנשים שלנו יזוהו על ידי מכרים, אבל אי אפשר היה למנוע את כל המקרים. עשינו מאמץ, ובכל זאת היה מסתערב אחד שכל העניין הזה נמאס עליו והוא הציע שנעשה לו ניתוח פלסטי בפנים כדי שלא יכירו אותו. באותן שנים ניתוח כזה לכשעצמו לא היה עניין פשוט, אבל הוא היה מוכן להסתכן.

ובאמת עשינו לו ניתוח. אישית אני חושב שהוא נראה פחות טוב עם הפנים החדשות. אף על פי כן, התאהבה בו בחורה ערבייה והוא התאהב בה. הם התחתנו ונולדו להם ילדים. זה לא מנע מהם ליפול לסיטואציה טראגית בסיום תקופת השירות.

איך אתגייר? ירצחו אותי!

כעבור עשר שנות פעילות, בתחילת שנות השישים, פורקה היחידה. הגעתי ליצחק, אחד המסתערבים ביחידה, לספר לו על הנעשה. הוא היה נשוי לערבייה ואב לילדים, ושאל "מה עושים?"

עניתי שצריך לדבר עם אשתו. עומדות לפניו שתי אפשרויות. להעביר את אשתו תהליך גיור, או פרדה. במצב זה, על פי הדת היהודית, הילדים שייכים לאישה. אם ייפרדו, הילדים יישארו איתה והמדינה תדאג לכל צורכיהם.

יצחק השיב, "סמי, ביקרת פעם ביער? ראית קוף? ראית קופיקו (קופיף)?"

עניתי, "כן, ההורה נושא את הקופיקו על גבו."

יצחק המשיך, "אני בדיוק כמו הקוף. איך אוכל לעזוב את ילדיי?"

בינתיים, כפתרון זמני, יצחק עבר לעבוד במוסד, שם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. במסגרת עבודתו שהה בחוץ לארץ. עם זאת, נתבקשתי על ידי המוסד לטפל בבעיה שנוצרה. נסעתי לפגוש את יצחק. סיפרתי לו שרוצים לסגור לחלוטין את היחידה ולמעשה עליו לשוב לארץ.

"אתה לא יכול לחזור לחיק משפחתך בארץ עם אישה מוסלמית," אמרתי לו.

הוא לא העז לספר לאשתו על רעיון הגיור שעלה על הפרק.

נאלצתי לגלות לאשתו את האמת. סיפרתי לה שהוא יהודי העובד בשירות מדינת ישראל.

בהתחלה היא התעלפה. אחר כך אמרה, "איך אתגייר? המשפחה תרצח אותי. אהיה בת מוות. גבר מוסלמי יכול להפוך ליהודי, אבל אין כל אפשרות שמוסלמית תהפוך ליהודייה."

בדקתי את הדבר וגיליתי שאכן זה נכון. לפיכך החל בארץ תהליך התנהלות אל מול משפחתה, בעיקר האחים. התמזל מזלי והאחים חיו בסביבה יהודית. אחד מהם למד בטכניון בחיפה והאחר היה מורה. לאחר שיחות איתם, הם נתנו את הסכמתם לגיור שלה.

הוצאנו את יצחק מעבודתו, שבה הופיע כערבי בחוגים ובכנסים של מהגרים, עבודה הכרוכה בנסיעות. היינו צריכים לערוך לזוג חתונה יהודית. הבאנו שלושה רבנים לפריז. היו מעט מוזמנים ומובן שאיש מהם לא ידע על עברה של הכלה. אחר כך שלחנו את הילדים שלהם לגן שבו למדו ילדי השליחים. גם הבן שלי התחנך שם. דאגנו שהמשפחה תעבור לגור בפריז בין יהודים ושהאישה תלמד קצת על מנהגים והלכות ביהדות.

