איך לתקן את מחדלי השב"ס? ראש מערך המודיעין לשעבר פותחת הכול

שדווח שהמחבל זכרייה זביידי וחמשת חבריו מהג'יהאד האסלאמי פרצו מתוך כלא גלבוע ונמלטו, תת־גונדר בדימוס בטי להט לא באמת הופתעה. בתור מי שהייתה ראש מערך המודיעין בשירות בתי הסוהר, היא צפתה מרחוק בנעשה בשב"ס אחרי תום שירותה, ראתה את התפוררות המערך שבראשו עמדה, והתוודעה לקריסת המשמעת, הסדר, ההרתעה והמהות של עונש המאסר. עשור אחרי שעזבה את משרדי הנציבות ברמלה ויצאה לגמלאות, היא עדיין שומעת מחבריה ומפקודיה בשב"ס על המתחולל שם, ועוקבת אחר ועדת החקירה שמונתה לבחון את הכשלים שאפשרו את בריחתם של ששת האסירים מהכלא. בזה אחר זה מגיעים העדים וחושפים טפח ועוד טפח ממחדליו הממושכים של השירות, ולהט מגלה שגם מה שידעה בעצמה, הוא כאין וכאפס לעומת המציאות. "קטי היא אישה נבונה", אומרת להט על נציבת שב"ס קטי פרי. "כשהיא נבחרה לתפקיד שמחתי. היא האישה שהייתה יכולה לעשות שינוי במה שקורה בבתי הסוהר. לצערי ההזנחה רבת השנים שהובילו קודמיה בתפקיד, בשם הרצון לקנות שקט, התפוצצה דווקא אצלה. חבל".

אז היא פטורה לחלוטין מאחריות?

"היא הייתה צריכה לבוא ביום הראשון שלה כנציבה, ולקחת את כלא גלבוע כפרויקט אישי. להחליף את המפקד, להביא אנשי מקצוע, לעשות שם מהפכה. להחיל שם משמעת".

פרי, לדברי להט, הייתה צריכה להיכנס בכלא גלבוע בכל הכוח בעקבות החשיפה של העיתונאי לירן לוי בדבר ניצול חיילות סדיר ששירתו שם. לוי, אז כתב ערוץ 20, דיווח שרשויות הכלא למעשה "סרסרו" בסוהרות תמורת שקט, שיבצו אותן בהתאם לבקשתם של האסירים הביטחוניים, והניחו לכלואים להטריד אותן מינית. "אחרי שכבר ידענו מה קרה בכלא הזה לסוהרות", אומרת להט, "הנציבה הייתה צריכה להתחיל משם את השינוי. אם הייתה עושה את זה מיד בהתחלה, אין סיכוי שהיו חופרים ככה מנהרה בלי הפרעה".

את בטוחה שלא היה סרסור חיילות כזה במשמרת שלך? אולי הוא התקיים בלי שידעת?

"אצלי זה בחיים לא היה קורה. אין שום סיכוי. כשיש איש מודיעין שמכיר את העבודה ומבין את התמונה, לא יכול להיות דבר כזה".

"לא שאלנו אף אחד"

בין השאר, להט מאשימה בהידרדרות של כלא גלבוע את יורשה בתפקיד קצין המודיעין הראשי של השירות, תת־גונדר יובל ביטון – "רופא שיניים בשב"ס, שלא התעסק במודיעין מימיו, לא הבין מודיעין ואפילו לא דיבר ערבית". ביטון מונה לתפקיד ב־2016 בידי הנציבה הקודמת, עפרה קלינגר, ותפיסתו לגבי האסירים הייתה שונה בתכלית מתפיסת קודמיו. עדויות לכך אפשר למצוא כבר בריאיון שלו ב־2005, כששירת כרופא שיניים: "אני לא מחפש חרטה אצל האסירים אלא הרהורים על דרך אחרת", אמר לחן קוטס־בר, כתבת מעריב. "בחוץ פותחים בדיאלוג עם אנשים שהיו בכלא. אז מה, אלה שבחוץ יותר טובים? רוב האנשים בהנהגה הפלסטינית עשו מעשים נוראים… היום הוא בבית סוהר, מחר הוא מנהיג. אם בזכותי, יובל ביטון, הוא יבין שאנחנו לא מפלצות, שאנחנו גם שוחרי שלום שרוצים לחיות, הרווחתי".

