לא עוצרת במבוי סתום: העיתונאית שהצליחה איפה שהמשטרה נכשלה

שיחת הטלפון שקיבלה שני חזיזה באוקטובר שעבר היא חלומו של כל עיתונאי חוקר. על הקו היה אחיו של ניסים שטרית, נער חרדי שעקבותיו נעלמו בשנת 1986. "עצרו אותם", בישר האח לחזיזה. בשעות שלאחר מכן התבהרו הפרטים: המשטרה פשטה על בתי כמה מחסידיו של אליעזר ברלנד ועצרה אותם בחשד כי היו מעורבים בחטיפתו ורציחתו של ניסים שטרית, בהוראת רבם. הם ואחרים נחשדו גם באחריות לרצח נוסף, בשנת 1990. גל המעצרים הזה, ידעה חזיזה היטב, לא היה מתרחש לולא סרט ששודר שנתיים קודם לכן – שבו היא הצליחה לפצח שני תיקים שהמשטרה תייגה כבלתי מפוענחים.

"זה היה משמח מאוד, טירוף", היא מספרת לי על רגשותיה כששמעה על ההתפתחויות בפרשה. "בהתחלה זה נשמע כמו סיפור שלא ייתכן: חרדים נשלחו בידי הרב שלהם לרצוח שני אנשים? רב שהוא בעצמו נואף שלח את חסידיו לפגוע במי שנחשדו כי הם מתנהגים בפריצות? אבל הנה, הצלחנו לקשור את הקצוות".

אנו נפגשות לרגל שידורה של סדרת התעודה החדשה "פולארד" (כאן 11, החל ביום רביעי הקרוב), שחזיזה חתומה עליה כבמאית, אבל ברקע עדיין לא שככו הדי הפרשה שכיכבה בסרטה "רב הנסתר – סיפורה של קהילת שובו בנים". "התחלתי את התחקיר לפני חמש שנים, בעקבות עבירות המין שאליעזר ברלנד, מנהיג הקהילה, הואשם בהן", מספרת חזיזה. "סיפור הרצח התחיל מבחינתי באגדה אורבנית, בלי שום דבר להיאחז בו. סיפרו שמשמרות הצניעות של ברלנד רצחו לפני שנים רבות שני בני אדם. הרבה פעמים מספרים לך סיפורים שנשמעים מופרכים, ואת בודקת ורואה שבאמת אין כלום מאחוריהם. אבל כאן הייתה לי אינטואיציה שהסיפור הזה נכון. לאט־לאט עשינו כל מיני מהלכים, הפעלנו אנשים, עד שהבנתי שהסיפור אכן מבוסס. מפה כבר לא ראיתי בעיניים, אבל העבודה לא נגמרה, אלא רק התחילה. זה היה תהליך ארוך מאוד. אם אתה קושר קהילה מסוימת ואת ברלנד עצמו לשני אירועים שהסתיימו ברצח, אתה חייב להיות מדויק".

"התחקיר על הרצח התחיל מבחינתי באגדה אורבנית, בלי שום דבר להיאחז בו, אבל הייתה לי אינטואיציה שהסיפור נכון. לאט־לאט הפעלנו אנשים. זה היה תהליך ארוך מאוד. אם אתה קושר קהילה מסוימת ואת ברלנד עצמו לשני אירועים שהסתיימו ברצח, אתה חייב להיות מדויק"

בעבודתה העיתונאית הסתמכה חזיזה בין השאר על בוגרי ישיבת "שובו בנים", אנשים שמכירים את הקהילה מקרוב, חוזרים בשאלה שהיו חלק ממנה; בעזרתם הלך והתבהר הסיפור המזעזע: הנער ניסים שטרית, סיפרו לה, נפגש עם בחורות בניגוד למקובל בקהילה, ועל רקע זה הותקף והוכה בידי אנשי משמרות הצניעות. כחודשיים אחר כך הוחלט לטמון לו מלכודת: אחת מנשות החסידות יצרה איתו קשר והזמינה אותו לדירה בירושלים, ושם המתינו לו התוקפים. הוא נחטף ליער באזור בית־שמש, והוכה עד מוות. גופתו נקברה ביער, ואיש לא טרח אפילו להודיע למשפחתו שהנער לא ישוב עוד.

