"החיים של עיתונאי ערבי לא פשוטים", אומרת פַרִידה ג'אבר־בראנסי. "אנחנו מגבים את העיתונאים שלנו כשהם צריכים לדווח על פשיעה במגזר, אבל בכל החברה הערבית יש פחד לדבר על הנושא הזה. אנשים חוששים שהם יזוהו על ידי ארגוני הפשיעה ויצטרכו לתת את הדין אם יפתחו את הפה. בכלל, אנחנו נתקלים לא פעם בחוסר רצון לשתף פעולה עם התקשורת, במיוחד כאשר יש קשר אישי למושא הסיקור. החברה הערבית מסורתית, סגורה ומשפחתית. אנשים לא יאמרו מילה על נבחר ציבור בן העיר שלהם, גם כי הם לא ירצו לפגוע במשפחה שלו, וגם כי מבחינתם הוא הדמות שמייצגת את היישוב שלהם".
בין המסורות הנוקשות למודרנה, בין סטנדרטים עיתונאיים לאילוצים בלתי אפשריים, בין שאיפה לשנות סדרי עולם לנאמנות למוסכמות החברתיות, פַרִידה ג'אבר־בראנסי מנווטת את "פנורמה", קבוצת התקשורת החזקה ביותר במגזר הערבי בישראל. בגיל 44 בלבד היא העורכת הראשית של הקבוצה, שנמצאת בבעלותו של אביה העיתונאי בסאם ג'אבר. תחת כנפי "פנורמה" פועלים השבועון באותו שם, אתר האינטרנט "פאנט" (PANET, קיצור של פנורמה־נט), וערוץ הטלוויזיה "הלא TV".
אנו נפגשים בבניין מערכת פנורמה בטייבה. מבחוץ המבנה לא נראה מרשים במיוחד, אבל המספרים מדברים: סקר "הגל החדש" מסוף 2020 הראה שפאנט הוא אתר החדשות הפופולרי ביותר בחברה הערבית, וקרוב ל־43 אחוזים מהנשאלים אמרו שהם משתמשים ביישומון האתר. במקום השני, בהפרש ניכר, נמצא "אל־ערב" עם פופולריות של 24 אחוזים, וכך גם אתר וואלה. אחריהם משתרכים ynet עם 20 אחוזים ומאקו עם 17 אחוזים. גם בשוק הטלוויזיה במגזר נהנית קבוצת פנורמה מעמדת הובלה, כשערוץ "הלא TV" זוכה להיקף חשיפה של 23 אחוזים, לעומת 19 אחוזים לרשת ול"כאן 33". השבועון הוותיק "פנורמה" מתהדר ב־22 אחוזי חשיפה, הנתון הגבוה ביותר בין השבועונים בערבית.
"בנושא הנטיעות בנגב הבאנו את כל העמדות – השר זאב אלקין, שאמר שצריך להשלים את העבודות, קיבל כותרת ראשית, ומנגד הבאנו את מנסור עבאס ואת הקולות מהשטח. הציבור הערבי לא ראה הסכם שקובע שלא יהיו נטיעות של קק"ל בשטחים שם, דובר רק על הפסקה"
קבוצת פנורמה היא עסק משפחתי. בסאם עבד במשך 22 שנה ברשות השידור הישראלית, בתוכניות בערבית ועברית. את השבועון פנורמה ייסדה רעייתו, עאידה ג'אבר. כמה מחמשת בניהם נמנים עם 120 עובדי הקבוצה, אבל דווקא הבת פרידה מחזיקה בתפקיד הבכיר ביותר. כעורכת הראשית היא אחראית על כל התוכן האקטואלי והחדשותי שעובר בשלוש המערכות, מפעילה את הכתבים, לוקחת חלק מרכזי בעריכת התחקירים ומנהלת את השידורים החיים.
"כבר בילדותי הייתי הולכת עם אבא לאולפני הרדיו, שואלת על כל דבר ומתעניינת", מספרת ג'אבר, אישה פוטוגנית בלבוש עכשווי, דוברת עברית קולחת עם מבטא קל שכמעט אינו מורגש. "מגיל צעיר היה ברור לי שעתידי הוא בתקשורת, אבל כשהתחלתי לעבוד ככתבת היה לי קשה מאוד. אחת החוויות שזכורות לי הייתה מסיבת עיתונאים שקיים אחד משרי הממשלה, כשהגיע לביקור בטייבה. הייתי אישה יחידה בחדר מלא גברים. הרשיתי לעצמי לקום ולשאול שאלה, ואני זוכרת עדיין את המבטים שהופנו אליי מסביב, כאילו אני חייזר שנקלע לשם בטעות".
