בין כיפות הרים וואדיות, בעומק בקעות וברום טרשים, מול נופי יערות ולאורך קניוני מדבריות, נע ונד טוביה קושניר בראש עמוס תלתלים ובמכנסי חאקי קצרים. הוא לא קיפח אף חבל ארץ, ולא נבהל מסערות השמיים או מאלה שזימנה המדינה שבדרך. הוא פגש רועים ערבים וחקר אותם לגבי ה"זביב אל־ג'בל" – צימוקי ההרים, חצה את המכתש ושלה מאובנים, חיפש בחגווי סלע בצלי אירוסים נדירים, ואיתר בין הענפים קיני ציפורים. לבקשתו של יהושע מרגולין מהמכון הביולוגי, הוא מצא חומט חסר־עפעפיים, האכיל אותו בעש הדונג ואז אסף אותו לילקוט גדוש מציאות. מפעם לפעם נענה לפניותיהם של חוקרים ותיקים, שרצו שישיג עבורם מין זה או אחר. הם ידעו שהוא האיש למשימה – מי שהקים גינה בוטנית בכפר־יחזקאל, וכנער בבית הספר המחוזי ביגור גידל נחשים וטריטונים וסלמנדרות.
בתוך הטבע ספג קושניר רשמים, אגר נתונים, ואז העלה אותם על הדף – תפוצות הזרעים, שינויים בנוף שמשפיעים על הרעננות והפוריות של הזית, שינוי ריח שזיף הבר ביערות החרמון הגבוהים. באחד מסיוריו החורפיים, ימי נובמבר של שנת 1941, הרחיק איש הטבע הצעיר לספר המדבר, לאזור שבו הקים הורדוס מבצר גדול וארמון מפואר לבלות בו – ההרודיון. בהיסטוריה ובארכיאולוגיה ראה אומנם קושניר ערך חשוב לבניין האומה, אבל הוא נמשך אחרי פרחים וחיות, במיוחד אלה שאיש לא גילה לפניו. ושם, על אחד המדרונות הסלעיים, הציץ פרח לבנבן יפהפה היישר מהקרקע, ללא גבעול להישען עליו. את הסתוונית קושניר כבר הכיר וידע לזהות את מיניה השונים, אבל זו שלפניו התפארה בין עלי המעטפת בשערות דקות ולבנבנות. היא הייתה הסתוונית השעירה ביותר שראה. הוא לקח ממנה פרטים מעטים על בצליהם – יותר מזה נראה לו כשוד של טבע הארץ – והביא אותם למומחית הגדולה של הסתווניות, הבוטנאית בעלת השם נעמי פיינברון. הרי מדריך צמחי ארץ ישראל המפורסם שכתבו פיינברון וחבריה מהמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, אלכסנדר איג ומיכאל זהרי, ליווה את קושניר במשך שנים. אחרי שחקרה את הסתוונית שלו לעומק, אישרה פיינברון שהצעיר בן ה־18 מצא מין חדש למדע ואנדמי לאזור ספר המדבר בישראל.
קושניר המשיך לשוטט, לבדו או עם שותפים, כשהעיניים מופנות לקרקע, מחפשות לגלות עוד מינים חדשים בארץ ישראל. "בעיניים אלה שכנה אותה סקרנות המצמיחה חוקרי טבע מושלמים", כתב עליו מאוחר יותר פרופ' זהרי, שפגש אותו כנער. בשנת 1953 התפרסם המאמר הרשמי המגדיר את המין החדש וקורא אותו על שמו של קושניר, "סתוונית טוביה" (Colchicum tuviae) – אבל הוא לא זכה ליהנות מהכבוד. חמש שנים קודם לכן הוא היה בין 35 הלוחמים שיצאו מהמושבה הר־טוב לכיוון גוש עציון הנצור, ולא שבו. מחלקת הל"ה הפכה לאחד מסמלי מלחמת העצמאות, האומה איבדה את מיטב בניה, המשפחות התכנסו בכאבן העמוק, ולצד אלה איבד עולם המדע את אחד החוקרים הגדולים שהנצו בו.
