מפגש הזום שקיים ד"ר דניאל גורדיס עם כחמישים פרחי רבנות מהתנועות הפרוגרסיביות בארה"ב, גלש מהר מאוד לטענות קשות כנגד ישראל. לידתה של המדינה היהודית בחטא – כך קבעו הצעירים האמריקנים; חטא הנכבה והגירוש של הערבים המקומיים. ד"ר גורדיס שמע את הדברים, וביקש לעצור לרגע ולערוך ניסוי קטן. "אמרתי להם כך: תרימו יד אם אתם יכולים לציין שם של טבח שנעשה בערבים על ידי יהודים", הוא מספר לי ממשרדו בירושלים, בריאיון שמתקיים גם הוא בשיחת וידאו. "כל הידיים הונפו. הם הזכירו את קיביה, דיר־יאסין, כפר־קאסם – המקרים הידועים. ועכשיו, ביקשתי, תרימו יד אם אתם יכולים להיזכר במקרה אחד של טבח יהודים בידי ערבים. שתיים־שלוש ידיים הונפו, זה הכול. מדובר באנשים בעלי תואר ראשון מהאוניברסיטאות הנחשבות בעולם, הם קוראים ספרים, יש להם גישה לכל המידע – ואף אחד מהם אפילו לא מתעניין, כי הם לא מרגישים חלק מאותו 'אנחנו' שלנו".
העמדות הקיצוניות שהביעו בני שיחו לא הפתיעו את ד"ר גורדיס, המכהן כסגן נשיא המרכז האקדמי שלם. זמן לא רב קודם לכן, במהלך מבצע "שומר החומות", חתמו כמאה סטודנטים לרבנות מהזרם הפרוגרסיבי בארה"ב על מכתב המאשים את ישראל ב"הפרה אלימה של זכויות אדם". המונח "אפרטהייד" הופיע גם הוא, כמיטב המסורת של הזרם הזה בשנים האחרונות. אבל מה שמעניין יותר הוא מה שנעדר מהמכתב: ירי הרקטות של חמאס לעבר ריכוזי האוכלוסייה בישראל. בשום מקום במסמך לא הופיעה המילה "טרור" בהקשר הפלסטיני־עזתי, וכמובן לא הוזכרה שאיפתה המוצהרת של תנועת חמאס לחיסולה של מדינת ישראל. בספר החדש "קרובים רחוקים" (הוצאת כתר), גורדיס מסכם זאת כך: "במלחמת מאי 2021 תמכו איחוד האמירויות, בחריין ומצרים בישראל יותר מאשר תלמידי הרבנות האמריקנים החתומים על המכתב".
בלב הספר, שעוסק בקרע ההולך ומתרחב בין יהדות ארה"ב ליהודי ישראל, עומדת תזה מרתקת וחדשנית שהופכת על פיהן את רוב הפרשנויות המוכרות בנושא. גורדיס, שבעצמו נולד ובגר בארה"ב, סבור כי הקרע הזה לא נפער בגלל מעשיה של ישראל, אלא מעצם מהותה. זרעי העימות נטמנו עוד במאה ה־19, הרבה לפני הקמת המדינה, ובוודאי לפני אותו "כיבוש" – מילת הקסם שהשמאל היהודי־אמריקני עושה בה שימוש תדיר בבואו לבקר את ישראל.
"היהודים שם הבינו שמי שמתעסק עם הציונות משרטט מעל ראשו סימן שאלה. הם הרגישו אומנם מבורכים מעצם היותם בארה"ב, אבל ידעו שנלווים לכך תנאים, ופחדו לחרוג מקווי היסוד של הברית הזאת. הם לא נזקקו לציונות, גם כי הרגישו בטוחים יחסית, וגם כי לא רצו לערער על האמריקניות שרכשו"
אם לתמצת את התזה שלו, הסיבה להתרחקות בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות היא השוני המהותי ביניהן. למעשה, אם מדברים על חזון, סיבת הקמה, דרך מחשבה, שפה וכדומה – אין להן כמעט דבר במשותף. כשמסיימים לקרוא את הספר, אני אומר לד"ר גורדיס, השאלה שעולה היא לא מה גורם לקרע, אלא להפך: איך בכלל נוצרו, ומוסיפים להתקיים, יחסי קרבה בין הקהילות הכמעט לא קשורות הללו.