מאז גיוס הבחורים ועד שהשתחררו – אף אחד מבחוץ, כולל כל הדרגים בשב"כ, לא ראה אותם. היחידים היו מדריכים מהיחידה המבצעית של השב"כ, שהעניקו להם הכשרה בנושאים בסיסיים כמו עיקוב או ניעור עיקוב, כתב סתרים ועוד. נשק לא לימדנו אותם, את נושא האלחוט לימד מישהו מהצבא. היה להם אקדח, וגם זה לא לכולם. בשום אופן לא רצינו להסתכן שהערבים יזהו אצלם צל צילו של נשק

באותה תקופה, שנת 1958, ניצנים לארגון הפת"ח התחילו להרים ראש. רוב המנהיגים הצעירים, שאחר כך רדפנו אותם, היו אז באירופה. צריך היה להתערות בקרבם. ובאמת, בחור שלנו, מסתערב ששהה בגרמניה, הצליח לעורר את אמונם ואף הלין חלק מהם בדירתו. זו הייתה פעילות עמוקה ומסוכנת מאוד. ובכל זאת העברנו אותו לפריז, לעבוד במוקד של תחנת המוסד.

עבר זמן ולא הייתה ברירה אלא להחליף אותו ולהחזירו לארץ. בארץ נוצרה בעיה אמיתית ומוזרה – הוא לא יכול להתקבל בשום עבודה ביטחונית. הנימוק של קצין הביטחון היה, "אשתו ערבייה!"

ביולי 1967 שבתי לארץ מצרפת ודבר ראשון הלכתי אליהם הביתה. ראיתי שזרקו אותו לכלבים. הקמתי צעקה בפני ראש שירות הביטחון, שטען כי הוא לא ידע כלום מכל הסיפור. הוא החליט בו במקום – ממחר יבוא לעבוד בשירות. ואכן כך היה.

נוסף על כך נוצרה בעיה של ילדי המסתערבים שהחליטו ללכת עם אימם הערבייה. היינו כבר בשנת 1967 ואני חזרתי לארץ אחרי חמש שנים בפריז. הלכתי לראות את הבחורים, רציתי לראות איך הסתדרו. הם באמת קיבלו ג'ובים, לא תפקידים בכירים. היו שעסקו במסחר.

לכל הבחורים שסיימו את השליחות בת עשר השנים הייתה תחושה שהם הצילו את המדינה. במידה מסוימת, הם ציפו שהמדינה תגמול להם בהתאם. והנה הם צריכים כאילו להתחיל הכול מלמטה. זה פגע במיוחד בשני הנשואים לערביות. אשתו של הראשון לא יכלה, או לא רצתה, להישאר איתו. היא טענה כי רימה אותה. היא הייתה צעירה ויפה. אני שומר צילום שלה עם אשתי שולמית. היא לא יכלה להתמודד עם המחשבה שבעלה רימה אותה במשך כל כך הרבה שנים. היא רצתה להיפרד. אני יכול להבין אותה.

אורי ישראל התקדם יפה בעבודה. הוא היה מעורב בנושא המחבלים באירופה. אבל גם הוא נפרד מאשתו, התחתן שוב ונולד לו בן. הוא חזר ארצה כדי לעבוד במטה הערבי של השב"כ ומשם כבר יצא לפנסיה תקציבית מכובדת.

מאז גיוס הבחורים ועד שהשתחררו – אף אחד מבחוץ, כולל כל הדרגים בשב"כ, לא ראה אותם. אף אחד. לא איסר, לא ראש אגף, לא ראש מחלקה. אף אחד. היחידים שראו אותם היו מספר מדריכים מהיחידה המבצעית של השב"כ, אלה שהכשירו אותם בנושאים בסיסיים כמו עיקוב או ניעור עיקוב, כתב סתרים ועוד. נשק לא לימדנו אותם, את נושא האלחוט לימד מישהו מהצבא. היה להם אקדח, וגם זה לא לכולם. בשום אופן לא רצינו להסתכן שהערבים יזהו אצלם צל צילו של נשק. סמכנו על סיפור הכיסוי שלהם ועל ההכשרה שקיבלו, סמכנו שאלה יצילו אותם.