עמיאל וסל: "הגענו לקברו של טוביה, ואמרתי לעצמי – שוכב כאן פנומן של צמחיית ארץ ישראל, ולצד הקבר יש לו רוזמרין רפואי, צמח שהגיע בכלל מספרד. אחרי מחשבה והתייעצויות רבות יזמנו הצבת פסלוני פרחים קטנטנים, שייבנו מחומרים עמידים ויישמרו לדורות. סתוונית טוביה היא אחד הפרחים המזוהים איתו, והחלטנו שהפסלונים יעוצבו בצורתה"
74 שנים אחרי הקרב ההוא, בטקס הממלכתי השנתי שנערך בהר הרצל בה' בשבט לזכר מחלקת הל"ה, יכלו חדי העין להבחין בשש סתווניות טוביה בגודל טבעי, מציצות בערוגה הקטנה שליד כרית קברו. הן לא צמחו מעצמן בתזמון מושלם, אלא הונחו שם במכוון אחרי שיצאו ממדפסת תלת־ממד ונצבעו ביד אומן. מאחורי היוזמה עומד ד"ר עמיאל וסל, מי שחקר בעצמו את סתווניות טוביה בעבודת המאסטר שלו. המחווה לוותה בפרויקט מימון המונים שנועד להכניס את קושניר לתודעה הישראלית, ולחלוק לו כבוד בדרך צנועה.
"כשחקרתי את הסתווניות, לא התעמקתי בדמות של טוביה", מספר וסל. "זה היה בסך הכול פרט טריוויה שקשור באובייקט המחקר שלי. רק אחרי שהתעמקתי בסיפור שלו, קלטתי שהוא ממש מאיר הר־ציון של הצמחים. הוא הגיע לכל מקום ולכל פינה, איתר מינים שאנשים סופר־רציניים חיפשו לפניו ולא מצאו. הרבגוניות שלו התבטאה גם בגילויי פרפרים וחרקים וזוחלים. במהלך התואר הראשון שלו הבחור פרסם מאמר בכתב־העת Nature. זה מטורף. אי אפשר לא לחשוב לאילו פסגות מחקריות הוא יכול היה להגיע".
פלישת שודדי האבקה
את וסל אני פוגשת ליד תחנת הדלק בכניסה למישור אדומים. זהו כבר סוף עונת הפריחה של סתוונית טוביה – סתווניות הנגב יגיעו אחריה – אבל אנחנו מנסים את מזלנו ומטפסים על הרכס בניסיון למצוא כמה פרטים אחרונים שלה. לוקח זמן לאתר אותה: היא לבנבנה ונמוכה, ולובן עלי הכותרת כבר מתחיל להשקיף ולאבד מצבעו, אבל בסוף אנחנו מוצאים פרט אחד יפה במדרון. לאט־לאט מתגלה עוד סתוונית ועוד אחת ועוד, רובן מרוכזות דווקא בשביל הסלול שפוצע את הרכס, נפלאות דרכי הטבע. וסל מראה לי את השערות הקטנטנות – שמתוך מאה מיני סתווניות, נמצאו בכמות גדולה דווקא בעלי העטיף של זו. במסגרת שאלת המחקר שלו בדק וסל השערה של מורו, פרופ' אבי שמידע, שלפיה בשערות האלה יש יתרון אבולוציוני כלשהו עבור הצמח. תחילה בדקו אם המינים הגדלים בארצות שכנות נהנים מאותה שעירות, ואז עברו לבחון את היתרון האבולוציוני. "שוק ההאבקה של פרחי הסתיו מוגבל מאוד, ולכן מי שבא – ברוך הבא. וזאת בניגוד לפרחי האביב, שבתחבולות סוגרים את עצמם בפני מאביקים מסוימים. הבעיה היא שבספר המדבר יש הרבה נמלים, והן מאביקות לא טובות. גוף הנמלים חלק, ומחקרים מראים ירידה באיכות האבקה שנוגעת בגוף שלהן. הסתווניות מעדיפות פרפרים או דבורים. הדבורה והפרפר שולחים חדק לתוך הפרח כדי לשתות את הצוף; נמלים לעומתם יצטרכו להתאמץ ולעבור בין השערות כדי להגיע אליו".