מאז השתנו דברים במגזר, בוודאי במערכת פנורמה. בין המאבקים הרבים שניהלה לאורך השנים, ג'אבר גאה במיוחד במלחמתה לשילוב נשים ערביות בתקשורת. בסיור שהיא עורכת לנו במסדרונות המערכת אנחנו רואים סביבנו בעיקר נשים, אבל העורכת הראשית מודה שכיבוש היעד טרם הושלם. "יש לנו כאן לא מעט נשים, מתפקידי המנהלה ועד עריכת וידאו והפקה", היא אומרת, "אבל הכתבים בחוץ הם גברים. התעקשתי ועבדתי קשה בנושא הזה, וכיום יש לנו גם כתבת אחת בצפון, בנצרת. אני חושבת שחסרות עיתונאיות גם במגזר הערבי וגם בתקשורת הישראלית הכללית. אני קיבלתי תמיכה מהמשפחה שלי, מבעלי, ולולא זה לא הייתי שורדת ומגיעה לאן שהגעתי. מקצוע העיתונות שואב ותובעני מאוד, תחושת הזמן הולכת לאיבוד כשיש סיפור טוב ביד, אבל זה מאתגר ומהנה. אני פועלת לשנות את המציאות סביבי, גם בחברה הערבית וגם בחברה הישראלית".
איך אומרים מטוש בערבית
לא קל לנהל שיחה זורמת בימי השיא של גל האומיקרון. ג'אבר, כמונו, עוטה מסכה, ואנחנו יושבים בחדר ישיבות גדול, בריחוק מה. כוסות התה שיגיעו בהמשך יצדיקו את הסרת המסכות לזמן מה, ואולי גם יתרמו לחימום האווירה. בינתיים מטבע הדברים השיחה פונה להתמודדות של החברה הערבית עם הקורונה, שבמשך השנתיים האחרונות הייתה שונה מזו של המגזר היהודי. גם בימיה הראשונים של המגפה, כשבציבור הכללי נשמרו המגבלות ולא נראו כמעט התקהלויות, את הציבור הערבי היה קשה יותר לשכנע בסכנת הנגיף. האומיקרון, שהצליח לשבור את מחסום הפחד בציבור היהודי, אינו זוכה כמעט ליחס במגזר הערבי. ואם חשבתם שאתם לא מצליחים לעקוב אחרי ההנחיות השונות והמשתנות, מתברר שמצבכם טוב לעומת דוברי הערבית: לפי ג'אבר, בממשלה לא טורחים לספק למגזר את המידע הבסיסי בשפתו.
"בציבור הערבי לא מצליחים להבין בשבועות האחרונים מה בדיוק המצב עם הקורונה", היא אומרת. "לא מסבירים להם מספיק את עניין הבידוד, ולכן הם לא מקפידים עליו. ההחלטות וההנחיות החדשות נמסרות ברובן בשפה העברית בלבד, וכדי לשרת את הציבור שלנו אנחנו מוצאים עצמנו מתרגמים לערבית יותר ויותר חומרים של משרד הבריאות ומשרד ראש הממשלה. כידוע, יש עומס כבד של הודעות. אנחנו נתקלים גם בקשיים להביא לאולפן שלנו מומחים רשמיים של משרד הבריאות שיפרטו ויסבירו את ההנחיות. הייתי מצפה שכאשר ראש הממשלה מודיע על ההחלטות או מכנס מסיבת עיתונאים, יהיה מיד תרגום לשפה הערבית. יש פה וריאנטים, מספרים, בדיקות והוראות מורכבות, וכל אלה מחייבים הנגשה".
