ביום שנפגשנו עם אלוף במיל' דוד עברי החליטה ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה ל"פרשת הצוללות", ומפקד חיל האוויר לשעבר נזכר במשהו. "אתה יודע מי השיק את צוללת הדולפין הראשונה?", הוא שואל אותי, "זו הייתה אשתי עפרה". הרעיה, היושבת איתנו בסלון הבית, מחייכת באישור: "ממש כך. אני הטחתי את הבקבוק על דופן הצוללת".
זה היה בקיל שבגרמניה, בערב יום השואה תשנ"ו, אפריל 1996. "יצחק רבין כשר הביטחון ביטל בשנות השמונים את קניית הצוללת בשל התנגדות הרמטכ"ל ומפקד חיל הים, שרצו עסקה משולבת עם ארה"ב", מספר עברי את שהוא זוכר בצלילות. "אחרי מלחמת המפרץ חזרנו לזה, וכעבור כמה שנים נשלחתי לגרמניה להשיק את הצוללת. היא עלתה 770 מיליון מארקים גרמניים, אך הגרמנים הורידו את המחיר מסיבות מצפוניות, בשל העבר. קיבלנו מהם שתיים וחצי צוללות, ואנחנו שילמנו רק על חצי צוללת. עפרה באה איתי לטקס והתכבדה בהשקה הראשונה".
ההחלטה למנות ועדת חקירה שתבדוק את נוהלי קבלת ההחלטות, מזכירה לעברי חקירה אחרת שניהל בעצמו: פרשת השחיתות שהתפוצצה ב־1990, כשהתברר שראש להק ציוד בחיל האוויר, תא"ל רמי דותן, קיבל שוחד בתמורה למתן עדיפות במכרזים. בתור מנכ"ל משרד הביטחון דאז הניח עברי בצד את חברותו הקרובה עם דותן, וניגש לחקור את החשדות ש"גורמי שלטון" התחייבו לספק מסוים לרכוש את מרכולתו תוך עקיפת הצורך במכרז מסודר. בכירים במערכת ניסו למנוע את החקירה ולתקוע מקלות בגלגליה, וגם אחרי שלושים שנה זוכר עברי את הלחצים האדירים, החרמות והסכסוכים.
על הפרשה העדכנית הוא אומר: "צריך להבין שההחלטה אם לרכוש צוללות או לא נתונה לסמכותו הבלעדית של ראש הממשלה, גם אם הרמטכ"ל מתנגד. אני חושב שצוללת היא נכס אסטרטגי חשוב למדינת ישראל. הבעיה במקרה הזה היא כלי שיט אחרים שנכללו בעסקה, ולא הצוללות. האם יש צורך אמיתי בספינות האלה? לדעתי לא. לא צריך אותן לשליטה במה שנקרא המים הכלכליים שלנו. יכולנו לקחת ספינות יד שנייה ולהרכיב עליהן כיפת ברזל. למה אני צריך להגן על אסדות הקידוח באמצעות ספינות מתקדמות בעלות חתימת מכ"ם נמוכה? למה לשלם כל כך הרבה כסף? אני מריח כאן החלטות לא נכונות, שייתכן שיש שחיתות מאחוריהן".
"השמש עמדה לשקוע, ומרחוק ראינו את תעלת סואץ והימות מנצנצות באור הזהוב. לפתע נראה שובל של מצנחים נפתחים מאחורי כל דקוטה, בגלים, ובפעם הראשונה ראיתי שיש מצנחים עם צבעי הסוואה. זה היה מראה פסטורלי, ושאלתי את עצמי: זו מלחמה?"
הוא עצמו עמד בראש ועדת חקירה מסוג אחר – ועדה שהוקמה כדי לבחון את הכשלים שהובילו לאסון המסוקים ב־1997. 73 חיילים נספו באסון, כששני מסוקי היסעור שהטיסו אותם ללבנון התנגשו זה בזה והתרסקו מעל שאר־ישוב שבאצבע הגליל. גם את הפרטים של החקירה ההיא זוכר עברי היטב. "אחרי שנאלצו להפסיק את הנסיעה בשיירות בלבנון מחמת הסיכון, החלו להטיס אספקה במסוקים. בשלב הבא עשו זאת בלילה החשוך ובהפתעה, כדי שלא יירו במסוקים. העומס היה גדול מאוד, לא היו מספיק טייסים, הטייס המוביל במקרה הזה לא היה מוביל מוסמך, במטה במחניים ישב בקר זוטר, והם בכלל לא היו צריכים לטוס במבנה. כאשר מצטברים כל כך הרבה גורמים, נוצרת תאונה".
גם האירוע ההוא מוביל אותו להשוואה מול מקרה עדכני, דומה אך שונה – התרסקות מסוק העטלף לפני כחודש מול חופי חיפה, שנהרגו בה שני טייסי חיל האוויר סגן־אלוף ארז שחייני ורב־סרן חן פוגל. "אלה שני מקרים שונים לגמרי: האסון הזה נבע מבעיה טכנולוגית, אסון המסוקים היה כשל אישי. כשלים אישיים אי אפשר למנוע לגמרי, אבל רואים ששיעור התאונות הולך וקטן".