בעבודת נמלים גזזו וסל ושמידע חלק מהשערות, וראו שברגע שהמכשול הזה הוסר, הנמלים הסתערו פנימה במה שנראה כמו שוד צוף. אותו דבר עשו החוקרים גם לסתוונית הנגב, וגם במקרה שלה התברר שקיומן של שערות מקשה על הנמלים את הגישה לצוּפָנים – האיברים שמפרישים צוף.
מרגע שראינו סתוונית טוביה אחת, העיניים כבר יודעות למצוא את הבאות אחריה. "עכשיו אנחנו ממש בסוף העונה, אבל בדצמבר סתווניות טוביה נראות כאן בהמוניהן", אומר וסל. "המחלקה לבוטניקה בהר הצופים נמצאת לא רחוק מכאן, ישבו בה באותם ימים מיטב הבוטנאים של ארץ ישראל, המין הזה צמח מתחת לאף שלהם – והם פספסו אותו. פרופ' נעמי פיינברון מיפתה את הסתווניות, אבל היא לא הייתה אשת שטח, טוביה היה. את 'אירוס עוזיהו' שהיא הגדירה בשנות השבעים, התברר שהוא מצא לפניה בנגב בשנות הארבעים, והשם שונה בהתאם ל'אירוס טוביה'. הוא גילה גם את שום החורשים – מין שלישי שהוסיף למדע, בנוסף למיני צמחים שמצא באזורים שבהם לא נצפו עד אז. טוביה טיפס על מצוקים תלולים, והגיע לכל צמח נדיר שהסתתר שם".
הרעיון להנציח את דמותו של קושניר נבט לפני כמה חודשים, כשווסל לקח את חבריו לעבודה – אנשי האגף לאסטרטגיה במשרד הבינוי והשיכון – לסיור בהר הרצל. אחת לכמה זמן הוא חוזר להדריך טיולים, כמו בעברו. "הגענו לחלקת חללי הל"ה ולקברו של טוביה, ואמרתי לעצמי – שוכב כאן פנומן של צמחיית ארץ ישראל, ולצד הקבר יש לו רוזמרין רפואי, צמח שבמקור הגיע בכלל מספרד. בתי קברות צבאיים מקפידים מאוד על אחידות, ואני מתחבר לזה באופן אישי, ובכל זאת התחלתי לחשוב איך אפשר להנציח את טוביה. התייעצתי עם יודעי דבר בתחום הצמחים, ובחנו את האפשרויות לשתול צמחים מיוחדים בחלקת הקבר. הסבירו לי שלא ריאלי לשתול שם צמחיית בר; גינון של צמחי בר בערוגות בתי הקברות בישראל לא מחזיק מעמד בדרך כלל. אחרי מחשבה והתייעצויות רבות יזמנו הצבת פסלוני פרחים קטנטנים, שייבנו מחומרים עמידים ויישמרו לדורות. סתוונית טוביה היא אחד הפרחים המזוהים איתו, והחלטנו שהפסלונים יעוצבו בצורתה".
וסל יצר קשר עם מעבדה באוניברסיטה העברית העוסקת בהדפסות תלת־ממד. אליו הצטרפו גם אנשי בית ספר שדה כפר־עציון, שפועל בין השאר להנצחת סיפור הל"ה, ויחד הם בנו מיזם לזכרו של טוביה קושניר.
ביקשתם מהציבור לתרום כמה אלפי שקלים בודדים – סכום שניתן לגייס בקלות דרך עמותות או מתורמים פרטיים.
"בוודאי, קל להשיג סכום כזה, אבל הרעיון היה להעלות את המודעות לדמותו של טוביה. כשפתחתי את הפרויקט ברשת, אמא שלי אמרה שהיא תשמח לתרום את הסכום הזה ולהנציח את סבתא שלי שנפטרה לפני שנה. גם אורי קושניר, אחיו של טוביה, הציע לתרום מיד את הכסף הנדרש. אבל רצינו שאנשים יכירו את טוביה ויוקירו את המורשת של האדם החשוב הזה".
