"הסיפור הזה גרם לי לשמור על הגחלת לטובת הנכדים"

"הגעתי לעולם בפוקס נוראי", מבהיר ברוך אקפלד, בן יחיד לאגון (יהודה) ורוז (רחל), ניצולי שואה מהונגריה. "אמא שלי ראתה בעיניים את הדנובה אדומה. כל מי שנתפסו במחבוא, נלקחו לשפת הנהר. שם קשרו אותם זה לזה וירו על שני הקיצוניים בשורה, כך שכולם נפלו למים בעקבותיהם כשהם עוד בחיים".

בסוף שנת 44' נלקחה רוז בת ה־24 לאחת מצעדות המוות שיצאו מבודפשט, בשלגים ששנאה כל כך. אבל רוז החליטה שהיא לא הולכת. שבע פעמים ניסתה לחמוק משורות המוות, בפעם השמינית הצליחה. "אמא חזרה לבודפשט כשכוחות בעלות הברית כבר שלטו בגטו. הם נתנו לה להיות אחראית על קשישים ששכבו ופשוט חיכו למוות. את אלה שנפטרו הורידו למרתף, כי לא היה אפילו איך לקבור אותם. אמא לקחה על עצמה את התפקיד תמורת מזון. גם אבא הצליח לברוח מהנאצים, הגיע לגטו ושאל את אמא אם הוא יכול לעשות משהו תמורת אוכל. היא אמרה לו שיביא פעמיים ביום את אספקת האוכל, וכך היה".

רגע לפני פרדה מהונגריה הפציצו בעלות הברית את בודפשט, כדי לסגור חשבון עם כל משתפי הפעולה והחיילים הגרמנים שעוד הסתתרו בה. "איך שאבא יוצא להביא אוכל, נופלת עליו פצצה ומרסקת אותו. כל המעיים בחוץ, ויש רק אחות אחת, וגם היא לא יודעת מה לעשות". האחות תפרה את אגון בחוט ומחט, כשרוז שוכבת לידו ותורמת לו דם תוך כדי תנועה. כעבור שלושה חודשים אגון הציע נישואין לבחורה שהצילה את חייו. "אמא נהגה לומר שהסכימה מתוך רחמנות. תשעה חודשים אחר כך אני נולדתי, כשהם כבר היו בסלובקיה".

אגון היה כנר ואיש ספר ששלט בשמונה שפות. עולם הרוח שלו לא ממש תאם את צרכיה של פלסטינה 46', אז הוא השיג תעודה במכונאות. בפברואר 49' הגיע אגון ארצה עם אשתו ובנו היחיד, מצויד בכלי עבודה ובאפס הבנה במכונאות. הוא התקבל לתאגיד החקלאי יכין חק"ל, נשלח ליבנה והפך לאחראי הפרדסים באזור. באחד הימים נדרש לתקן איזו מכונה להוצאת מים מבארות, מה שעלה לו בפציעה קשה נוספת. "הרצועה נתקעה שם ואבא נזרק לבאר של 36 מטר עם ברזלים. הוא התרסק כולו אבל נשאר בחיים".

הפעם איבד יהודה את יד ימינו ושבר עצמות רבות נוספות. רוז נדרשה לפרנס את ברוך לבדה, אלא שלרוז לא היה מקצוע. מה עושים? קוטפים סברסים ונוסעים לעיר הגדולה. "אמא הייתה מתלבשת יפה, יוצאת לשוק בתל־אביב – ולא קונים ממנה. כששאלה למה, אמרו לה: לא נעים לקנות מאישה צעירה ויפה כזו". רוז הנואשת הסכימה להתחייב ליכין חק"ל כי היא ובעלה לא יתבעו את החברה, ובתמורה קיבלה סכום כסף מסוים. "מהכסף הזה היא פתחה מסעדה ביבנה, ובישלה שם מאכלים הונגריים יוצאים מן הכלל. אבא, גם אחרי השיקום, לא יכול היה לעשות כמעט שום דבר חוץ מלמזוג משקאות. כולו מרוסק".

