אמצע השיחה עם הרבנית רותי ולדמן נכנסת לבית תושבת קריית־ארבע, ובפיה התנצלות: היא לא הספיקה להגיע לכאן בימי השבעה, וכעת היא מבקשת לנחם, גם אם באיחור, את המשפחה. חודש לאחר פטירתו של הרב אליעזר ולדמן, חסרונו מורגש לא רק בדירה הוותיקה בבניין 9, אלא גם בקריה שהוא היה ממייסדיה ומולידיה. ילדיו מספרים כי במהלך השבעה הופתעו לגלות שיש להם כל כך הרבה אחים: רבים מהמנחמים דיברו על המנוח כ"אבא".
הרב אליעזר ולדמן היה דמות ציבורית מוכרת ורבת פעלים. ראש ישיבת ההסדר "ניר" בקריית־ארבע, ממחדשי היישוב היהודי בחברון, ממייסדי גוש אמונים וגם חבר כנסת מטעם "התחיה". רעייתו רותי בחרה דווקא להתרחק מאור הזרקורים. בניגוד לרבנית מרים לוינגר ז"ל ולנשים אחרות שהניחו את היסודות למפעל ההתיישבות ביו"ש, היא לא הובילה מאבקים וגם לא התראיינה. ובכל זאת, במשך יותר משישים שנה היא הייתה שותפה מלאה לחיי השליחות המזוהים עם השם ולדמן. "כשבעלי סיפר על דברים שנעשו, הרבה פעמים שאלתי את עצמי – איך הסכמתי לכל זה?", מספרת הרבנית בצניעות. אבל כשהיא משחזרת את תחושותיה בימי חידוש היישוב היהודי בחברון, נחשפת הלהבה האידיאולוגית שבוערת גם בה במשך כל השנים.
מלחמת ששת הימים תפסה אותם ביישוב מרכז־שפירא, שהם עברו אליו חמש שנים קודם לכן מירושלים. הרב אליעזר היה ר"מ בישיבה התיכונית אור עציון, ורותי עסקה מעט בהוראה ובעיקר גידלה את ארבעת ילדיהם הקטנים. בימי המלחמה היא תלתה בביתה מפה של ארץ ישראל, ובכל פעם שהגיעה בשורה על עוד חבל ארץ שעבר לידי כוחות צה"ל, היא הכינה דגלון כחול־לבן ונעצה אותו במפה כדי להמחיש לילדיה את גודל המאורע. "מיד כששוחררו יהודה ושומרון, הרגשתי שצריכים ליישב את האזורים האלה", היא מספרת. "שחרור גוש עציון ריגש אותי במיוחד. אחי עמנואל היה בתש"ח חבר קיבוץ עין־צורים שבגוש, ונפל בשבי הירדנים. אני גדלתי בירושלים וחוויתי כילדה את המצור במלחמת העצמאות ואת נפילת העיר העתיקה. התושבים שפונו מהרובע שוכנו רחוב לידנו בקטמון, ואני זוכרת את הבכי שלהם. זה היה עבורי חי מאוד. לבעלי לא הייתה נוסטלגיה כזו, אבל הוא היה אידיאליסט, והיה ברור לנו שאי אפשר להגיד לקב"ה 'נתת מתנה, אבל לא עכשיו'. במיוחד כששמענו את הקולות שאמרו שהשטחים ששוחררו הם רק קלף מיקוח".
"שר הדתות זרח ורהפטיג הגיע אלינו למלון פארק, והוא פחד ואפילו כעס. גם אמא שלי הגיעה לבקר אותנו בחול המועד, ודאגה מאוד. היא ראתה את המזרנים על הרצפה בחדר שלנו, ושאלה אותי 'מה היה חסר לך במרכז־שפירא?'. מצד שני אני יודעת שכשעלינו לארץ, כאב לה שהיא לא יכולה לבקר בקברי אבות"
על אף רצונם העז להתיישב באזור ההר שחזר לידי יהודים, הם נדרשו ללא מעט סבלנות. בקיבוץ כפר־עציון, שהוקם בחודש אלול שלאחר המלחמה, לא ששו לצרף אותם ולא את חבריהם, משפחת לוינגר. "היינו מבוגרים עם ילדים, ולא ידעו איך לאכול אותנו. בעלי התאכזב מאוד. הוא כתב לעצמו אז מכתב של מעין חשבון נפש, 'למה לא זכיתי'. אבל אנשי כפר־עציון היו קיבוצניקים, ואני לא חושבת שהיינו מסתדרים עם אורח החיים הקיבוצי".