חשוב להדגיש: לא הוצאתי אותם למשימות בשטח אלא אם הייתי בטוח במאת האחוזים שהם מוכנים לתפקיד, שהם נראים, מתנהגים ומדברים כערבים פלסטינים אותנטיים.

האם המסתערבים הביאו מידע שתורגם למונחים מבצעיים? התשובה היא לא. הסיבה לכך היא ששמרנו על ביטחון המקורות. הבחורים היו אמורים להיות המשושים של המדינה בלב האוכלוסייה האסלאמית. אסור היה לסכן אותם למבצעי שגרה. שמרנו אותם עמוק מתחת לחיי היום־יום לצורך מקרים ביטחוניים קיצוניים.

על מה דיווחו המסתערבים? הם דיווחו לי על הלכי רוח בקרב האוכלוסייה הערבית. בכל זאת, ערביי ישראל חיו תחת ממשל צבאי ולכל דבר היו חייבים לקבל רישיון. על מה דיברו הערבים ביניהם? הם דיברו על מדינות ערב שהכזיבו ולא באו לעזור להם; על המנהיגות שרימתה אותם; על מזכיר הליגה הערבית עזאם פאשה, שכינס את ראשי הממשלות של שבע מדינות ערב עוד לפני המלחמה, ולא הצליח להגיע להחלטה מה עושים נגד היהודים, שהנה עוד מעט יש להם מדינה; שהמנהיגים רימו והטעו זה את זה; על ההבדל הגדול בין דיבורים למעשים; על המנהיגים שלהם שהבטיחו שינקו את הארץ מיהודים תוך כמה ימים והם יוכלו לחזור. מושג הנַכְּבָּה, "האסון", היה מושרש בפיהם כבר אז.

הם דיברו בביטחון עצמי מובהק על הסבלנות ההיסטורית שלהם. הם טענו שאלוהים וההיסטוריה לצידם. עובדה, כל פולש שהגיע לכאן מאירופה, כולל הצלבנים, גורש, גם אם זה לקח 200 או 300 שנה. אף אחד מהם, גם בין האינטליגנטים והמשכילים, לא דיבר על "שלום". המושג הזה לא היה במילון שלהם אף פעם. דיברו על חינוך הילדים. כל הזמן הכניסו להם שזו "הארץ שלנו". אמרו, "אנחנו לוקחים את הילדים ליפו, לראות את העיר שלנו". הראו להם מקומות ואמרו, "זה שלנו וזה שלנו, הכול שלנו…"

בסוף שנות החמישים הוטל על שאול אביגור, סגן שר הביטחון וראש המוסד לעלייה ב', לבדוק את נושא המסתערבים באמ"ן ובשב"כ. בהקשר זה נבדקה גם מסגרת המסתערבים שהפעלתי. שאול היה אצלי במשרד, ישב כמה שעות ושאל הרבה שאלות מפורטות. הוא גם חקר את ראש השירות עמוס מנור וניסה להבין איזו תרומה מביאה כל מחלקה.

היה מוסכם, גם עליי, שהמסגרת של המסתערבים, בצורתה זו, מיצתה את עצמה ובעצם איננה נדרשת עוד. אחרי מלחמת סיני (1956) המצב הביטחוני של מדינת ישראל השתנה באופן קיצוני לטובה. לא היה עוד חשש ממחטף פתאומי של חלקי ארץ, הקיום של המדינה נראה בטוח, לא נמצא צידוק להמשיך בפעולת המסתערבים.

אחרי עשר שנות פעילות, הוצאנו את הבחורים שלנו מהכפרים ומהשכונות הערביות ושחררנו אותם מהמסגרת. זה לא היה קל, היו קשיי הסתגלות. היו ציפיות שלא התממשו. ניסינו לעזור להם להיקלט בעיסוקים ובתפקידים שונים, ובדרך כלל הבעיות נפתרו במידה זו או אחרת של הצלחה.

רק שניים מבין המסתערבים, אלה שהקימו משפחה עם נשים ערביות והיו להם גם ילדים, העברנו מהשב"כ למוסד. במוסד קפצו על המציאה.