"ארבעה חברים שלי מתו בתאונות אופניים, והכי גרוע – גם חניך שלי. נהג סמיטריילר מתלמד לקח סיבוב לא טוב, ומחץ אותו במקום. לקחתי את זה קשה מאוד, עשר שנים לא גילחתי את הזקן. ארגנתי מרוץ לזכרו, אבל אני הפסקתי לרכוב"

ברוך התחיל את לימודיו ביבנה, וכבר בכיתה ב' נשלח לבית ספר מוצלח יותר, ברחובות. "ילד בן שבע נוסע לבד באוטובוס מיבנה לרחובות. עובר כביש ראשי ועוד כמה מאות מטרים לבית הספר מדי יום, הלוך ושוב. היום לא נותנים לילד בגיל הזה לצאת לבד לפינה של הרחוב". ברוך לא רק חצה לבדו כבישים ראשיים ברחובות, אלא גם היה הקניין המשפחתי אצל הקצב בעיר, כשהוא סוחב בעצמו באוטובוס בשר ונקניקים עבור המסעדה. ב־56' סגרו הוריו את העסק, עברו לרמלה והפכו לשותפים ברשת הספרים "פלס" שבה עבד גם גיסם. יחד נתנו לרשת את השם "המדע". מאז ברוך מגדיר את עצמו רמלודי.

אנחנו נפגשים בביתו המרווח בלוד, אורלי אחת על המקלדת ושנֵי ברוך – כל אחד עם מגבעת משלו. בחדר הסמוך יושבת אשתו, ליליאן לבית ששון, שעלתה ארצה ב־52' עם הבריחה הגדולה של יהודי בגדד. "הכרנו בתיכון. נדלקתי עליה וישבתי לידה בכיתה. היא הייתה הרבה יותר חכמה ממני, בעלת זיכרון פנומנלי, ואתם רואים כמה היא הייתה יפה", אומר ברוך ומצביע לעבר תמונה ישנה על הקיר. "אחרי חמש שנים אבא שלה אמר להחליט לכאן או לכאן. אז בגיל 21 וחצי התחתנו". לאחרונה הם חגגו שישים שנות היכרות, יחד עם יום הולדתו ה־75 של ברוך.

"כשבלוד הייתה ועדה קרואה והיו רציחות ובלגן, ביבי בא לפה ואמר 'לוד לא תהיה שיקגו'. אמרתי לו: 'את כל חיי הבוגרים השקעתי בעיר הזו. אם אגיע למסקנה שאני הופך למיעוט בעיר – אני עוזב. ואם אני עוזב, זה כתם על פרצופה של המדינה'. ליד מאתיים איש ביבי הבטיח לי שאני לא אעזוב"

במשך 36 שנים עבדה ליליאן כמורה לתנ"ך, היסטוריה ואזרחות בבית הספר עמל ברמלה. ברוך לעומת זאת עבר בין כמה וכמה תחומים, שניים מהם – רכיבה על אופניים ופטאנק (חכו עם גוגל, עוד נגיע לזה) – מונצחים ברחבי הבית דרך עשרות גביעי ניצחון. את הראשון שבהם קיבל כבר בגיל 13: הוא הצטרף לקבוצה מקצועית של רכיבת אופניים ברמלה, ואחרי פחות משלושה חודשי אימונים ניצח במרוץ הראשון שלו. מאז ניצח ברוב המרוצים שבהם השתתף.

במשך עשרים שנה עסק ברוך ברכיבה מקצועית, בין השאר כעתודאי וכמאמן רכיבה וכעתודאי במכון וינגייט. הלימודים שיפרו את יכולות הרכיבה שלו – לא רק בגלל האימונים, אלא גם בגלל הדרך. "לא קיבלתי מגורי סטודנטים, והדרך לווינגייט בשני אוטובוסים נמשכה יותר משעתיים. אבל באופניים זה לקח שעה ו־35 דקות, אז הלכתי על האופציה הזו".

