עושים את המוות: כך הפכה נתיחת הגופות לקרב בין זק"א למשטרה

פרנסואה אבוטבול, ראש ארגון פשע ובעל רשת המסעדות "בת האיכר", עצר בשעת לילה מאוחרת בתחנת הדלק ליד מחלף חבצלת בכביש החוף. חודשים ספורים לפני כן, בתחילת שנת 2011, הוא שוחרר מהכלא בתום מאסר בגין עבירות אלימות. כשהתיר את חגורת הבטיחות, עדיין לא הבחין באופנוען שהתקרב אליו במהירות ועצר מול חלונו. רוכב האופנוע, קסדה שחורה לראשו, שלף כלי נשק וירה כדור ועוד כדור ועוד אחד, במשך עשר שניות. המאבטח שישב לצד אבוטבול נפגע מרסיסים, ולא הספיק לבלום את האקדוחן האלמוני. בבית החולים לניאדו שבנתניה הסמוכה קבעו את מותו של אבוטבול.

היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובין־לאומית (יאחב"ל) קיימה כבר באותו לילה הערכת מצב בעקבות החיסול. בין השאר הוחלט להורות על נתיחה מלאה של גופת העבריין. כמה מעורכי הדין הפליליים הבכירים בישראל נשכרו מטעם משפחת אבוטבול ומטעם בעלי עניין אחרים כדי להתייצב בבית המשפט ולהתנגד לקיום הנתיחה, אולי במטרה לעכב את החקירה. כשנראה שטענות הפרקליטים אינן משכנעות את בית המשפט, החליטה המשפחה לשלוף מהשרוול קלף חריג: ארגון זק"א. קרוביו של הנרצח התקשרו אל מנהל המחלקה המשפטית של הארגון, מיכאל גוטווין, וביקשו שיסייע להם למנוע את הנתיחה.

"אמרתי לשופטת שגם אני לא רוצה שרוצח יסתובב חופשי במקום לשבת מאחורי סורגים, אבל במסגרת האיזונים צריך להתחשב בכבוד המת", מספר לנו גוטווין בריאיון בביתו ברמת־גן. "הצעתי לעשות צילום רנטגן. אם יימצא קליע בגופה, לא נתנגד לנתיחה נקודתית. אם אין קליע – לשחרר לקבורה. בשביל חקירה פלילית צריכים להוציא את הקליע ולאבחן את מקום החדירה, לא מעניין מצב הלב. אדם ירוי כנראה לא מת מהתקף לב, כך שאין סיבה לנתיחה מלאה".

השופטת השתכנעה, אך הפרקליטות ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון. לאחר דין ודברים עם עו"ד דרור שוסהיים, יו"ר המחלקה המשפטית של זק"א, הגיעו שני הצדדים להסכמה שייתרה את הדיון, למורת רוחה של המשטרה.

מתנדבי ארגון זק"א – ראשי תיבות של "זיהוי קורבנות אסון" – מוכרים יותר כמי שעוטים וסט כתום זרחני ופועלים באתרי תאונות דרכים, פיגועי תופת וזירות חירום אחרות, במטרה להביא את הגופות ואת השרידים לקבר ישראל. בשל פעילותו זו זוכה הארגון לאהדה רבה בקרב הציבור, כמעט כמו זו של צה"ל. אלא שבזק"א יש גם מתנדבים עוטי חליפות וגלימות משפטנים, שפועלים במסגרת תחום עשייה נוסף. בשני העשורים האחרונים מחזיק הארגון מחלקה משפטית, שמטרתה למנוע מהמשטרה לערוך נתיחה שלאחר המוות בגופות במסגרת חקירה פלילית.

בזק"א מגדירים את הפעילות הזו "שמירה על כבוד המת", אך היא מעוררת שאלות חוקיות, מוסריות ואתיות לא פשוטות. כל נתיחת גופה נועדה להשגת מידע מסוים, שעשוי להיות חיוני. לא תמיד מדובר על פענוח פשע: גם במקרי מוות שלא היה מעורב בהם כל מעשה פלילי, הנתיחה עשויה ללמד על נסיבות האירוע, וכך להציל חיי אדם בעתיד. בעייתיות נוספת מתעוררת בגלל התפקיד הכפול שממלאים אנשי זק"א, לפעמים באותה זירה עצמה: מצד אחד הם מבצעים עבור הרשויות את המלאכה הקשה מכולן, ומצד שני הם מנהלים מאבק נגד גורמים רשמיים של המדינה האחראים על הטיפול בגופות.