אמן האשליות

הראשון מבין הבחורים שעבר למוסד היה אורי ישראל. זה אותו נער בן 15 ששלחתי מעיראק ארצה לבד, באמצעות בדואי. במסע הזה, שנמשך למעלה מחודש במקום שבוע, התגלה אורי כמי שבנוי לעבודת מודיעין חשאית. היכולת שלו ללבוש דמויות הייתה מושלמת. בתקופת מלחמת סיני הצבתי אותו בקרב שבט אל־עזאזמה הגדול שישב על גבול מצרים. לאורי היה מכשיר קשר והוא עשה בו שימוש מצוין. לראשונה נקלטו השידורים אצלנו. זאת, לעומת השידורים מהר מירון, שלא הצלחנו לקלוט בגלל מיסוך.

אורי, שהיה כבן 23 בזמן שגויס למסגרת המסתערבים, שכר חדר ביפו אצל משפחה ערבית נוצרית. הוא הציג עצמו כמוסלמי שהסתנן לארץ וכמי שאין לו משפחה. בשלב זה של הפרשה התפתח רומן עם אחת מבנות המשפחה, היא הייתה עדיין תלמידת תיכון. לא הייתה בעיה להכניס מוסלמי כחתן במשפחה נוצרית, הם קיבלו אותו בשמחה. בדקנו פרטים לגבי המשפחה הזאת ומצאנו שהיא בסדר.

אורי היה בעל אופי חביב מאוד וידידותי, הייתה לו גם יד רחבה. מצבה הכלכלי של המשפחה באותה תקופה לא היה מזהיר. דמי השכירות והתמיכה שקיבלה מאורי היו משמעותיים. הייתה שם אהבה, לא היה אפשר שלא להתאהב באורי. הבחורה הייתה משכילה וגם אינטליגנטית ודיברה ארבע שפות. היא הייתה בחורה יפה, צעירה, פיקחית ובשלה לקשר והוא נמשך אליה. בימי שישי היה בא לבית שלהם מהדרום, מביא מתנות, עליז ומחויך.

היא התאהבה בו, גם ההורים שלה אהבו אותו. היו יוצאים לטייל יחד ביפו. ככל הידוע לנו, ההורים כלל לא חשדו בו. אנחנו גם הפעלנו, בידיעתו, מעקב אחריהם בזמן שיצאו מהבית. רצינו לדעת אם יש "זנבות" אחריהם, כלומר מעקב מהצד שלהם. לא מצאנו דבר.

בתקופה מוקדמת יותר, חלק מבני המשפחה, ובהם האח הגדול של הנערה, היגרו לברזיל והאיצו בהם להצטרף. המשפחה שקלה זאת ברצינות ובסופו של דבר החליטה לממש את האפשרות. באותו זמן הוחלט סופית לפזר את מסגרת המסתערבים, לא הייתה בה יותר תועלת. כאמור, מדינות ערב לא פלשו שוב לישראל, והמטרה שלשמה גויסו הבחורים – לפעול מאחורי הקווים – שוב לא הייתה רלוונטית.

לא היה לנו שום עניין לפעול מודיעינית בקרב ערביי ישראל. לא היה לי עניין לשמוע מה הם מדברים זה עם זה, או מה הם אומרים עלינו. לכך היו מספיק מודיעים מקומיים וממשל צבאי. אורי ביקש אז להצטרף למשפחה בברזיל. בקשתו נדונה ואושרה. הוא כבר היה במוסד ומפעיליו שמחו להזדמנות לבנות לו רקע אישי עמוק וכנראה גם מימנו חלק מנסיעת המשפחה.

בברזיל, כמו בארגנטינה ובמדינות אחרות באמריקה הלטינית, כבר היו קהילות גדולות של מהגרים מארצות ערב. גם לוחם המוסד אלי כהן נשלח כמה שנים מאוחר יותר לבואנוס־איירס כדי לבסס את סיפור הכיסוי שלו ולהתיידד עם בני הקהילה הסורית.