דרך הסיפור גילתה חזיזה שגורל דומה פקד את אבי אדרי, שעבד כאיש תחזוקה בישיבת "ויאמר יצחק" בירושלים. ב־1990 נמצאה גופתו ביער רמות כשעליה סימני אלימות קשים. כבר אז ידעו כלי התקשורת לספר שאדרי יצא אל היער בעקבות שיחת טלפון שקיבל, וכי ייתכן שהרצח קשור למשמרות הצניעות. המשטרה עצרה גבר ואישה בחשד למעורבות במעשה, אך הם שוחררו; החוקרים הגיעו למסקנה שהרוצחים אינם אנשי החסידות של ברלנד. בסרטה הצליחה חזיזה, באמצעות העדויות השונות שאספה, לקשור בין שני מקרי הרצח למשמרות הצניעות.

במהלך העבודה הגישה חזיזה לקרנות שונות בקשות מימון, אך נענתה שהתוכן מתאים לסיפור הוליוודי, ולא ליצירה דוקומנטרית. כשפנתה אל בני משפחות הנרצחים וסיפרה כי החליטה לחקור את האירועים הטרגיים, הם קיבלו אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד קיוו לגילוי האמת, מצד שני לא ששו לעסוק מחדש בנסיבות של רצח יקיריהם, שנחשדו בקשרים לא נאותים עם נערות או נשים.

כחודש לפני שידור הסרט הגיעו חזיזה ואנשי צוות ההפקה למשטרה כדי לקבל תגובה, והעבירו את כל ממצאי התחקיר. בעקבות כך נפתחה החקירה שהגיעה לשיאה עם גל המעצרים. "ישבנו במשטרה וסיפרנו הכול, העברנו את המידע שיש לנו. אחר כך גם הגעתי לדיונים, עקבתי אחרי ההתפתחויות. חשוב לי לחשוף סיפורים. המוטיבציה היא באמת לעשות צדק, בטח כשפוגשים את המשפחות ומבינים בשביל מי כל הסיפור הזה".

בעבודתה על הסרט היא נשארה דרוכה, מחשש שינסו לפגוע בה. גם כיום היא שומרת על זהירות, "אבל הקהילה למעשה כבר לא קיימת, היא התפוררה. חוץ מזה, המידע שאספתי כבר בחוץ, אין סיבה לעצור אותי עכשיו".

השידור הוביל לפתיחת התיקים מחדש, ושנתיים אחרי השלמת הסרט הגיעו המעצרים. ההישג היה מרשים, אך השמחה התגלתה כמוקדמת מדי. המשטרה הגיעה למבוי סתום בחקירת רצח אדרי, וברלנד שוחרר מהמעצר והמשיך בריצוי מאסרו בגין עבירות אחרות. שניים מהעצורים האחרים שוחררו למעצר בית, והחשוד המרכזי במעורבות ברצח נפטר בינתיים מסיבוכי הקורונה. "ברלנד למעשה קשר את עצמו לשני האירועים, אבל לא הודה ששלח את האנשים לרצוח את אדרי ושטרית", אומרת חזיזה. "לדבריו, הוא רק ביקש לפגוע בהם. אז יש הרבה אכזבה, ויש דברים שאי אפשר להתמודד איתם משפטית, ומצד שני יש עדיין מקום להיאבק. אני לא באמת שחררתי את הסיפור הזה".

ברק לא ידע

בסדרה החדשה "פולארד", שיצר עמרי אסנהיים וחזיזה ביימה יחד עם גלעד טוקטלי, שוב היא חוזרת אל שנות השמונים, אך הפעם מתמקדת בפרשה מסוג שונה לחלוטין. אם מבקשים ממנה לסכם בשתי מילים עבודה מאומצת של חודשים ארוכים ומפגשים עם עשרות מרואיינים בשתי יבשות, היא עונה "נאמנות ובגידה. זה סיפור של נאמנות ובגידה בכמה רמות. קודם כול, מדינת ישראל בוגדת בבת הברית הכי חשובה שלה: היא מפעילה מרגל על אדמת ארה"ב, כשברור לחלוטין שזה מעשה שלא ייעשה. זה גם סיפור על שאלת הנאמנות של פולארד עצמו – מה הוא יותר, אזרח אמריקני או יהודי־ציוני המחובר לישראל? ובסוף, הבגידה הכי גדולה כאן היא של מדינת ישראל בפולארד. אפשר להיות ציניים לגבי המניעים שלו, ואם היה נכון להפעיל אותו או לא, אבל בסופו של דבר זה אדם שגויס בידי ישראל, העביר לה חומרים מדהימים שסייעו לה – וברגע האמת, היא התנערה ממנו".