אורי קושניר : "בחג הסוכות הוא הגיע אלינו והקים סוכה. אני זוכר אותו מנגן במפוחית ושר שיר שהיה אז חדש – 'זמר לך', עם המילים 'אלף פרחים לפתע יפרחו, יכסו את עין המדבר'. גם היום כשאני שומע את השיר, אני נזכר בפגישת הפרדה ההיא. האבן שתמכה בסכך נשארה לעמוד שנים אחרי שנהרג, והעלתה עליה טחבים ירוקים, מזכרת אילמת מטוביה"
הכסף הושג ובמעבדה הודפסו כמה פרחים דמויי סתוונית, עשויים סיבי פחמן שחורים. לאחר מכן נסע וסל למושב אניעם בגולן, אל האמן רועי שנער, לצורך הצביעה. "רועי הוא האמן שצבע את הציפורים ב'שביל הציפורים' בגבעת רם. כך הגעתי אליו. הבאתי לו את הסתווניות המודפסות, והוא צבע אותן בצבע ייחודי שעמיד לפגעי מזג האוויר".
יום לפני הטקס השנתי הם התקינו וקיבעו לערוגה הקטנה את הפרחים, ואלה השתלבו בטבעיות בחלקה הצבאית האחידה. "זה מרגש בצורה בלתי רגילה, כי זו עדות להישארות הנפש, להמשך החיים שנגדעו באיבם", אומר בהתרגשות אורי קושניר. "זה תואם את הלך הרוח שביטא מפקד חטיבת הראל בתש"ח, יצחק רבין: 'המעט שאנו, החיים, יכולים לגמול לחברינו המתים, הוא הזיכרון ההולך אחריהם ואיתנו".
400 צמחים בתיק
טוביה קושניר נולד ב־12 באוקטובר של שנת 1923, בן לשמעון ואסתר, מחלוצי ההתיישבות בעמק יזרעאל וממקימי המושב כפר־יחזקאל. כבר מגיל צעיר גידל צמחים ובעלי חיים, אסף פרפרים ומיני בר של פרחים, והתגאה באוסף קקטוסים משלו. כילד יצר קשר עם מגדלי קקטוסים ובעלי משתלות באזור – קשר מַטרים לקשרים הענפים שינהל בהמשך עם מדענים ומגדלים וחובבי צמחים. השיטוטים בוואדיות וברכסים ברגליים חשופות לא הוסיפו בריאות להוריו, אבל הוא העדיף את המרחבים על פני ספסל הלימודים.
בתום לימודיו בכפר־יחזקאל המשיך טוביה הצעיר לבית הספר המחוזי בקיבוץ יגור – מעבר דרמטי מאוד בחייו. שמעון קושניר, פעיל ציוני וסופר עברי, בחר לפתוח את ספרו "בדמדומי בוקר" בתיאור כניסתו של בנו לבית הספר: "בטרם הכיר את חבריו החדשים ואת מוריו מחנכיו, שמח לנוף החדש שנגלה לעיניו מרכסי הכרמל ולנקיקיו המיוערים עצים ירוקים, שהבטיחו לו חדוות גילוי תעלומת צמחייתם. חדוות גילוי עולמות חדשים הצפונים לו בהרים רבי הוד".
טוביה היה אז בן 14, נמוך מחבריו לכיתה ומהורהר. שם ביגור התעצב כחוקר טבע רציני – הוא אסף מיני נחשים, סלמנדרות וחומטים, צד פרפרים ודבורים לאוסף, והקים גם שם גינה בוטנית שבה שתל את צמחי הבר שסחב בילקוטו מההרים. במיוחד אהב אירוסים: אירוס הסרגל, אירוס הגליל, אירוס הארגמן ויתר המינים. הוא הכליא זנים וחיכה בהתרגשות לראות את תוצאות פעולתו. "כאותו נער בשילה שמע את הקול הקורא לו מעולם התעלומה של הצומח, והוא דרוך בנכונותו לעבודת הקודש", כתב אביו בספר.