מלבד הפן הרפואי־הסברתי, היא חשה שהמגזר הערבי נותר מאחור גם בהיבטים אחרים של המגפה. "הרבה עסקים נסגרו, מה שיצר מצוקה ברחוב הערבי. ומה שהכי חשוב והכי בעייתי הוא המישור החינוכי, שספג פגיעה כואבת. אני מדברת לא רק על התרחבות הפערים הלימודיים שהתלמידים הערבים סובלים מהם ממילא, אלא בעיקר על הנזקים שנגרמו מבחינה נפשית וחינוכית. הרשויות לא מצליחות לתת מענה לילדים ולבני הנוער, וזה משפיע ישירות על אחת הבעיות המרכזיות בציבור הערבי – הפשיעה. בגלל הקורונה הרבה תלמידים מסתובבים ללא מסגרת, משוטטים ברחובות ובמקומות שהם לא אמורים להימצא בהם. אני מרגישה שמזניחים את התלמידים במגזר, והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי, מעבר לתפקידי העיתונאי, גם כדוברת של הנוער. הנציגים הערבים בכנסת מתעסקים בהרבה תחומים, ובכלל זה החינוך, אבל לטעמי זו אחריות של משרד החינוך ושל השרה. הם צריכים לדאוג למענה לתלמידים הערבים".
את נושא חינוך הנוער היא מכירה מקרוב, כאם לשני מתבגרים. ילדיה אומנם זכו לחינוך איכותי וימשיכו ללימודים אקדמיים, אבל רבים מחבריהם, אומרת ג'אבר, לא יגיעו לכך – ויחמיצו מקפצה להשתלבות בחברה הישראלית. היא עצמה, אגב, בעלת תואר ראשון ושני בהצטיינות מאוניברסיטת חיפה, ואפילו היו לה מחשבות להמשיך לדוקטורט, אך לצערו של המנחה שלה היא העדיפה את העשייה התקשורתית.
"ככל שהציבור הערבי ישתלב באקדמיה, הוא יוכל לממש את הפוטנציאל ולהשתלב בחברה הישראלית, לטובת כולם", אומרת ג'אבר. "לציבור הערבי אין ברירה, הוא חי במדינת ישראל וחשוב שהוא יפלס את דרכו להיי־טק, לבתי החולים ולכל מקום בעולם העסקי. אני רואה הרבה צעירים ערבים שעובדים בקניונים ומספקים שירות לציבור הערבי והיהודי, ללא הבדל. זה משהו שצריך לקדם".
מנגד, נראה שעולם העסקים כאן מנוכר למגזר הערבי – או כך לפחות משתקף בשוק הפרסום. "לצערי, אף שהערבים הם 20 אחוז מאוכלוסיית המדינה, רוב החברות המרכזיות בישראל לא מפרסמות אצלנו. הפרסומות שלנו הן בעיקר מהציבור הערבי, גופים רשמיים וגם חלק מהבנקים ומקופות חולים; אבל כמעט לא תראה כאן מסעות פרסום של חברות המזון הגדולות, שהמוצרים שלהן נמצאים בסופרמרקטים ובמכולות שלנו. נשים ערביות קונות היום בגדים של כל מותגי האופנה, אבל החברות הללו לא מתייחסות אליהן ולא מפרסמות בכלי התקשורת בערבית. לקראת החגים היהודיים תוכלו לראות פרסום מוגבר של רשתות האופנה בעיתונות ובטלוויזיה בעברית, ואפשר לחשוב שהן ינהגו באופן דומה לקראת החגים המוסלמיים. הייתי מצפה שהחברות המסחריות יהיו מחוברות ללקוחות בחברה הערבית, ויחזרו גם אחרי הקהל הזה".
מסך מפוצל
בניגוד לחברות המסחריות, הפוליטיקאים הישראלים דווקא מודעים היטב לכוחה של העיתונות הערבית. סבבי הבחירות החוזרים שנכפו על המדינה היטיבו עם כלי התקשורת במגזר, וביניהם גם לקבוצת פאנט. לאולפני ערוץ הלא TV הגיעו בזה אחר זה בכירי המפלגות כדי להציג את מרכולתם: יאיר לפיד, מרב מיכאלי, אריה דרעי, בני גנץ ואפילו איילת שקד וראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הופיעו על המרקע בניסיון לקושש קולות מהציבור הערבי.
אילו תגובות אתם מקבלים אחרי ראיונות עם פוליטיקאים ישראלים, בפרט מהימין? תוקפים אתכם על שאתם נותנים להם במה?
