שירותים שקטים הם זכות אדם
19 שנות דיונים נדרשו לבית המשפט האיטלקי כדי להכריע בתביעה שעסקה בניאגרה מחרישת אוזניים
רחובות לה־ספציה בצפון־מערב איטליה מתרוקנים מאדם בשעת לילה מאוחרת, והדממה מזדחלת בין הבניינים העתיקים בעיר הנמל, שאילו היו מדברים ומשמיעים קול היו יכולים לספר על היסטוריה עשירה – מעלילותיהם כמחוז גבול בימי הרפובליקה הרומית, דרך פריחתם ברפובליקת ג'נובה בימי הביניים ועד לסבלם תחת הכיבוש הנאצי. אנחנו הישראלים נוטים לה חסד מיוחד: בין 1945 ל־1948, למעלה מ־23 אלף ניצולי שואה העפילו דרכה בחשאי לארץ הקודש. עד כדי כך העיר חשובה בזיכרון הציוני, שהיא זכתה לכינוי "שער ציון". אולם מתחילת האלף מתחולל בעיר אירוע היסטורי אחר, שהסתיים בשבוע שעבר כשמערכת המשפט האיטלקית חידשה את החידוש האחרון בתחום זכויות האדם דווקא כאן. מלה־ספציה תצא תורה.
במשך שני עשורים, בני זוג איטלקים פשוטים גילו שנשדדת מהם שנתם, לילה אחר לילה. האמצעי האפל ששימש לביצוע הפשע הנתעב? מכל מים רועש במיוחד בחדר השירותים של שכניהם, בדירה הסמוכה. בני הזוג סבלו משינה מקוטעת בגלל שאגותיה האלימות של האסלה המתרוקנת ומתמלאת של שכניהם, ארבעה אחים שגרו בדירה אחת.
ניסיונות גישור לא פתרו את הבעיה, וב־2003 בני הזוג פצחו במאבק משפטי שנמשך שנים ארוכות, ועבר את כל דרגות הערכאות באיטליה. בדיונים השתתפו מומחים לבניין, שהעידו שהקיר בין חדר השינה של בני הזוג ובין חדר השירותים של שכניהם דק מדי (22 סנטימטרים), וגם מומחי קול, שדנו בשאלות של דציבלים. בשבוע שעבר, בתום 19 שנות דיונים, פסק בית המשפט העליון נגד השכנים. בפסק הדין נכללה התייחסות לסעיף 8 של האמנה האירופית לזכויות אדם, שמבטיחה את הזכות לכבוד לחייו הפרטיים והמשפחתיים של כל תושב; אילו מין חיים אלה, שאי אפשר לעצום בהם עיניים לכמה שעות בלי לשמוע את הניאגרה צורחת כמו מוסוליני על המרפסת?
ההחלטה העקרונית כאן – ניאגרה שקטה היא זכות יסוד – חשובה יותר מהיקף התוצאה המעשית: שיפוץ קל בשירותים, ותשלום של 500 אירו בלבד לכל שנה של סבל שנגרם לשכניהם, ובסך הכול כמעט 10,000 אירו. "אם פרנץ קפקא היה אזרח איטלקי כיום, הוא לא היה כותב את 'המשפט', אלא את 'השירותים', כדי לתאר את מצב הצדק בארצנו", כתב בעל הטור מסימיליאנו פארנטה בעיתון איל־ג'ורנלה על התמשכות הדיון בנושא במערכת המשפט האיטלקית. "ברמה השיפוטית", הוסיף, "אנחנו אסלה אחת גדולה וסתומה".
להיות? לא, לא להיות
בית המשפט בלונדון החליט שהיה עדיף שאיווי לא תיוולד – והרופא של אמא שלה ישלם את המחיר
היא בת עשרים, כוכבת מעוטרת פרסים בענף קפיצות הראווה בספורט הרכיבה על סוסים, ויש לה עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. יש רק בעיה אחת: איווי טוּמס מקללת את יום היוולדה. היא נולדה עם שדרה שסועה, פגם התפתחותי בעמוד השדרה, שמגביל את תנועותיה, מאלץ אותה לבלות לעיתים מחוברת לעירויים במשך 24 שעות ברצף, מרתק אותה מעת לעת לכיסא גלגלים, וכנראה יחמיר ככל שתתבגר; את כל הישגיה בחיים השיגה למרות המכשול הבריאותי.
איווי החליטה שלא תסתפק בהתגברות על מחלתה, אלא גם תעשה את המעשה המתבקש, ותתבע. את מי? את ד"ר פיליפ מיצ'ל, שלא הורה לאמה קרוליין טוּמס ליטול תוסף מזון חיוני – חומצה פולית – שהייתה עשויה למנוע את הפגם ההתפתחותי. היא לא טענה שהדבר היה מונע בהכרח את מצבה, אלא שלטענתה, רשלנותו הובילה ל"הולדה בעוולה": אם הרופא היה אומר לאמה שעליה ליטול חומצה פולית (ויטמין בי־9) כדי למזער את הסיכון להתפתחות השדרה השסועה, האם הייתה דוחה את ההתעברות – וכתוצאה מכך איווי כלל לא הייתה נולדת.
בית המשפט בלונדון, במפתיע, פסק לטובתה של טומס. "אילו לאמה של איווי ניתנה העצה הנכונה המומלצת, היא הייתה מעכבת את ניסיונות ההתעברות", קבעה השופטת רוזלינד קו. "בהתאם לנסיבות, הייתה מתרחשת התעברות מאוחרת יותר, שהייתה מביאה תינוק בריא ורגיל".