וכך במשך כל שנת הלימודים הראשונה שלו – קיץ וחורף – רכב ברוך על ציר רמלה־וינגייט ובחזרה, 130 ק"מ ביום. בשנה השנייה כבר זכה למגורים במתחם המכון, ועל הדרך מצא עבודה מהסרטים. כפשוטו. "הגיע לווינגייט צוות הפקה שחיפש ניצבים לסרט המלחמה האמריקני 'הטל צל ענק'. הם לקחו אותי וביקשו שאגייס עוד ניצבים. ארגנתי להם אוטובוס שלם. שילמו לא רע, מהדבר הזה מימנתי את הלימודים".

הסרט – בכיכובם של לא פחות מקירק דאגלס, פרנק סינטרה, יול ברינר ושמות ידועים נוספים – צולם ברובו בארץ, וברוך גילם בו מגוון דמויות. "פעם הייתי מעפיל, פעם לוחם בקרבות בלוד. עשיתי עשרה תפקידים שונים שם, אבל אין עליי קלוז־אפ".

בגיל 21, כשהוא כבר נשוי ומשרת בצה"ל כמדריך אימון גופני, ארגן ברוך מרוץ אופניים במסלול רמלה־לוד ואימן קבוצה מקומית. מפקח של רשות הספורט שהשתתף באירוע שם עליו עין והמליץ למנותו למנהל מחלקת הספורט בעיריית לוד. באישור מפקדיו עבד ברוך בעירייה בחצי משרה, בנה את המערכת, ואחרי השחרור הגדיל את אחוזי המשרה. במקביל ריכז את מגמת חינוך גופני בתיכון מקיף ברמלה, וכמובן לא ויתר על קבוצות האופניים בסופי שבוע. "עבדתי בשלוש משרות כדי להגיע לבית. לקחתי על עצמי גם להקים חוגים של נשים. את הבית הראשון והפצפון קנינו אחרי שלוש שנים, ואחרי עוד שלוש שנים עברנו לבית גדול יותר". ואז הגיע פרויקט "בנה ביתך" בלוד, שנועד לעצור את בריחת הצעירים מהעיר, והזוג אקפלד השתתף בהגרלה וזכה במגרש של 800 מטר. "לא היה לי כסף לבנות על כל השטח, אז הצעתי לחיים דבש, מנהל מחלקת הספורט ברמלה, להיות שכן שלי. התנאי שלי היה שאנחנו בונים באותו סגנון ועם אותם קבלנים. את הבית הזה אני תכננתי. אם לא הייתי איש ספורט, הייתי אדריכל".

הוא גר ברחוב יהונתן (יוני) נתניהו, ולקראת חנוכת הרחוב דאג שמשפחתו של הקצין המוערך שנפל במבצע אנטבה תשתתף בטקס. ההורים, בנציון וצילה נתניהו, תיאמו עם העירייה את מועד האירוע כך שיתקיים כשבנם בנימין ישוב ארצה משליחותו בחו"ל. "באים עדו וההורים ומצטלמים, ואז קם ביבי ומתחיל לתת ספיץ'. ואני אומר לחבר שיושב לידי – 'שמע, זה הולך להיות ראש ממשלה'. איזו כריזמה. מאז אנחנו בקשר אישי. כשבלוד הייתה ועדה קרואה והיו רציחות ובלגן, ביבי כראש ממשלה בא לפה ואמר 'לוד לא תהיה שיקגו'. אני אמרתי לו: 'שמע, את כל חיי הבוגרים השקעתי בעיר הזו. אם אגיע למסקנה שאני הופך להיות מיעוט בעיר – אני עוזב. ואם אני עוזב, זה כתם על פרצופה של המדינה'. ליד מאתיים איש ביבי הבטיח לי שאני לא אעזוב את העיר. אריאל שרון, כמה שנים לפני כן, הבטיח לקדם חוק שייתן ללוד עדיפות לאומית, ולא יצא מזה שום דבר. ביקשתי מביבי שיעביר את זה. חודש אחרי המפגש, ביבי חידש את החלטת הממשלה והעביר 200 מיליון שקלים לעיר. בהמשך הוא גם העביר את הסכמי הגג של לוד ורמלה. לא מיליוני שקלים, מאות מיליונים! שני פרויקטים כבר יצאו לפועל: פרויקט אחיסמך של החרדים, ופרויקט בן־שמן, שזה אלפי יחידות דיור".