"אני באמת לא אופטימי במיוחד לגבי היתכנותה של מערכת יחסים עמוקה הכוללת את הרוב בשני הצדדים", הוא משיב. "בסופו של דבר אנחנו שונים מאוד. אנחנו כמו שני אחים שעברו לגור במקומות שונים בעולם, וממשיכים לשמור על קשר משפחתי תקופה מסוימת, עד שגם זה נשחק. נכון שיש יוצאי דופן. למשל, אני מכיר היטב את העולם של איפא"ק, ואת האנשים שמובילים את הגוף הזה. הם באמת אוהבי ישראל. למה? זאת שאלה מצוינת. נצטרך לראות בעתיד האם אנשים שהם עכשיו בני עשרים, ייקחו את התפקידים המובילים באיפא"ק כשיהיו בשנות הארבעים לחייהם".
הרבה יהודים־אמריקנים מגדירים עצמם כציונים.
"ראשית, זה נכון. ישנם אנשים מכל הקשת הדתית – רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים – שבלב־ליבם קשורים למדינת ישראל, מאמינים בה ומבינים את חשיבותה לעם ישראל. מדוע? חלקם דתיים, ואת הקשר הנפשי הזה הם רכשו מתוך השפה הדתית. יש אנשים שקוראים את המפה הפוליטית, ומבינים שמדינת ישראל היא נס. כלומר, ברור שיש פה בעיות, אבל לאיזו מדינה אין? האנשים האלה מבינים שהנרטיב הפרוגרסיבי בארה"ב פונה לדיון פשטני, שלא מקיף את המורכבות של החיים במזרח התיכון. ויש שמאמינים שהקשר עם ישראל חשוב גם לארה"ב מבחינה אסטרטגית, או שיש לישראל תפקיד כמקום מקלט ליהודים, אם באמריקה תיווצר להם פתאום בעיה. העניין הוא שכל החלקים האלה יחד מונים הרבה פחות אנשים ממה שאנחנו רוצים לחשוב".
כשהאף־בי־איי מנסה לטשטש
לשיטתו של גורדיס, הפניית האצבע אל "הכיבוש" של 1967 כגורם לחיכוכים בין ישראל ליהדות ארה"ב, היא פיקציה. בספרו הוא תוקף את השמאל – הישראלי והאמריקני – שמנסה להיתלות בתירוץ הזה. "העובדה היא שלמתחים בין יהדות ארה"ב לתנועה הציונית יש שורשים קדומים ועמוקים", אומר גורדיס. "הרצל, חוזה המדינה, כבר שיגר ליהודי ארה"ב מכתב נוזף ואמר להם: 'תראו, אנחנו הציונים מתפתחים באירופה בצורה מרשימה מאוד; אתם עושים כנסים והרבה רעש, אבל לא באמת צועדים קדימה'. הוא צדק. כשהציונות באירופה כבר שלחה קבוצות ארצה, באמריקה התנועה הציונית עדיין ניסתה להתניע. וצריך לשאול למה זה קרה. האם מדובר ביהודים שלא אכפת להם מהיהדות? שלא אכפת להם מהעם היהודי?"
על פניו התשובה ברורה: היהודים באירופה סבלו באותן שנים מאנטישמיות, והשיא הגיע בפרעות קישינב, שעוררו זעזוע עצום. ליהודים בארה"ב היה טוב הרבה יותר, וכשליהודי טוב הוא לא זז.
"זה הסבר נכון מאוד, אבל חלקי. יש טוויסט שמסבך את העניין: נכון שהיה להם טוב – אבל טוב בתנאי. הנשיא וילסון אמר אז, בעשור הראשון של המאה ה־20, שכל עוד אין מקף בזהות שלך, אתה אמריקני. להיות אמריקני־יהודי נחשב בעייתי, כי זה לא 'מאה אחוז אמריקני'. היהודים שם הבינו שמי שמתעסק עם הציונות, משרטט מעל ראשו סימן שאלה.