"לאורך הסדרה עולות שאלות – האם הלק"ם, שהפעיל את פולארד, באמת היה גוף שפעל עצמאית? רפי איתן לא שיתף אף אחד? אנשים שהיו מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות ונחשפו לחומרים – אף אחד מהם לא שאל את עצמו מאיפה המידע הזה הגיע? אנחנו חושפים בסדרה שזה לא נגמר ברפי איתן"

אל סיפורו של פולארד, איש מודיעין הצי האמריקני שריגל למען ישראל, הגיעה חזיזה בדלת האחורית. זה כמה שנים שהיא מתחקה אחרי קורותיו של הלק"ם, "הלשכה לקשרי מדע", גוף ביון מסתורי שלא נחשף כמעט לציבור. הלק"ם נוסד בשנת 1957 במשרד הביטחון כדי לאבטח את הקמת הכור בדימונה, ובהמשך הוטל עליו להשיג טכנולוגיות רגישות ומודיעין טכנולוגי. "במשך שנים תיעדתי את בנימין בלומברג, מייסד הלק"ם, שנפטר ב־2018", מספרת חזיזה. "החומרים הללו כרגע מתבשלים אצלי, ועדיין לא יצאו לאור בסרט או בסדרה".

בעוד ההנחה הרווחת בציבור הישראלי היא שיונתן פולארד הופעל בידי המוסד, למעשה הלק"ם היה זה שהפעיל אותו. ראשית הפרשה ב־1984, כשפולארד פנה מיוזמתו אל קצין חיל האוויר אביאם סלע, והציע להעביר לישראל מסמכים מסווגים של מודיעין הצי. סלע העביר את ההצעה לראש הלק"ם דאז רפי איתן, וזה החליט להפעיל את פולארד כסוכן. "הלק"ם הוא גוף קטן ומקצועי פחות מהמוסד", אומרת חזיזה. "הוא מתעסק בידע טכנולוגי ורוכש אותו מכל מיני מקורות, אבל הן ברמה הרשמית והן ברמה הלא רשמית, הוא לא אמור בשום אופן לגייס ולהפעיל מרגלים".

בעוד חזיזה שרטטה את סיפורו של הלק"ם, העיתונאי עמרי אסנהיים חיפש חומרים הנוגעים ישירות לפולארד. אסנהיים, כתב התוכנית "עובדה", השתתף בתוכנית לימודים לעיתונאים באוניברסיטת סטנפורד – האוניברסיטה שפולארד למד בה – ובתקופת שהותו שם נחשף לסיפורו של המרגל מזווית חדשה. הוא ערך כמה פגישות עם אנשים שהכירו את פולארד, עד שהבין שיש לו מה לחדש בסיפור שנדמה שהכול כבר סופר בו. חברה משותפת, שידעה שחזיזה עובדת על נושא שיש לו הרבה ממשקים לפולארד, שידכה בין השניים. חזיזה ואסנהיים כבר עבדו יחד בעבר ב"עובדה", וכעת חברו אליהם גם גלעד טוקטלי, במאי התוכנית במשך 27 שנה, והצלם עודד קירמה.

"אנשים אומרים 'מדברים על הפרשה הזו כבר יותר משלושים שנה, מה עוד אפשר לספר עליה?'", אומרת חזיזה. "התשובה היא שהגענו לדמויות שיכולות לחשוף מה באמת היה בשטח: החוקרות האמריקניות שחקרו את פולארד לאחר שנתפס, ואיש הפוליגרף שבדק אותו; ראש ועדת החקירה האמריקנית שנשלח לארץ במסגרת בירור הפרשה; יוסי יגור, שהיה המפעיל של פולארד; וחגי רגב, שבתור המזכיר הצבאי של שר הביטחון היה מעין זבוב על הקיר. כל אחד מהם מביא זווית אחרת, ומראה שגם אחרי כל השנים, הסיפור הזה רלוונטי ומסקרן".

חלק מהמרואיינים בסדרה, אומרת חזיזה, לא דיברו מעולם מול המצלמות. "עמרי יודע לבנות קשרי אמון. זה לא שפנינו לאנשים ושאלנו אם ירצו להתראיין, והם אמרו 'יאללה, זורמים'. היו שיחות זום, היו שיחות הכנה שבהן ניסו לתהות על קנקננו. תמיד שאלו אותנו: מה המסר? מה התזה של הסדרה?"