להתגעגע לגיל 83
תאונת אימונים אחרת היא אחת הסיבות לכך שדוד אלקנה עברי, יליד 1934, לא חוגג את ימי ההולדת שלו. "כשהייתי בן עשרים אמי נפטרה ביום הולדתי", הוא מספר. "היא הייתה אז בת 53, ובדיוק ביום הולדתי ה־53 – בי"ב בתשרי תשמ"ח – נהרג בני גיל. שניהם 'הלכו' באותו תאריך. זה יום עצוב מאוד בשבילי. התקופה שלפניו נקראת 'הימים הנוראים'. אמא ובן באותו היום – זה משהו שאתה לא מצליח להבין".
שלושה בנים נולדו לדוד ולעפרה: גיל, דור ויורם. גיל שירת בצה"ל כטייס אף־16, וב־5 באוקטובר 1987 נספה בתאונת אימונים, במהלך טיסה בגובה נמוך באזור הר שזר בנגב. בן 28 היה במותו. "כשגיל התגייס לחיל האוויר הייתי מפקד החיל, והדילמה הייתה קשה, אבל לא התערבתי בשיבוצו והוא לא קיבל יחס מיוחד. הדבר היחיד שעשיתי הוא לברר בכל פעם באיזו 'רביעייה' הוא נמצא. זה הכול", מספר עברי. את הבשורה המרה על מות בנו קיבל בוושינגטון, בעיצומה של ארוחת בוקר עם עוזר מזכיר המדינה והנספח הצבאי, שאיתם נפגש במסגרת תפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון. הוא מיהר לניו־יורק, שם שהתה עפרה. "ביקשתי שתישאר בחדר עד שאגיע. באתי וסיפרתי לה שאיבדנו את גיל", עברי נאנח. "אני גאה בו מאוד. הוא היה ילד מצפוני שידע לתת מעצמו. ילד טוב".
בקריירה הארוכה שלו היה עברי, בין השאר, מפקד חיל האוויר, סגן הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון, שגריר ישראל בוושינגטון ויו"ר התעשייה האווירית. גם כיום, בגיל 87, הוא יכול לפרט כל תפקיד ותפקיד לפי סדר כרונולוגי, כולל תאריכים, שמות, מספרים ומקומות. הוא זוכר בבהירות את הטייסות והצוותים שפיקד עליהם, את סוגי המטוסים שטס בהם, ואפילו מה היו הבעיות המכניות בכל אחד מהם. לדבריו, הוא מתגעגע מאוד למושב הטייס: "עפרה לא מרשה לי יותר", הוא מביט אליה, והיא מהנהנת בהסכמה. הוא אחז בהגאים בפעם האחרונה לפני ארבע שנים – בגיל 83.
לפני ימים אחדים סיים עברי פרק נוסף ברשימת עיסוקיו הארוכה, כשהודיע, למורת רוחם של בכירי החברה, על פרישתו מניהול בואינג ישראל וממשרת סגן נשיא בואינג העולמית. בואינג היא בין השאר יצרנית האף־15, שדגמיו "בז" ו"רעם" מככבים בחיל האוויר הישראלי, ומסוקי האפאצ'י המכונים אצלנו "פתן" ו"שרף". הזרוע המקומית שלה מפקחת על ייצור מגוון רכיבים בתחומי התעופה, החלל והתקשורת, שיוצאים ממפעלי אלביט, התעשייה האווירית, ציקלון, עשות אשקלון או תעשיות הגולן. "זאת פרנסה לכמה אלפי משפחות", מסביר עברי. "אנחנו חלק קטן אך משמעותי בתאגיד בואינג העולמי. כשחמאס החל לשגר רקטות על אשקלון, היו במטה בסיאטל מי שרצו להעביר את הייצור של מדפי המטוסים מעשות אשקלון למקום אחר. הייתי צריך לשכנע אותם שהמפעל ימשיך לעבוד ללא הפסקה, והכנו אספקה לשלושה שבועות מראש כדי שקו הייצור לא ייפגע. מישהו צריך לפעמים להתייצב ולשכנע את האמריקנים להמשיך לעבוד כאן".
בתור סגן הנשיא של החברה העולמית הוא בקי במכה שניחתה על תעשיית התעופה בשל הקורונה. לדבריו, בעקבות צמצום הטיסות בימי המגפה פחתה הפעילות של בואינג ב־30 עד 40 אחוז בתחום ייצור מטוסי הנוסעים. הייצור בישראל לא נפגע במיוחד, אף שהיקף ההזמנות לחלפים למטוסי הנוסעים הצטמק. "בואינג מתפארת בשרשרת אספקה מהירה ורצופה של חלפים, וזה היתרון הגדול שלה", הוא אומר. "שרשרת אספקה מהירה בזול – זה חשוב לא פחות מייצור מטוסי קרב ומסוקים".