כשאני שואל את גוטווין האם לא היו מקרים של ספק, אירועים שבהם חשב לעצמו האם ייתכן שבגללו עבריין ניצל, הוא משיב: "לא היו. אני ישן טוב בלילה. אני לא מגן על עבריינים אלא על כבוד המת. ב־90 אחוז מהמקרים שמגיעים אלינו, אפשר ממש לצחוק על מה שהמשטרה מתעסקת בו. יש כל כך הרבה אירועים שהשוטרים מחליטים לא לחקור, אבל כשהם רואים גופה זה מבהיל אותם. היה לנו מקרה של אדם שלא הרגיש טוב, אז אשתו הביאה לו תרופה. בלילה הוא עבר פעמיים אירוע מוחי, ומת. כשהשוטרים באו, האישה אמרה להם שהיא חושבת שהוא מת בגללה. מיד הם נדלקו וביקשו נתיחה. למה? רק כי היא אמרה שזה נגרם מהתרופה? אני מבין את צורך המשטרה לכסות את עצמה, אבל זה לא יכול להיות על חשבון כבוד המת. אנחנו חיים במדינה נאורה וחופשית, ולא ייתכן שכאשר המשפחה רוצה לקבור את יקירה, לא מאפשרים לה. על הדברים האלה אני לא ישן בלילה".

"היה לנו מקרה של אדם שלא הרגיש טוב, אז אשתו הביאה לו תרופה. בלילה הוא עבר פעמיים אירוע מוחי, ומת. כשהשוטרים באו, האישה אמרה להם שהיא חושבת שזה בגללה. מיד הם ביקשו נתיחה. למה? אני מבין את צורך המשטרה לכסות את עצמה, אבל זה לא יכול להיות על חשבון כבוד המת"

מול משטרת אוקראינה

אם כל עורכי הדין שמפעילה המחלקה המשפטית של זק"א היו עובדים בה במשרה מלאה, היא הייתה ממשרדי הפרקליטים הגדולים בישראל: 57 עורכי דין פליליים משרתים אותה ומביאים הישגים משמעותיים במניעת נתיחות. "בכל יום יש אירוע שאני מטפל בו, ולפעמים כמה אירועים. תכפיל במספר הימים בשנה", אומר גוטווין. לעזרת המחלקה מתייצבים גם גורמים פוליטיים, כולל חברי כנסת ושרי ממשלה.

באתר זק"א נכתב ש"מטרת המחלקה היא לסייע למשפחות בשעתן הקשה, במקרים בהם נדרשת פעילות משפטית כדי למנוע נתיחה פתולוגית של נפטר ופגיעה בכבוד המת, ובזירוז הלוויה על ידי קיצור ההליכים הבירוקרטיים". לדברי גוטווין, את המחלקה ייסדו "שני לוחמים גדולים נגד ניתוחי מתים". האחד הוא הרב נחום הכהן קוק (נכד אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק), שהיה רב שכונת תל־גנים ברמת־גן ורב בית החולים בילינסון, ונפטר ב־2010. האחר הוא הרב מרדכי וייכלנדר, חבר ועד רבני זק"א ומנהל תלמוד תורה סלונים, שנפטר ב־2016. "בעצמי ליוויתי את הרב קוק במשך 15 שנה, הלכתי איתו לכל בתי המשפט כדי להגיש התנגדויות לנתיחות. היינו נוסעים מאילת ועד מטולה, חורשים את הארץ. באחת הפעמים נערך דיון בפני נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק. הוא הכיר את הפעילות שלנו, ואמר שהוא סומך על הרב קוק יותר מאשר על הפרופסורים".

מייסד נוסף היה עו"ד יעקב נאמן, שנפטר בינואר 2017. "בתחילת שנות התשעים עשינו אצל נאמן טקס פתיחה. הוא ממש ייסד את זה, אבל לא עמד בראש". בשנות האלפיים כבר פעלו במחלקה כמה עשרות עורכי דין, בין השאר בהנחייתו של נאמן. "זק"א הוא גוף שחרת על דגלו את רוח ההתנדבות", אומר גוטווין, "ולכן כלל עורכי הדין במחלקה מייצגים בהתנדבות. כיום יש לנו כוח משפטי אדיר".

המחלקה המשפטית עובדת מסביב לשעון, ולא נותנת לגוטווין רגע של מנוחה. שיחתנו נקטעת שוב ושוב, כשהוא נאלץ לענות לטלפון הנייד שלו. "אני מתנצל, יש לנו גופה של תינוקת באומן שהאוקראינים רוצים לנתח", הוא אומר וקם מכיסאו. בשובו הוא מספר שבני משפחה מישראל ששהו בשבת סמוך לקבר רבי נחמן מברסלב, גילו לפתע את בתם הפעוטה ללא רוח חיים. המשטרה האוקראינית לקחה את הגופה וביקשה לערוך נתיחה. בעקבות התערבותה של המחלקה, ובסיוע שר הפנים אריה דרעי ושגריר ישראל באוקראינה אלי בלוצרקובסקי, הגופה שוחררה.

גם סגן שר הבריאות יעקב ליצמן תומך בפעילות המחלקה. ביולי שעבר הוא דרש מהנהלת בתי המשפט להכיר בעורכי הדין של זק"א כבעלי עניין בדיונים הנוגעים לכבוד המת ולנתיחה שלאחר המוות. יו"ר זק"א יהודה משי־זהב הוא שביקש ממנו להתערב בנושא, בעקבות כמה מקרים שבהם שופטים סירבו לשמוע את נציגי הארגון, בטענה שאינם בעלי זכות עמידה.