הדרך אל חבלי הארץ המשוחררים נמצאה חודשים אחדים לאחר מכן, בחורף תשכ"ח. הרב משה לוינגר פגש את הרב ולדמן בירושלים, זיהה את תסכולו והציע לו להצטרף לקבוצה שהוא מארגן לקראת התיישבות בחברון. "הרעיון היה להגיע בערב פסח למלון פארק בתור תיירים", מספרת רותי ולדמן. "עסקו בזה כל החורף, אבל אני לא ידעתי מה באמת הולך לקרות. חשבתי שבאים לפסח בלבד, וארזתי לשבוע־שבועיים, לא יותר".
בימים שלפני החג גויס הרב ולדמן למילואים, ורותי נסעה לחברון בלעדיו, עם שמונה ילדים: ארבעה שלה ועוד ארבעה של בני הזוג לוינגר, שהקדימו והגיעו למלון כדי להכשיר אותו לפסח. "פחדתי מאוד בגלל הילדים, ובגלל הבנות במיוחד. לא יכולתי לתאר לעצמי שהילדים יסתובבו ברחובות של הערבים. סמכתי על צה"ל, אבל הייתה דאגה לשלומם. שאלתי את עצמי גם שאלות של עקרת בית, כמו איפה נקנה שם אוכל".
בנקודת האיסוף בירושלים, היא מספרת, הצטרף אליהם הרב שלמה אבינר. הוא הגיע לליל הסדר בגפו, אך אסף איתו בדרך אורח נוסף. "הרב אבינר אהב חתולים. הוא עלה לטיולית כשבתרמיל שלו חתול שמצא בירושלים". כשהגיעו לחברון מצאו את הרב לוינגר בפתח המלון, עומד וממתין לקבל את פני הבאים, "ואז התחיל דיון אם צריכים לקבוע מזוזה בדלת, כי לא ברור שזו ישיבת קבע. הרב אבינר אמר שבארץ ישראל כל ישיבה היא ישיבת קבע, וזה הרשים אותי מאוד. אחר כך חילקו אותנו לחדרים, וכשמשפחת העצני הגיעה ולא היה לה חדר, הצטרפנו לחדר של משפחת לוינגר. הגברים ישנו בפרוזדור".
ציונות של עובדות ופשרות
קרוב למאה בני אדם השתתפו בליל הסדר ההיסטורי ההוא, הראשון שהתקיים בחברון מאז מאורעות תרפ"ט. "כשהגעתי למלון שכחתי לפחד, כל החששות נעלמו", מספרת ולדמן. "ליל הסדר היה מרומם נפש. הרב דרוקמן היה עורך הסדר, והיו שם כל עם ישראל. ישב שם מישהו בלבוש חרדי, וישבו חילונים כמו משפחת העצני, משה שמיר וישראל בן־חיים. הייתה שם אחדות כזו שלא חווים כל יום, וגם הרגשה שזוהי נקמה על פרעות תרפ"ט ועל מאורעות תש"ח. אולי לא דיברתי על פעמי משיח כמו בעלי, אבל זה מה שהיה שם".
בחול המועד החלה עלייה לרגל למלון פארק. "שר הדתות זרח ורהפטיג הגיע, והוא פחד ואפילו כעס. אני חושבת שזה משום שהוא היה ניצול שואה. הרבה פוליטיקאים אחרים באו ואמרו לנו – אתם לא זזים מפה. אני זוכרת אפנדים שנכנסים למלון, ואנשים שלנו מדברים איתם על שכירת בתים. הרגשנו שזה לא ביקור ליום־יומיים, אלא משהו משמעותי שמתחיל.
"גם אמא שלי הגיעה לבקר אותנו בחול המועד, ודאגה מאוד. היא ראתה את המזרנים על הרצפה בחדר שלנו, ושאלה אותי 'מה היה חסר לך במרכז־שפירא?'. מצד שני אני יודעת שכשעלינו לארץ, ב־1939, כאב לה שהיא לא יכולה לבקר בקברי אבות".