בכרמל פגש בו הבוטנאי מיכאל זהרי, והתרשם מאוצר הידע ומאופיו החקרני של הנער הצעיר. הוא זימן את שמעון קושניר למשרדו, וסיפר לו על הפוטנציאל הגלום בטוביה – "אם יקנה את ההשכלה הדרושה לו, עתיד הוא להיות מחוקרי הטבע המעולים בארצנו", אמר זהרי, והציע לאב להעביר את טוביה ללימודי תיכון בבית־הכרם בירושלים. כדי לתת משנה תוקף להבחנתו, הוא פרש מכתב שנשלח אליו, בכתב היד הצפוף של הבן העילוי: "בשעת טיול בעמק יזרעאל שמתי לב למרווה יבשה. הגביעים היו נטויים כלפי מעלה ופי הגביע סגור. כשפתחתי את הגביע מצאתי בו זרעים והבנתי כי המרווה שומרת את הזרעים עד החורף, ועלה בדעתי כי אם תבוא במגע עם מים ייפתחו פיות הגביע. ותאר לך מה גדולה שמחתי כשניסיתי דבר זה ונוכחתי כי תוך רגעים מספר התרוממו הגביעים ב־90 מעלות ופי הגביע נפתח". בהמשך המכתב התלבט קושניר בפני זהרי באיזו מרווה מדובר, וצירף דוגמה שקטף מהבר.
לא נדרש הרבה כדי לשכנע את האב. האם אסתר, שכבר נפרדה מבעלה, נתנה גם היא את הסכמתה, וטוביה עבר לביתו של זהרי בירושלים. הוא השתלב שם כבן משפחה, ושמו יצא בין המורים והחברים כחוקר טבע השקוע בשרעפיו. גם בזמן השיעורים, סיפר אביו, "העסיקו את מוחו המינים והסוגים הבלתי ידועים של טחבי הכבד אשר עוד בלימודיו בבית הספר המחוזי הדריכו מנוחתו". טוביה, יספר לי אחיו, אסף מחצית מהטחבים של ארץ ישראל, ואחד מהם נקרא לימים על שמו. הוא לא הפסיק לטייל גם בימי התיכון, וחצה את הארץ לאורכה ולרוחבה בתקופה לא קלה מבחינה ביטחונית. "בשנת 1943 טוביה ערך מסע לחרמון ולהרי הלבנון. זה היה מסעו השני לשם, אחרי שבמסעו הראשון הוא נעצר על ידי שוטרים בריטים וצרפתים", מספר אורי. "הוא שב עם 400 מיני צמחים בתיקו. פרופ' אבי שמידע אומר שהיו שלושה שייסדו את הידע על צמחיית החרמון – אהרן אהרנסון, נח נפתולסקי וטוביה קושניר".
בתום לימודיו שב קושניר לשנת שירות של עבודה חקלאית ואימוני נשק בכפר־יחזקאל, שנה שהייתה פורייה מאוד עבור מחקריו ותגליותיו; בין היתר זיהה שלושה מיני כרכומים שלא היו ידועים בישראל. על הקדחת שתקפה אותו התגבר, יש אומרים בזכות אהבתו לאביבה גינזבורג – מי שלימים תהיה אשתו, ולאחר מותו תנהל את עיזבונו ותקים בית חדש עם הסופר חיים הזז. את רשמי טיוליו וקורותיו היה קושניר כותב לאהובתו בשפתו הפיוטית: "הלילה הוא ליל נפלא. לילה הקורא ממש ומעיר את האהבה. הירח המלא עולה בשמיים וקורי עננים מכסיפים באורו מהרי גלעד החולמים. כה רחב הליל וכה רחבה היא האהבה". בלשונו העשירה השתמש גם לתיאור הנוף והטבע שסבבו אותו – "כל המראה האדיר המתגלה מעברים הוא כה רחב ונפלא שקשה להכילו, להאמין שהוא מציאותי, בייחוד מאחר שבלב הצופה קיימת הרגשת העליונות על כל הסובב, כי עליון הוא מעל לכל תמונות קסמים אלו הנראות כעין חלום דמיוני המופיע למטה עלי אדמות", כתב במהלך טיול לאזור החרמון.
"בנוסף לתרומה האדירה שלו לחקר החי והצומח, אני חושב שהייתה בו בטוביה יכולת נדירה של תיאור וכושר ביטוי, שנבעו מנפש של חוקר שהוא גם משורר", אומר אחיו. לא בכדי כתב גרשון שופמן, חתן פרס ישראל לספרות, במאמר שהתפרסם בעיתון דבר כמה שנים אחר מותו של קושניר: "טוביה קושניר לפי שורש נשמתו משורר היה. משורר הוגה, מכאן בולמוס החיקור אשר לו, חיקור והסתכלות עד לאין שיעור בממלכות החי והצומח וכו'. לא מדע לשם מדע, אלא השתאות עליונה לכוחות הטבע הכמוסים היא שהניעתהו לעסוק במה שעסק והוא עוד נער כמעט".