"בשלוש וחצי בלילה הגענו לראאד סלאח ואמרנו לו שהוא יוצא מהכלא. הוא סירב להשתחרר סתם ככה. אמרתי לו לקחת את הציוד שלו ולעלות לרכב. 'לא שואלים אותך'. הוא לא רצה לחתום על מסמך השחרור, אז חתמתי במקומו. לא השארנו לו ברירה. הוא ידע שהוא מפסיד בעצם את כל הטקס שארגנו לו"

ב־2019 הועבר ביטון מתפקידו כקצין מודיעין ראשי, ומונה לסגן מפקד מחוז מרכז בשב"ס. "המינוי שלו היה בעייתי", אומרת להט. "ממה שהבנתי, פרשת הסוהרות לא הייתה תקלה: היא הייתה תפיסה. הסוהרות ייכנסו לאגפים הביטחוניים, המחבלים יהיו עסוקים בלהסתכל עליהן, אולי גם ייגעו בהן, אבל ככה נקנה שקט. הייתי בהלם כששמעתי על זה. בהתחלה לא העזתי לומר זאת בקול, אבל זו הייתה הנחיה ברורה.

"אם היה דבר כזה בזמני, הייתי יודעת עליו מיד ומטפלת בו במקום. הייתי קצינת מודיעין מעורבת מאוד, ידעתי כל מה שקורה. בשלושים שנה בשב"ס פיקדתי על ארבעה בתי כלא, הכרתי את כל המפקדים וכל קציני המודיעין, ודאגתי לקיים פגישות עבודה סדירות. לא היה קצין מודיעין שלא נפגש איתי לפחות פעם בשבועיים. אילו הייתי שומעת על סוהרת שנכנסה לאגף לבקשת האסירים, הייתי מזמינה את קצין המודיעין של הכלא ומבקשת שיגיד לי כל מה שהוא יודע על המקרה, ואז הייתי מגיעה לשם, פוגשת את הסוהרות, אוספת מודיעין בעצמי. אם זה היה קורה במשמרת של יעקב גנות – נציב שב"ס שתחתיו שירתי כראש מערך המודיעין – הוא היה מגיע באותו היום לכלא ומוריד שם ראשים בזה אחר זה. לא ייתכן שפשוט קוברים את זה". מקור אחר בשב"ס אמר באירוניה על ביטון: "אם הוא ירצה להחליף את אבו־מאזן כראש הרשות הפלסטינית, הוא ייבחר. האסירים פה חייבים לו המון".

תת־גונדר בדימוס יובל ביטון מסר בתגובה: "המדיניות בדבר תנאי כליאת האסירים הביטחוניים נקבעת על ידי הדרג המדיני בראשותו של השר לביטחון הפנים ונציב שב"ס. חטיבת המודיעין בפיקודי עסקה בסיכול של בריחות והכוונת פעילות חבלנית, של שביתות רעב (כפי שנעשה בשבירת שביתתו של מרוואן ברגותי ב־2017), של פגיעה באנשי סגל והפרות סדר, ושל הברחת טלפונים, אמל״ח, סמים, ואמצעים מסוכנים אחרים. בתור רח״ט מודיעין שמתי דגש על קידום שיתוף פעולה עם כלל סוכנויות המודיעין למען ביטחון מדינת ישראל. לאחר שעברתי הכשרה מתאימה בקורס קציני מודיעין שירתי במערך המודיעין 12 שנים במגוון תפקידים, מקמ״ן בשטח, דרך רע״ן פח״ע, רמ״ח הערכה ורמ״ח איסוף, שהכשירו אותי לתפקיד רח״ט המודיעין".

גם ללהט ברור שאי אפשר להטיל על אדם אחד – גם אם הוא ראש מערך המודיעין – את מלוא האשמה במדיניות הכושלת בכלא גלבוע ובשב"ס בכלל. בבתי הסוהר, היא אומרת, תמיד היו מי שחתרו לשקט. "סוהרים וקצינים שעבדו תחתיי היו שואלים אותי, מתי יהיה קצת שקט? ואני הייתי עונה להם: כל עוד אני בתפקיד, לא יהיה לכם שקט. אם אנחנו נהיה שקטים – או־הו מה שהאסירים יעשו".

הרצון לקנות שקט הביא לקבורתה של פרשת הסרסור בסוהרות במשך כשנתיים, עד לאחר הימלטותם של ששת האסירים. רק ועדת הבדיקה הממשלתית שמונתה בעקבות הבריחה, שמעה ממפקד כלא גלבוע מאז 2020, גונדר־משנה פרדי בן־שטרית, על האדמה החרוכה שקיבל מקודמו, באסם קשקוש. לפני כניסתו לתפקיד, הודה בן־שטרית לראשונה בגלוי, "סרסרו בחיילות חובה לבקשת המחבלים" (קשקוש, יש לציין, טוען שלא ידע דבר על הנוהג הזה, שהובל בידי קצין המודיעין בכלא, ראני באשא). "פרדי היה עוזר הנציבה כשזה קרה", מאשימה להט. "הוא ידע על הסרסור. למה הוא לא טיפל בזה אז, או כשנכנס לפקד על הכלא? זו הייתה טעות לתת לו להיות מפקד כלא גלבוע. הוא היה פקוד שלי, אני מכירה אותו. אין לו ניסיון מתאים. נתנו לו את המשרה כתפקיד המשך אחרי שהיה עוזר הנציבה. אבל אם רצו לתת לו פיקוד על כלא, זה היה צריך להיות מתקן קטן, לא בכלא גלבוע עם האסירים הביטחוניים".