"אני כסטודנט באוניברסיטת קולומביה בשנות השבעים והשמונים חבשתי כיפה, ולכל אורך ארבע שנות התואר לא נתקלתי באמירה אנטי־ישראלית אחת. זהו עולם אחר לגמרי ממה שקורה עכשיו, אבל גם עולם אחר ממה שהיה לפני מאה שנים. יהודים לא התקבלו אז לאוניברסיטאות הטובות, הייתה גזענות סמויה אבל נוכחת, רופאים ועורכי דין יהודים נתקלו בתקרת זכוכית מוצקה. לכן היהודים הרגישו אומנם מבורכים מעצם היותם בארה"ב, אבל ידעו שנלווים לכך תנאים – תנאים ענקיים – והם פחדו לחרוג מקווי היסוד של הברית הזאת. הם לא נזקקו לציונות, גם כי הרגישו בטוחים יחסית, וגם כי לא רצו לערער על האמריקניות שרכשו".
אם מדברים על אנטישמיות אמריקנית, האם יהודי ארה"ב של ימינו מתעלמים מאנטישמיות שמגיעה משמאל, מהצד שהוא הבית הפוליטי של רובם המוחץ?
"אני חושב שהם מרגישים שהברית בינם ובין אמריקה הולכת וקורסת. הם שומעים את הסדקים שנפערים. כשהאף־בי־איי אומר, באירוע שהתרחש לפני שבועיים, שישנם בני ערובה בבית כנסת בטקסס אבל 'זה לא עניין יהודי' – יהודים שואלים את עצמם מה לעזאזל קורה פה. לא כל שכן כשגם הנשיא ביידן לא מתייחס לאירוע ברצינות הראויה. כשיהודי־אמריקני שואל את עצמו 'האם בעצם הבחירה להיכנס בדלתות בית הכנסת אני מסכן את חיי', זה מצב שהוא לא חווה עד עכשיו".
יש בארה"ב הרבה מאוד יהודים שפותרים את הבעיה על ידי הימנעות מהליכה לבית הכנסת, ובכלל מהשתייכות פיזית לקהילה יהודית כלשהי.
"במקרה כזה, באמת נגמר הסיפור. כשהתקשרו אליך מהסקר של 'פיו' השבת שאתה מגדיר עצמך כיהודי, וזה נחמד; אבל הסיכויים שילדיך ונכדיך ירגישו שהם חלק מהעולם היהודי הם אפסיים. המקום היחיד שבו יהודי חילוני יכול להיות די בטוח שיהיו לו נכדים יהודים, הוא מדינת ישראל. בארה"ב זה לא יקרה. זה לוקח דור אחד, לא צריך יותר. אני מכיר את הסיפור הזה ממשפחתי הקרובה. לדעתי, כבר עכשיו מספרם האמיתי של יהודי ארה"ב הוא רק מעט יותר מ־4 מיליון, ועוד מעט יהיו הרבה פחות. ייוותר גרעין חזק שבאמת יהיה אכפת לו מישראל, אבל בנסיבות שאליהן הקהילה היהודית־אמריקנית נכנסת עכשיו, הוא ילך ויקטן".
עיר עוטפת חושך
"רובם הגדול של יהודי ארה"ב אינם יודעים לקרוא, לדבר ולכתוב בעברית או ביידיש. זה מזעזע ממש. יהדות ארה"ב היא נבערת, במובן הפשוט של המילה. השערתם של יהודי אמריקה שהם יכולים להסתדר בלי שפה יהודית היא התנשאות חסרת תקדים בתולדות העם היהודי". את הדברים החריפים הללו כתב בשנת 2008 ליאון ויזלטיר, מהחשובים שבאנשי הרוח של יהדות אמריקה. לדברי ד"ר גורדיס, המצב מאז רק החריף. פערי השפה הם בעיניו עוד המחשה לריחוק שנוצר בין שתי הקהילות בלי שום קשר לאירועים אקטואליים, מדיניים או פוליטיים.