אורי קושניר: "טוביה וחבריו הסבירו לקצין הבריטי שבאו לשכם לחפש את אירוס השומרון, והוא לא האמין להם. טוביה ענה לו על השאלות, כתב לו את כל שמות מיני האירוסים בלטינית – אבל שום דבר לא עזר. עד שבסופו של עניין נכנס המפקח הראשי של המחוז ואמר שהוא מאמין להם, כי שנה קודם לכן חוקר בריטי הראה לו את האירוס הזה"
השראה לנעמי שמר
ב־1945 התחיל קושניר בשמחה את לימודיו במחלקה לביולוגיה של האוניברסיטה בהר הצופים, ושכר לו חדר קטן בעיסאוויה. שנה אחר כך התחתן עם אביבה, בטקס צנוע שהתקיים בבית דודתה על הר הכרמל. "השניים היו כזוג נשרים שהגיעו לפסגת הר ומשם הם מתנשאים לדאייתם הרחוקה", כתב עליהם האב שמעון. אביבה הצטרפה לטוביה למגורי החדר בכפר הערבי, והוא היה מאושר – ולא רק מהחיים לצד אהובתו: סוף־סוף חסה בצל המפעל האקדמי באופן רשמי, ונהנה משירותיו. הוא קיבל חלקת אדמה בת כמה דונמים בהר הצופים, ושתל ב־43 ערוגות את כל פקעותיו ובצליו. "האירוסים, שהיו אהובים ביותר על נפשו, שרדו גם עד אחרי מלחמת ששת הימים", מספר אורי. "אבינו זכרו לברכה עלה עוד לפני כן להר הצופים, שהוחזק אז במשמרות, וראה את כל 43 הערוגות בפריחתן. על רקע זה הוא כתב את הספר 'האיריסים עודם פורחים', שהיו לו הדים עצומים. אחרי קריאת הספר נעמי שמר כתבה לו מכתב נרגש. משם היא קיבלה השראה לשורה 'טוביה מגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים', בשיר 'בכל שנה בסתיו גיורא'".
המחלקה לבוטניקה, ששמחה על האוסף שבנה קושניר, הוסיפה לו עוד ארבע לירות לתקציב. הוא השתמש בהן כדי לרכוש ספרים, כמו ספר אנגלי להגדרת טחבי אנגליה שהועיל לו באוסף הטחבים שלו. מה שכן, באוסף האירוסים היה חסר לו פרט אחד, אירוס השומרון – שהיעדרו הציק לטוביה מאוד, והוא לא התכוון לוותר.
"התגליות שלו לוו בסיכונים גדולים, ושום דבר לא עצר אותו", אומר אורי. "בשנת 1946 טוביה חישב מתי בדיוק צומח אירוס השומרון, ובאביב הוא הלך לחפש אותו בהר עיבל, ליד שכם. הוא לקח איתו עוד שני סטודנטים – הוא אומנם דיבר ערבית, אבל אחד מהם ידע ערבית טוב ממנו – והם נסעו באוטובוס לשכם כדי ללכת לחפש את האירוס החסר. כשירדו מהאוטובוס, ניגש אליהם קצין של הבולשת הבריטית ושאל 'מה אתם עושים פה?'. אלה היו ימי הפעולות של לח"י, וכל צעיר יהודי נחשד אז כטרוריסט. טוביה וחבריו אמרו שהם סטודנטים – והקצין הסתכל עליהם בבוז. מה פתאום סטודנטים? עמדו מולו שלושה צברים במכנסיים קצרים, שהיו רחוקים מאוד ממראה הסטודנט הבריטי. הם הסבירו שבאו לחפש את אירוס השומרון, והוא לא האמין להם.