"ממש לא. הריאיון עם נתניהו עורר שיח, ומרבית התגובות היו דווקא מחזקות. המטרה שלנו היא להציג לפוליטיקאים את השאלות הקשות שהציבור שלנו רוצה לקבל עליהן תשובות. נכון שרבים מהאנשים לא מתלהבים מהפוליטיקאים, אבל כשיש סוגיות בוערות כמו הנגב, הקורונה או האלימות בחברה הערבית, הם כן רוצים לשמוע את הח"כים והשרים. לנו חשוב להציג את המגוון הרחב של הדעות בחברה הישראלית. נביא את איילת שקד כדי לדבר על המתיחות בינה ובין רע"ם, נראיין גם פוליטיקאים משמאל, נשאל כל שאלה חשובה, והצופה ישפוט לפי התשובות. אנחנו לא מציגים עמדה בעד או נגד, אלא סומכים על הגולשים והצופים שיעשו את הניתוחים שלהם".
"את ארגוני הפשע היהודיים בערים כמו נתניה מיגרו גם בלי חוקים מיוחדים, ואנשים אצלנו מצפים שאותו הדבר ייעשה ביחס לחברה הערבית. הם רוצים שיטפלו בפשיעה, אבל לא מקבלים את זה שייכנסו אליהם הביתה בלי צו חיפוש. אם לבית יהודי לא נכנסים בלי צו, אז גם לא לבית ערבי"
גם בריאיון הזה מקפידה ג'אבר לשמור על אובייקטיביות ולהימנע מהבעת דעה פוליטית. כשאנחנו שואלים אותה כיצד נתפסה בעיניה ההחלטה של נתניהו במערכת הבחירות הקודמת לפנות לפתע לקהל הערבי, היא נמנעת מלדבר על השקפתה האישית ומסיטה את השאלה בקלילות לדעת הקהל: "אנשים לא אהבו את היחס של נתניהו לחברה הערבית. האמירות שלו על האוטובוסים של השמאל שמביאים את המצביעים לקלפיות – אלה דברים שפגעו בציבור הערבי, ואנשים זוכרים את זה. הם גם חושבים שהסיבה המרכזית לפשיעה היא שנתניהו לא עשה מספיק לטפל בה בשנות שלטונו. אז כשפתאום במסע הבחירות הוא מחליט לפנות אליהם, אחרי שנים של הזנחה, זה נראה להם צבוע. אפילו כשהוא הגיע כדי לקדם את החיסונים, אנשים אמרו – 'עכשיו אתה נזכר לדאוג לחיים שלנו? עזוב קורונה, אנחנו חיים בפחד מהפשיעה, מהנשק'. אלה לא כולם, כמובן. יש במגזר הערבי אנשים שתומכים בו, אבל הם מעטים".
הכתבים שלך משמיעים לפעמים אמירות פוליטיות בנימה אישית?
"קבוצת פנורמה נתפסת בציבור הערבי כגוף תקשורת אמין ומקצועי, ואנחנו מחנכים את הכתבים שלנו להשאיר את הדעות הפרטיות בבית, כדי לשמור על האמון שנותנים בנו. בחלק מהמקרים זו משימה לא פשוטה, אבל השאיפה שלנו היא להביא את כל הצדדים בעניינים שעל סדר היום".
איך סיקרתם את האירועים סביב הנטיעות של קק"ל בנגב?
"הבאנו את כל העמדות – השר זאב אלקין, שאמר שצריך להשלים את העבודות, קיבל כותרת ראשית אצלנו באתר; ומנגד הבאנו את הדברים שאמר מנסור עבאס, וכמובן גם את הקולות מהשטח. הציבור הערבי לא חושב שהיה מבחינתו ניצחון בנגב. הוא לא ראה הסכם שקובע שלא יהיו נטיעות של קק"ל בשטחים שם, דובר רק על הפסקה".
איך הערוץ שלכם נראה ביום העצמאות של מדינת ישראל?
"אנחנו משקפים מצד אחד את החגיגות במדינה, ומצד שני את הפלסטינים שמדברים על יום הנכבה. על המסך תוכלו לראות דגלי ישראל לצד דגלי פלסטין. מבחינתנו זה יום עמוס פעילות. יש עצרות ותהלוכות שקוראות להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל".