"הטייס שצנח רץ אל בין הסלעים, ומסביבו רחשו כלי רכב סוריים. התחלנו להפציץ אותם בזה אחר זה עד שיבוא החילוץ. המסוק הגיע בדיוק כשנגמרה לי התחמושת ולמספר שתיים שלי נגמר הדלק. אחר כך התברר לי שהטייס היה שטופר, שמואל שפר, המדריך שלי מבית הספר לטיסה"
לגשש בעיוורון בקוקפיט
אביו של עברי, אברהם, נקרא במקור בשם המשפחה קרויז, אך כציוני אדוק ומתוך הזדהות עם אברהם העברי החליט להחליף את שמו. את פעילותו הציונית החל האב עוד בסלובקיה, ושם שליחי הסוכנות היהודית הבטיחו לו שאם יעלה לארץ, לא יתקשה כלל במציאת עבודה. הוא יוכל לעסוק כאן במקצועו שם – רואה חשבון. אך באוגוסט 1934, כשאברהם עלה ארצה וכרסה של רעייתו בין שיניה, התברר שעבודה אין. הם גרו בירושלים, ואברהם יצא לחפש לו עבודה – ומצא אותה במושבה גדרה, בקטיף הדרים. לפחות בשני מקרים הוא הלך ברגל מגדרה לביתו בירושלים, מרחק של יותר מ־50 ק"מ, כדי לחסוך כמה פרוטות. הפתרון הברור היה לעבור לגדרה, וזה מה שעשו כשדוד היה בן שנה.
רוב בני המשפחה מסלובקיה נספו בשואה. "מי ששרדו באו אלינו, אף שהיו לנו רק שני חדרים. אנחנו היינו המעברה שלהם", מספר עברי. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו במושבה, ובהיותו תלמיד מצטיין הוא זכה במלגה שאפשרה לו ללמוד בתיכון ברחובות הסמוכה: "זה דבר נדיר, כי רוב הנערים למדו בבתי ספר מקצועיים. זה היה הטרנד אז". לחיל האוויר הגיע בזכות בת כיתתו איה כרמי, ששכנעה אותו להתגייס לגדנ"ע אוויר בשעה שחבריו הלכו להיאחזויות. קורס הטיס הצה"לי נמשך אז בין 16 ל־18 חודשים, ולמעשה הסתיים רק כשהחניכים השלימו מכסה מסוימת של שעות טיסה, כך שגם למזג האוויר הייתה השפעה על אורך מסלול ההכשרה. ביוני 1954, לפני גיל עשרים, קיבל עברי את כנפי הטיס.
כעבור שנתיים, בתור סגן צעיר, הוא נשלח לקורס בחיל האוויר הבריטי, שנחשב אז לטוב בעולם. "הייתי גאה בכך שנבחרתי, והלכתי לספר לאבא, אבל הוא לא התלהב. אבי היה אידיאליסט ציוני שמעולם לא עזב את הארץ, וכששמע על שליחותי כעס על בזבוז המטבע הזר הכרוך בכך, בשנות הצנע: אין לנו במדינה כסף כדי לקנות שמן וסוכר, ואתם מבזבזים את המעט שיש לנו? אי אפשר לעשות את הקורס הזה כאן בארץ?", נזכר עברי במחאותיו של אביו.
מסלון הבית הנאה ברמת־השרון שבו הוא מתגורר זה חמישים שנה, ניבטת גינה פורחת ומושקעת, והגשם הדק שיורד עליה ביום פגישתנו רק מוסיף לה ברק. גם עיניו של עברי בורקות כשהוא מספר על המטוסים שאת תא הטייס שלהם הכיר היטב מבפנים. בשנתיים הראשונות שלו בתפקיד הספיק להטיס עשרה סוגי מטוסים לפחות – מהספיטפייר, דרך המוסטנג ועד המיראז'. "המטוסים של אז לא היו דו־מושביים, ומהרגע הראשון נאלצת לטוס לבד, ללא מדריך. גם סימולטורים לא היו, ונהגנו להתאמן ב'קוקפיט עיוור' – כיסו לנו את העיניים והיינו צריכים לגשש בידיים אחר המכשירים, כדי שבעתיד נוכל להביט החוצה ולתת לידיים לעשות את הפעולה הנכונה בלי להביט בהן. היום אופי הטיסה השתנה, הכול מבוסס על הפעלת מחשוב והמטוס טס מעצמו. האתגר תמיד היה להיות הראשון לטוס על המטוסים המתקדמים שקיבלנו, וכמעט תמיד נבחרתי בין הראשונים".