הדג, לדברי להט, מסריח מהראש. "הנציבה עפרה קלינגר הרסה את שב"ס. הוא היה ארגון מעולה, והיא פשוט החריבה אותו. במשך כל כהונתה קרו דברים נוראים. לא היה פיקוח. האסירים הביטחוניים טופחו כי כולם רצו שקט. לא התעמתו איתם, לא היו חיכוכים בבתי הכלא. זה נדיר שכל כך הרבה זמן אין מהומות או שביתות".

להט שירתה בתפקיד ראש מערך המודיעין בשנים 2004 עד 2009, בדור הקודם של הנציבות. לדבריה, היא הקפידה להיות מעודכנת בכל עת על כל המתרחש בבתי הסוהר, ולשם כך לא הסתפקה בדיווחים מקציני המודיעין שלה. "היו לי עוד מקורות בכלא. ידעתי מה קורה. הייתי אוספת מידע מנהג של שב"ס שהסיע אסירים ושמע אותם מדברים ביניהם. דיברתי עם סוהרים בשטח. הייתי מגיעה לפעמים לכלא, נכנסת לאגף, מתיישבת עם האסירים ושותה איתם קפה. לא כי שעמם לי, אלא כי רציתי להבין איפה אנחנו עומדים.

"כשקצין היה מעדכן אותי במידע, הייתי שואלת אותו עוד שאלה ומציגה לו עוד אירוע שהוא לא הזכיר, וכך הוא היה מבין שאני יודעת לא מעט גם בלעדיו. הם פחדו לשקר לי. קרה שקצינים לא רצו לומר לי הכול, כי פחדו ממפקד הכלא שניסה להשיג שקט דרך התעלמות מאירועים שהיו אצלו. אבל אחרי שראו מה אני שואלת אותם ומה אני יודעת, הם לא ניסו להסתיר ממני דברים".

מתוקף תפקידה היה על להט להציג מדי בוקר לנציב שב"ס תמונת מצב מודיעינית, ואחת לשבוע תדרכה באופן אישי גם את השר לביטחון הפנים. היא סיפרה להם איזה אסיר מתכנן בריחה, מי מנסה להוציא פיגועים מתוך הכלא, איזה ארגון טרור מעורר מהומות בבתי הסוהר ועוד. אבל היא לא נתנה לבכירים ממנה לקבוע את המדיניות שלה עצמה כלפי האסירים. "בחיים לא שאלנו אף אחד. בתור ראש מערך המודיעין לא הייתי צריכה החלטות ואישורים. אני קבעתי את המדיניות מול המחבלים, ראשי ארגוני הפשע והעבריינים הכבדים".

"היו לי עוד מקורות בכלא. הייתי אוספת מידע מנהג של שב"ס שהסיע אסירים. דיברתי עם סוהרים בשטח. הייתי מגיעה לפעמים לכלא, נכנסת לאגף, מתיישבת עם האסירים ושותה איתם קפה. רציתי להבין איפה אנחנו עומדים. כשקצין היה מעדכן אותי במידע הוא היה מבין שאני יודעת לא מעט גם בלעדיו. הם פחדו לשקר לי"

הוועד למען המחבל

כמו בסרסור החיילות, אומרת להט, גם הימלטותם של זביידי וחבר מרעיו התאפשרה בשל הרצון לקנות שקט. "מחבלים כמו זביידי, שמוגדרים בסיכון גבוה לבריחה, לא יכולים להיות במקום אחד הרבה זמן", היא קובעת. "לא ייתכן שלא מניידים אותם. בתקופתי, בכל שבועיים הייתי מעלה את המנהיגים הבולטים של ארגוני הטרור על ניידת ומעבירה אותם מכלא לכלא. הייתה לי חוליה במודיעין שהייתה אחראית על ניוד האסירים. הרכבנו רשימה של אסירי יעד, תיאמנו עם שב"כ וטרטרנו אותם בכל הארץ, שלא יהיה להם רגע אחד לתכנן בריחה.

"אבל אחר כך, במשך שנים לא היו העברות בין בתי הכלא. מתישהו הוציאו גם את שב"כ מהתמונה, והאסירים עשו מה שהם רוצים. אסיר כמו זביידי, אם הוא יושב זמן ממושך באותו תא, הוא מתכנן בריחה. שנה שלמה חופרים מנהרה בכלא ואף אחד לא יודע את זה? איך יכול להיות שיש שטיח לתפילה שבמשך שנה אף אחד לא מזיז אותו לראות מה קורה מתחתיו? אנשי אחזקה אומרים שנכנס חול למערכת המים, וזה לא מעורר תמיהות? זה קרה כי אנשים רצו שקט, ופשוט נרדמו בשמירה. זביידי עצמו היה כנראה מקור של קצין המודיעין, אבל שיחק תפקיד כפול: הוא נתן מידע, ביקש בתמורה לישון בתא מסוים, וכך תכנן את הבריחה. בדיוק כמו עם האסירות, אמרו פשוט: תנו לו שיישן איפה שהוא רוצה, מה רע?"