"ההורים שלי הם יהודים־אמריקנים שגדלו בשנות השלושים והארבעים בבתים דוברי עברית", הוא מספר. "אני תמיד חשתי ששפה ויהדות הן שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם. אם יש לך יהדות ללא שפה – מה בעצם אתה עושה? פותח סידור ואומר מילים לא מובנות? זה נחמד, אתה יכול לשיר את השיר, אבל אין לכך שום משמעות. הרעיון היהודי־אמריקני שאומר שאני יכול להיות חלק מהעם ומתרבותו – לא רק להסתכל עליהם, אלא להיות חלק מהם – וזאת כאשר כל ארון הספרים היהודי זר לי, היה הימור לא חכם. עכשיו אנחנו משלמים את מחירו".
זו לא רק השפה המשותפת שנעדרת, זה גם הידע על המתרחש כיום במדינת ישראל. אתה מביא בספר דוגמאות לבורות קיצונית של צעירים יהודים־אמריקנים, ברמה שלא מאפשרת לנהל איתם שיח בנושא הזה.
"אם אתה מסתכל על כל העולם דרך העדשות של אזרח אמריקני, אדם שהבעיות של ארה"ב מעצבות את השקפותיו – מה שקורה בישראל הוא פשוט עניין של זכויות אזרח. כשבפילדלפיה או בבוסטון יש עימות בין לבנים ושחורים, מי נושא באשמה? ברור שהלבנים. נכון, 'הם' צריכים להפסיק לשדוד חנויות ולהתפרע, אבל 'אנחנו' אלה שגנבנו מהם, אנחנו אנסנו אותם, אנחנו שעבדנו אותם. ולכן, על מי האחריות לפתור את הבעיה? עלינו, הלבנים. במובן מסוים זו הסתכלות נכונה בהקשר אמריקני. אבל כשאתה לוקח את העדשות האלה ומביט על מדינת ישראל, אתה עלול להגיד – יש חזקים ויש חלשים. לקבוצה אחת יש טנקים, ולקבוצה השנייה יש רק בקבוקי תבערה. ואז קצרה הדרך לטענות הזויות כמו 'לא הוגן שלישראל יש כיפת ברזל ולפלסטינים אין'. ברגע שהחלש צודק, בכלל לא משנה מה ישראל תעשה. החטא הוא שאנחנו לא חלשים".
אתה כותב שבאופן אירוני, הביקורת החריפה על מדינת ישראל היא גורם מאחד עבור יהדות ארה"ב הליברלית. זה כמעט הדבר היחיד שקושר אותם זה לזה ולעם היהודי.
"אם תוציא את ישראל מהמשוואה, על מה יש להם לדבר כיהודים? הם לא יודעים מספיק תורה, הם לא יודעים מה ההבדל בין עמוס עוז לאתגר קרת, שירה ציונית הם לא מכירים. אז אם תושיב אותם יחד סביב השולחן – בפסח, בשבת או בכל מועד אחר – ותאמר 'אוקיי חבר'ה, אנחנו רוצים עכשיו לקיים שיחה יהודית בלי להזכיר את מדינת ישראל', תהיה דממה. מישהו יזרוק 'תיקון עולם', מישהו יגיד 'גפילטע פיש', אבל זה לא רציני".
נושא נוסף שבו תהום מהותית פעורה בין שתי הקהילות הוא היחס ליהדות – הם רואים את היהדות כדת, בעוד אנחנו בישראל רואים אותה כלאום.
"רוב יהודי אמריקה מאמינים שכדי שהמרחב הציבורי יהיה דמוקרטי, הוא צריך להיות נטול סממנים דתיים. כאן בישראל, מה שהופך את המקום הזה למרגש כל כך עבור יהודי שמגיע לפה מהגולה, הוא המראה של עיר שהולכת לישון בערב שבת. או כמה שעות לפני כן, כשמוכרים בצידי הדרך פרחים בדליים לבנים. או הצפירה בימי הזיכרון. זו המהות של המדינה הזו, והיא עומדת בניגוד חריף למה שהאמריקנים מאמינים בו בכל ליבם".
הגל הפרוגרסיבי ששטף את יהודי ארה"ב רק הולך ומתגבר. זה לא משאיר הרבה מקום לאופטימיות.
