הבית // קוטג' בן שתי קומות, 170 מ"ר, עם גינה יפה בחוץ ("ממש מגרש משחקים: יש טרמפולינה, כדורסל, בריכה"). כרגע בשכירות, אבל הם מתכננים לקנות בית קבע בקרוב.
בוקר טוב // "הבוקר שלנו הוא כמו הקפצת כיתת כוננות – כלומר, התארגנות בוקר סטנדרטית של חמישה ילדים". יונתן מתעורר ראשון ומעיר את כל הבית אחריו ("הוא הפך להיות עצמאי בטירוף, וגם מקפיד שאף אחד לא יאחר"). שלי מכינה סנדוויצ'ים לילדים ואז נוסעת לעבודה. ישראל לפעמים יוצא מוקדם ולפעמים מאוחר, תלוי בפגישות שיש לו באותו היום ובאזור שלהן.
סטארטאפ // ישראל הוא סמנכ"ל תפעול ב"מונא", ומנהל האקסלרטור "סטארטאפ נגב". ב"נגב" הוא מסייע ליזמים ויזמיות מהחברה הבדואית, שרוצים להפוך את הרעיון שלהם למוצר עובד. במונא הוא עוסק בהקמה ותפעול של מרכזי אקדמיה יישומית בעולמות ההייטק. "אנחנו מקיימים הכשרות למהנדסים והנדסאים, להשתלבות בתעשיות עתירות ידע. יש לנו אלפי בוגרים ממגוון גילאים ותרבויות, כולל בדואים, דרוזים וחרדים, ו־80 אחוזי השמה. אנחנו חושפים תלמידים לטכנולוגיות כמו בינה מלאכותית ורובוטיקה, והאמונה שלנו היא שכמו שספורטאים אולימפיים מתחילים להתכונן לאולימפיאדה כשהם צעירים, כך ילדים צריכים לפתח את המיומנות שלהם גם בתחום הטכנולוגי".
חינוך // שלי מחפשת עכשיו את "הדבר הבא". בזמן האחרון היא ניהלה את האגף הקדם־יסודי של מערכת החינוך למשפחות המשרתים בבסיס רמון – כל הילדים מגיל אפס עד שש; לפני כן ניהלה במשך חמש שנים מעון של אמונה, ולפני כן הייתה רכזת באגודה להתנדבות בעם. יש לה תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ותואר שני בניהול ובארגון. "תמיד עבדתי עם הגיל הרך, אבל עכשיו אני לא מחפשת דווקא עבודה בתחום הגיל הרך".
"בתיכון היינו חבורה, ובכל ערב שבת כולנו ויתרנו על מנה בשרית כדי לבוא אחרי הארוחה לקפה אצל ההורים שלי"
ההיסטוריה שלו // ישראל נולד עם אחות תאומה, למשפחה עם עוד שלושה אחים גדולים. הוא גדל בירושלים בשכונת פת. "זו משפחה נפלאה ותומכת, עם אמא צדיקה שעושה מאות מעשי חסד בשנה ומכינה אוכל מדהים". הוא למד בתיכון אור תורה סטון ובישיבה הגבוהה במצפה־רמון, התגייס לחטיבת כפיר, שירת בקבע עד לתפקיד מ"פ, והיום משרת במילואים בחטיבת אלכסדנרוני: "אני זוכה להמון ימי מילואים בשנה, זה זכות אדירה בעיניי".
ההיסטוריה שלה // ההורים של שלי עלו מאוקראינה בשנות השבעים. היא גדלה בבאר־שבע, והייתה בת יחידה. "לא היה לי רע, ותמיד קיבלתי את מה שאני רוצה – לא רק ברמת הפינוק והדאגה סביבי: החינוך לעצמאות ולגדילה עצמית תמיד היו שם, ההורים תמיד דחפו קדימה".
חברים // "בתיכון היינו חבורה, ובכל ערב שבת כולנו ויתרנו על מנה בשרית כדי לבוא אחרי הארוחה לקפה אצל ההורים שלי. הם הפכו להיות הורים דאגנים גם לחברים שלי, וכל מי שפוגש אותי תמיד שואל מה שלום אבא ואמא".