לדברי להט, על שב"ס השתלטה תפיסה של שיתוף פעולה עם האסירים, במקום שליטה בהם – ואחד הכלים להחלת השיטה הזאת היה הייעוץ המשפטי. "עפרה קלינגר הביאה את יוכי גנסין – ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות, אישה סופר־שמאלנית – ומינתה אותה ליועצת המשפטית של שב"ס. האסירים הביטחוניים עותרים לבג"ץ בכל שני וחמישי נגד תנאי הכליאה שלהם, וגנסין הייתה משיבה לבג"ץ מה שבא לה, בלי להתחשב בארגון. היא אמרה לנו: 'מה אכפת לכם שיקבלו? למה מפריע לכם שיהיה להם עוד?'. האסירים תמיד מנסים להשיג מה שהם יכולים, הם רוצים הכול ומנסים הכול, והם זוכים להרבה. ככה בעצם הכלא מאבד את המהות שלו כמקום מרתיע".

מקור אחר בשב"ס אמר לנו: "המחבלים בכלא רק היו יורקים, ויוכי הייתה נותנת להם מה שהם רוצים. הם קיבלו ממנה הכול". גנסין מסרה בתגובה: "לא שירתי בשב"ס בתקופתה של להט, ולכן לא ברור לי מה ההיכרות שלה עם עבודתי. היועץ המשפטי של הארגון אינו קובע מדיניות. בשירותי נאבקתי להחמרת תנאי המאסר – הפסקת הלימודים באוניברסיטה הפתוחה, צמצום ערוצי הטלוויזיה ומניעת הברחת הטלפונים לבתי הכלא, בשיתוף פעולה עם ראש חטיבת המודיעין".

"האסירים הכי מנוולים היו עותרים כל הזמן", ממשיכה להט. "סמיר קונטאר שרצח את בני משפחת הרן ב־1979, עבאס אל־סייד שתכנן את הפיגוע במלון פארק ב־2002, עבד אל־נאצר עיסא שארגן פיגועים בתל־אביב באמצע שנות התשעים. הם הצליחו להשיג המון דרך העתירות. לימודים, מינויים לעיתונים ולמגזינים, הייתה תקופה שאפשרו להם התייחדויות. הם זכו לביקורי עורכי דין באופן חופשי, דבר שלא היה בעבר. אמרנו לבית המשפט: אלה אנשים שנידונו למאסר עולם, אין היום הליך משפטי שמתנהל מולם, בשביל מה הם צריכים עורך דין שישב איתם פעמיים בשבוע? אנחנו יודעים שזו בעצם דרך להעביר מסרים בין בתי הכלא, לארגן שביתות אסירים, להעביר הודעות לארגוני הטרור. זה לא באמת צורך משפטי".

בית המשפט שיתף פעולה גם כן עם האסירים. להט מספרת כי פעם אחת ניסתה לייצג בעצמה את עמדת שב"ס ולהתעמת מול השופטים. היה זה כאשר המחבל ג'יהאד יגמור, איש חמאס שהיה מעורב ברצח נחשון וקסמן, ביקש לאפשר לו לימודים אקדמיים בכלא. "נמאס לי מעורכי הדין שמייצגים אותנו והלכתי לבית המשפט בעצמי", אומרת להט. "הצגתי בפני השופטת את העמדה שלי, והסברתי מדוע כקצינה וכגורם מקצועי אני סבורה שלא נכון לתת לאסירים כאלה ללמוד. לא אשכח את התשובה שלה. היא אמרה לי: 'עם כל הכבוד לך, אף אחד לא הסמיך אותך לעצור את ההתפתחות שלהם בכלא'. הסברתי לה שזהו רוצח וקסמן, והיא השיבה: 'אני לא נכנסת למה הוא עשה, אלא לסוגיית הסמכות שלך. אין לך סמכות לעצור את ההתקדמות שלו'. הייתי בהלם".

ומעבר לבתי המשפט, ליועצים המשפטיים וללחץ התמידי של סוהרים וקציני שב"ס להשיג "שקט" בבתי הכלא, גם הפוליטיקאים הישראלים אחראים לאובדן המהות הענישתית של המאסר. השיא נרשם אצל מרוואן ברגותי, מנהיג הזרוע הצבאית של פת"ח, שהפך את תאו בבית הסוהר ללשכה מדינית. "שרים, חברי כנסת ובכירים בממשלה הפלסטינית עלו אליו לרגל", מספרת להט על ימיה בתפקיד. "שרת החוץ ציפי לבני הייתה מגיעה לא פעם לכלא להיפגש איתו, לנהל איתו משא ומתן. היו לה שעות של דיונים איתו. בזמן ממשלת אולמרט היו מי שחשבו לשחרר אותו מהכלא ולתת לו להוביל את המשא ומתן מצד הפלסטינים במקום אבו־מאזן. המסר שעובר ככה לאסירים הוא לא נכון. שרים ישראלים מגיעים לשבת עם אסיר ולחלוק לו כבוד – איזה מין כלא זה?"