ומה יעשו ערביי ישראל במקרה כזה?
"מבחינתם הם ימשיכו לחיות במדינת ישראל בגבולות 67'".
לצד ההימנעות מנקיטת עמדה בשאלות פוליטיות ומדיניות, בכל הקשור לאלימות ולפשיעה בחברה הערבית מפנה ג'אבר אצבע מאשימה לעבר רשויות המדינה. "מה שקורה בחברה הערבית הוא מטורף", היא אומרת. "למדינת ישראל יש אחריות למצב הזה, והאזרחים הערבים מצפים שהיא תפעל".
מצד שני, בחברה הערבית מתנגדים לקידום חוקים שמטרתם מיגור הפשיעה.
"את ארגוני הפשע היהודיים בערים כמו נתניה מיגרו גם בלי החוקים האלה, ואנשים אצלנו מצפים שאותו הדבר ייעשה בחברה הערבית. הם רוצים שיטפלו בפשיעה, אבל לא מקבלים את זה שייכנסו אליהם הביתה בלי צו חיפוש. אם לבית יהודי לא נכנסים בלי צו, אז גם לא לבית ערבי. דרוש פה טיפול מהשורש. כל בני הנוער שדיברנו עליהם, שאין להם בית ספר – מה הם יעשו? צעירים שלא יכולים להגיע לאקדמיה ואין להם תעסוקה, מה הם יעשו?"
אפשר לחשוב על עוד כמה אפשרויות שלא מצריכות מעורבות במעשים פליליים. אתם בפנורמה מדברים גם על התפקיד של החברה הערבית עצמה במאבק בפשיעה?
"בוודאי. כל הזמן מופיעות אצלנו כתבות בנושא הזה במטרה להעלות מודעות, ויש דיון מעמיק בשאלה מה התפקיד שלנו כחברה מול התופעות הללו. למדינה יש תפקיד, אבל כמובן עולה גם השאלה מה צריכה החברה הערבית לעשות. קחו למשל את הנושא של ירי בחתונות: אפשר לראות ירידה במספר האירועים האלה, בין השאר כי עשינו עבודה בנושא במשך תקופה ארוכה. הצפנו מקרים של אנשים שנפגעו כתוצאה מירי כזה, והבאנו נציגים של ההנהגה הערבית שקראו לציבור לא להגיע לחתונות שיש בהן ירי".
אתם מונים את הנרצחים בחברה הערבית?
"קשה לי עם הרעיון הזה, כי מבחינתי אלה בני אדם, לא מספרים. כשילד בן חמש נרצח, הוא לא מספר. זה מזעזע. חשוב לי להדגיש את זה בכל פעם שאנחנו מציינים נתונים מספריים".
גם בנושא תאונות הדרכים מנסים ג'אבר ואנשיה להציף ביקורת פנימית ולהעלות מודעות. "שיעור הצעירים הערבים שמעורבים בתאונות דרכים גבוה יחסית. רק לאחרונה נהרגו בנסיבות כאלה שני תלמידי כיתה י"ב. עשינו כתבת וידאו על הסיפור, ואני יודעת שזה רץ חזק בין החבר'ה הצעירים. יש פה קושי לא פשוט, כי הנוער נחשף ברשתות לסרטונים של נהיגה פרועה.
"מעבר לנוער, הפנייה שלנו היא אל ההורים. אני כל הזמן שואלת אם לפני שהורים נותנים לילד את מפתחות הרכב, הם בודקים איך הוא נוהג. זה לא פשוט, אבל יש לנו תפקיד כהורים. יכול להיות שדרושה כאן תוכנית מקיפה יותר מצד המדינה, עם מסר שיאמר מפורשות שהמפתח של האוטו יכול להיות המפתח אל הקבר".