אז כיצד נכנסת המחלקה לפעולה? "כאשר המשטרה מעוניינת לחקור מקרה מוות מתוך חשש ל'התערבות פלילית', היא מודיעה על רצונה לערוך נתיחה פתולוגית", מסביר גוטווין. "בשפה המשפטית זה נקרא חס"מ, חקירת סיבת מוות. למשפחה יש זכות להתנגד לנתיחה. כל פנייה מטעם משפחה מגיעה אליי, ואני מנווט אותה לעורך הדין המתאים. רוב המקרים שמגיעים לטיפולנו נפתרים בשיח מול המשטרה או המכון לרפואה משפטית, ואנחנו סוגרים את זה בינינו. כשהם לא מקבלים את עמדתנו אנחנו מגישים התנגדות לבית המשפט. זה קורה פעם, פעמיים או שלוש בחודש".

גוטווין מספר למשל על מקרה מוות של תינוקת במהלך חופשה משפחתית במושב בדרום הארץ. "המשטרה ביקשה לעשות בדיקת סי־טי. המשפחה פנתה אליי, והתנגדנו לבדיקה".

זו בדיקה ללא פגיעה בגופה, וכל מטרתה מן הסתם לוודא שההורים לא גרמו למותה ברשלנות. מדוע להתנגד?
"כי זה נראה כמו מוות בעריסה, והשוטרים רק רצו לשלול חשד לפלילים. תבין, פענוח סריקת סי־טי לוקח שעות, ובמכון לרפואה משפטית זה לוקח כמה ימים. זו הלנת המת. ביקשנו שיעשו את הבדיקה בבית החולים ברזילי, כדי שההליך יהיה מהיר. המשטרה הסכימה, אבל הפרקליטות התעקשה על המכון לרפואה משפטית. שוב נאלצנו להפעיל קשרים ופנינו לכמה חברי כנסת לעזרה. סגן שר האוצר ח"כ איציק כהן דיבר עם הפרקליטות, והם השתכנעו ושחררו את הגופה".

בכל מקרה תתנגד לנתיחה?
"הרב שמואל וואזנר, שהיה מפוסקי הדור, אמר לי אישית שההלכה בשולחן ערוך היא שאסור להשאיר רוצח חופשי. אסור שהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח. אני האחרון שירצה לשבש חקירה או לאפשר לרוצח לברוח. כבר היו מקרים של משפחות שפנו אליי בתיקי רצח, ואמרתי להן: יש פה רוצח שעלול לחמוק, וחייבים נתיחה. אם יש מקרה מוות שיד אדם גרמה, היא צריכה לעמוד לדין – בתנאי שיש ראיות להתערבות של יד כזו".

נו, כדי להבין אם יש "התערבות" צריך לחקור, ואתם מתנגדים לאיסוף ראיות.
"לא בכל מוות יש בזירה ראיות להתערבות, וכשאין ראיות – אין סיבה לחקירה מאולצת שתביא לפגיעה בכבוד המת. נניח שאדם ספג שמונה דקירות, ורוצים לדעת ממה בדיוק הוא מת, באיזו זווית הייתה הסכין, מאיזה סוג וכולי, הכול כדי להרשיע – במקרה כזה אני אומר למשפחה שאין מנוס, צריך לחתום על נתיחה נקודתית".

במקרים רבים, טוען גוטווין, אפשר להסתפק בנתיחה חלקית, ואין צורך בנוהל המלא של "נתיחה לאחר המוות", שבוחנת את הגופה מכל ההיבטים. "אם הנרצח הוא בן 30, לא צריך לבדוק ריאות וכליות. צריך לפתוח את חלל הבטן, לאבחן את הפגיעה הקטלנית, וזהו. קורה שאני אומר למשפחה לחתום על נתיחה נקודתית, ואז בא שוטר שרוצה נתיחה מלאה. במקרים כאלה אני מגיע לבית משפט השלום, שבדרך כלל סומך על המשטרה ומאשר מה שהיא מבקשת, ואני לא מוותר ומגיע עד לעליון, שם היחס הוא אחר.

"ברוך השם שיש שופטים בירושלים. אני משבח ומרומם את בית המשפט העליון בעניין הזה. העתירות שאנחנו מגישים אליהם על ידי עו"ד שוסהיים נענות בפחות מ־24 שעות, ולעיתים יש דיון גם בתוך ארבע שעות. הסיבה לכך היא שכבוד המת חשוב מאוד לבג"ץ, וזה ייאמר לשבחם".