לאחר חג הפסח נסעה ולדמן הביתה כדי להצטייד לקראת שהות ממושכת יותר. "במשא ומתן עם בעל המלון אמרנו לו שאנחנו רוצים אופציות של אירוח לשבוע, לחודש ולשנה. לא ידענו מתי הממשלה תפנה אותנו, ולא תיארנו לעצמנו שנישאר שם לטווח ארוך כל כך". הממשלה לא פינתה את המתנחלים מחברון, אבל בתיווכו של השר יגאל אלון הם עברו לאחר חודש לבניין הממשל הצבאי בעיר. "היו ויכוחים על המהלך. המקום החדש היה מתקן צבאי, כל מי שהגיע לשם נדרש לעבור בש"ג, ולכן היו שחששו שאפשר יהיה לפנות אותנו משם בקלות. בעלי אמר שצריכים לקבל את ההצעה, ומשם נתקדם. האמת היא שהוויכוח הזה חזר על עצמו שוב ושוב במאבקים בהמשך, גם באלון־מורה. בעלי אמר שבכל הפשרות הציעו לנו מקום אחר ביהודה ושומרון, לא בתל־אביב, ומאוחר יותר כולם הרוויחו מזה. הוא האמין בגישה של 'קמעא קמעא'. גם יגאל אלון אמר להם שככה פועלת הציונות. קודם כול קובעים עובדות בשטח, ואחר כך מגיעים האישורים".
במטבח המשותף בבניין הממשל הוכשרו כלים, ועל הרצפה הונח סיר ענק של מים רותחים. בנם הקטן של בני הזוג ולדמן, אברהם יצחק בן השלוש, נפל לתוך המים במהלך משחק, נכווה אנושות ונפטר מפצעיו. "זה היה קשה. מרים לוינגר ממש פחדה שנעזוב בגלל האסון. היא באה אליי ושאלה אם נעזוב, ואני אמרתי – מה זה קשור. משבר כזה יכול לקרות בכל מקום"
במקביל למעבר ממלון פארק לבניין הממשל ניתן אישור להקמת ישיבה במקום. לקבוצת המתיישבים הצטרפו כעת עוד בחורים וזוגות נשואים. תנאי המגורים היו מאתגרים, לפחות בהתחלה. "נכנסנו לדירות שהיו בעבר של הקצינים הבריטים. הן כללו שני חדרים, מטבחון ושירותים במרפסת, ובכל דירה כזו התגוררנו שתי משפחות – משפחה בכל חדר. באמצע החדר הצבנו ארון, כהפרדה בין הילדים להורים. אכלנו יחד בחדר האוכל וחיינו כמו קומונה. רק אחרי כשנה וחצי עברנו לדירות של 48 מ"ר שנבנו במתחם, וקיבלנו קצת יותר פרטיות".
בג' בשבט תשכ"ט אירע אסון במטבח המשותף בבניין הממשל. באותו היום נערכה במטבח הכשרת כלים, ועל הרצפה הונח סיר ענק של מים רותחים. בנם הקטן של בני הזוג ולדמן, אברהם יצחק בן השלוש, נפל במהלך משחק לתוך המים, נכווה אנושות ונפטר מפצעיו. "זה היה קשה, גם לנו וגם לציבור. מרים לוינגר ממש פחדה שנעזוב בגלל האסון. היא באה אליי ושאלה אם נעזוב, ואני אמרתי – מה זה קשור. משבר כזה יכול לקרות בכל מקום". כחודש לאחר מכן נולד בנה החמישי, יאיר, שיושב כעת לצידנו ומאזין לריאיון.
לאחר תקופה ממושכת של מגורים במתחם הממשל הצבאי התבשרו המתנחלים שהממשלה אישרה הקמת קריה יהודית בחברון. "כל הלילה רקדו ושרו ודיברו. אני זוכרת ששרנו על מאה יחידות דיור", מספרת רותי. היישוב החדש קריית־ארבע החל להיבנות סמוך לחברון, ובערב ראש השנה תשל"ב, שלוש שנים וחצי לאחר ליל הסדר ההיסטורי, נכנסו חמישים המשפחות הראשונות לדירות החדשות.