והייתה תזה?

"בוודאי שלא. כשאתה ניגש לפרויקט בסדר גודל כזה, לא נכון לבוא עם תזה. אפשר לבוא עם מחשבה מסוימת, אבל אתה חייב להיות פתוח לכך שהדברים שתיחשף אליהם ישנו את דעתך".

ומה השתנה אצלך?

"אני יודעת היום הרבה יותר, מה שמאפשר לי לגבש תמונה. כשנחשפתי לסיפור גיליתי שאריק שרון כשר הביטחון פיטר את בלומברג מראשות הלק"ם, ובמקומו מינה את רפי איתן, שהיה מקורב אליו מאוד. כל הדוברים בסדרה מסבירים שאיתן כנראה רצה להיות ראש המוסד, וכשלא קיבל את התפקיד החליט להפוך את הגוף הקטן שבראשותו לסוג של מוסד. וכך הוא מתחיל לשחק בריגול, ועושה דברים שכל אדם בעולמות הביון והמודיעין יאמר שהם חריגים. למשל, הוא נוסע לפריז ופוגש בעצמו את פולארד, למרות הסכנה. הסיפור של פולארד הפך לבייבי שלו. איתן היה אפוף בתחושה של 'אני, בגוף הקטן שקיבלתי לידיי, אצליח לעשות מה שהגדולים לא מצליחים. אני אביא את החומרים הכי מסווגים שכולם היו רוצים להביא'".

בדיעבד כולם ידעו להגיד – לפחות מן השפה ולחוץ – שהפעלתו של פולארד הייתה טעות, אך באמצע שנות השמונים, צה"ל וממשלת ישראל נהנו מאוד מהחומרים המסווגים שנחתו על השולחנות בקריה. פולארד העביר כמויות אדירות של מסמכים, שלימדו למשל על מאמציהן של מדינות ערב להשיג נשק להשמדה המונית. אלא שבחלוף הזמן החלו בכירים במודיעין הצי לחשוד בפולארד, והוא זומן לתשאול. בתחילה היה נדמה שיצליח לצאת מההסתבכות בשלום, אך כשהבין שהוא עומד להיעצר, החליט לנסוע יחד עם רעייתו אן היישר לשגרירות ישראל בוושינגטון ולבקש מקלט. להפתעתו הוא לא הורשה להיכנס פנימה, ובתוך דקות סגרו עליו סוכני האף־בי־איי. פולארד הועמד לדין, הורשע בריגול ונשלח למאסר עולם. ב־2015 שוחרר, וכעבור חמש שנים עלה ארצה.

"היו שאמרו: 'נכון, סגרנו את השערים בפני פולארד, אבל לא היינו צריכים לנהוג אחרת'. ואני אומרת: זה אדם שהפעלת, אין לך מחויבות מוסרית אליו? האם אי פעם הסבירו לפולארד שזה יהיה כמו בג'יימס בונד – אם אתה נחשף המזוודה מתפוצצת, ואנחנו מכחישים כל קשר?"

בשיחותיה עם בלומברג שמעה ממנו חזיזה בין השאר על התקלות והטעויות בהפעלה של פולארד. "הוא היה חבר קרוב של רפי איתן, אבל לא חסך ממנו ביקורת בנושא הזה. בלומברג טען שאין סיכוי שזה היה קורה במשמרת שלו. אחרי מותו, בשיחה שהייתה לי עם איתן, עלתה למשל סוגיית התשלום לפולארד. איתן סיפר שכאשר פולארד התחיל לבקש כסף, זה הדליק לאנשים במערכת נורות אדומות. מי שניתחו את הפרופיל שלו בזמן אמת שמו לב לעוד כמה התנהגויות, והחליטו להורות על הקפאת ההפעלה שלו. אבל ראש אמ"ן דאז אהוד ברק – כך מספר איתן – סבר שלמרות ההוראה המפורשת הזאת, כדאי להמשיך להפעיל את פולארד, שהיה עתיד להעביר חומרים רגישים".

אהוד ברק, בריאיון שלכם איתו, דווקא לא ממהר לקחת על עצמו את האשמה.