רוסית // שלי למדה באולפנת אמי"ת בבאר־שבע, ושירתה בשירות לאומי כמדריכה בפנימיית נווה שרה הרצוג בבני־ברק. היא דוברת רוסית מהבית, אבל כשהיא מדברת את השפה הרוסים לא מבינים והישראלים מבולבלים: "אני מדברת רוסית בעברית, יש לי מבטא ישראלי כבד. בשנת השירות הראשונה שלי ליוויתי בנות בפרויקט נעל"ה, שהגיעו ללא הורים לארץ, והיה קושי בתקשורת מולן. בשנה השנייה כבר שירתתי במוסקבה עם הקהילה היהודית, בשלושה בתי ספר ובבית יתומים יהודי. הייתי די בודדה וזו הייתה עבודה מאתגרת מאוד. אילולא הרכזת דינה דובדבני אולי הייתי פורשת".
ההיכרות // לאחר השירות היא הייתה רכזת בנות שירות באגודה להתנדבות, ואחר כך למדה במדרשה בירושלים ועשתה תואר ראשון בחינוך במכללת תלפיות, אבל התגוררה בתל־אביב. היא התחילה עם ישראל בתחנת אוטובוס של קו 480 מירושלים לתל־אביב. האוטובוס היה עמוס, ולא היה לשניהם מקום לשבת בו, אז הוא הביא לה את המספר שלו ואמר לה שאם היא רוצה "עתיד ורוד", שתחזור אליו. ישראל: "מגיל 14 היא יצאה לדייטים והייתה לחוצת חתונה, והנה, חסדי ה', זה קרה".
יחד // הם גרו במצפה־רמון במשך שנה, ואז עברו לשכונת רמות בבאר־שבע. שם נולדו הילדים. מבאר־שבע עברו לירוחם: "הילדים גדלו, ורצינו לשנות אווירה ולהתפתח – רצינו מקום עם מרחב למידה אחר, קהילתי יותר. בירוחם מצאנו מקום מדהים עם קהילתיות מדהימה ואנשים חמים ואדיבים, מערכת חינוך מצוינת, ובמקביל יש סביבנו מדבר וטבע. אנחנו משפחה שאוהבת לטייל וזה ללא ספק היה תמריץ נוסף. אנחנו מרגישים שעשינו החלטה מעולה".
עדות // "המשפחה של ישראל הם מרוקאים אבל כל הגיסים אשכנזים. ההורים של שלי, למרות המבטא הרוסי, הם מאוד ישראלים בגלל המגורים הארוכים בבאר־שבע. ישראל לא חוגג מימונה אבל ההורים שלי חוגגים קבוע אצל חברים. אז הקצוות די מאוזנים".
ההורים // "חמותי ואמא שלי חברות הכי טובות, מדברות כמעט בכל יום. ההורים שלי מאוד גמישים ונעימים, וחמותי עבדה בסוכנות ומכירה את העלייה מרוסיה וגם מאתיופיה. היא גם יודעת רוסית, אולי אפילו יותר טוב ממני, וההורים של שנינו מצאו שפה משותפת ואוהבים מאוד אלה את אלה". אבא ואמא של שלי עברו גם כן לירוחם. "אבא שלי אומר שארבעה קירות אפשר למצוא בכל מקום, אבל הלב הוא איפה שהילדים שלי".
הילדים // הילדים משתתפים בחוגי כדורסל, תופים, חליל, כדורגל, אנגלית, "ואם הם יבקשו עוד – יקבלו. אנחנו תמיד שם בשביל הילדים, לא רק רגשית ולא רק בתמיכה ועידוד, אלא גם מעבר לזה. אבא שלי תמיד אומר: בשלושה דברים אני לא חוסך, באוכל, בלימודים ובהעצמה אישית. ישראל גדל בבית קצת אחר אבל גם הוא החליט לאמץ את זה בביתנו".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