ב־76' התבקש ברוך לשמש בהתנדבות כיו"ר התאחדות האופניים הישראלית, והחל להחיות את ענף מרוצי האופניים בארץ. הוא הוציא נבחרות לארה"ב, הוביל את נבחרת ישראל להשתתפות באליפות העולם לנוער, אבל אחרי שנתיים החזיר את המפתחות. עשרים שנות רכיבה הגיעו לסיומן. "ארבעה חברים שלי מתו בתאונות אופניים", הוא אומר בכאב, "והכי גרוע – גם חניך שלי, מאיר עזרן. נהג סמיטריילר מתלמד לקח סיבוב לא טוב, ומחץ אותו במקום. הוא היה בן זקונים אחרי ארבע בנות, במשפחה מרוקאית. לקחתי את זה קשה מאוד, עשר שנים לא גילחתי את הזקן. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לארגן מרוץ לזכרו, שהתקיים מדי שנה במשך 15 שנים. אבל אני הפסקתי לרכוב".

אבל ברוך נותר איש של ספורט, וכך כשפנו אליו "חבר'ה צפון־אפריקאים" ואמרו שהם רוצים לארגן אליפות ישראל בפטאנק – המשחק הלאומי של צרפת – הוא נענה בשמחה. ובכן, מדובר במשחק כדורת שניתן לשחק ביחידים, בזוגות או בשלשות, והוא דורש טקטיקה וקואורדינציה כאחת. בשנת 84' היו בארץ שלוש קבוצות פטאנק בסך הכול: באשדוד, בלוד ואיך לא – בנתניה. "בהמשך בא אליי בחור מצרפת שביקש לפתח את הענף בארץ. הסכמתי לארגן תחרויות, והוא הביא לפה שחקנים גם מחו"ל. הוא אמר לי: זרוק קצת כדורים. אז זרקתי, והוא אמר: הלו, יש לך חוש טוב".

ברוך התחיל להתאמן להנאתו, ושנתיים אחר כך כבר קטף את אליפות ישראל בפטאנק. הגביעים המפוזרים בבית מעידים על הישגיו בטורנירים מקומיים ובינלאומיים, בכללם המקום הראשון באליפות צ'כיה הפתוחה. הוא משחק פטאנק מקצועי מאז 88' ברצף, ועדיין מנצח צעירים בטורנירים שונים.

בתוך כך ברוך גם חבר ברוטרי העולמי – ארגון חברתי הפועל למען הקהילה – ואף זכה בתואר הרם ע"ש פול האריס על פעילותו המבורכת שם. "אבי היה נשיא רוטרי רמלה־לוד בשנת 73', ואני ממשיך דרכו כאן מזה שלוש שנים. האנשים ברוטרי משקיעים מכספם ומזמנם לטובת הקהילה. יש למשל מסורת בת ארבעים שנה של חלוקת מלגות לסטודנטים ולתלמידים מצטיינים". בין לבין הוא לא מוותר על מעשי חסד אישיים: מאמץ לו לאחות אישה נטולת משפחה שמתגוררת בעיר, משקם מכספו הפרטי משפחה שהידרדרה כלכלית והתקשתה לתפקד, וכמובן נותר מעורב בענייניה של לוד. לפני חמש שנים זכה באות יקיר העיר.