כאשר אורי החל להכין את המעבר של משפחתו לדמשק, קרתה תקלה דרמטית. לילה אחד, בעת שאורי היה בחדר עבודתו, נכנסה אשתו באופן פתאומי לחדר ותפסה אותו משדר. היא הייתה אישה אינטליגנטית ואורי לא יכול היה לשקר לה יותר. האדם שידע להיחלץ בעבר ממצבים מסובכים, נאלץ לספר לה את האמת. כיצד לא נזהר, ושמא הייתה כוונה מאחורי הדברים שקרו? על כך אין תשובה חד־משמעית

המשפחה נסעה לברזיל בתחילת 1958 והצטרפה לבני המשפחה שכבר גרו בעיר סאו־פאולו. אנשי המוסד בברזיל הקימו קשר עם אורי וההתכתבות עם המוסד בארץ התנהלה באמצעותי, בכתב סתרים.

בברזיל קיבלו את המשפחה יפה מאוד. אורי הופיע בתור החבר של הבת, אומנם עדיין לא נשוי לה, אבל בדרך. בני המשפחה המקומיים התאהבו בו גם הם. אחר כך הדברים התנהלו בדרך הטבע: השניים התחתנו בחתונה מכובדת, בהשתתפות מוזמנים רבים מאנשי הקהילה. כשנה לאחר החתונה נולד בן זכר, והשמחה הייתה גדולה.

מבחינת המוסד, תפקידו של אורי היה להתאקלם בקהילה ולבסס דמות כיסוי. אורי החל לעסוק במסחר, יבוא־יצוא. המוסד נתן לו כסף לפתיחת עסק בעיקר מול אירופה. כאמור, אני ניהלתי איתו את ההתכתבות בכתב סתרים ואת ההפעלה ניהל המוסד. לאורי היו כל מיני שאלות לגבי מעמדו ודרגתו במשרד. אני ביררתי אותן עבורו ואף כתבתי לו שעלה בדרגה.

אורי ומשפחתו חיו טוב בברזיל, למוסד יש תקציבים לסידור מסוג כזה. המטרה הייתה להכין אותו לפעילות בבירות ובדמשק. תהליך ההיטמעות שלו היה דומה מאוד לזה של אלי כהן. ההבדל הוא שאלי נסע לבד, ואילו אורי היה עם משפחה. הבדל נוסף: שלא כמו לאלי כהן, תכננו לאורי עוד שלב בבניית דמותו. ואכן, בראשית שנות השישים, אחרי ארבע שנים בברזיל, העבירו אותו מפעיליו לגרמניה. המעבר הוצג למשפחת הכלה כפעילות במסגרת הרחבת עסקיו.

לאורי היה קשר רופף עם משפחתו המקורית בארץ. הקשר הזה התקיים באמצעותי. בני משפחתו לא ידעו איפה הוא, אבל אני הייתי מוסר להם מדי פעם דרישת שלום עם מכתב קצר וכללי ממנו. הוא סיפר שהוא בסדר ושהכול תקין – מעין אות חיים. היו לו שני אחים בשירות הביטחון. הבכור ידע שאורי נוסע בעולם, אבל לא ידע היכן הוא בדיוק ובמה הוא עוסק.

האם ראש השירות, עמוס מנור, ידע על הסיפור הזה? האמת היא שלא ממש. אם היה שואל, הייתי עונה לו. אבל הוא לא הבין בתחום הזה, הוא עצמו הודה בכך. הוא לא הפריע לי. נוסף לכך, איסר הראל היה כבר הממונה על השב"כ והמוסד גם יחד. הייתה הוראה ברורה שלו: מה שסמי מבקש – הוא מקבל. עמוס מונה לראש השירות בזכות איסר. אילו איסר היה מתנגד, המינוי הזה לא היה מתקיים.

נשוב לאורי, רעייתו מריה (שם בדוי) ובנו הקטן. המעבר לגרמניה לא עורר שאלות במשפחת האישה. מי ששאל נענה שמדובר בענייני עסקים, ומכיוון שההצלחה בברזיל לא ממש האירה לו פנים, הוא חייב לעבור למקום שבו מתנהלים עסקיו המרכזיים. ואכן, המשפחה הערבית של אורי הגיעה לגרמניה, שכרה דירה והחלה להסתגל לסביבה.