ניצחונות חלקיים

לא תמיד שופטי בית המשפט העליון מקבלים את עמדת זק"א בדיון. לפני כחודש, לדוגמה, הגיע לידי גוטווין המקרה הקשה של תינוק שטבע בג'קוזי בבית מלון באשדוד. לפי גרסת האם, בזמן שבעלה ישן היא נכנסה עם התינוק להתרחץ, והוא נשמט מידה, בלע מים, נחנק ומת. האב לעומת זאת סיפר כי ישן בחדר המלון והתעורר כשאמה של רעייתו דפקה על הדלת. אשתו באותו זמן הייתה לצידו בחדר, והם הבחינו בחסרונו של התינוק והחלו לחפש אותו. כעבור רגעים אחדים מצאו אותו צף במים כשפניו כלפי מטה. השניים ניסו לבצע החייאה והזעיקו את כוחות ההצלה, אך זה כבר היה מאוחר מדי. מכיוון שלפי הגרסה הזו האם שהתה בחדר ולא עם התינוק בג'קוזי, בפרקליטות האמינו שיש סבירות גבוהה שהיא המיתה את בנה, או לכל הפחות לא פעלה להצילו.

כדי לברר עד תום את סיבת המוות דרשה המשטרה לערוך נתיחה בגופת התינוק. המשפחה, בסיוע המחלקה המשפטית של זק"א, התנגדה לכך וביקשה להסתפק בבדיקת MRI. בית משפט השלום באשקלון קיבל את עמדת המשטרה והפרקליטות, וזק"א שלחה את עורכי הדין משה אלמליח ואיתמר בן־גביר לערער בשם המשפחה לבית המשפט העליון. הטענה העיקרית הייתה שבידי המשטרה ראיות למכביר באשר לסיבת המוות, ולכן אין צורך לפגוע בגופת התינוק ולהלינה. "הפסיקה הישראלית קבעה לא אחת שהזכות לכבוד עומדת לאדם גם לאחר מותו (…) נקבע כי כבוד האדם שבחוק היסוד כבוד האדם וחירותו פורש עצמו גם על כבוד המת", נכתב בערעור. עו"ד אלמליח הציע לערוך בדיקת דימות לא פולשנית: "ניתוח שלאחר המוות הוא מצב בלתי הפיך, וברור לנו שסיבת המוות ידועה למשטרה. יש להצטער שהמשטרה מתעלמת מרגשות הציבור וכבוד הנפטר, ומבקשת לפגוע בתינוק".

שופטי העליון דחו את הערעור. עם זאת, הם הורו לערוך את הנתיחה בהדרגתיות, לפי הצורך בלבד, ובנוכחות רופא מטעם המשפחה. הם אף הדגישו כי נתנו את דעתם לטענות השמירה על כבוד המת. הנתיחה התקיימה, ולפני שבועיים הוגש נגד האם כתב אישום המפרט כיצד הטביעה בכוונת מכוון את התינוק.

גוטווין מודה שבמקרה הזה, הסתירות בגרסאות ההורים הכריחו נתיחה שתקבע את הראיות הפיזיות, ולכן היה לו ברור שהמשפחה תפסיד בבית המשפט. אבל ככלל, הוא מותח ביקורת תקיפה על הגישה של חוקרי משטרת ישראל, וטוען כי ידם קלה על סכין הניתוחים. "קצין משטרה אמר לי, 'כשיש לי חקירת מוות אני רוצה את מרב הראיות, לא רואה ימין ושמאל'", אומר גוטווין.

לטענתו, לא פעם קורה שהמשטרה דורשת נתיחה ללא כל סיבה. "אחד הדיונים בשבוע שעבר עצבן אותי מאוד מבחינת כבוד האדם וכבוד המת: אדם נמשה מהמים בחוף הים ליד ראשון־לציון, מצאו אותו ללא רוח חיים. ביום רביעי עשו לו סי־טי במכון לרפואה משפטית, ונתנו חוות דעת שאומרת שאין יד נוספת, והמוות אופייני לטביעה. המשטרה אמרה: עוד מעט נשחרר. בירוקרטיה שלמה, המשפחה נכנסה ללחץ, ומישהו התפרץ על קצין משטרה. אדם שמתו מוטל לפניו, אי אפשר להאשים אותו. ופתאום השוטר אומר: אנחנו רוצים נתיחה, בואו לבית המשפט.

"הגיעו למחרת לבית משפט השלום, והתברר שהמשטרה בכלל לא פתחה תיק. רק ב־12 התחיל הדיון. עורכת הדין שלנו ביקשה מהשופט להורות למשטרה להביא מכתב מגורם מוסמך של המכון לרפואה משפטית, שיסביר מה הנתיחה תיתן יותר ממה שאנחנו יודעים. השופט אמר: צאו להפסקה ותביאו מכתב, כי אני באמת לא מבין מדוע יש בזה צורך. כך זה נגרר עד חמש וחצי אחר הצהריים. לא קברו ביום שלפני, עובר יום שלם וכבר שקיעה אז שוב לא קוברים. אדם שבסך הכול טבע בים, מה המשפחה שלו רצתה כבר, לשבת שבעה? זו בירוקרטיית מוות שרומסת זכויות אדם. המכון אמר שהוא לא תומך בנתיחה, ומובן שהשופט שחרר את הגופה מיד".