"העולם מלא הפתעות. מישהו חשב בתקופת הצנע שישראל תהיה אומת סטארט־אפ עשירה? מישהו היה חושב שהיחסים שלנו עם סעודיה יתחממו בגלל סכסוך עם איראן? מישהו דמיין לעצמו שב־2014 תפרוץ מלחמה שבה מצרים תעמוד לצידנו יותר מארה"ב? אז הכול יכול לקרות.
"מעבר לכך, אני חושב שכל הרעיון הפרוגרסיבי הגיע למקום כל כך הזוי, שהוא חייב לקרוס בהמשך. עוד שנה, שנתיים, עשר – זה פשוט יקרוס. יש לי חבר קרוב שניהל בעבר מוסד חינוכי יהודי־אמריקני ידוע מאוד. יום אחד התקשרו אליו כמה בוגרות של המוסד ואמרו: 'שמנו לב שהפנייה לנשים ולגברים בתעודות הגמר אינה זהה, ואנחנו מבקשות לשנות זאת'. הוא ישב איתן לשיחה ואמר: 'חתמתי על מאות תעודות, ואני חייב לומר לכן שלא שמתי לב להבדל. אז קודם כול אני מתנצל. הייתי חירש לצליל הזה'. באותו רגע הן התחילו לתקוף אותו על השימוש במילה חירש. השיחה קיבלה כיוון אחר לגמרי – החבר שלי הואשם בגזענות מסוג חדש, שמופנית נגד חירשים. הוא היה המום. מרוב פרוגרסיביות, הן אפילו לא היו מסוגלות לדבר על הנושא שלשמו נוצר המפגש. הקונספציות הללו הגיעו לרמות כל כך משוגעות, שלדעתי בסופו של דבר זה חייב לשרוף את עצמו".
"אם יש לך יהדות ללא שפה – מה בעצם אתה עושה? פותח סידור ואומר מילים לא מובנות? הרעיון היהודי־אמריקני שאומר שאני יכול להיות חלק מהעם ומתרבותו – לא רק להסתכל עליהם, אלא להיות חלק מהם – וזאת כאשר כל ארון הספרים היהודי זר לי, היה הימור לא חכם. עכשיו אנחנו משלמים את מחירו"
כשמדברים על המגמות בקרב יהודי ארה"ב, צריך לקחת בחשבון גם את המצב הפוליטי שם, ולאיזה כיוון הוא ילך. השאלה מי בשלטון משפיעה לא מעט על היהודים.
"אם יהיו חילופי שלטון ב־2024, הפרוגרסיבים היהודים יתחילו להבין שמצבם מידרדר במהירות, ואני חושב שבעקבות כך האפתיות שלהם כלפי ישראל תדעך. את הנשק שיש בידיהם – והוא לא חזק מדי – הם יפנו כדי להגן על עצמם בקרב על ארה"ב ולהגן על הדמוקרטיה במדינתם. אני חושב שבמקרה של ניצחון רפובליקני, שבהחלט נראה באופק – ובוודאי אם טראמפ יזכה בקדנציה נוספת – הפרוגרסיבים ייאלצו לשאול את עצמם איך אנשים מהשורה נטשו אותם ועברו שוב לצד השני, זה שבעיניהם הוא לא ממש שפוי. והתשובה היחידה היא: בגלל תופעות שקנו להן שביתה בשמאל האמריקני, ובמסגרתן אסור כבר להגיד שום דבר על אף אחד, אלא אם כן הוא חזק. והיהודים באמריקה הם חזקים. זו תהיה סגירה של תנועת מלקחיים. גם מצד הימין שהוא נוצרי מאוד, וגם מצד השמאל האנטי־ישראלי – היהודים ימצאו את עצמם ללא בית פוליטי".