בין היישובים שקמו ביש"ע בשנים ההן התייחדה קריית־ארבע בסגנון הבנייה – בתי דירות ולא וילות פרטיות – ובהרכב האוכלוסייה המגוון. גם היום כשליש מתושביה אינם דתיים. "יש פה דתיים וחילונים, בני מנשה, עולים מאתיופיה ומרוסיה, מרכזניקים, 'קווניקים' וחב"דניקים", מציינת ולדמן. "הגיוון החל עוד בתקופת המגורים בממשל. הצטרפה אלינו למשל משפחת דריבן, שהגיעה היישר מהמערות של בית גוברין. הם לא היו מתנחלים קלאסיים. הרב לוינגר אמר שאנחנו יישוב של עם ישראל, וכל מי שרוצה ויכול – מוזמן להצטרף.
"שר הביטחון משה דיין אמר עלינו בתחילת ההתיישבות ש'תהיה לנו שם עוד בני־ברק', ואנחנו אמרנו שבחברון לא בונים את בני־ברק. לא הייתה לנו ועדת קליטה בקריה. אני גדלתי בירושלים בסביבה מגוונת, וזה היה לי טבעי. גם כשאחי וגיסי הלכו להקים את עין־צורים בגוש עציון, זה לא היה כדי ליצור קהילה דתית, אלא כוון להתיישבות. לימים, כשהוצע לאחי לנהל את בית הספר האזורי בשפיר, הוא התעקש שהמוסד יהיה מגוון, ושילמדו בו ילדים מכל יישובי המועצה".
לצד הגיוון האנושי והפתיחות, במרכז היישוב עמדה תמיד ישיבת ניר. בגלגולה הראשון היא שכנה בממשל הצבאי בחברון, ועם הקמת קריית־ארבע העביר הרב ולדמן את הישיבה לשם, וייסד אותה מחדש כישיבת הסדר. "בחג הסוכות הראשון שלנו בממשל הגיע לבקר אותנו הרב דוד כהן, 'הרב הנזיר'. הרב לוינגר אמר לו שאנחנו לא רוצים רק ישיבה אלא גם מלאכה ומסחר ויישוב נורמלי, והרב הנזיר ענה במשפט שנשמע באוזניי כמו ברכה: 'יישוב־ישיבה, ישיבה־יישוב'. היום כבר יש בקריית־ארבע עוד ישיבות, ומורגשת פה אווירה של ישיבתיות.
"כשמדברים על האופי של היישוב, תמיד הבאתי כדוגמה את הבריכה, שבמשך כל השנים הייתה בה רק שחייה נפרדת. זה נעשה בהידברות ולא בכפייה, וזה היה פלא. לצערי אני כבר לא יכולה להביא את הדוגמה הזאת".
לפני כחמש שנים ביקשה קבוצת תושבים חילונים להקצות בלוח הזמנים של הבריכה כמה שעות לשחייה מעורבת. כשהבקשה נדחתה הם עתרו לבג"ץ, וזה פסק שיש לקיים במקום גם "שעות משפחה". מנגד החליטה קבוצת תושבים דתיים להחרים את הבריכה, אף שכמה רבנים, ובהם רב היישוב דאז דוב ליאור, פסקו שאין שום בעיה הלכתית לרכוש מינוי לבריכה שיש בה גם שעות מעורבות. החרם הפך את הבריכה לעסק מפסיד, והיא נסגרה. "חיינו פה באמת בכבוד הדדי", אומרת ולדמן. "בעלי תמך בפשרות גם בנוגע לבריכה. חלק ניכר מהציבור החילוני שהגיע לכאן בשנים הראשונות עשה זאת אומנם מתוך אידיאל, אבל הדור הבא שגדל כאן כבר פחות שייך לזה, וצריך להכיר בכך שהוא מבקש תנאי חיים אחרים".
יש פה דתיים וחילונים, בני מנשה, עולים מאתיופיה ומרוסיה, מרכזניקים, 'קווניקים' וחב"דניקים. שר הביטחון משה דיין אמר בתחילת ההתיישבות ש'תהיה לנו שם עוד בני־ברק', ואנחנו אמרנו שבחברון לא בונים את בני־ברק. לא הייתה ועדת קליטה בקריה. גדלתי בירושלים בסביבה מגוונת, וזה היה לי טבעי"
הכנסת מקלקלת
במשך שנים רבות הייתה רותי ולדמן מחנכת באולפנת קריית־ארבע, עד שפרשה לגמלאות. לצד מלאכת ההוראה, כך מספרים מכרים של המשפחה, היא עסקה רבות בגמילות חסד – גידלה ילדות באומנה, הכניסה לבית אורחים לתקופות ממושכות, וגם היום היא כתובת של ייעוץ ותמיכה לרבים.