מסירות או רשלנות

מנגד, רופאים מותחים ביקורת על זק"א וטוענים כי המחלקה המשפטית מונעת חקירות הכרחיות, בפרט במקרים שנראים על פניהם כמו "מוות בעריסה". רופאת הילדים ד"ר ענבר הרטמן ערכה בשנת 2011 בבית החולים אסף הרופא מחקר שבחן את תופעת המוות בעריסה, והגיעה למסקנות מטלטלות: כ־30 אחוז ממקרי המוות של תינוקות בישראל, כך לפי הרטמן, אינם מוות טבעי, אלא נגרמים כתוצאה מהתנהלות ההורים. במילים אחרות, מקרי מוות רבים שנבעו מהתרשלות של ההורים או מטיפול לא מתאים – שלא לדבר על פגיעה ישירה בפעוט – מדווחים כ"מוות בעריסה" וכך שום חקירה פלילית אינה נפתחת. לפי המחקר, מדובר ב־8 עד 16 מקרים בשנה. ד"ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, מסר בעבר נתון גבוה אף יותר: להערכתו, ב־40 אחוז ממקרי המוות בעריסה יש סיבה חיצונית למות התינוק.

"בישראל יש בעיה קשה בכל מה שקשור לחקירת מוות פתאומי של תינוקות", אומרת ד"ר ענת שץ, יו"ר עמותת "עתיד" לחקר ולמניעה של מוות פתאומי בתינוקות, יו"ר הוועדה לחינוך לבריאות של ארגון עולמי העוסק באותו תחום, ומנתחת אף־אוזן־גרון בכירה במרפאת נשימה־שינה לילדים בבית החולים שערי צדק. "חקירה צריכה לכלול את פרטי זירת האירוע שבו נמצא התינוק כשהוא מת: סביבת השינה, טמפרטורת החדר, התנוחה, דרכי האוויר וכדומה. בהמשך יש לבדוק מבחינה רפואית אם יש הסבר למוות, וזאת באמצעות בדיקה חיצונית, בדיקות דם ונוזלי גוף ועריכת הדמיה. אם באחת הבדיקות הללו רואים ממצא שיכול להסביר את המוות, מסתפקים בכך. אם עדיין אין הסבר, יש להמשיך לנתיחה.

"כשחוקרים היטב את זירת האירוע, מוצאים לעיתים סימנים למוות בתאונה כתוצאה מחנק. גם את זה כדאי לדעת, כדי להזהיר ולמנוע הישנות מקרים כאלה. הנתיחה חשובה גם לבריאות המשפחה: במקרה שמתגלה חיידק או דלקת קרום המוח, שאר בני המשפחה חייבים להיבדק. כך שבדיקת הגופה עשויה לחסוך פגיעה בנפש, וכמובן גילוי מקרי רשלנות הורית יביא להסקת מסקנות ולמניעת מקרים דומים בעתיד. כל אלה הם הצלת חיים".

כיצד מקובל במדינות אחרות לחקור מקרים של תמותת תינוקות?
"בארה"ב, בכל מקרה כזה מגיע חוקר מיוחד, שמתעד את הזירה ויורד לפרטים. הוא אוסף את כל הנתונים בשטח בזמן אמת, גם כדי לשלול חשד לפלילים, אבל לא רק מהסיבה הזו. לפעמים מצב השמיכה, למשל, יכול להסביר חנק. מתעדים את כל גורמי הסיכון בסביבת התינוק, והנתונים הללו, יחד עם בדיקה של הגופה עצמה, עשויים לתת תשובה לגבי סיבת המוות. היום משתמשים בשלב הראשון בבדיקות קלות ומהירות שאינן פוגעות בגופה, ולא הולכים מיד לנתיחה. הכול נעשה לפי פרוטוקול חקירה שמקובל ברוב מדינות המערב, ובישראל לא".

בזק"א טוענים שבסופו של דבר זו שאלה של איזון ערכים. אם אין חשש ממשי לפלילים, אין שום צורך לעכב קבורה. בעיניהם, חשוב יותר למנוע את "הלנת המת" מאשר לערוך בדיקות שישללו חשדות קלושים.
"נתיחה היא השלב האחרון. לפני כן, כפי שהסברתי, יש שלבי חקירה נוספים ויש בדיקות שאינן חודרניות, ואינן מעכבות את הקבורה באופן משמעותי. אם היבטים מסוימים לא נבדקים על ידי המשטרה שמגיעה לזירה, קשה ללמוד כיצד להימנע ממקרים כאלה בעתיד. האיזון הנכון הוא להבין שבדיקה משמעותה הצלת חיים".

גוטווין לעומת זאת טוען שהבירוקרטיה של חקירות המוות פולשת גם למקרים שבהם אין כל ספק בעובדות, פשוט מתוך אינרציה של התנהלות המערכת. "בשבוע שעבר היה מקרה של תינוק מתל־אביב, שסבל מגודש בַּריאות", הוא מספר. "אמא שלו התקשרה לקופת החולים ושאלה לאן לפנות ומה לעשות, ואמרו לה שיחזרו אליה עוד 45 דקות כי אין כרגע רופא. היא בינתיים הספיקה לתת לתינוק לאכול, וראתה שהוא נחנק בגלל הגודש. מיד היא התקשרה למד"א, והם נתנו לה בטלפון הנחיות להחייאה, אבל זה לא עזר. אמא שתינוק בן חודשיים הולך לה בידיים, אין לתאר את הצער.