ממבצע קדש זכור לו היטב המחזה המרהיב שנגלה לעיניו כאשר ליווה במטוס האוראגן שלו את מטוסי הדקוטה של הצנחנים שיצאו אל המיתלה. "השמש עמדה לשקוע, ומרחוק ראינו את תעלת סואץ והימות מנצנצות באור הזהוב. לפתע אני רואה שובל של מצנחים נפתחים מאחורי כל דקוטה, בגלים, ובפעם הראשונה ראיתי שיש מצנחים עם צבעי הסוואה. המראה היה פסטורלי, ושאלתי את עצמי: זו מלחמה? רק 62 הפגיעות שאיתרתי אחר כך במטוס, נתנו לי את התשובה. זו הייתה הפעם הראשונה שחיל האוויר הוכיח שהוא מסוגל לעשות את מה שמצופה ממנו".
ב־1959 נאלץ דוד עברי לנטוש מטוס, לאחר שנכנס לסחרור בטיסת אימונים. "נחתי במקום שהיה גבוה יותר ממה שחשבתי, והיו צריכים לחלץ אותי במסוק", הוא מספר. באותה השנה קיבל גם צל"ש סודי; כשאני מנסה לסחוט ממנו מידע על כך, הוא מתעקש לשמור על שפתיים חתומות: "התחייבתי שלא אגלה עד יום מותי, ולא יהיה נכון לדבר על זה גם אחרי מותי". עפרה מוכנה לחשוף את כל הידוע לה: "הוא יצא בלילה וחזר בבוקר. גם אני שאלתי ולא קיבלתי תשובה".
לתחבל את הסובייטים
בזיכרונם של רוב הישראלים, מלחמת ששת הימים רשומה בתור ההישג המוצלח ביותר של חיל האוויר, אבל עברי אומר שהמלחמה הזאת דווקא עוררה בעיות לא מעטות לחיל. "איבדנו 25 אחוז מהכוח, חטפנו אמברגו מהצרפתים, לא היו לנו שעות טיסה כי לא היו חלפים, והיינו צריכים להכין את חיל האוויר מחדש לקראת העידן האמריקני. היה חוסר גדול בטייסי מסוקים ותובלה, בשעה שנאלצנו לטפל בכל השטח העצום של סיני. זה היה אתגר גדול".
בשנים הללו הוא התקדם צעד אחר צעד בשורות החיל. ב־1968 הועמד בראש ענף אוויר 3, ב־1969 מונה לעוזר ראש מחלקת אוויר למבצעים, וב־1970 קיבל את הפיקוד על בסיס תל־נוף. במלחמת ההתשה, מספר עברי, נהגו מטוסי חיל האוויר הישראלי לארוב ליריביהם המצריים ולהפיל אותם בדרך מקורית. "יצאנו לגיחות צילום שהיו למעשה פיתיון. מתחת למטוסי הצילום, שטסו בגובה רב, חלפו מטוסי הקרב בגובה נמוך, ולא נקלטו במכ"ם. כשמטוסי המצרים עלו לאוויר
"כשחמאס החל לשגר רקטות לעבר אשקלון, היו במטה בואינג בסיאטל מי שרצו להעביר את הייצור של מדפי המטוסים מ'עשות אשקלון' למקום אחר. הייתי צריך לשכנע אותם שהמפעל ימשיך לעבוד ללא הפסקה, והכנו אספקה לשלושה שבועות מראש, כדי שקו הייצור לא ייפגע" לגיחות יירוט, הפנינו את מטוסי הצילום בחזרה הביתה – ואז מטוסי הקרב שלנו נכנסו לפעולה כדי להפיל את המצרים.
"כך התחלנו להשיג עליונות אווירית כמעט מוחלטת. המצרים התלוננו לסובייטים שמטוסי המיג־21 שלהם גרועים; הרי המיראז'ים מפילים אותם ללא הרף. הסובייטים ענו להם, 'אלה לא המטוסים, אלה הטייסים הגרועים שלכם'. כדי להוכיח את צדקתם שלחו הסובייטים חמש טייסות מלאות ב'יועצים', והמצרים קיבלו תעוזה ואומץ וכמעט יירטו סקייהוק. החלטנו לחזור על אותה שיטה נגד הרוסים, וזה עבד. פעם אחת הפלנו חמישה מטוסים סובייטיים, ופעם שישה. חיל האוויר המצרי היה יכול לומר להם, 'אתם רואים? אלה המטוסים, לא הטייסים'".
ב־1973, לפני מלחמת יום הכיפורים, קודם עברי לראש מחלקת אוויר – מעין מספר שתיים של מפקד החיל דאז, בני פלד. "כחודש לפני המלחמה הפלנו 13 מטוסים סוריים שניסו לתקוף אותנו בגיחות צילום באזור לטקיה. לנו נפל מטוס אחד. הבנו שמשהו גדול מתגלגל, כי ראינו שהסורים לא מעבירים מערכות הגנה אווירית לאזורים שתקפנו בהם, אלא דווקא לרמת הגולן. היה ברור לנו שהולכת לפרוץ מלחמה, אך אמ"ן התעקש שזה תרגיל.