סדקים בתוך האנטי
דניאל גורדיס, נשוי ואב לשלושה, משתייך לציבור הדתי־לאומי. הוא נולד בניו־יורק בשנת 1959, ובגיל צעיר עבר עם משפחתו לבולטימור. אביו היה רופא ילדים ואמו עשתה דוקטורט בהיסטוריה אמריקנית, אך משלא מצאה משרה באקדמיה, עברה לעבודה סוציאלית. ב־1969 עלתה המשפחה ארצה, עם הגל שהגיע לכאן מארה"ב בעקבות מלחמת ששת הימים. כמו רוב הקהל הזה, גם הם שבו לאמריקה אחרי כשנתיים. בסוף שנות השבעים חזר דניאל לארץ – בעיקר בגלל אלישבע, לימים רעייתו ואז חברתו. "היא למדה באוניברסיטה אחת בארה"ב, אני באחרת, אף אחד מאיתנו לא רצה לעבור לאוניברסיטה של השני, אבל רצינו להיות קרובים. הפתרון היה ששנינו נלמד בישראל". במסעדה ירושלמית הציע לה נישואין. "היא אמרה כן, אבל בתנאי שאנחנו עושים עלייה. לא ממש רציתי, ומה שאמור היה להיות ערב רומנטי מאוד, הפך לפגישת משא ומתן. בסוף סיכמנו שנעשה כאן את שנת השבתון שתהיה לי מהאוניברסיטה האמריקנית שבה אעבוד כמרצה. בשבתון הראשון כבר היינו עם שלושה ילדים בחיתולים, והיה ברור שלא נעבור בשלב הזה לשום מקום. בשבתון השני אלישבע אמרה 'אנחנו נוסעים'. אז נסענו, ומאז אנחנו פה, כבר חצי יובל".
כאן בארץ היה ד"ר גורדיס בין מקימי "שלם" – "מרכז אקדמי שמבוסס במידה לא מבוטלת על הדגם של הקולג' בארה"ב. כלומר, ללמוד הרבה דברים שונים לפני שאתה מתמחה בתחום מסוים. רצינו להקים חלופה עבור סטודנטים ישראלים שרוצים משהו בסגנון הזה. אני ד"ר לפילוסופיה של המשפט, מלמד פה ושם, אבל לרוב הייתי בחלק של הניהול".
במהלך השנים חיבר גורדיס 12 ספרים בתחומים שונים הקשורים ליהדות ולישראל. את "קרובים רחוקים" הוא פרסם באנגלית כבר ב־2019, וכעת ראה הספר אור במהדורה עברית מעודכנת. "בעבר הייתי נוסע לארה"ב כמעט מדי חודש, למטרות עבודה", הוא מספר על הרקע לכתיבת הספר הזה. "בשיחות עם יהודים שם על מדינת ישראל, חשתי שהם מדברים על משהו פחות ופחות אהוד, בשפה שפחות ופחות מוכרת לי, ושהמכנה המשותף שלי איתם נעשה פחות ופחות רחב. אחד הנושאים המרכזיים שעולים בכל שיחה עם יהודים־אמריקנים ליברלים הוא הגיור. שאלתי פעם, כמה גרים רפורמים רוצים לעלות ארצה בכל שנה. אף אחד מבני שיחי לא ידע, אבל אני יודע – אפס. אז אני כמובן מבין שהם נעלבים מהיחס של הממסד כאן לגיור רפורמי, במיוחד כשהם לא מכירים את התכסיסים הפוליטיים הפנימיים אצלנו, אבל זה מה שיש לך להגיד על מדינת ישראל? יש כאן 7 מיליוני יהודים. זה היהודי החדש שכל הארגונים הציוניים רצו ליצור, והיהודי הזה חי את חייו ונושם ובריא ועושה דברים נפלאים. יש כאן גם יותר אנשים שלומדים תורה מכפי שהיו באירופה או באמריקה אי פעם. הכול מתפתח בצורה מרשימה ביותר, וכל מה שאתם יכולים להגיד לי זה 'כיבוש' ו'גיור רפורמי'? זה כל מה שאתם רואים בתוך התמונה המרהיבה הזאת?
"התחלתי לשאול את עצמי למה הם לא מבינים אותי, למה אין לנו כמעט על מה לדבר. ב־2016 כתבתי ספר על ההיסטוריה של מדינת ישראל שהצליח מאוד, וקיבלתי בעקבותיו הרבה תגובות בסגנון – 'אני עכשיו קורא לראשונה את הסיפור, וזה גרם לי לחשוב אחרת לגמרי. למה לא למדתי את זה עד כה? למה הנרטיב שספגתי היה כל כך שונה?'. התגובות האלה גרמו לי לנסות להעמיק בחיפוש שורשי הבעיה, וכך נולד הספר הנוכחי".