"כשהגענו לתא של מרוואן ברגותי (למעלה) הוא ישב על המיטה, לובש גופייה. אמרתי לו 'קום. שים חולצה מיד'. הוא סירב בהתחלה. אמרתי לו שיש פה שר בביקור ושלא יתעסק איתי: 'סתום ת'פה ושים חולצה מיד'. הוא קם, התלבש, וכשהשר עזרא נכנס הוא אמר 'היא מתנכלת לי'. אמרתי לו: 'מילה אחת לא במקום ואני מגלגלת אותך לצינוק'"

הצלחת פעם לשכנע בכירים להימנע מהביקורים האלה?

"כשגדעון עזרא היה סגן שר הוא רצה להיפגש עם ברגותי, ולא נתתי לו. הוא צלצל לנציבת שב"ס דאז אורית אדטו, ואמר לה שלהט לא מאשרת לו. היא חייכה ואמרה: 'גם לי היא לא נותנת'. כשהוא מונה לשר לביטחון הפנים כבר לא יכולתי לסרב לו, אבל הסברתי לו שגם אם הוא רוצה לשבת עם ברגותי, שלא יקבע איתו פגישה מראש. זה פוגע במשילות שלנו בכלא. הצעתי שיעשה סיור באגף ויפגוש אותו בדרך אגב. הוא הסכים.

"ליוויתי אותו ואת מפקד המחוז, עם כל העוזרים והמאבטחים. כשהגענו לתא של ברגותי, מצאתי אותו יושב על המיטה בגופייה. אמרתי לו 'קום, שים חולצה מיד'. הוא סירב בהתחלה. אמרתי לו שיש פה שר בביקור, ושלא יתעסק איתי: 'סתום ת'פה ושים חולצה מיד'. כשדיברו אליו ככה הוא הקשיב. הוא קם, התלבש, וכל הזמן הזה אני עומדת בפתח התא ומחזיקה את המשקוף כדי שאף אחד לא ייכנס. כשהשר עזרא נכנס, ברגותי אמר 'היא מתנכלת לי, היא פוגעת לי בתנאים'. אמרתי לו: 'מילה אחת לא במקום ואני מגלגלת אותך לצינוק'.

"כל אנשי הצוות של השר היו בהלם. ברגותי ביקש מעזרא שלא אעניש אותו, אבל אמרתי לו שעניין המשמעת לא נמצא בידי השר. 'חכה, אחרי הביקור אתה תחטוף'. עזרא אמר לי: 'תבטיחי שלא תכניסי אותו לצינוק'. אמרתי לו שאני לא מבטיחה כלום: על עבירות משמעת הוא יקבל עונש. ברגותי באמת קיבל אחר כך כמה עונשים, וכשהתקשרו כל מיני שרים שרצו לבקר אותו אמרתי להם שהוא בעונש. לא כל מפקד כלא יעמוד ככה מול שר".

כל אחד ובחירותיו

להט ניסתה בשירותה להבהיר לאסירים את מקומם, אבל התקשתה לעשות זאת. "עבאס אל־סייד, שתכנן את הפיגוע במלון פארק, הפיגוע הכי קשה באינתיפאדה השנייה, הציג דרישות מיד כשהגיע לכלא", היא מספרת. "הוא רצה להיות דובר האגף, נציג האסירים, ביקש תנאים. אמרתי לו: אתה חלאה. אתה לא תקבל פה כלום. אבל הכלא לא מרתיע את המחבלים. כולם יודעים שמתישהו הם ישתחררו, גם המחבלים הכי כבדים. סמיר קונטאר, שנידון לחמישה מאסרי עולם ועוד 47 שנות מאסר, היה אומר לי: 'את יודעת שאני אשתחרר מפה'. הוא תמיד היה באווירה שתכף הוא יוצא. אמרתי לו: 'בחיים לא תשתחרר. רצחת ילדה ואבא שלה'. בסוף הוא שוחרר בעסקה מול חזבאללה ב־2008".