"שבוע לפני המלחמה חליתי בחזרת. הצוואר שלי היה נפוח בעובי הראש, והחום עלה. ביום שלישי לפני המלחמה, שפרצה בשבת, אמרתי לעפרה שאני מתפלל שירד גשם ברמת הגולן, כי רק זה עשוי למנוע את המתקפה הסורית שאנחנו לא מוכנים לה כלל. בני פלד, שגר סמוך אליי, היה שותף לדעתי. הוא ביקש אישור להנחית מכה מקדימה, אך לא קיבל אותו".
לאורך השנים עלתה הטענה שחיל האוויר כשל במלחמת יום הכיפורים כשלא סיפק את הסיוע הנדרש לכוחות הקרקע, אלא התמקד בצרכים שלו.
"זו טענה שמגיעה משנאה ולא ממחקר. אין מלחמה ללא כישלונות, אבל ה'מחדל' הוא עניין פסיכולוגי, לא אמיתי. הגענו לקילומטר ה־101 מקהיר, היינו בטווח ארטילריה מדמשק, השמדנו שני חילות אוויר. אנשים חושבים שמלחמת ששת הימים הייתה ניצחון גדול, וזה נכון אסטרטגית, אבל שם השמדנו מטוסים על הקרקע – ואילו ביום כיפור הפלנו מטוסים באוויר במספרים גדולים, והאויב ספג מכה קשה יותר. בראייה המקצועית, מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון גדול מבחינה אווירית".
בגיחה האחרונה שלו במלחמת יום הכיפורים התקבלה הודעה שאחד הטייסים הבכירים נטש את מטוסו מעל סוריה. "מספר שתיים שלי ראה את חופת המצנח שלו. הטייס רץ אל בין הסלעים, ומסביבו רחשו כלי רכב סוריים. התחלנו להפציץ אותם בזה אחר זה עד שיבוא החילוץ. המסוק הגיע בדיוק כשנגמרה לי התחמושת ולמספר שתיים נגמר הדלק. המתנתי עוד רגע באוויר כדי לוודא שהמסוק קולט את הטייס וממריא, וחזרתי לבסיס. אחר כך התברר לי שאת הטייס הזה אני מכיר מילדות – זה היה שטופר, שמואל שפר, שגם היה המדריך שלי בבית הספר לטיסה".
ב־1974 מונה עברי לראש להק אוויר, ואז למד הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון. "הספקתי להשלים חומר של ארבע שנות לימוד, אף שכבר הייתי בן 41 והייתי צריך להתחרות עם כל המוחות הצעירים שסביבי. הייתה לי חצי שנה קשה, אבל אחרי שנה כבר התחילו להעתיק ממני עבודות. הניסיון המעשי כנראה יצר אינטואיציה לפתרון בעיות".
לעכב את הפצצה
אחרי המהפך הפוליטי ב־1977, עם עליית הליכוד לשלטון, היה עברי משוכנע שהפיקוד על חיל האוויר יינתן למתחרהו – רפי הרלב, שבא ממשפחה רוויזיוניסטית. הוא הופתע לחלוטין כשהודיעו לו שדווקא הוא ימונה לתפקיד ויקודם לדרגת אלוף. כמפקד החיל הוא נדרש להתמודד בין השאר עם פינוי חצי האי סיני, שטח האימונים הגדול ביותר של צה"ל, וכל המחנות של חיל האוויר ששכנו בו. אבל הפעולה החשובה ביותר שלו כמפקד החיל הייתה הפצצת הכור הגרעיני בעיראק.
ההכנות למבצע החלו עוד ב־1978, אבל התקיפה אושרה רק בדצמבר 1980. ראש הממשלה מנחם בגין התעקש שההחלטה תתקבל פה אחד, ועמל קשות לשכנע את השר והרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין להסיר את התנגדותו. "ידין חשש שהטיסה לעיראק תהיה חד־כיוונית", מספר עברי. "התקיפה תוכננה ל־10 במאי 1981, והמבצע קיבל את השם 'גבעת התחמושת'. המטוסים כבר התניעו והיו מוכנים לצאת לדרך, אני הייתי ב'בור' מוכן לפקד על המבצע, ואז הגיע טלפון מבגין: עצרו. התברר שהוא קיבל מכתב מראש האופוזיציה שמעון פרס, שסבר שאפשר לנטרל את הכור באמצעות לחץ אמריקני על הצרפתים לא לספק לעיראק פלוטוניום.
"'גבעת התחמושת' בוטל. תחתיו בא מבצע 'אופרה' שתוכנן ל־7 ביוני, ערב שבועות, כי זה היה יום ראשון – יום שבו הצרפתים לא נמצאים במתקן העיראקי, ומספר הנפגעים יהיה נמוך יותר. בגין רצה לתקוף עוד לפני הבחירות לכנסת העשירית, שעמדו להתקיים ב־30 ביוני. רפול ואני יצאנו במטוס של חיל הים לאיטליה, לטקס חילופי המפקדים של הצי השישי האמריקני, ובדרך חזרה קיבלנו את הקוד המבשר על המועד החדש".