מובן שהמעבר לא היה תמים או מקרי. באותה תקופה, בעיר אליה נשלחה המשפחה להשתקע, החל להתפתח גרעין ראשוני של צעירים פלסטינים שלמדו באוניברסיטאות. לימים הם הפכו לראשי ארגון הפת"ח. ביניהם בלטו דמויות כמו האני אל־חסן, פרנג'יה ואחרים. לימים, הציבור בארץ למד את שמותיהם מן העיתונים. אנשי המוסד הורו לאורי לשכור דירה ולהתחיל להתערות בקרבם. עד מהרה התאספו צעירי הפת"ח סביב המשפחה הערבית הצעירה. אורי, כדרכו, היה נחמד וחביב, צ'ארמר. הוא היה אמן בהתחברויות ובהתחפשויות ופעל כמו זיקית.

אורי היה אמן אשליות, אי אפשר היה שלא להתחבר אליו. הייתה לו חזות צעירה ושמחה, היה לו כסף והוא הרשה לעצמו להיות לארג' עם הסטודנטים שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. משימתו הייתה להתברג ביניהם, וכך הוא עשה. כפטריוט פלסטיני אפילו הציע להם את הדירה שלו: "תשתמשו בה כאשר אני בנסיעות", אמר. והם אכן ערכו שם ישיבות. לפי מה שפורסם בשם רפי איתן, אז ראש המוקד בפריז, המוסד שתל בדירה מיקרופונים והאזין לדיונים ולשיחות. הייתה מחשבה אפילו לפוצץ את המקום בשעת ישיבה, אך מאיר עמית, ראש המוסד, כנראה לא אישר וסיבותיו עמו.

בינתיים, אורי שהה בבירות, כביכול לצורכי מסחר. הוא שכר דירה נאה והכין אותה לקליטת משפחתו. ואכן, המשפחה הצטרפה אליו והם החלו לחיות בבירת לבנון. זו תוכננה להיות תחנת מעבר. בהמשך, כאשר אורי החל להכין את המעבר של משפחתו לדמשק, קרתה תקלה דרמטית. ככל הידוע, לילה אחד, בעת שאורי היה בחדר עבודתו, נכנסה אשתו באופן פתאומי לחדר ותפסה אותו משדר. היא הייתה אישה אינטליגנטית ואורי לא יכול היה לשקר לה יותר. האדם שידע להיחלץ בעבר ממצבים מסובכים, נאלץ לספר לה את האמת. מה הייתה הסיבה להתפתחות הזאת, כיצד לא נזהר, ושמא הייתה כוונה מאחורי הדברים שקרו? על כך אין תשובה חד־משמעית.

כך או כך, מריה הייתה המומה לחלוטין. היא נקלעה לסערת רגשות. הנה בעלה השמח, הנדיב, המוסלמי הטוב, שהיה מסור בכל ליבו לעניין הפלסטיני, מודה בפה מלא כי הוא איננו מוסלמי אלא יהודי, כי הוא איננו איש עסקים אלא עובד בארגון הריגול של מדינת ישראל וכי משימתו בגרמניה הייתה ללכוד את צעירי הפת"ח במלכודת פתאים.

לאן ללכת, לאן לחזור

במוסד החליטו לא להסתכן ולא להמשיך את המשימה בדמשק ו"משכו" את אורי ומריה חזרה לפריז. ואכן, לאחר חודשיים חזרו בני הזוג ובנם לפריז. מצאתי להם דירה בבניין שבו גרנו. הוא המשיך בנסיעות ולדירה בגרמניה לא חזר, אינני יודע האם השאיר אותה לחבריו הסטודנטים. בכל אופן, האישה נשארה בפריז. באותה תקופה הבן שלנו והבן שלהם התחילו ללכת יחד לאותו גן יהודי. בדרך הטבע היחסים שלה עם אשתי שולמית הלכו והתהדקו.