"הריאיון עם ברק היה מעניין, כי במשך השנים הוא כיהן בשורה של תפקידים מרכזיים ששיאם ראשות הממשלה, ועמד בהרבה צמתים חשובים שקשורים בפרשה. את האדוות שלה הרי היה אפשר להרגיש עוד הרבה שנים אחרי שפולארד נעצר. לא התרשמתי שברק לוקח על עצמו חלק מהאשמה. הוא מבחינתו טוען שלא ידע בזמן אמת שמדינת ישראל מפעילה מרגל על אדמת ארה"ב".

מרואיין נוסף שלה הוא יוסי ביילין, שהיה מזכיר הממשלה כשהפרשה התפוצצה. עליו הוטלה בשעתו המשימה לנסח ולקרוא הודעה פומבית מטעם ממשלת ישראל. ברור שההודעה הזו הופנתה לאמריקנים יותר מאשר לתקשורת הישראלית, הוא מספר בסדרה: "לכן ישבנו על כל פסיק, הגדרנו את זה 'מבצע חורג, חד־פעמי, שלא ידענו עליו". את הסיפור כולו מגדיר ביילין כ"לא ייאמן, כאילו יעבור כאן עכשיו בחדר נמר בשעה שאנחנו מדברים".

חזיזה, שוב, לא משוכנעת שהדרגים הבכירים אכן הוכו בתדהמה. "לאורך הסדרה עולות שאלות – האם הלק"ם באמת פעל עצמאית? רפי איתן לא שיתף אף אחד? אנשים שהיו מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות ונחשפו לחומרים – אף אחד מהם לא שאל את עצמו מאיפה המידע הגיע? אנחנו חושפים בסדרה שזה לא נגמר ברפי איתן. הצופים יוכלו להכריע בקלות רבה מי ידע וכמה ידע".

כולם ברחו, חוץ מאחד

הפרק הראשון בסדרה של חזיזה ואסנהיים עוסק ברקע שפולארד הגיע ממנו אל עולם הצללים והחיים הכפולים. הוא נולד בטקסס ב־1954, וכבר בתור ילד, מתברר, הצהיר שירגל עבור ישראל. "זה יכול להישמע חריג, אפילו קצת מופרע", אומרת חזיזה, "גם רפי איתן מספר בביוגרפיה שלו שבגיל עשר הוא הלך לסרט על מרגלת, וכשיצא הוא אמר לאמא שלו: 'אני רוצה להיות מרגל'. אבל אצל פולארד זו הייתה אובססיה. שמענו עדויות על כך שכבר בתקופת הלימודים בסטנפורד הוא אמר שהוא מרגל למען המוסד – וזה היה לפני שגויס. בספר המחזור הוא מופיע כ'קולונל'.

"אם מסתכלים עוד לאחור, זה סיפור על ילד שהיה לו קצת קשה מבחינה חברתית. זו תקופת ילדי הפרחים, כולם היפים, ורק הוא עם שיער קצר וחולצה בתוך המכנסיים. זה לא שהוא נחשב 'פריק', כולם זוכרים אותו כצעיר חכם וחריף בעל יכולת ביטוי גבוהה. ויש עוד היבט חשוב – הוא נער יהודי שגדל בעיר סאות'בנד באינדיאנה", משכנה של האוניברסיטה הקתולית הנחשבת נוטרדאם. "שמענו ממרואיינים על גילויי אנטישמיות מדהימים שהיו שם. הופתעתי מאוד לשמוע שבשנות השבעים משפחות יהודיות לא היו יכולות להיכנס שם לקאנטרי קלאב. זה מטורף. ולחשוב שזה קורה בארצות הברית הנאורה".

הרצון של פולארד לרגל למען ישראל, אומרת חזיזה, העמיק בעקבות מלחמת ששת הימים. "ערב המלחמה, התחושה שלו ושל חבריו הייתה שזה הסוף מבחינת ישראל, ושהיא עומדת בפני איום קיומי ממשי. זו הייתה חוויה טראומטית, ובעקבותיה התעצבה אצלו תפיסה שאומרת שישראל חייבת להיות חזקה, וחייבת לצידה אנשים שיגאלו אותה. כך הוא התחיל לבנות לעצמו סיפור שבו הוא יהיה חלק מהמערך הזה שיגן על מדינת ישראל. במקביל, כאמור, עולם הביון קסם לו, ומשחקי ריגול הציתו את דמיונו".