ושוב, המבצע כמעט בוטל. "איש המוסד שהיה סמוך לכור והיה אמור לדווח לנו על מזג האוויר, נאלץ להתפנות משם, ולא היה מי שיעביר מידע מהשטח. במקביל הגיעו אלינו דיווחים על סופות חול. ביקשתי שיחזירו את הסוכן, אבל נעניתי שהדבר בלתי אפשרי".
בפעם הראשונה והיחידה בקריירה, שיתף עברי את רעייתו בסוד מבצע ההולך ומתרקם. "הייתה אצלי הצטברות של מתחים שהייתי מוכרח לחלוק עם מישהו", הוא אומר. "אתה נמצא בקצה העליון של הפירמידה לבדך, ואם תספר למישהו הוא עלול לחשוב שאתה מפחד. באותו לילה ישנתי היטב". עפרה צוחקת: "אני לעומתו לא ישנתי. עד אז דיברו על טילים, לא על כור גרעיני".
האמריקנים הופתעו מההפצצה, אומר עברי. נספח הצי שלהם בישראל היה אז באיטליה, וחשב שהוא יוצא לחופשת סופשבוע ארוכה; ובוושינגטון התקשו להאמין שהטיסה הלוך ושוב נערכה ללא תדלוק אווירי. "הנספח הצבאי שלנו צלצל אליי ושאל: 'האם אתה אישית אומר לי שלא היה תדלוק באוויר? כי הם מאמינים רק לך'. עניתי לו שכן, והם מוזמנים לבוא ולשמוע איך עשינו זאת. הם אכן שלחו צוות כדי לשמוע מהטייסים עצמם איך טסו".
איך באמת?
"כשהמטוסים המונעים עמדו על המסלול מילאנו אותם בעוד קצת דלק, לקחנו רק פצצות לפגיעה ישירה, טסנו נמוך בדרך לשם וגבוה בדרך חזרה, זרקנו את מכלי הדלק הנתיקים, והצלחנו".
וכך, באופן בלתי נמנע, אנחנו מגיעים לשאלת הכור הגרעיני באיראן. האם האיום הקיומי הנוכחי מחייב את ישראל לנהוג בדרך דומה? ומה בעניין היכולות? האם אנחנו מסוגלים לעשות לאיראנים את מה שעשינו לעיראקים? את החתירה של משטר האייתוללות לגרעין, אומר עברי, אי אפשר להשמיד; "אפשר להשמיד מתקן. גם בעיראק, המטרה הייתה להשיג דחייה של שלוש עד חמש שנים. ידענו שיש לסדאם רצון וכסף, והוא יבנה כור אחר. זה מה שהוא עשה, ובאמת ב־1991 הוא היה רחוק שנה אחת בלבד מהשגת כושר גרעיני חדש. הרווחנו יותר מחמש שנים.
"אצל האיראנים המצב דומה. אנחנו צריכים להרוויח זמן, ובו אולי תשתנה האידיאולוגיה של המשטר, אולי המצב הכלכלי יחריף, אולי המשטר ייפול. זו שאלת הכלב והפריץ. אז צריך להגדיר את המטרה: אם המטרה היא אכן להרוויח זמן, צריך לשקול איך עושים זאת בכמה שפחות סיכון כדי להשיג כמה שיותר זמן.
"בעיראק יכולתי לתקוף עם 18 מטוסים ולהשמיד גם את כל המתקנים מסביב לכור, אבל הייתי צריך לקחת את הסיכון הקטן ביותר – שישה או שמונה מטוסים שישמידו פחות, אבל ישיגו את אותו רווח זמן. גם אם נשמיד את כל המתקנים האיראניים, נרוויח רק שלוש עד חמש שנים. אסור לשכוח שגם המלחמה בכלי סייבר נותנת לך זמן. זו המחשבה. צריך לבחור מתוך, נגיד, עשרים מתקני גרעין, את אלה שייתנו לנו רווח של שלוש עד חמש שנים".
למזער סיכונים
בגין לא נכנע בסופו של דבר לקולות בקבינט ובכנסת שביקשו למנוע את התקיפה הצבאית, ולהמתין למשא ומתן ולסנקציות של הקהילה הבינלאומית; לא כך נהג ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שעל פי הדיווחים החליט להפציץ באיראן – אבל קולות אחרים שנשמעו בקבינט, כמו אלה של הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ ואחרים, הביאו אותו לחזור בו מהכוונה לתקוף. מה אתה היית אומר לו השתתפת בישיבה המכרעת הזאת לפני שנים אחדות, אני שואל את עברי. הוא חוזר על העיקרון: "הייתי בוחר מינימום סיכון כדי להרוויח מקסימום זמן. אני יודע מה אני חושב שצריך לעשות, אבל לא אגיד לך. איני מעוניין לדבר על זה. זה מיותר ולא נכון".
אנחנו בכלל מסוגלים להשמיד את מתקני הגרעין האיראניים?