היא נולדה בשנת 1938 בגרמניה, הצעירה משבעת ילדיהם של הרב דוד ושרה קרליבך. אביה היה רב העיר קלן; הרב־המוזיקאי הידוע שלמה קרליבך היה בן דודו. לאחר העלייה ארצה התיישבה המשפחה בקריית־שמואל בירושלים. עמנואל, אחיה של רותי, היה כאמור בין חברי גרעין עין־צורים בגוש עציון. "בזמן המצור על הגוש, אבא שלי התכתב איתו ושלח לו הצעות לעריכת סדר פסח. עמנואל היה הבן היחיד במשפחה, ואבא דאג לו מאוד". לאחר חזרתם מהשבי הירדני הקימו עמנואל וחבריו את קיבוץ עין־צורים בבקעת שפיר.
רותי למדה בבית הספר חורב, והייתה חניכה ומדריכה בתנועת עזרא. לאחר לימודי הוראה בסמינר בגבעת וושינגטון היא הצטרפה לקיבוץ שעלבים עם גרעין של תנועת הנוער. באחת השבתות היא פגשה שם את הרב משה לוינגר – פעיל בולט בעזרא, וחבר בגרעין הנח"ל שהצטרף לקיבוץ. הרב לוינגר שאל אותה אם תסכים להיפגש עם חברותא שלו מישיבת מרכז הרב, והיא השיבה בחיוב. "הרב לוינגר אמר שהבחור עלה מארה"ב, וזה קצת הרתיע אותי", היא מספרת, "אבל כשנפגשתי איתו שכחתי את זה לגמרי".
הרב אליעזר ולדמן נולד אומנם בישראל, אבל מגיל שלוש גדל בארה"ב. רק כשהיה 19 חזר ארצה, בתוכנית הכשרה של בני עקיבא. הוא עצמו שידך לרב משה לוינגר את מרים, שהוא הכיר בבני עקיבא בארה"ב. "בעלי למד בחינוך חרדי בארה"ב, אבל הבית שלו היה ציוני", מספרת רותי. "הם דיברו עברית והתעניינו מאוד באירועים פה בארץ. הוא סיפר שכשהוציאו להורג את אנשי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית־צורי, אחד הגבאים בבית הכנסת בארה"ב עלה לבמה ואמר שטוב שהרגו אותם, כי הם נלחמו בממלכה הבריטית. אבא של בעלי, שהיה מעסקני בית הכנסת, עלה לבמה, צעק על הגבאי והוריד אותו משם".
הם נישאו בשנת תש"ך והתגוררו בשכונת קטמון בירושלים. הרב ולדמן היה אברך בישיבת מרכז הרב, ולאחר שנתיים קרא לו משה מושקוביץ (מושקו) לחנך בישיבה התיכונית החדשה במרכז־שפירא, ישיבת אור עציון. "מושקו היה שכנו של אחי עמנואל, שעבר בינתיים מעין־צורים למשואות־יצחק. אחי רצה להיות חקלאי, זה היה בנשמה שלו, אבל מושקו משך גם אותו לתחום החינוך ומינה אותו למנהל בית הספר האזורי במועצה". לאחר שנה חזרו בני הזוג ולדמן לירושלים, אבל כעבור שנה נדדו שוב למרכז־שפירא: "מושקו חיפש ראש ישיבה חדש, ובעלי המליץ לו על הרב חיים דרוקמן. הרב דרוקמן מצידו התנה את הסכמתו בכך שהרב ולדמן יבוא איתו".
כשעזבו את מרכז־שפירא לטובת ההתיישבות המחודשת בחברון, התקשה הרב דרוקמן להשלים עם עזיבת חברו, והלה הבטיח לו שהם ימשיכו ללמוד יחד. מאז, בכל יום ראשון במשך למעלה מחמישים שנה, הגיע הרב דרוקמן לקריית־ארבע, והשניים למדו בחברותא את כתבי הרב קוק.