אחד הראיונות המעניינים בסדרה הוא עם יוסי יגור, מפעילו הישיר של פולארד, שהצליח להימלט מארצות הברית ברגע האחרון. אסנהיים לא הצליח להושיב אותו מול המצלמה, והסתפק בריאיון טלפוני. "גם היום יגור לא רוצה להיחשף, הוא עדיין חושש. יש מי שיגיד שזה פרנואידי, אבל זה לא. הפרשה הזאת חרתה בו רושם. יגור ואביאם סלע, שני מפעיליו הישירים של פולארד, הם אנשים שהחיים שלהם השתנו לגמרי בעקבות הפרשה".

אבל בסוף, היחיד שהופקר הוא פולארד עצמו.

"ההפעלה שלו הייתה חובבנית, ומהסדרה אפשר להבין עד כמה, אבל הדעות חלוקות בשאלה מה קרה בשגרירות. בין המרואיינים היו שאמרו: נכון, סגרנו את השערים בפניו, אבל לא היינו צריכים לנהוג אחרת".

ומה את חושבת על כך?

"אני אומרת: איך? זה אדם שהפעלת, אין לך מחויבות מוסרית אליו? זה לא אדם זר במדינות ערב – וגם שם, אם הפעלת תושב מקומי אתה אמור להגן עליו. האם אי פעם הסבירו לפולארד שזה יהיה כמו בג'יימס בונד – אם אתה נחשף המזוודה מתפוצצת, ואנחנו מכחישים כל קשר אליך? לפולארד עצמו זה לא היה ברור. עורכת הדין שלו, ניצנה דרשן־לייטנר, מספרת לנו שהוא כן ציפה שיפתחו לו את שערי השגרירות, ושמדינת ישראל תילחם עליו. זה לא קרה. רק במשך השנים פולארד הפך לאיזה קלף, משהו שכל מפלגת ימין רותמת אותו, ופתאום הוא אסיר ציון ודורשים לשחרר אותו. כן, היו ניסיונות במשא ומתן מול האמריקנים במהלך השנים, אבל זה לא הצליח. ההתנהלות של המפעילים שלו הייתה בעייתית, והמדינה שמרה עליהם היטב כדי שלא ישלמו מחיר. מרגע שאן התקשרה למפעילים ואמרה להם שנראה שבעלה תחת מעקב, כולם נעלמו. כולם יצאו מתחומי ארה"ב לפני שזה התפוצץ, ואף אחד לא חשב לעשות משהו עם פולארד". אן, אגב, מתגוררת כיום בתל־אביב. צוות התוכנית ניסה לראיין אותה, אבל היא סירבה בתוקף לשתף פעולה.

בתשאולים הראשונים שנערכו לפולארד עוד בטרם נעצר, אומרת חזיזה, כבר היה ברור לחוקרים שהוא מעביר מידע לגורם כלשהו, אבל איש לא חלם שהוא מרגל עבור ישראל. "פולארד היה יכול באותו שלב לחצות את הגבול לקנדה. איש לא הוציא נגדו צו עיכוב יציאה לחו"ל. היה אפשר להציל אותו, ולכן אנחנו יודעים להגיד באופן חד־משמעי שזנחו אותו. היו אנשי מודיעין שדימו את הסיטואציה לאדם שיוצא אל הקרב, הולך למען מטרה גדולה ונעלה ממנו, בידיעה שלא ישוב".

"אני לא חוויתי גזענות על בשרי ולא הרגשתי מעליי תקרת זכוכית, אבל זה לא אומר שאחרים לא מרגישים ככה. יש גזענות, בוודאי. אפליה? אני רואה פחות ופחות. אף אחד לא שואל מה המוצא שלך כשאתה מתראיין למקום עבודה. אם אתה טוב, אתה תצליח. ועדיין יש המון דעות קדומות"

אין אפליה, יש גזענות

חזיזה (44), נשואה ואם לבן, מתגוררת היום בחדרה. היא גדלה בבית־שאן, אביה עבד כסוהר, אמה ניהלה בית ספר. את החום הבית־שאני נהגה שני הצעירה להפיג במעיינות הסובבים את העיר. "גרנו בסביבה שאני מאחלת לילד שלי לגדול בה – בתוך עמק מהמם, ליד נחל הקיבוצים, עין מודע, עין שוקק. זה היה הבית שלי ושל חבריי. הייתה לנו שם ילדות מופלאה. בית־שאן היא עדיין בית בעבורי, זה מקום שאני מחוברת אליו מאוד".