"ואז באה המשטרה, וגוררת את המשפחה לבית המשפט כאילו מדובר באחרוני העבריינים. אני ליוויתי אותם בדיון, ייצגתי אותם כגוף בעל עניין. אמרתי לשופטת: 'אני רוצה להבין במה התרשלו פה ההורים, איפה יש יסוד סביר למוות בשל עבירה? הם עשו הכול כדי להציל אותו. הייתה לו דלקת ריאות, ותינוקות מתים מזה, מה לעשות'. השופטת ביקשה המלצה מהמכון לרפואה משפטית. יצאנו להפסקה, וכשחזרנו נציג המשטרה אמר שאם המשפחה מתנגדת לנתיחה, הוא לא ילך איתה ראש בראש. מה זה בדיוק אומר? הרי אם צריך נתיחה אז צריך, ואם לא צריך אז לא. מכאן אתה מבין שמשהו בהתנהלות לא נכון".

ענת שץ, העמותה הישראלית לחקר ומניעת מוות פתאומי בתינוקות: "בארה"ב, בכל מקרה מוות כזה מגיע חוקר מיוחד, ולא רק כדי לשלול חשד לפלילים: מתעדים את כל גורמי הסיכון בסביבת התינוק, והנתונים הללו, יחד עם בדיקה של התינוק עצמו, יכולים לתת תשובה לגבי סיבת המוות. המשמעות היא הצלת חיים"

כיבוי שרפות

במחלקה המשפטית של זק"א פועלים לא רק כדי למנוע נתיחות, אלא גם כדי לוודא שגופות יהודים יגיעו לקבר ישראל: בדרכים משפטיות סבוכות נלחמים אנשי הארגון נגד פרקטיקה של שרפת גופות, הקיימת בארץ באופן מצומצם. אחד המאבקים המתוקשרים שלהם היה נגד שרפת גופתה של הטרנסג'נדרית מאי פלג, שב־2015 שמה קץ לחייה. פלג, בת 31 במותה, נולדה להורים חרדים אך ניתקה לחלוטין את קשריה עמם. יממה לפני התאבדותה היא הפקידה בידי עו"ד יוסי וולפסון צוואה שבה ביקשה כי גופתה תישרף והאפר יפוזר בים. חלק קטן ממנו היא הורתה לטמון באדמה, יחד עם עץ שיישתל לזכרה. פלג אף העבירה תשלום מראש לחברת "עלי שלכת", הנותנת את השירות של שרפה ופיזור האפר.

לאחר ההתאבדות, התקשרה אמה של פלג לגוטווין. "הם לא היו בקשר, אבל זה בשר מבשרה", הוא מספר. "האם רצתה שיהיה לה מקום לבקר, לומר תהילים. שלא יפזרו את האפר".

בינתיים פנה עו"ד וולפסון לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביקש להורות למדינה להעביר את הגופה לשרפה. "מכיוון שאין לי קשר כלל עם בני משפחה ביולוגיים, ומכיוון שחוששני שעם מותי יהיו מי שינסו לחבל בבקשתי האחרונה, אני מבקשת שתואיל להתייצב בבית המשפט להיות לי לקול", כתבה פלג בצוואתה. על אמה הביולוגית – האפוטרופוס לגופתה מבחינה משפטית – היא כתבה: "אבקש למנוע מהאישה שילדה אותי לקבל את הגופה או את האפר. במשך שנות חיי היא התעללה בי מנטלית ומילולית, בגיל צעיר שמעתי ממנה לא מעט משפטים דוגמת 'אני מצטערת שילדתי אותך'… קיים חשש סביר שבמידה שגופתי תגיע לידיה, היא תביא אותה לקבורה דתית, כאשר היהדות לא מכירה בי כאישה, על אף שעברתי ניתוח לשינוי מין. בכך יש משום ביזוי כבודי ומחיקת זהותי".

גוטווין אומר כי הוא עצמו דווקא לא היה נאבק במקרה הזה על קבורה יהודית. "כתוב בשולחן ערוך שאדם שציווה גופתו לשרפה – הוציא עצמו מישראל, ואין עניין לטפל בו", הוא מסביר. "אמרתי לאמא שלו שמאוד קשה להגן עליו. בצוואה, שהתפרסמה גם באינטרנט, הוא כותב במפורש שהוא לא רוצה להשאיר אחריו זכר. מבחינתי כאדם שומר הלכה, אין כאן עניין של כבוד המת. זה לא אני, זה שולחן ערוך. לא נלחמים על יהודי מומר".