היא בת 68, תושבת אלפי־מנשה. בעבר גרה ביקיר, ותקופה מסוימת התגוררה במעלה־לבונה. הסביבה האידיאולוגית עוררה בה מצוקה בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון, כשנדרשה להשתתף בהליכי המעצר של המוחים נגד המעשה, חלקם קטינים וקטינות. "במשרדי שב"ס ברמלה הוקמו בתי משפט מיוחדים לעצורים, ואנחנו היינו צריך להיערך לקליטתם", היא משחזרת את שאירע בשנת 2005. "נאמר לנו שיגיעו מתנגדים אלימים, ואז ראינו מי בא: ילדות ונערות. הן חטפו מכות, היו גוררים אותן ואז שמים אותן בצינוק ובהפרדה. זו הייתה תקופה נוראית, לא יכולתי לישון בלילה".

לא היה לך מה לעשות נגד זה?

"לא אנחנו קבענו את תנאי המעצר שלהן. את הקו המנחה קיבלנו בתדריך משי ניצן, שהיה אז משנה לפרקליט המדינה. לא הקשיבו לנו. הייתי מגיעה עם דמעות בעיניים לנציב גנות ואומרת לו שאני לא יכולה לראות את זה. ביקשתי לבוא לעבודה בלי מדים, חשבתי שאולי כך יהיה לי יותר שיח עם העצורות – כי מי שלבשו מדים היו בעיניהן הממסד. רציתי שישתפו פעולה, ולפחות יעבירו אותן למעצר בתנאים סבירים, אבל זה לא עבד. ביקשתי מגנות שייתן לי להפגיש את העצורות עם מנהלת אולפנה שהכרתי ממעלה־לבונה, מתוך מחשבה שהיא תעזור לי לשכנע אותן להתרכך, אבל היא נכנסה וחיזקה אותן להיאבק, לא להזדהות, לא לשתף פעולה. כאב לי הלב ממה שעשו להן. מאז ועד סוף השירות לא לבשתי מדים. היה לי קשה לחזור אליהם".

היא נולדה וגדלה בשיכון ד' בפתח־תקווה, שכונה לא פשוטה: כמה מחבריה משם היא פגשה לימים מעבר לסורגים. "אמר לי פעם אסיר פלילי שקיבל עונש בכלא: 'נו, להט, אל תהיי כזאת, הייתי שנה מעלייך בבית הספר'. הוא רצה לומר שאנחנו בסוף באותו צד, אבל עניתי בפשטות: כל אחד בוחר לאן להגיע. אתה משלם על הבחירה שלך".

"פרשת הסוהרות לא הייתה תקלה: היא הייתה התפיסה. הסוהרות ייכנסו לאגפים הביטחוניים, המחבלים יהיו עסוקים בלהסתכל עליהן, אולי גם ייגעו בהן, אבל ככה נקנה שקט. הייתי בהלם כששמעתי על זה"

את צעדיה הראשונים בתחום המודיעין והמעצרים עשתה בשירותה הצבאי, כשליוותה לחקירות שב"כ נשים החשודות בטרור. "לא היו חוקרות, אז קבעו כלל: כל נחקרת בשב"כ תלווה על ידי אישה. לקחו חיילות והטילו עליהן את המשימה. כך ליוויתי לחקירות את פטמה ברנאווי, שהטמינה מטען חבלה בקולנוע ציון בירושלים ב־1968, או את רימה תאנוס ותרז הלסה, שהשתתפו בחטיפת מטוס סבנה ב־1972. עבדתי בכלא עזה, בכלא שכם ובכלא ג'נין, ואחרי הצבא המשכתי בתפקידים דומים בשירות בתי הסוהר".

ב־1974 הצטרפה להט לשב"ס, עברה בכמה תפקידים זוטרים, ואז יצאה לקורס קצינים. היא התקדמה בשרשרת הפיקוד, וב־1993 מונתה למפקדת כלא הנשים נווה תרצה. "הייתי צעירה יחסית, אבל בשנים ההן לא היה לנשים אופק בארגון: מי שפיקדה על נווה תרצה הייתה מסיימת בכך את מסלול הקידום והולכת הביתה, או ממשיכה לתפקידי מטה. הייתי בת ארבעים, ובהחלט רציתי להמשיך בתפקידים בכירים יותר".

ההזדמנות הראשונה שלה לטפס הלאה בסולם התפקידים הגיעה באופן לא שגרתי. "מחבלת שהכרתי היטב, ששוחררה בעסקת ג'יבריל, מונתה אחרי הסכמי אוסלו למפקדת כוח השוטרות בעזה. במערכת הביטחון רצו לברר משהו בעניינה, וביקשו שאתקשר 'לשאול מה שלומה' ואנסה לדלות ממנה מידע. צלצלתי אליה, שאלתי על התפקיד החדש, וביררתי מה שביקשו. אחרי השיחה איתה אמרתי לנציב שב"ס: 'תראה, היא הייתה אסירה שליוויתי 13 שנה, ובסוף היא התקדמה לפניי. מה אתם חושבים, שאני לא יכולה לנהל כלא גברים? רק בנווה תרצה אני יכולה להיות?'"