"העיקרון אומר שאנחנו יכולים להגיע כמעט לכל מקום במזרח התיכון, מתחת למכ"ם, ולהשמיד כל מטרה בטווחים ארוכים. הבעיה שלי היא איך להחזיר אנשים הביתה בשלום, עם מספיק דלק שיוכלו לשוב בביטחון. זו נקודת המוצא. ככל שאתה מפתח את היכולות אתה מבטיח את חזרתם בשלום, ובזה יש להשקיע כסף. זה מה שצריך להכין. הפתעות טקטיות אפשר לעשות אם אתה משחק נכון, ולא 'מתאם' עם אף אחד".
אתה מתכוון שכשאומרים לאמריקנים שהמדיניות שלנו היא "אפס הפתעות", כפי שהכריז יאיר לפיד, זו שגיאה?
"כן, לתאם עם האמריקנים זו שגיאה. הם לא רוצים שדיפלומטים שלהם ייפגעו, והם מבקשים להוציא אותם מהאזור לפני הפעולה, ולכן הם זקוקים לזמן – ראה מה שהם עושים עכשיו באוקראינה. אני רוצה את יתרון ההפתעה הטקטית. כשאתה הולך לתקיפה, זו החלטה עצמאית שלך.
"הקו האדום שלנו שונה מהקו האדום של האמריקנים. הוא קרוב הרבה יותר. ראשית כי מאיראן לוושינגטון המרחק הרבה יותר גדול מאשר מאיראן לירושלים או לתל־אביב, ולכן האיום עלינו גדול בהרבה. שנית כי לאמריקנים יש יכולות שאין לנו. להם יש מטוסי חמקן, מפציצים גדולים ופצצות חזקות. אני לא יכול לחכות זמן רב מדי. לכן אסור לי לתאם איתם, כי הם אף פעם לא יקבלו את הקו האדום שלי".
"אנחנו יכולים להגיע כמעט לכל מקום במזרח התיכון, מתחת למכ"ם, ולהשמיד כל מטרה בטווחים ארוכים. הבעיה שלי היא איך להחזיר אנשים הביתה בשלום. בזה יש להשקיע כסף. הפתעות טקטיות אפשר לעשות אם אתה משחק נכון, ולא 'מתאם' עם אף אחד"
זו הסיבה העיקרית לכך שהממשל האמריקני מוכן להתפשר עם האיראנים, בוודאי בימי ביידן. "הם מחויבים להסכם ולמימושו, כי מי שהכינו אותו אז מנהלים את המשא ומתן היום", מוסיף עברי. "ההסכם שטראמפ יצא ממנו לא היה טוב מספיק, למשל בנושא טילי הקרקע־קרקע, אבל העניק לנו פרק זמן של עשר שנים. כעת הפסדנו את הזמן הזה. זו הייתה שגיאה אסטרטגית, והנכון היה לנסות לעמוד על כך שבאותו פרק זמן נלמד לטפל בבעיה במינימום סיכונים. הזמן הוא המטרה; אפשר להרוויח זמן גם במשא ומתן, בעיצומים ובמתקפות סייבר. יש דברים רבים שאפשר לעשות לפני תקיפה צבאית. זו צריכה לבוא אחרי שמיצית את כל המהלכים האחרים".
נראה שכל המהלכים האחרים לא משפיעים בינתיים על האידיאולוגיה האיראנית, ולא גורמים לערעור המשטר.
"העיצומים היו מוצלחים מאוד, אבל אתה לא תצליח לשנות את הרצון שלהם להגיע לגרעין, כשם שלא תצליח לשנות את רצונו של חמאס להשמיד את מדינת ישראל. גם בעזה אתה יכול לתקוף כמה שתרצה, אבל חמאס לא ישנה ככה את האידיאולוגיה שלו. אני גם לא יכול להשמיד אותו. אז מה עושים? בוא נרוויח זמן, ככל האפשר במינימום סיכון, ובינתיים ייתכן שחמאס ישתנה, הכלכלה תשתנה, או שאוכל לבצע מהלכים שישנו את רצונו של חמאס".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מינימום סיכון"?
"לא להכניס חטיבות יבשה, כי איתן אתה מסתכן בהרבה יותר אבדות. צריך לנצל את הממד האווירי כמה שיותר, כי הסיכונים שם נמוכים. שלא יהיה שום ספק, הכרעה אפשר להשיג רק ביבשה, אבל אם אינך הולך להכרעה – תרוויח זמן במינימום סיכונים, בתקיפה מהאוויר".
לא נראה ששינוי אידיאולוגיה יעמוד על הפרק אי פעם אצל חמאס או איראן.
"אמרו זאת על נשיא מצרים אנואר סאדאת, והנה הוא שינה את האידיאולוגיה שלו. גם הסכמי אברהם הם שינוי אידיאולוגיה, ואחריהם הנושא הפלסטיני כבר לא הכי חשוב".