גורדיס מפנה ביקורת נוקבת גם לעברנו, היהודים החיים בישראל, בנוגע ליחסינו עם יהודי ארה"ב. "ישראל תגרום לעצמה נזק חסר תקנה אם תראה בעצמה ארץ של תושביה בלבד", הוא כותב. "שותפות המטרה שהרגש הלאומי היהודי מעניק לישראל תסתיים, אם תאמר ישראל שאין היא זקוקה ליחסים עם יהודי אמריקה. די בצעד אווילי אחד כזה כדי להרוס את הרגשת העצמיות והמטרה של ישראל".
"יש לביקורת הזו שתי זוויות", הוא מסביר. "האחת רוחנית: הרבה דברים שקרו בישראל, והעשירו את התרבות הישראלית, באו משם, מארה"ב. הפמיניזם הדתי למשל לא התחיל כאן, אלא צמח קודם כול באמריקה. עם כל החסרונות של יהדות ארה"ב, כשאתה מסתכל על ההטרוגניות התרבותית, הדתית, אפילו המוזיקלית – יש מה ללמוד מהם. המון ישראלים חילונים שטסים לשנת לימודים בארה"ב נכנסים לבית כנסת אמריקני ואומרים: 'וואלה, את זה אני כן יכול לקבל'. והם שואלים אותנו, 'למה הייתי צריך לחכות עד שנות השלושים לחיי, ולטוס עד הרווארד, כדי לגלות שהיהדות היא גם שלי?'
"זווית שנייה של הביקורת היא פיזית. קח את מה שקורה בימים אלה: ישראל שוקלת להטיס לכאן יהודים מאוקראינה, במקרה שתפרוץ שם מלחמה עם רוסיה. זה דבר ייחודי בעולם, והוא נובע מתחושה של אכפתיות ואחריות ליהודים באשר הם. אתה לא יכול להגיד: ליהודי אוקראינה אני חייב, וליהודי ארה"ב לא. החובה שלנו היא כלפי העם היהודי כולו. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: כשבלפור נתן הצהרה על 'בית לאומי לעם היהודי', וכשבמגילת העצמאות נכתב 'בארץ ישראל קם העם היהודי' – לא כתבו 'אלה שיעלו ארצה'. יש כאן מורכבות גדולה ובונה, והמודל של יהודי התפוצות כלפי מדינת ישראל הוא לא מובן מאליו. ברור שמי שאינם אזרחי ישראל לא יכולים להצביע בבחירות למשל, אבל אמור להיות אכפת לנו מהם, כי הם חלק מהעם היהודי. המדינה הזאת צריכה להיות בסיס לעם. ברגע שהיא תהיה בסיס רק לאזרחיה, היא תהפוך להיות מעין צרפת יהודית דוברת עברית. גם לצרפתים יש ברחבי העולם תפוצה שהיא חלק מהקבוצה הצרפתית, אבל לממשלת צרפת לגמרי לא אכפת ממנה. לדעתי, זה מנמיך ומצמצם ומצר את החזון של מה שישראל אמורה להיות".
ניכר שהדבר כואב לך, כמי שנמצא בין שני העולמות היהודיים הללו.
"הייתי בארה"ב כשסאדאת נחת בארץ, ישבתי לצד סבא שלי", נזכר גורדיס. "זה היה בשבת בצהריים שעון ארה"ב, והם השאירו טלוויזיה פועלת כדי לצפות באירוע. אנחנו יושבים מול המרקע, ופתאום אני מרגיש איזו לחות בצד, ולא מבין מאיפה היא מגיעה. אני מביט הצידה ורואה לתדהמתי שהחולצה של סבא רטובה כולה: הוא בכה כמו ילד, דמעות זלגו מעיניו. נדהמתי. הכרתי היטב את סבא שלי, ועד אז מעולם לא ראיתי אותו בוכה. הסתכלתי עליו ופתאום הבנתי: הוא ראה את אימי השואה, ראה שארה"ב לא עושה כלום כמעט למען יהודי אירופה, הוא ראה את תקומת המדינה, וראה את מלחמות ההישרדות שלה. ופתאום מתברר שיש תקווה חדשה למדינת ישראל, משהו שלא ציפינו לו – שלום עם מדינה ערבית. והוא ממש בכה מאושר.