בהתחלה הנציב לא השתכנע. כשלהט נפרדה מנווה תרצה היא פשטה את המדים ויצאה לחופשת לימודים בלי לדעת אם תשוב לשורות שב"ס. שלושה חודשים אחרי שהחלה ללמוד באוניברסיטת חיפה, חזר אליה הנציב עם הצעה מאתגרת. "סיפרתי לו שאני לומדת, נהנית מהאוניברסיטה, והוא התנצל על כך שהוא מבקש שאחזור. היה אז משבר גדול בכלא השרון, והוא הציע שאבוא לנהל אותו. זה היה כלא בעייתי, ובהתחלה נבהלתי מההצעה. לפניי, שלושה מפקדים הודחו. הכול היה בבלגן".

אבל להט לא התכוונה לתת להזדמנות לחמוק ממנה, וב־1998 מונתה למפקדת כלא השרון. "כשהגעתי לשם מצאתי תוהו ובוהו", היא נזכרת. "לא פחדתי לעבוד עם גברים, את זה עשיתי גם בעזה וכמפקדת אגף בכלא איילון. אבל חששתי מכניסה למקום מורכב כזה. היו שם אירועי בריחה ואלימות. היו שם כנופיות פשע שהגיעו עם העלייה מחבר העמים, והמשטרה לא ידעה להתמודד איתן. היו שם מחבלים, מנהיג חמאס שייח' אחמד יאסין וראש הזרוע הצבאית לעתיד סלאח שחאדה. היו שם נרקומנים, בני נוער. הייתה מחלקת שיקום עם אסירים שיצאו לעבודה בכל יום. גם הסגל היה בלתי מנוהל, עם בעיות משמעת וטוהר מידות. שבועות שלמים ניסיתי להבין את התמונה".

בהתחלה, היא מספרת, סוהרי כלא השרון לא ממש הבינו "מי זו הגמדה שבאה לנהל להם את הכלא. היו כאלה שלא באתי להם טוב בעין. אספתי את כולם ואמרתי להם שאני לא מתנצלת על היותי אישה, אני יודעת בדיוק מה אני עושה, וזה הזמן לעבוד. ערכתי להם תרגילים של מצבי חירום בכל מיני תרחישים, ובחנתי איך הם פועלים, איך מנהלים תקרית. הם חשבו שאני באה להסתלבט עליהם, אבל בסוף הבינו שלא. היו סוהרים ששלחתי מהכלא, והבאתי במקומם אנשים אחרים. בנינו צוותים לכל אגף, והסוהרים ידעו איזה אסיר באיזה מעמד, ומי בסיכון גבוה לבריחה".

להט הייתה אז נשואה, אם לארבעה. היא הבהירה למשפחתה מראש שהתפקיד ידרוש ממנה להיעדר מהבית. "הבן שלי היה מתקשר אליי ואומר, 'מה, אני צריך להיות אסיר כדי שאוכל לראות אותך?'. זה היה קשה, אני לא אומרת שלא. אבל אם רוצים לנהל את המקום באמת ולא רק לקנות שקט, יש לזה מחיר". ענייני משפחה הופיעו מולה בכלא השרון גם מכיוון אחר: באגף הנוער היא פגשה אסירים שהכירה מיום לידתם. "היו שם בני נוער שליוויתי את האמהות שלהם בלידה, כשהיו אסירות בנווה תרצה. כואב לראות משפחות במעגל הפשיעה. האמהות היו מתקשרות אליי ואומרות 'להט, כפרה עלייך, תעזרי לבן שלי'".

מכלא השרון עברה ב־2002 לפקד על כלא הדרים, ושם הכירה מקרוב אסירים ביטחוניים רבים. "הכלא הוגדל אז, לדרישת השב"כ: רצו שיכיל עוד מקומות, אז הכנסנו עוד מיטות לכל תא, ובנינו אגפים ביטחוניים. שם גם הייתה 'הכספת' – האגף השמור ביותר, ובו האסירים הכי כבדים מבחינת שב"כ".

באישון ליל

בניגוד לחלק מיורשיה בתפקיד, אומרת להט, היא התייחסה למחבלים כאל אויבים באופן מובהק, ולא כאל אסירים בלבד. "הייתה לי סמכות להטיל עליהם קנסות – 200 שקל, 400 שקל", היא מספרת, "הייתי מציבה את דגל ישראל והם היו עומדים מולו להישפט. שאלו אותי פעם: 'מה את עושה בכל הכסף הזה שאנחנו משלמים בקנסות?'. אמרתי להם: 'עם זה קונים טנקים ורובים כדי שנוכל להילחם בכם'.