המילה שלא נאמרה
קשה להתקיל את פרידה ג'אבר. היא מתנהלת כאשת תקשורת מנוסה, ונדמה שלכל שאלה מחכה תשובה מוכנה, לבבית וזורמת. ובכל זאת, נראה שבנושא אחד היא מנסה לא להתעכב יותר מדי על מה שקרה: הפרעות שהמגזר הערבי יצא אליהן בחודש מאי שעבר. "סיקרנו את כל מה שהתרחש – בבת־ים, בלוד ובעכו", ואולי לא במקרה היא מציינת ראשונה דווקא את העיר שבה יהודים פגעו בעובר אורח ערבי. "דיווחנו על אזרחים יהודים שנפגעו, וגם על ערבים. הבאנו את כל המידע שהיינו צריכים לתת לציבור שלנו. אין ספק שזה היה אחד האירועים הכי קשים בקשר בין יהודים לערבים במדינה, וההשלכות מורגשות עד עכשיו. אלו היו רגעי שבר, ואתגר גדול מאוד לאנשים שאכפת להם מיחסי יהודים־ערבים. אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי הנושא גם היום, ושומעים למשל שתושבים בעכו סובלים מהמצב שנוצר. בעלי עסקים שם מספרים שהיהודים לא חזרו לחנויות, לא רואים אותם כמו פעם. גם בלוד אנחנו שומעים שהיחסים בין יהודים לערבים לא חזרו לכפי שהיו".
מה לדעתך גרם לאירועים האלימים? היו שייח'ים או מנהיגים מקומיים שהתסיסו?
"אנשים לא חושבים שזה קשור לשייח'ים או למסיתים. אבל האפקט עדיין קיים בנפשות התושבים. זה עדיין מלווה אותם".
כשאנחנו מתעקשים להבין מה עמד ברקע המהומות, היא שוב מעדיפה לדבר על התוצאות, על הפחד המורגש. רק בניסיון השלישי או הרביעי ג'אבר עונה בקצרה: "הסוגיה הלאומית הפלסטינית קיימת כל הזמן. התושבים הערבים מזדהים עם אחיהם הפלסטינים; הם מגדירים את עצמם פלסטינים, אבל גם ישראלים, ולא מתכוונים לוותר על הזכות הזאת. הסוגיה הלאומית הצטרפה לדברים שהיו מתחת לפני השטח ולא טופלו. קחו למשל את המצב הסוציו־אקונומי בעכו. הערבים שם סובלים מבעיות קשות – אבטלה, עוני, מערכת חינוך לא הכי טובה – ובמקביל, אותו צעיר ערבי רואה מולו את הצעיר היהודי מקבל יותר ממה שהוא מקבל. יש פה דור שנמאס לו, שרוצה שיטפלו בבעיות שלו. אי השוויון במדינה יוצר מצב בעייתי מאוד".
"כשהתחלתי לעבוד ככתבת היה לי קשה מאוד. אחת החוויות שזכורות לי היא מסיבת עיתונאים שקיים אחד משרי הממשלה בטייבה. הייתי אישה יחידה בחדר מלא גברים. הרשיתי לעצמי לשאול שאלה, ואני זוכרת עדיין את המבטים שהופנו אליי מסביב, כאילו אני חייזר שנקלע לשם בטעות"
כמשקל נגד לשבר של ימי מבצע שומר החומות, ג'אבר מציגה את הצטרפותה של מפלגת רע"ם לקואליציית בנט־לפיד כצעד היסטורי. לדבריה, למהלך הזה יש לא מעט מתנגדים ברחוב הערבי, אך הוא גם מעורר שביב תקווה לשינוי אמיתי. "אנחנו מנסים כל הזמן להבין מה הציבור הערבי חושב על הממשלה הנוכחית, ולהערכתנו רוב המגזר עדיין בוחן את העניין ולא מצליח להכריע אם ההרכב הנוכחי של הקואליציה מועיל לו. מתנגדי רע"ם מחכים שמנסור עבאס ייכשל כדי להוכיח שהשתמשו בו וזרקו אותו, ואילו תומכיו מאמינים שאפשר להצליח ומפתחים תקוות. מה שברור הוא שאם המהלך ייכשל, זה יוביל לשבר נוסף ויגרום לרבים לאבד אמון במערכת הפוליטית".
בציבור היהודי יש ויכוח אם עבאס באמת מקבל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, או שזו אחיזת עיניים. מה חושבים ברחוב הערבי?