חבר המושבעים קבע: הקפה חם מדי
פסיקת פיצויים חריגה בגודלה שהוענקה למי שנכוותה כשקנתה משקה במקדונלד'ס עוררה ויכוח לוהט באמריקה
מה שגוי יותר: לקנות קפה במקדונלד'ס, או למכור קפה במקדונלד'ס? סיפורה של סטלה מיי ליבק, תושבת אלבקרקי שבניו־מקסיקו, יכול אולי לעזור להכריע בשאלה.
בפברואר 1992 הזמינה ליבק כוס קפה ב־49 סנט בעמדת ההזמנה מהמכונית במסעדת מקדונלד'ס בשדרות גיבסון 5001 בעירה. ליבק ישבה במושב הנוסע, והנכד שלה, שנהג במכונית, עצר כדי שתוכל להוסיף חלב וסוכר לקפה שלה. ליבק הניחה את כוס הקפה בין ברכיה, וניסתה להסיר את המכסה – אבל כשלה, ושפכה על עצמה את הנוזל הרותח. הכוויות החמורות פגעו בה מאוד, והיא אושפזה לשבוע בבית חולים.
כמו אמריקנית טובה שדורשת שירות לקוחות טוב, היא יצרה קשר עם מקדונלד'ס בבקשה שיפצו אותה על הוצאותיה הרפואיות. היא לא האשימה את הרשת בשפיכת הקפה על גופה, אלא בכך שהקפה פשוט היה חם מדי. הרשת דחתה את הבקשה, והפנתה את הגברת לבית המשפט. זה עלה למקדונלד'ס ביוקר. בתום משפט שנמשך שבוע, חבר המושבעים פסק לליבק פיצויים ישירים בסך 160 אלף דולר ופיצויים נוספים בסך 2.7 מיליון דולר, שבית משפט הפחית ל־480 אלף דולר. שני הצדדים ערערו, ובסופו של דבר התפשרו מחוץ לכותלי בית המשפט על סכום פיצויים שלא פורסם מעולם.
פסק הדין עורר מחלוקת בקרב האמריקנים – לא בשאלה אם ראוי שתביעות פיצויים שעוסקות בכוס קפה יגיעו לסכומים כאלה, אלא בשאלה אם הקפה של מקדונלד'ס באמת חם מדי. תומכיה של ליבק הצביעו על כך שהתביעה הצליחה להוכיח 700 מקרי כוויות מקפה של מקדונלד'ס בעשור שקדם לפרשת אלבקרקי, אך מתנגדיה ציינו שעל כל כוס קפה שנחשבה "חמה מדי" נמכרו 23,999,999 כוסות קפה שלא נרשמו נגדן תלונות.
התביעה זכתה להילה אגדית, אגב, ועוררה גל תביעות נגד חברות, מסעדות, שכנים וקרובי משפחה, בתקווה לקושש כספי פיצויים.
האיש שרצה לתבוע את כולם
"הספר מיין קאמפף" ו"כוכב הלכת פלוטו" הם רק שניים מנתבעי ג'ונתן לי ריצ'רדס, שמשתמש במערכת המשפט האמריקנית כמו במגרסת ניירות
לג'ונתן לי ריצ'רדס יש תחביב: הוא אוהב לתבוע אנשים. כמו מלקטי בולים או חובבי פרפרים, ריצ'רדס מגיש תביעות. מאז 2006 הוא הגיש יותר מ־2,600 תביעות נגד שלל בני אדם וארגונים, ובהם ידוענים, דמויות היסטוריות, מוסדות, מפלגות ועוד. הוא תבע את נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש הבן, התובעת הכללית לשעבר ג'נט רינו, סטיב ג'ובס, בריטני ספירס, מאמן קבוצת הפוטבול הניו־אינגלנד פטריוטס ביל בליצ'ק, "פיראטים סומליים", "13 שבטי ישראל" ו"המפלגה הנציונל־סוציאליסטית של אדולף היטלר". בתביעה אחת, שג'ורג' בוש הבן היה הנאשם המרכזי בה, נכללו עוד 783 נתבעים אחרים, ובהם אפלטון, נוסטרדמוס, צ'ה גווארה, ג'יימס הופה, "נזירים בודהיסטים שונים", כלל ניצולי השואה, אנדרטת לינקולן בוושינגטון, מגדל אייפל, הספר "מיין קאמפף", גן עדן, האימפריה הרומית, שביל האפלצ'ים, סלע פלימות', הגביע הקדוש, אלים נורדיים, כוכב הלכת פלוטו ועוד.
במאי 2009 הגיש ריצ'רדס בקשה לצו מניעה נגד ספר שיאי גינס, בטענה שזה עומד לכלול אותו בתור "האדם התובעני ביותר בעולם". המוציאים לאור, אגב, טענו שאינם מבקשים לכלול את ריצ'רדס בספרם, שכן אין ולא תהיה קטגוריה כזו בשיאי גינס. התביעה הוגשה בכל זאת, ולמעשה היא כלל לא נועדה למנוע את ההדפסה, אלא רק דרשה לוודא שהספר לא ימעיט במספר התביעות שהגיש, ולא יכנה אותו בכינויי גנאי. בכתב התביעה הוא טען שעורכי הספר התכוונו לכנותו "הליטיגטור הצלבן", "דוכס התביעות", ו"פטריק יואינג של התביעות" (ביטוי שמתחרז באנגלית "פטריק יואינג אוף סואינג"): "הגשתי כל כך הרבה תביעות עם העט והיד הימנית שלי", נאמר בכתב התביעה, "שיש לי דלקת פרקים באצבעות, חוסר תחושה בפרקי הידיים, אצבעות עקומות".