בכ"ג בחשוון תשנ"ד, כשהרב דרוקמן נסע בכביש חוצה יהודה בדרך ממרכז־שפירא לקריית־ארבע, ירו מחבלים לעבר מכוניתו. נהגו אפי איובי נרצח בפיגוע, והרב דרוקמן נפצע. "אפי ז"ל היה פה בן בית", מספרת ולדמן. "הוא תמיד היה נכנס לבית, ולפעמים היה יושב איתי במטבח בזמן שהם למדו".
אחרי מלחמת יום הכיפורים השתייך הרב ולדמן לחבורת מייסדי גוש אמונים, והיה שותף לעליות לסבסטיה. רעייתו תמכה בכל עשייתו הציבורית, אבל מיעטה להשתתף בעצמה במאבקים. היא גם לא הייתה בין הנשים שנכנסו בשנת 1979, בהובלת הרבנית לוינגר, לבית הדסה בחברון. "לא ניסו לגייס אותי. חשבו שאני ממלכתית", היא מסבירה. והיה עוד היבט בפעילותו של בעלה, שהיא מיעטה להשתתף בו בפועל: הנסיעות לצורך הרצאות בסמינרים תורניים בחו"ל. "יוסקה שפירא ז"ל, שעמד בראש בני עקיבא העולמית, בא לשכנע אותי שאתן לבעלי לנסוע לחו"ל. לא רציתי לצאת בעצמי כי אבא שלי, שנפטר בגיל צעיר, כתב בצוואתו שלא נרד מהארץ. אני פירשתי שרק אם מטרת הנסיעה היא להעלות יהודים, זה בסדר".
בשנת 1979 נמנה הרב ולדמן עם מייסדי "התחיה" – תנועה פוליטית שהקימו פורשים מהליכוד ומהמפד"ל ואנשי גוש אמונים, על רקע התנגדותם להסכם השלום עם מצרים. בבחירות 1984 הוא שובץ ברשימת המפלגה, ובמשך שש שנים כיהן כחבר הכנסת מטעמה.
"התנגדתי לזה מאוד", מספרת אלמנתו. "חשבתי שמבחינת המידות שלו לא מתאים לו להיות בכנסת, ופחדתי שיתקלקל. לא שמתי רגל, אבל לא אהבתי את הרעיון. בסוף הוא כנראה שכנע אותי שזה חשוב, ואני חייבת לומר שהוא לא התקלקל שם כהוא זה; להפך, העריכו אותו. הוא לא רדף אחרי מעמד ואחרי תפקידים. מה שביקשו ממנו, הוא עשה".
אנחנו לא אדמו"רים
הרב ולדמן זכה להערכה ואהבה מצד יריבים פוליטיים, בשנותיו בכנסת וגם לאחר מכן. במקביל לעשייה הפוליטית ולמאבקים על ההתיישבות, הוא הוביל במשך ארבעים שנה את ישיבת ניר לצידו של הרב דוב ליאור. לפני עשור פרש מתפקידו כראש הישיבה, אך המשיך ללמד בה. מי שהתמנה במקומו היה צעיר בניו, הרב נעם ולדמן. "זו לא הייתה יוזמה שלנו", מבהירה האם. "בעלי התנגד בהתחלה לרעיון. הוא לא רצה שזו תהיה ישיבה של אדמו"רים שמעבירים את התפקיד בירושה, וגם אני לא רציתי שידברו על זה כך, כי אנחנו לא כאלה. בסופו של דבר הוא הרגיש שנעם הוא היחיד שיכול למלא את מקומו. מעולם לא חשבתי שנעם יהיה ראש הישיבה, לא גידלנו אותו לתפקיד, אבל ידעתי שהוא תלמיד חכם. כבר בתור ילד הוא היה חוזר הביתה מהתלמוד תורה, זורק את הילקוט והולך ללמוד בישיבה. כשדאגתי שזה קצת יותר מדי, הרגיעו אותי שהוא גם משחק גולות".