כבר בילדותה היא הייתה צרכנית כבדה של אקטואליה, קראה עיתונים וצפתה בטלוויזיה. היא לא חלמה להיות עיתונאית; הכיוון היה עריכת דין, אולי בעקבות צפייה ביותר מדי פרקים של פרקליטי אל־איי. "זה נראה לי מעניין, אבל היום אני לא חושבת שהייתי יכולה להיות עורכת דין מוצלחת, כי אני מבולגנת מאוד. בשלב מסוים גם חשבתי שאנתרופולוגיה תעניין אותי".

זה עשרים שנה היא עוסקת בעשייה תקשורתית־טלוויזיונית – יוצרת, עורכת ומביימת. בין השאר עבדה בתוכניות עובדה, מבט שני ובולדוזר. "אני חושבת שעיתונות היא מקצוע שבו אתה מחפש צדק, כמו עורך דין, ואתה גם חוקר, מעין אנתרופולוג שכל הזמן פוגש אנשים מרתקים ושונים. זה תחום אדיר. ביום אחד פגשתי את פרופ' ישראל אומן ואת אורן זריף".

הרקע הפריפריאלי היה חסם בקריירה?

"לא, הוא לא היה תקרת זכוכית וגם לא משהו שעיכב אותי או הקשה עליי. אני רואה המון יתרונות בכך שגדלתי שם. הקשר בין אנשים בבית־שאן הוא פתוח, ולכן קל לי יותר להתחבר לאנשים, אני מכירה יותר סוגים של אנשים. זה מקום הטרוגני, אתה לא גדל באיזו בועה. האמת היא שמתחילת הדרך, בכל פעם שאמרתי שגדלתי בבית־שאן, זה עורר תגובת 'וואו'".

מה עומד מאחורי ה"וואו" הזה?

"פליאה: לראות מישהו שהוא לא בבון, לא מטומטם, שיכול אפילו להיות ורבלי – והוא גדל בבית־שאן. קיים דימוי מעוות, וזה בגלל התקשורת. בכל פעם שתהיה כתבה על מצביעי ימין, ישלחו צוות צילום לבית־שאן כי זה מעוז ליכוד, ושם ימצאו את השוטה התורן שיצעק למצלמה 'אני אצביע רק ביבי, לא משנה מה'. כן, זה נראה כך, כי את האנשים האלו דגתם במיוחד. רוב האנשים שתפנו אליהם בבית־שאן יהיו מצביעי ימין, אבל הם אינטליגנטים ולא תואמים את הסטריאוטיפים שלכם".

בתור מי שהפכה לחלק מהתקשורת, את מנסה לעשות תיקון?

"כן. אצלי אם עושים כתבה על פריפריה, או על מצביעי ליכוד, לא הולכים לצלם במרכז המסחרי, ולא מחפשים בכוונה את שני המבוגרים שמשחקים שש־בש ושותים קפה. גם זה תמיד יהיה חלק מהסטריאוטיפ. בתל־אביב ימצאו שניים ששותים אספרסו וזה מגניב, ואילו בבית שאן זה ה'סחלה'.

"כשעבדתי במבט שני, עשיתי סדרת כתבות על הימין הטריטוריאלי, על התפיסה של ארץ ישראל השלמה. אמרתי לתחקירנית שעבדה איתי: אל תחפשי לי את הבבונים שיצרחו 'מוות לערבים'. ובאמת כל המרואיינים – ומצחיק שבכלל צריך להגיד זאת – הם רהוטים וסופר־אינטליגנטים. אני בשמאל־מרכז, ואני אולי לא מסכימה עם הדברים שהם אמרו, אבל אלה אנשים שמבהירים את הנקודה שלהם, ואני יכולה גם להסכים איתם בחלק מהדברים. אז כן, יש כאן תיקון".

כשמתקשרים אליה כתבים או תחקירנים ומבקשים את עזרתה באיתור "דמויות צבעוניות" מבית־שאן, היא מבקשת מהם להגדיר מהי הצבעוניות שהם מחפשים. "אני אומרת: אני יכולה למצוא לך דמויות מדהימות, אבל אם אתה מחפש את הסטריאוטיפ המזרחי מעיירת הפיתוח, ואם אתה מחפש מישהו מטומטם וצעקני, בזה לא אעזור לך".