ובכל זאת נלחמתם.
"נכון. כשאמרתי את זה האמא התייפחה בטלפון, בכי קורע לב. היא רוצה בכנות לקבור את בנה, מה אפשר לומר לה? הבנתי שבמקרה הזה אנחנו לא צריכים להיאבק למען המת וכבודו, אלא למען האדם החי, למען האמא. לאחר התייעצות הלכתית החלטנו לפעול מטעמה".

באמצעות המחלקה המשפטית של זק"א פנתה האם לבית המשפט המחוזי, וביקשה "לא לשרוף את גופתו, לא להעבירה לשום גורם המבקש לעשות כן, אלא להעביר לרשותי לצורך קבורה בקבר ישראל כדת וכדין". דין הצוואה להיפסל, כך טענה, "מכיוון שבני היה במשבר נפשי עמוק ולא יכול היה לצוות. זה כמה שנים שהוא אושפז בבתי חולים פסיכיאטריים".

אלא שהפעם כשלה זק"א בשכנוע בית המשפט. "אף שניתן להבין את רצון האם ובני המשפחה בקבורה יהודית, השאלה אינה מה הפתרון הנכון או המועדף, אלא מה רצתה המנוחה", נימק השופט ארנון דראל. "איני רואה ממש בטענת האם כי אין מקום להכיר ברצונות המנוחה לאחר מותה, וכי עם פטירתה הרצון שיש לשעות לו הוא רצון המשפחה. לטענה הזו אין בסיס במשפט הישראלי, וכיבוד רצון המת, המשוער או המפורש, מוכר כעיקרון חשוב בחקיקה ובפסיקה. הוכח קיומו של רצון חופשי ומלא מצד המנוחה לכך שגופתה תישרף ולא תיקבר".

המחלקה המשפטית של זק"א לא אמרה נואש, ועורכי הדין ערערו לבית המשפט העליון. בהרכב ישבו השופטים ענת ברון, ניל הנדל ואורי שהם. הנדל הוא חובש כיפה, מה שעורר תקוות מצד העותרים, אך פסק הדין שכתב בהסכמת עמיתיו הנחיל להם אכזבה. "גם אם כותב חוות דעת זו מחזיק בהשקפה אחרת ביחס לכבוד המת והטיפול הראוי בו, מן הניתוח שהובא לעיל עולה כי אין כל בסיס משפטי להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי", דחה השופט את הערעור. "בנימה אישית אומר כי הליך זה כולו עצב שאינו נותן מנוח, על כל מכלול נסיבותיו – החל במותה הטרגי של מאי פלג זיכרונה לברכה, וכלה בסכסוך סביב הטיפול בגופתה לאחר פטירתה. יותר משהסוגיה הרגישה שניצבה בפנינו מושכת את מוחו של המשפטן, היא מעוררת בליבו רגש אנושי היורד עד תהום. אין לי אלא לחתום את פסק הדין בהבעת השתתפות בצער המשפחה ואוהביה הרבים של המנוחה".

גוטווין מצידו אומר כי הקביעה שרצונו של אדם כבודו הינה "מצערת ועצובה". הוא מזכיר בקשה קיצונית במיוחד של אדם בצוואתו: "זה היה יהודי מגבעתיים, שכל חייו נהנה מחברתם של בעלי חיים. הוא הורה שלאחר מותו, גופתו תוגש כמאכל לחיות בר".

גם במקרה הזה נקבע שרצונו הוא כבודו?
"לא, לא. הפעם השופט אליקים רובינשטיין לא אפשר זאת. הנימוק שלו היה שמשאלת לב כזאת – בשונה למשל מהקדשת גופה למדע, שסופה קבורה – מנוגדת לתקנת הציבור ולכבוד האדם והאנושות כולה. גם מי שמעוניין למחול על כבודו שלו, אינו יכול למחול על כבוד הזולת".

האיש שעליו מדבר גוטווין, שלמה אבני, השיג מקצת מרצונו: בסופו של דבר השליך אותו בנו לים. לשם כך הוא קיבל את אישורה של הוועדה למתן היתרי הזרמה לים, שקבעה כי מר אבני אינו נחשב לפסולת. ובכל זאת, ההשלכה לים התבצעה במרחק 12 מיל ימי, או 22 ק"מ, מחופי ישראל – מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה, ומעבר למרחב הפעולה של המחלקה המשפטית של זק"א.