שמונת ילדיהם של בני הזוג ולדמן מתגוררים בכל רחבי הארץ, מקריית־שמונה בצפון ועד מצפה־רמון בדרום. שניים מהם, הבת שולמית והבן נעם, גרים בקריית־ארבע. שבוע לפני פטירתו של הרב הגיעו לבית החולים בהר הצופים כל צאצאיו – ילדים, נכדים ונינים, למעלה ממאה איש – כדי להיפרד ממנו. במשך יותר מיומיים הם נכנסו אליו בזה אחר זה כדי לקבל ממנו ברכה אישית. במוצאי שבת פרשת "ויחי", שמסופר בה על יעקב שכינס את צאצאיו כדי לברכם, הלך הרב ולדמן לעולמו. אחד המספידים בלווייתו היה הרב חיים דרוקמן; החברותא של שני ראשי הישיבות נמשכה עד לפני כארבעה חודשים, כשמצבו הרפואי של הרב ולדמן הידרדר. "באתי לקריית־ארבע כבימי ראשון, ונותרתי לבד", אמר הרב דרוקמן בבכי בלוויה, שהתקיימה גם היא ביום ראשון.
אחת החברות הערביות בקבוצת "שיח שלום" פרצה בבכי כששמעה על פטירתו של הרב ולדמן, ואמרה "איבדתי את בר הפלוגתא שלי". "הוא היה בר פלוגתא, אבל אפשר היה לדבר איתו", מספרת רותי. "כשהוא היה בבית אחרי אשפוז, בני המשפחה חשבו שהוא מנמנם, ודיברו על הממשלה. כשהבת שלי ביקשה: אבא, אולי תגיד לנו משהו על חנוכה? הוא ענה: 'קודם כול תפסיקו לדבר רע'"
גם שרון לשם־זינגר, חברת קיבוץ אורים וממייסדות המיזם "שיח שלום", הספידה את הרב ולדמן, לבקשת המשפחה. בעשור האחרון לחייו השתתף הרב ולדמן במפגשי שיח שלום בין רבנים מיו"ש לפעילי שלום. "ממך למדנו כיצד אפשר לדבוק באמת ובה בעת לדבוק בשלום, בלי שייווצר פער גדול ביניהם. איחית את הפערים באהבה", אמרה לשם־זינגר בלוויה. בני המשפחה מספרים שאחת החברות הערביות בקבוצת "שיח שלום" פרצה בבכי כששמעה על פטירתו של הרב ולדמן, ואמרה "איבדתי את בר הפלוגתא שלי".
"הוא היה בר פלוגתא ולא ויתר על עקרונותיו", אומרת רותי ולדמן, "אבל היה אפשר לדבר איתו. הייתה לו טהרה. הוא תמיד שקל את דבריו, נזהר לא לפגוע ולא לדבר רע. בחנוכה הוא היה בבית אחרי אשפוז, והיו כאן רבים מהמשפחה. חשבו שהוא מנמנם, ודיברו בינתיים על הממשלה. ואז הבת שלי ביקשה: אבא, אולי תגיד לנו משהו על חנוכה? התשובה שלו הייתה: 'קודם כול תפסיקו לדבר רע'. הוא לא אהב את הממשלה, אבל לא רצה שידברו רע".
"אבא אמר בלי הפסקה: חייבים לשבת לדבר יחד, בכל הקשר, ולא לפסול", מוסיף יאיר ולדמן על דברי אמו. "הוא כאב מאוד את הפסילות. בשבועיים האחרונים לחייו, כשהרגיש כנראה שהוא לקראת הסוף, הוא דיבר על משהו שמופיע בספר 'ריש מילין' של הרב קוק. הוא אמר שהאותיות ר' ות' לא נותנות לשלום של הש' לבוא לידי ביטוי, וחוסמות אותה. כששאלו אותו איך מסירים את החסימות, הוא אמר 'צריכים לחשוב'. לאורך כל השבוע האחרון הוא דיבר על הצורך להוריד אלינו את האור, להסיר את החסימות ולהתחבר".
בימי השבעה שמעו בני המשפחה סיפורים רבים על אודות האב והסב. רותי בוחרת לשתף אותנו באחד מהם: "אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית־ארבע, סיפר לנו שכילד בן שבע הוא עלה פעם לשיר 'אנעים זמירות' בבית הכנסת, אבל התרגש ולא הצליח להוציא את המילים מפיו. הציבור התחיל לשיר יחד את הפיוט, ואליהו חזר למקום שלו בדמעות. בעלי ראה את זה, החזיר אותו לעמוד התפילה, השתיק את הציבור ועודד את הילד לשיר. זה סיפור קטן אבל מדהים, שממחיש כמה הוא אהב אנשים, וראה אנשים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