"לא ישנתי שמונה חודשים בגלל הטינטון. זו מחלה שתוקפת תותחנים, מסגרים לא זהירים וגם את מי שסובל ממתח מוגבר. לא מעט שולחים יד בנפשם מרוב תשישות וייאוש. אז למדתי את הנושא, ונדרתי שאם אצליח להגיע לחיים רגילים, אקים בארץ עמותה למחלה"

בגיל 45 יצא לפנסיה מוקדמת. הוא עשה זאת משום שבכיר בעירייה, שהכה אותו בשנות השמונים והורשע בבית משפט, חזר כעבור עשור כממונה עליו. הסיפור הזה עלה לו בטינטון – צפצופים כרוניים באוזניים שמלווים אותו עד היום – אבל אצל ברוך כמו אצל ברוך, דברים כאלה רק מביאים אותו לעוד תחום עשייה. "לא ישנתי שמונה חודשים בגלל הטינטון. זו מחלה שתוקפת חיילי תותחנים, מסגרים לא זהירים וגם את מי שסובל ממתח מוגבר. לא מעט שולחים יד בנפשם מרוב תשישות וייאוש. אז למדתי את הנושא כמו שצריך, ונדרתי נדר שאם אצליח להגיע לחיים רגילים, אקים בארץ עמותה למחלה, כמו אלה שיש באנגליה ובגרמניה". וזה מה שעשה בשנת 2000. "העמותה נסגרה, ואחר כך נפתחה מחדש על ידי כמה צעירים. היום יש מחלקות בבתי חולים לבעיה הזו".

אנחנו לא יכולים להיפרד ממנו בלי לדבר על המתיחות בין ערבים ליהודים בעיר, שהגיעה לשיא במאי האחרון. "פה לא הרגשנו את המהומות", אומר ברוך. "אני חי את העיר הזו 24/7, מכיר את כל הנפשות הפועלות. גם את השייח' המסית שמדינת ישראל משלמת לו את המשכורת. המשטרה לא הייתה בסדר בימים הראשונים, פשלה גדולה. היו פה חיים טובים, באמת חיו בפרגון. המזל של העיר הזו הוא יאיר רביבו", אומר ברוך על ראש העירייה, ומציין שרביבו היה תלמיד ביסודי כשהוא עצמו ניהל את אגף הספורט בעירייה. "הוא גם מקושר, גם חזק מאוד פוליטית. רביבו הטמיע פה את הסיסמה: 'לוד – פסיפס של תרבויות'. רוצים לדעת מה זה פסיפס של תרבויות? תסתכלו עלינו", הוא אומר ומצביע על תמונות משפחה. "כל חתן מעדה אחרת, פסיפס זהויות שלם".

אנחנו לא יוצאים מהבית לפני שכל אחד מאיתנו זוכה בעציץ, שקית מלאה בלימונים, וספר בשם "פאת השדה" מאת הרב ברוך עקפלד. מביני דבר ביידיש יבחינו כי שם הספר הוא תרגום חופשי של שם המשפחה. "אחרי חיי הייסורים שלו ועוד שלושה סרטנים, אבא שלי נפטר בגיל 80 עם חיוך על השפתיים", מספר ברוך. "חגגנו לו יומולדת ומשם נסענו לבית החולים. הוא נפטר בדיוק בגיל שרצה להגיע אליו. אבל אמא נכנסה לדכדוך, אז לקחתי אותה לקרוב שלנו בארה"ב – ואצלו אני מוצא את הספר הזה בספרייה. מדובר בחידוש של הספר המקורי שהרב ברוך עקפלד כתב והקדיש לעילוי נשמתה של בתו נעמי. אני ברוך אקפלד, והבת הבכורה שלי נקראת נעמי. ראיתם דבר כזה?"

ברוך הנרגש התקשר להוצאה לאור בירושלים וקיבל את פרטיהם של עורכי המהדורה המחודשת, פרופ' עזרא פליישר ואריה קורצוויל. "כולנו צאצאים של מחבר הספר", הוא אומר ומציג לנו עץ משפחתי שעמל עליו קשות. "אמרו שאין לנו קרובים, והנה באוגוסט 2001 הגיעו נציגים של כל המשפחות מהארץ והעולם. נפגשנו בגן הבוטני בירושלים, כ־160 איש מאותה משפחה. כולם שם היו דתיים עד חרדים הכי קיצוניים שיש, ואני הייתי אפיקורס גמור, לא יום כיפור ולא כלום. הסיפור הזה גרם לי לשמור על הגחלת לטובת הנכדים, כי צריך לדעת מאיפה באת".