גוטווין: "לא בכל מוות יש בזירה ראיות להתערבות, וכשאין ראיות – אין סיבה לחקירה מאולצת שתפגע בכבוד המת. נניח שאדם ספג דקירות, ורוצים לדעת באיזו זווית הייתה הסכין וכדומה, הכול כדי להרשיע – אז אני אומר למשפחה שאין מנוס, צריך לחתום על נתיחה נקודתית. אבל לא צריך לבדוק ריאות וכליות. לאבחן את הפגיעה הקטלנית, וזהו"

השליחות לא מסתיימת בפינוי

כיצד מצליחה המחלקה המשפטית של זק"א, שאינה מוכרת במיוחד בציבור, להיות מעורבת בדיוני נתיחה רבים כל כך? "אנחנו לא פונים אל המשפחות אלא הן פונות אלינו", אומר גוטווין. "מנין הן מכירות אותנו? זה מתחיל כשהמשפחה מתקשרת לחברה קדישא לתאם את הלוויה, ושם מודיעים להם ששחרור הגופה מתעכב כי המשטרה פתחה בחקירה לבירור סיבת המוות. תמיד יש איזה חבר קרוב או רחוק ששמע על הפעילות שלנו, ומציע למשפחה לפנות אלינו. לפעמים החברים עצמם מתקשרים, ואני מסביר להם שאנחנו מטפלים אך ורק בפניות של קרובים מדרגה ראשונה. אנחנו לא מחפשים את המקרים הללו, ובטח לא כופים את עצמנו".

ובכל זאת, אנשי זק"א המגיעים לזירות אסון הם צינור נוסף שמוביל תיקים אל המחלקה המשפטית. "תפקידו של מתנדב זק"א הוא לא רק באיסוף הממצאים ועזרה בזיהוי המת, ואינו מסתיים עם פינוי הגופה מזירת האירוע", נכתב באתר הארגון. "שליחותו נמשכת בדאגה להבאתו למנוחת עולמים בשלמותו, מניעת ניוולו ופגיעה בכבוד המת בנתיחה כלשהי, המנוגדת להלכה וגורמת לייסורים גדולים למת ולחי".

גוטווין מודה שלעיתים המתנדבים יוצרים את הקשר בין המשפחה למחלקה המשפטית. "אם הם מזהים שהמשפחה בבעיה, הם בהחלט מציעים לה לפנות אלינו. גם במכון לרפואה משפטית ממליצים עלינו ככתובת. זו מדינה דמוקרטית. לפעמים שוטרים בזירה מתחילים לשאול שאלות: היו לנפטר אויבים? הוא השתמש בסמים? הם מנסים להוריד חשדות פליליים, אבל בני המשפחה לא נתקלים בשוטר בכל יום, והם נבהלים. מתנדבי זק"א הם גם אלה שמסבירים להם: זה הליך שגרתי, המשטרה מסייעת לכם להוציא רישיון קבורה ולקבוע שאין חשד לפלילים".

אין בעיה בכך שאתם ממונים מטעם המדינה על זיהוי חללים, אבל נאבקים בה בתחום הנתיחות?
"בדמוקרטיה לא חייבים להסכים עם כל דעה, אבל חייבים לכבד. ציפור נפשו של הארגון הזה היא השמירה על כבוד המת. המלחמה מתחילה כי בשביל נתיחה צריך שני תנאים: סיבת מוות לא ידועה, וסימני אלימות. רק אז יש חשד שהמוות נגרם בעבירה. אבל המשטרה, ברוב הפעמים, היא ראש קטן".

תגובת משטרת ישראל:

"ככלל, כל פניה לבית משפט בבקשה להוצאת צו המאפשר נתיחה שלאחר המוות מתבצע רק כאשר יש חשד שהמוות אינו טבעי וטובת החקירה מחייבת לבדוק את סיבת המוות. בכל בקשה להוצאת צו המאפשר נתיחה שלאחר המוות פונה המשטרה לבית המשפט שהוא הסמכות הבלעדית להורות על הוצאת הצו. מכוח סמכותו בית המשפט בוחן את הבקשה על פי חומר החקירה שהונח בפניו ועל פי צורכי החקירה תוך כדי שהוא מפקח ומבקר על בקשות המשטרה והתקדמות החקירה. ההחלטה בדבר הוצאת צו לנתיחה שלאחר המוות מתקבלת רק לאחר שיש חשד כי המוות לא נגרם באופן טבעי וזאת לאחר שנשקלה בכובד ראש ונבדקה בקפידה במדרג אישורים על ידי קצין חקירות וזאת בהתאם לצורכי החקירה והראיות בתיק.

"נציין כי  נתיחה שלאחר המוות נועדה לצורך איסוף ראיות, הגעה לחקר האמת ובמקרה של מוות כתוצאה מביצוע עבירה גם מיצוי הדין עם העבריין. נדגיש כי משטרת ישראל שומרת על כבוד המת לאורך כל ההליך וככל שצורכי החקירה מאפשרים זאת היא עומדת בקשר עם בני המשפחה הקרובים. עוד נדגיש כי במידה וקיים צורך בנתיחה, וככל שאין בכך כדי לפגוע בחקירה, מבקשת המשטרה הסכמת המשפחה לביצוע הנתיחה בטרם הפנייה לבית המשפט.

"בנוסף, בכל מקרה של צורך בנתיחה בודקת המשטרה אפשרות לבצע בדיקות שפגיעתן בכבוד המת פחותה ובמידה והן מספיקות לא תתבקש נתיחה, והכל בהתאם לשיקולים מקצועיים של טובת החקירה ותוך התחשבות מרבית בכבוד המת ורגשות המשפחה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il