תיקון אחר שהיא מובילה הוא באמצעות השתתפות בקבוצת מנטורים לתלמידי תיכון. במיזם הנושאת את השם "בית־שאני בלב" מנסים בעלי תפקידי מפתח בתחומים מגוונים לסייע לצעירי העיר בהכוונה, בייעוץ ובחשיפה לאפשרויות תעסוקה. "למשל, כשהם בוחרים מגמות לימוד, אנחנו משתפים אותם בניסיוננו ולוקחים אותם למקומות העבודה שלנו. בטווח הארוך המטרה היא לייצר נטוורקינג, כדי שיהיה מי שיפתח להם דלתות בכל מקום ויעשה את החיבורים הראשוניים. אני לא חוויתי גזענות על בשרי ולא הרגשתי מעליי תקרת זכוכית, אבל זה לא אומר שאחרים לא מרגישים ככה. יש גזענות, בוודאי. אפליה? אני רואה פחות ופחות. אף אחד לא שואל מה המוצא שלך כשאתה מתראיין למקום עבודה. אם אתה טוב, אתה תצליח. ועדיין יש המון דעות קדומות".

את הדעות הקדומות הללו היא פגשה כשעקבה מקרוב־רחוק אחר המאבק על נחל האסי. "זה משאב טבע לאומי, ואף אחד לא זכאי להחליט מי ישתמש בו ומי לא. חבל שכל מיני אנשי יחסי ציבור הסיטו את הדיון למאבק עדתי של אשכנזים מול מזרחים, ו'הנה עוד פעם המקופחים האלה בוכים'. בכל פעם שנתקלתי בכתבה מוטה הייתי מתקשרת לעיתונאי שעשה אותה ומסבירה – 'הסיפור הוא אחר. נראה שאתם מדבררים את קיבוץ ניר־דוד, אני אחבר אתכם לאנשי המאבק'. יש בסיפור הזה עניין עדתי. יש גזענות, אבל היא באה בעיקר מהצד של הקיבוצים. יש שם גם המון צביעות, כי הנה, ברצועת החוף שהקיבוץ הוכרח לפתוח לציבור בנו עכשיו מתחם צימרים, את מבינה? הפריע להם כל כך שהחבר'ה מבית־שאן והאזור עלולים להיכנס לאסי ולהרוס את הצביון של הקיבוץ, אבל ברגע שהבינו שאין ברירה, ובג"ץ עומד להכריע שצריך לפתוח, הם אמרו – בואו נרוויח כסף. זה כבר לא מפריע לצביון הקיבוץ".

אם דיברנו על תקרות זכוכית, למה יש כל כך מעט נשים בעמדות בכירות בתחום התקשורת?

"לא עשיתי מחקר סטטיסטי או תחקיר מעמיק, אבל בעין בלתי מזוינת נראה שכשמתמודד מולן גבר, נשים צריכות להיות פי כמה יותר מוכשרות כדי להגיע לתפקיד של כתבת בכירה, ובטח לתפקיד ניהולי. אני לא חושבת שזו מיזוגיניה או הדרה מכוונת של נשים. אולי זו פשוט תוצאה של חבר־מביא־חבר, כשרוב החברים שמאיישים את התפקידים הללו הם גברים".

בתקופה האחרונה נראה שמספר תוכניות התחקירים גדל, ומצד שני לא פעם כתבה שמבטיחה "גילויים חדשים ומפתיעים" מתגלה כמחזור של חומרים מוכרים.

"זה נכון, יש אינפלציה של תוכניות תחקירים, ואינפלציה בכתבות שנקראות תחקירים. בפועל, יש מעט מאוד תחקירים אמיתיים. המוטיבציה צריכה להיות להביא משהו חדש שטרם דובר. לקחת סיפור שמתנהל עכשיו בבית משפט, ולהמחיז את העדויות לסרט או לכתבה – זה לא תחקיר. נכון, לצופה זה יכול להיות מעניין, ומבחינת העורך זה ללכת על משהו בטוח, אבל תחקיר חדשני זה לא. מצד שני, זה מה שקורה כשאתה צריך להעמיד תוכנית כל שבוע. עם כל הכבוד להתנהגות של הרשויות כאן, יש גבול למספר התחקירים שאפשר לעשות עליהן. אז מדי פעם עושים פרופיל מעניין, עושים מגזין, וזה בסדר גמור, אבל זה לא תחקיר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il