"עבאס הוא חלק מהתנועה האסלאמית, זו עובדה, אבל הוא בא בגישה אחרת, הייתי אומרת נועזת. הוא מניח את הדברים על השולחן ואומר: אני בא לקדם סוגיות אזרחיות, ושם בצד את הסוגיות הלאומיות. בנאום שהוא נתן בפריים־טיים בעברית, יכולנו להבחין שהוא לא הציג את עצמו במילה 'פלסטיני'. עבאס לא טיפש, וברור שאם הוא לא אמר את המילה הזאת, המטרה שלו הייתה להראות לציבור היהודי שהוא רוצה להוביל קו שונה משהיה בעבר. בעקבות הנאום ניהלנו דיון, האם כדי לממש את מטרותיו מותר לו לזהות את עצמו כערבי־ישראלי ללא המרכיב הפלסטיני. הרבה אנשים לא קיבלו את הגישה שלו".
והאמירות שלו על ישראל כמדינה יהודית?
"ההגדרה הזאת בעייתית מאוד. הציבור הערבי לא מקבל אותה. אנשים מתנגדים לחוק הלאום, וימשיכו להתנגד אליו. יש מי שחושבים שאפשר לצרף לחוק את ערך השוויון וזה יפתור את ההתנגדות, אבל רוב החברה הערבית פשוט דורשת לבטל את החוק, כי ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית היא פוגענית. עבאס חטף ביקורת קשה בציבור הערבי על ההתבטאות הזאת, ולא קיבל חיבוק כמו בחברה היהודית. גם בתנועה האסלאמית היו הרבה ויכוחים. אנשים ביקשו לדעת מה העמדה של התנועה, האם היא תומכת בהתבטאות של היו"ר. עד עכשיו לא קיבלתי מהם התייחסות ממשית לסוגיה הזאת".
ניסיתם בחודשים האחרונים לראיין את בנט?
"ביקשתי ריאיון, וטרם נעניתי. יש לי הרבה שאלות אליו – על חוק האזרחות, על הנגב, על חוק החשמל שהופתעתי כשעבר בקלות רבה כל כך. באופן כללי ניכר שהממשלה מתפקדת ועושה את העבודה, אבל הייתי רוצה לראות את בנט מגויס יותר לעזרה לציבור הערבי. יש לו ממשלה מורכבת, וההצלחה שלה תלויה במידה רבה בשאלה עד כמה הוא יצליח לחזק את מנסור עבאס, לתמוך בו ובדרישות שלו. האינטרס של כולם הוא לשמור על הממשלה הזו מתפקדת. בסוגיות רבות יש מחלוקות שאי אפשר לגשר עליהן, אבל יש הרבה דברים שאפשר לקדם בהם את החברה הערבית, למען שני העמים. אני חושבת שהגיע הזמן לשלב את הערבים בקואליציה, ועכשיו זה נתון במבחן".
מה דעתך על ההתקרבות בין גנץ ולפיד לאבו־מאזן?
"לדעתי מנסים להכשיר שיחות עתידיות. כשאבו־מאזן נפגש עם בני גנץ בראש־העין, בעיניי זה אומר הרבה. אני חושבת שהמגעים האלו, שנחשבים לקרובים ומקצועיים מאוד, בסופו של דבר יבשילו לתהליך שלום. המדהים הוא שזה מתרחש בממשלת ימין של נפתלי בנט ואיילת שקד. כששר הביטחון ושר החוץ נפגשים עם אבו־מאזן, ברור לי שזה נעשה על דעתו של ראש הממשלה. אני חושבת שצריך לחדש את המשא ומתן המדיני, כי זה יביא ליציבות באזור. 'הסכמי אברהם' שנתניהו חתם עם מדינות ערב הם חשובים מאוד, אבל צריך לשאוף להסכם עם הפלסטינים".
חשבת פעם להצטרף בעצמך לאחת המפלגות?
"לא סיפרתי את זה עד היום, אבל בסבבי הבחירות של השנים האחרונות קיבלתי הצעות מכמה מפלגות להשתלב בהן".
מפלגות ערביות?
"הפניות היו לא רק מרשימות ערביות, אלא גם מרשימות יהודיות. סירבתי לכולן, כי בינתיים מעניין אותי לעסוק בעיתונות. אני חושבת שמכיסא העורכת הראשית יש לי השפעה הרבה יותר גדולה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