"סיפר לי אחד השותפים לסיור, שטוביה ענה לקצין על השאלות, כתב לו את כל שמות מיני האירוסים בלטינית, אחר כך הם היו צריכים לחזור על זה בעל פה – אבל שום דבר לא עזר. הבריטים רצו להחזיר אותם לירושלים, עד שבסופו של עניין נכנס המפקח הראשי של המחוז ואמר שהוא מאמין להם, כי שנה קודם לכן חוקר בריטי הראה לו את האירוס הזה. המפקח גם הפנה אותם לאזור התפוצה, שהיה לא יותר מ־200 מ"ר. הם הצליחו לעקור כמה קני שורש ולחזור לירושלים בזמן, לפני העוצר. אם טוביה היה מחכה עוד שבוע, לא היה לו סיכוי למצוא את האירוס הזה, כי שבוע אחר כך אנשי לח"י פוצצו את בנק דיסקונט בשכם. הסיפור הזה רק מראה לך איזו נחישות ומסירות היו לו, ואיך שום דבר לא עצר בעדו".
באוניברסיטה גילה טוביה קושניר גם את נפלאות הגנטיקה. במכתב לאביו סיפר: "זה עתה סיימתי לקרוא מאמר המנתח ומסכם את בעיות הגנטיקה המודרנית (….) שנכתב בידי אחד מגדולי הגנטיקאים, הולדיין. למקרא המאמר נוכחתי כי הלכתי בדרך הנכונה. עוד לפני שידעתי על קיום סיכום זה, הוקסמתי מאותם דברים שהולדיין מביאם כדוגמא לפתיחת כיוונים חדשים בדרך המחקר הגנטי, ומהשיטות שלהן הסיכויים הרבים ביותר לפענח את מצפוני הבריאה".
"מתוך 300 מיני צמחים נדירים הנמצאים בעשביית האוניברסיטה העברית, טוביה אסף כמחצית, שזה כמובן מעורר התפעלות. המחקרים שלו תרמו תרומה אדירה לבוטניקה, אבל השם שלו בעולם המדע צמח דווקא בתחום הזואולוגיה", אומר אורי. "הוא חקר את האבולוציה של הערצב המצוי, וזו הייתה העבודה המדעית הראשונה בארץ ישראל שעסקה באבולוציה. בהבחנה המיוחדת שהייתה לו, הוא המחיש באמצעות הערצבים שהארץ הזו היא אזור גיאוגרפי המקשר בין אירופה לבין אפריקה: מצד אחד הוא מצא פה בחצבה את הטיפוס האפריקני של הערצבים, ומצד שני הוא זיהה בירושלים ובגליל את הטיפוס שישנו באירופה, בבלקן. לא לחינם המחקר זכה לפרסום ב־Nature".
אורי קושניר – בעצמו דוקטור לגנטיקה של צמחים, שהתמחה בפיתוח זנים של חיטה ועבד במכון וולקני עד פרישתו לגמלאות – נכנס קצת לעומק הגנטיקה הערצבית כדי להסביר איך אחיו הקדים את זמנו. "טוביה מצא סביב ים המלח, בבית הערבה, טיפוסי ערצבים שבגופם יש כרומוזומים מוספים הטרוכרומטיים (באופן גס, החלק הפחות פעיל בגנום – יפ"א). כבר בשנת 1947, כשעוד לא גילו את מבנה הדי־אן־איי, הוא העלה את ההשערה שהכרומוזומים הקטנים האלה לא חסרי משמעות גנטית כמו שחשבו. הוא מצא שהם יכולים להפוך פעילים יותר בתנאי סביבה קיצוניים, כחלק מהתאמה אבולוציונית. טוביה בעצם זיהה מנגנון שיוצר התמיינות מינית חדשה. כעבור חמישים שנה גילו שהערצבים האלה שהוא מצא הם אכן מינים חדשים – ערצב ים המלח וערצב טלי.
"העבודה שלו עוררה הד עצום. היא הופיעה בטקסט־בוק (ספר יסוד בתחום – יפ"א) של אבולוציה של בעלי חיים, ובטקסט־בוק אחר שנקרא 'דרכי התמיינות המינים'. שני הספרים נכתבו על ידי אחד מגדולי המדע, מייקל ג'. ד. וייט. המאמר של טוביה נחשב אבן פינה באבולוציה של הערצבים, והוא צוטט עד לא מזמן. 32 שנה אחרי פרסומו נסעתי לכנס באוסטרליה, ובאחת ההפסקות וייט חלף על פניי וראה שכתוב על הדש 'קושניר'. הוא שאל אותי – 'יש לך קשר לקושניר שעבד על המאמר ב־1947?'. הוא זכר שציטט את העבודות של טוביה".