ראיתי אותה בכל יום. היא כבר ידעה שאני האחראי על בעלה, שאני ה"אבא" של העסק הזה. אומנם אורי פעל אז באחריות המוסד, אבל במוסד ביקשו שאני אדבר עם האישה. נפגשנו והיא פרקה את כל המועקה שלה בשיחותינו. היא דיברה על הכול באופן גלוי. אינני רשאי למסור את דבריה, הבטחנו לה זאת. היא באמת נקלעה למצב קשה ביותר ובאמצע יש גם ילד. כששמעה ממני לראשונה אישור שאכן בעלה יהודי, היא התעלפה. אחר כך אמרה שאיננה רוצה להיות איתו יותר. עם זאת, לא היה לה לאן ללכת, לברזיל היא לא רצתה לחזור.

הייתה לה גם תחושה שכולם רואים בה את הצד השלילי בפרשה. בשיחה נכחה גם אשתי. מריה אמרה שהיא נותנת בנו אמון והזילה דמעות. הסיפור שלה כאב לי. אנחנו שומרים על קשר עד היום.

באותו שלב התחלנו לגלגל את נושא הגיור שלה. נראה לנו אז שזהו המוצא המתבקש, הנכון וההגיוני. הבאנו שלושה רבנים לפריז בראשות הרב גורן, והם גיירו אותה. את הילד לא גיירו, לדברי הרבנים הוא יהודי.

אחרי זמן מה הזוג חזר לארץ וגם אנחנו חזרנו. אורי המשיך מדי פעם בנסיעות ואנו המשכנו להיפגש עם רעייתו. אולם העניין לא החזיק זמן רב והמשבר ביניהם פרץ שוב. היא החליטה שאיננה רוצה עוד להישאר איתו. אורי לא ידע מדוע היא מתעקשת. הפעם היא הייתה נחושה במיוחד. אני חושב שהייתה עוזבת עוד בזמן שהתגוררו בברזיל, אלמלא הבן. שוב שוחחנו, זו הייתה שיחת המשך של השיחה שנערכה בפריז. היא ביקשה שלא נגלה את תוכן השיחה. אבל אני חושב, שאלמלא גילה לה אורי בבירות שהוא יהודי, אולי לא הייתה דורשת את הפירוד. החיים במצבים כאלה לא פשוטים, להפך, הם מורכבים מאוד. אני לא נוקט כאן גישה שיפוטית.

המשכנו לשמור על קשר עם מריה, שלא התחתנה עד היום. אורי ישראל חזר ארצה. הוא פגש כאן אישה צעירה, יהודייה, והתחתן איתה. מהנישואים הללו נולד להם בן.

אורי חזר ארצה, אבל העבודה שהציעו לו כאן הייתה, לטעמי, מביישת. דובר איתו על תפקיד של האזנות במוסד. בלשון העם הייתי מגדיר את תפקידו: זבל של תפקיד. לאורי היו זכויות, הוא היה הראשון שהביא את הידיעות על ההתארגנות הראשונה של צמרת ארגון הפת"ח באירופה. זה היה הבסיס לתחילת הפעילות נגד מנהיגי הפת"ח. מה שהציעו לו כאן היה מביש. זה גם תרם למחלתו. תחושתו הייתה שהוא עשה את שלו והוא יכול ללכת. כך קרה כאמור גם ליצחק, הבחור שלנו שעבר למוסד.

זהו סיפור עצוב. הוא נגמר, אבל עד היום כולם משלמים את המחיר, כולל אשתו השנייה של אורי. אחרי שנות נישואים ספורות הוא חלה ונפטר. ניתחו אותו בירושלים ניתוח לב פתוח. כל הרופאים אמרו לי ולמשפחתו, "הכול בסדר גמור". ואכן, הניתוח הצליח אבל החולה מת. הסתבר שהמרדים לא נתן לו את החומר במינון הנכון. הוא שכב חודשים ללא הכרה, אך לבסוף נפטר בטרם מלאו לו 60. המתח הכפול שבו חי כל השנים נתן כנראה את אותותיו בליבו.

 

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il