רוב המדינות המפותחות מזדקנות בקצב מהיר: אוכלוסיות הקשישים ביפן, איטליה, בריטניה, ארה"ב ומדינות אחרות בעולם המפותח צפויות לצמוח לחמישית או יותר ממספר התושבים בכל אחת. באותה שעה ממש, המדינות המתפתחות הצעירות יחסית יתחילו גם הן להתבגר.
עד שנת 2050, הגיל החציוני בהודו – הגיל שחצי מהאוכלוסייה צעירה ממנו וחצייה מבוגרת ממנו – יעלה מ־25 ל־37; במצרים הוא יעלה מ־24 ל־35. במערב הוא גם יעלה: בבריטניה מ־40 ל־44, בגרמניה מ־45 ל־49, וביפן מ־48 ל־54. המדינות המתפתחות צפויות להישאר צעירות יחסית, ועם אחוז גבוה יחסית של האוכלוסייה בגיל העבודה, אבל פער הגילאים בין אדם ממוצע במדינות המפותחות לאדם ממוצע במדינות המתפתחות יצטמצם.
המדינות המתפתחות חיות על זמן שאול. בשנים שבהן כוח העבודה הצעיר שלהן נרחב וגדול, הן מוכרחות להוביל שינוי כלכלי שיסייע לתמוך בשלב הבא של התפתחותן – שלב האוכלוסייה המזדקנת. ואכן, בשלושת העשורים האחרונים כלכלותיהן של מדינות מתפתחות רבות צמחו מאוד. וייטנאם, מלזיה ומרוקו, שנהנו מדמוגרפיה צעירה, הפכו למרכזי ייצור ומסחר וחוו צמיחה כלכלית חסרת תקדים.
רבים ציפו שעוד מדינות רבות ילכו בעקבות ה"ניסים" הכלכליים הללו. בעולם נוצרה הציפייה שמעמד הביניים העולמי יהפוך ממעמד ביניים של "הצפון הגלובלי" – אירופה, אמריקה הצפונית, דרום קוריאה ויפן (וגם אוסטרליה וניו־זילנד, ישראל וטאיוואן) – למעמד ביניים עולמי באמת, שכולל גם את "הדרום הגלובלי" – אפריקה, אמריקה הדרומית ודרום אסיה.
זהו לא שינוי כלכלי בלבד: לא רק צרכנים בגרמניה ובקליפורניה יכתיבו את הטעם באופנה ובתרבות ולא רק פוליטיקאים בבריסל ובוושינגטון יקבעו את אופי התקשורת והפוליטיקה, אלא יצטרפו אליהם צרכנים חדשים מניירובי וממומבאי ומדינאים מברזיליה ומאבוג'ה. האוכלוסייה הגדלה והמתבגרת בדרום הגלובלי הייתה אמורה ליצור מעמד ביניים חדש, שיעורר גל חדש של צריכה פרטית ושגשוג עולמי.
אבל זה לא קרה.
או לפחות, לא בכל מקום. כמו בהרבה ניתוחים גלובליים, חשוב לרדת לרזולוציה של מדינות ולא רק של אזורים. בהודו וסין האדירות, למשל, יש צמיחה יציבה בתוצר ובתוצר לנפש, ואכן נוצר מעמד ביניים המונה מאות מיליוני בני אדם בשתי המדינות. אבל במדינות אחרות – למשל ברזיל, קזחסטן וטנזניה – התוצר לנפש בעשור האחרון צנח, והישגי העשור שלפניו נמחקו.
יש בעולם המתפתח מדינות חזקות מספיק ויציבות, שמושכות חברות יצרניות ושיכולות לתמוך במערכת חינוך טובה; כתוצאה מכך מוקמים בהן מפעלים טובים יותר, הפריון עולה, והכסף משמש בין השאר לתמוך במערכת החינוך המקומית.
כך נוצר מעגל היזון חוזר חיובי: ההשכלה משתפרת, האוכלוסייה המשכילה יותר מייצרת הכנסות רבות יותר ומטפסת במעלה שרשרת הערך, והכסף מוביל לשיפור ההשכלה וחוזר חלילה; ילדי שנות השמונים היו עובדי כפיים במפעלי טקסטיל, אבל ילדי שנות האלפיים הופכים למתכנתים בחברות הייטק. התהליך הזה קשור הדוקות גם לירידה בקצב הילודה, והודו היא דוגמה למדינה שחווה תהליך כזה.
אבל יש גם מדינות אחרות. לפעמים המדינה סובלת מאי שוויון חמור ומשחיתות, וההשקעה בחינוך דלה; הכלכלה תלויה בעיקר בייצוא חומרי גלם, ונתונה לתנודות השוק ולמצבי הרוח של הביקוש העולמי. במקרים כאלה, מעמד הפועלים לא מצליח להתרומם לכדי מעמד ביניים. התושבים יכולים ליהנות מפיתוחי הטכנולוגיה, אבל בלי ביטחון תעסוקתי ונגישות להשכלה איכותית, הם וילדיהם לא מצליחים להתקדם במעלה שרשרת הערך. בפבלות של ריו דה־ז'ניירו רבים מחזיקים בטלפון חכם, אך זה לא משנה את מצבם הכלכלי־חברתי.
מגפת הקורונה רק החמירה את המצב: הסגרים, המיתון והאינפלציה כרסמו בהכנסות של מעמד הביניים, ומחקו חלק מהישגי הצמיחה הכלכלית של העשור החולף. אפילו בהודו נפוצים היום סיפורים על מהנדסים ובוגרי תואר שני שנאלצו לחזור לכפר ולעסוק בחקלאות ובתעשייה ישנה בעלת פריון נמוך כדי להניח אוכל על שולחן המשפחה.
צמיחה כלכלית בת קיימא עדיין אפשרית בעולם המתפתח. אולם מדינות הדרום העולמי חייבות לטפל בבעיות מבניות רבות – היעדר השכלה, היעדר תשתיות, שחיתות – אם הן רוצות לממש את מלוא הפוטנציאל הדמוגרפי שלהן.