טוביה קושניר קיבל מהאוניברסיטה חלקת אדמה בת כמה דונמים, ושתל ב־43 ערוגות את כל פקעותיו ובצליו. "האירוסים, שהיו אהובים ביותר על נפשו, שרדו גם עד אחרי מלחמת ששת הימים", מספר אחיו אורי. "אבינו זכרו לברכה עלה עוד לפני כן להר הצופים, וראה את כל 43 הערוגות בפריחתן. על רקע זה הוא כתב את הספר 'האיריסים עודם פורחים', שהיו לו הדים עצומים"
מחבר עם כוכבית
קושניר לא זכה לראות את מאמר הערצבים יוצא לאור. הגיליון הופיע באפריל 1948, כשלושה חודשים אחרי נפילתו בקרב. חלקו השני של המאמר פורסם רק כעבור ארבע שנים, בעזרתם של אביבה ושותפים נוספים שהשלימו את העבודה. שמו של טוביה מופיע כמחבר, עם כוכבית קטנה. זו מפנה לתחתית העמוד, שם הוסיף עורך כתב־העת, ג'ון הולדיין – זה שטוביה התפעל כל כך מספרו – את ההערה הבאה: "נערך לאחר מותו, על ידי אשתו וחבריו". ובסוגריים: "המחבר נהרג במהלך הקרבות האחרונים בירושלים. האובדן שנגרם לביולוגיה עקב מותו יהיה ברור לקוראי מאמר זה".
אורי, בנו של שמעון קושניר מנישואיו השניים, היה ילד בן 5 כשאנשי הפלמ"ח והחי"ש נשלחו לעבר גוש עציון המנותק ונטול האספקה. עם זאת, את הביקור האחרון של טוביה בבית הוריו הוא לא שוכח. "זה היה בחג הסוכות. אבא שלי היה סוציאליסט בן העלייה השנייה, חילוני שמרד בדת מתוך נסיבות אישיות, אבל טוביה השפיע עליו שלכבוד החג נבנה סוכה. היינו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, והוא הביא אקליפטוס והקים סוכה בכניסה לבית. אני זוכר אותו יושב בחדר האורחים, מנגן במפוחית ושר שיר שהיה אז חדש – 'זמר לך', עם המילים 'אלף פרחים לפתע יפרחו, יכסו את עין המדבר'. גם היום כשאני שומע את השיר, אני נזכר באותה פגישת פרדה. כמה חודשים אחר כך הוא כבר לא היה איתנו. האבן הגדולה שאליה נקשר הסכך נשארה לעמוד שנים אחרי שנהרג, והעלתה עליה טחבים ירוקים, מזכרת אילמת מטוביה".
נפילתם של טוביה ויתר חברי המחלקה, אומר אורי, היה "אסון כבד למשפחה, לעם שלנו, לארץ שלנו ולעולם המדע". כשעמיאל וסל הרים אליו טלפון וסיפר על מיזם פסלוני הסתוונית, האח השכול התרגש מאוד. "זו מחוות זיכרון מופלאה. וסל הוא חוקר צעיר יחסית, שנולד כאשר טוביה כבר ארבעים שנה לא היה בין החיים. מתוך שהוא קרא ולמד, ומתוך הזדהות נפשית עם דמותו של טוביה, נוצר בו רצון להנציח חוקר טבע נדיר שמסר את נפשו למען התקומה.
"ב־15 השנים האחרונות לקחתי על עצמי לשמר את זכר הל"ה, כיושב ראש ועד המשפחות, ואני חושב שטוב שהמחווה הייתה בצנעה, כראוי לטוביה. חלילה לא לעורר תחושה שמבליטים חלל אחד על פני האחרים. אני חושב שיש איזו סמליות מיסטית בכך שהסתוונית שטוביה גילה נמצאת דווקא בהרודיון – אתר שיושב בגוש עציון, האזור שלמען הצלתו נהרג טוביה עם כל חבריו בקרב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