לדעת לומר "לא"
בשנת 1983, אחרי שהשתחרר מצה"ל ומונה ליו"ר התעשייה האווירית, נקרא עברי לעטות שוב מדים: הוא מונה לסגן הרמטכ"ל, ה"כחול" הראשון שמילא את התפקיד הזה. הרמטכ"ל דאז משה לוי הפעיל תותחים כבדים כדי לשכנע אותו לחזור לצבא, ורתם למשימה אפילו את כוח השכנוע של עפרה, אף שהיא עצמה התנגדה לכך אישית: "התחלתי ליהנות כבר מהחיים האזרחיים", היא נזכרת.
כשנכנס לתפקידו החדש, נתקל עברי בהפתעות רבות שלא היו מוכרות לו בתור איש חיל האוויר. "התבקשתי לאשר את התע"מ – התעסוקה המבצעית – לשנה הקרובה. לא הכרתי את השפה היבשתית הזו. לקחתי הביתה את המסמכים, הנחתי על הרצפה ונדהמתי. היו שם יחידות שתוכננו להן 140 ימי מילואים בשנה. מטורפים. חשבתי: אם מישהו בתעשייה האווירית יצטרך לצאת למספר כזה של ימי מילואים, הוא לא יעבוד שם. הלכתי לרמטכ"ל ואמרתי לו שחייבים לשנות זאת. כמה אפשר להרוס את חיי האנשים? קבענו תקרה של 70 יום. אז זה נשמע סביר".
בהמשך גם הוצע לו להתמנות לרמטכ"ל, אבל הוא סירב. "המטה הכללי פיקד בעצם על כוחות היבשה, ואני לא הייתי בשל לזה מספיק. ב־1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, אמרתי לאשתי: אם הייתי מתמנה לרמטכ"ל היו אומרים שאני אשם כי לא העברתי שתי פלוגות מכאן לשם במקום משם לכאן, כי אני לא מבין בזה. הציבור בישראל מעורה בצבא, והוא חושב שחיל האוויר מפונק. זו התדמית, כמו שבעבר הייתה לטייסים תדמית של מי ששותים כל הזמן, כי במלחמת העולם השנייה הראו טייסים ששותים. לא דובים ולא יער, אבל אי אפשר לשנות דברים כאלה. לכן הציבור הישראלי גם לא היה בשל לקבל איש חיל האוויר בתור רמטכ"ל".
זו הסיבה לכישלונו המהדהד של הרמטכ"ל דן חלוץ?
"לדעתי עושים לו עוול. הכישלון במלחמת לבנון השנייה היה של פיקוד הצפון. המלחמה הזו הייתה כישלון בראייה הצבאית הטהורה, אבל הצלחה מבחינת ההרתעה. עד עכשיו נשמר השקט, זה כישלון? השאלה היא מה חלוץ היה צריך לעשות. הוא חשב שפיקוד הצפון צריך לתת את התשובה, ולא הוא עצמו".
צה"ל השתנה מאז תקופתך? יש פחות מוטיבציה להכרעה? החשש מקורבנות גובר על החתירה לניצחון?
"לא. היום מבינים יותר את האסטרטגיה. בעבר הייתה למפקדים חשיבה טקטית, איך לכבוש את הגבעה. היום חושבים למה צריך לכבוש אותה. כשהייתי סגן הרמטכ"ל, גיליתי שמקצים גדוד מילואים לשמור על גבעה ליד ביירות. לשם מה צריך אותה? מה הערך שלה? לא ידעו לענות לי, אבל כבשנו אותה, אז לא נרד ממנה. הוריתי לפנות את הגבעה, וחסכנו גדוד מילואים לשנה. אם אני לא צריך אותה – למה להעמיס על המשפחות, לבזבז ימי מילואים ולהסתכן במטעני צד?"
ואחרי החשיבה האסטרטגית הזאת, מה עם ה"משפטיזציה"? אתה חושב שהיא גורמת לחיילים להסס לפתוח באש כשהם בסכנת חיים? האם ההרתעה לא נפגעת כשלוחמים בורחים על נפשם מול נערים פלסטינים שמתגרים בהם?
"על זכויות אדם שמרנו כבר בתקיפת הכור, כשמועד התקיפה נקבע ליום שבו היו שם פחות אנשים. למה להרוג כשלא מוכרחים? צה"ל יותר בוגר היום, ואני חושב שיש חשיבה נכונה יותר והבנה טובה יותר של המצב במזרח התיכון. לא ששים אלי קרב. בעבר מפקד חטיבה היה יכול לרוץ עד התעלה בלי לחשוב. האם זה נכון אסטרטגית־מדינית? לא, כי הוא עלול להכניס אותך למצב פוליטי בעייתי. המצב הגיאו־אסטרטגי מורכב בהרבה משהיה במלחמת השחרור. בימים ההם היה טוב שהיוזמה של המפקדים תיצור הישג מדיני. האם זה נכון היום? לא. יש כאן שאלות קשות, זה נכון, אבל צה"ל חושב היום הרבה מעבר לצעדים הטקטיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