"מישהו כמו סבא שלי, שמעולם לא עלה ארצה ושהיה ביקורתי לגבי הרבה דברים שקרו פה – הוא לא חלק מהתמונה? אני חושב שהוא חלק. שניים וחצי השבטים שלא נכנסו ארצה, או משוררי ימי הביניים שכתבו שורות כמו 'ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' – הם לא האמינו בזה? זה לא היה אמיתי? זה היה אמיתי. אני חושב שישראל צריכה להיות לא רק המדינה של אזרחיה אלא של עם ישראל, עם כל הבורות שאנחנו פוגשים אצל יהודים מסוימים ועם כל התסכול שלנו מהם. אנחנו חייבים לראות ביצור הזה שנקרא 'עם ישראל' משהו ניסי, והמדינה הזאת היא המייצגת של הנס".
"סבא השאיר טלוויזיה פועלת בשבת, כדי לצפות בנחיתה של סאדאת בישראל. פתאום ראיתי שהחולצה שלו רטובה: הוא בכה כמו ילד, כי יש תקווה חדשה למדינה, משהו שלא ציפינו לו. מישהו כמוהו, שמעולם לא עלה ארצה – הוא לא חלק מהתמונה של מה שקורה פה? אני חושב שהוא חלק"
ננסה לסיים באיזשהו הפי־אנד אמריקני, אבל זה לא יהיה קל. בפרק האחרון, בניסיון לשרטט הצעות לפתרון, אתה שולח את שני הצדדים לסדנת ניהול כעסים, מציע להנמיך את הטונים וכדומה. אלה לא בדיוק פתרונות מעשיים.
"אתה צודק. אבל פסימיות כפול פסימיות היא אופטימיות. יש בי פסימיות לגבי רמת הידע של יהודי ארה"ב, היכרותם עם הנרטיב היהודי, עם ישראל, עם השפה העברית וכן הלאה; אבל יש עוד פסימיות, והיא נוגעת לצונאמי המתקרב אל יהודי ארה"ב, צונאמי של חוסר יציבות ורגשי זרוּת בארצם. והפסימיות הכפולה הזו נותנת לראשונה קצת אופטימיות.
"לדעתי נכנסנו לתקופה חדשה, שבה כל יהודי בעולם יצטרך לבחור באיזה פחד הוא רוצה לחיות: הפחד של החיים בגולה, או הפחד של החיים בישראל. באופן אירוני, זה יכול לקרב בין שתי הקהילות. עם כל הצער, יהודי ארה"ב מתחילים להבין איפה הם חיים, ושהחלוקה היא לא למקום אחד בטוח ומקום אחד שצריך להגן על עצמו. לא משנה איפה תהיה – אתה חלק מעם ישראל, ועכשיו השאלה היא האם אתה רוצה להיות בהתגוננות, או להגן על המדינה שלך במסגרת צבא יהודי. כשאני נכנס לבית כנסת בישראל, אני לא מפחד; הם כן. המבצר כאן הוא לא בית הכנסת, המבצר הוא המדינה. ובתוך המבצר הענק הזה שבין מטולה לאילת, אתה חי.
"זה ייקח זמן, הכול טרי, אבל מאז האירוע בטקסס אני קצת יותר אופטימי לגבי היחסים בין הקהילות. יכול להיות שיהודי ארה"ב יתחילו להבין את הבחירות שעשתה התנועה הציונית. רבים מהם עשויים להגיד: 'עכשיו אני מבין יותר את המדינה היהודית ואת תחושת המצור התמידית של תושביה, ואולי האנטי שלי כלפיהם מתחיל להיסדק, בדיוק כמו שהברית שלי עם ארה"ב מתחילה להיסדק'. אני חושב שאולי בסדקים האלה משני הצדדים ייכנס אור האחדות, שלו אנחנו זקוקים היום יותר מתמיד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