"בהדרים בכל יום שישי המחבלים התפללו תפילה ושמעו דרשה. ביקשתי מהצוות שיתמללו את הדרשה, ואם תהיה בה מילה אחת נגד ישראל או נגד צה"ל – מיד להעניש את הדרשן. בתפילת שישי אחת, סאלח עארורי, היום סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, נתן דרשה והשתלח במדינה ובציונות. מיד אמרתי לצוות להכניס אותו לצינוק. קצין המודיעין של הכלא אמר לי 'להט, מה את עושה? יתחילו מהומות בכל בתי הכלא בארץ'. אמרתי לו: 'אתה לא אחראי על כל בתי הכלא'. הבאנו כוחות תגבור לאגף הביטחוני, שמנו את עארורי בצינוק, וכשהתחילו מחאות הכנסנו את כל האסירים לתאים שלהם. האסירים ניסו להעביר מסר שיש מי שלא נוגעים בו, אבל זה לא עניין אותי. גם השב"כ תמך בצד שלי מולו".

לא פחדת שיפגעו בך?

"בעלי אמר לי פעם שמה שהכי מפחיד אצלי הוא ששום דבר לא מפחיד אותי. אין לי ממה לפחד. בסוף גם המחבלים העריכו אותי. סמיר קונטאר, יימח שמו וזכרו של המחבל הזה, אמר לי פעם: 'בסוף אותך אנחנו הכי מעריכים, מה שאת עשית לנו אף אחד לא עשה לנו לפנייך. היית ישרה ואמיתית וזה מכובד בעינינו'".

בשנת 2003 מונתה להיות סגנית מפקד מחוז המרכז, ומ־2004 עד 2009 כיהנה כראש מערך המודיעין. לפעמים מדיניותה עוררה עימותים קלים בינה ובין הנציב גנות, אבל לדבריה הוא לא פעם השתכנע וקיבל את עמדתה. "בפעם הראשונה שהשייח' ראאד סלאח שוחרר מהכלא", היא מספרת על מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, "קיבלנו מידע שמתוכננת לו קבלת פנים עם עשרות מכוניות שילוו אותו מהמאסר הביתה. אמרתי לגנות: 'בוא נעשה תרגיל, נוציא אותו בארבע בבוקר ונשים אותו באום אל־פחם'. שמרנו על השחרור המוקדם בסוד. בשלוש וחצי בלילה הגענו אליו ואמרנו לו שהוא יוצא מהכלא. הוא סירב להשתחרר סתם ככה. ניגשתי אליו בעצמי ואמרתי לו לקחת את הציוד שלו ולעלות לרכב. 'לא שואלים אותך'. הוא לא רצה לחתום על מסמך השחרור, אז חתמתי במקומו. לא השארנו לו ברירה. הוא ידע שהוא מפסיד בעצם את כל הטקס שארגנו לו. לא סתם הוא רצה לצאת בשעה אחרת.

"נכנסתי איתו לאוטו כדי שנגיע לאום אל־פחם לפני התפילות. גנות היה בכניסה לעיר, כי הוא רצה לראות שהכול הולך כשורה. סלאח התלונן בפניו על שחרורו הביתה ואמר 'תראה מה היא עושה לי. לפחות שתיתן לי להתקשר לאמא שלי. היא אישה מבוגרת, שלא תקבל התקף לב'. גנות הורה לי לתת לו להתקשר. אז אמרתי לסאלח: 'תן לי מספר, אני מחייגת ואתה מדבר'. בכל פעם הקשתי ספרה שונה מזו שהוא אמר, והתוצאה הייתה ש'המספר שחייגת איננו מחובר'. ידעתי שאם הוא באמת יתקשר לאמא שלו, בתוך דקה יתארגנו כולם לחסום לנו את הכבישים ולעשות לו קבלת פנים. הוא הבין מתישהו שאני בכוונה טועה במספר. הגענו לבית שלו והוא ירד מבואס.

"כשיצאנו מאום אל־פחם גנות אמר לי: 'אני מקווה שמילאת אחר ההוראה שלי. זו הייתה פקודה'. אמרתי לו 'אתה באמת חושב שאתן לו לדבר והוא יקפיץ את כולם מהמסגדים? היו מתנפלים עלינו'. הוא אמר לי 'להט, איך את תמיד צודקת'. אבל זה לא עניין של צודקת: גדלתי בבתי הסוהר, אני מכירה את העולם הזה מאז שאני בת 18. היה למשל מקרה דומה עם אחד מראשי משפחות הפשע ברמלה. במקרה שלו היה איום: רצו לרצוח אותו מיד ביציאה מהכלא. גם אותו הוצאנו באמצע הלילה, והוא כל הזמן אמר לי 'את הורסת לי הכול. בגללך אני כמו איזה שפן, יוצא בסתר'. אמרתי לו: 'אני מגינה עליך בגופי'. הוא הרגיש עוד יותר רע, שאישה צריכה לשמור עליו".

במהלך שירותה היא השתתפה גם בהליך של שחרור אסירים, מתוקף חברותה בצוות שגיבש את רשימת האסירים שישוחררו בעסקת שליט; המשא ומתן התנהל במשך שנים לפני שהעסקה יצאה לפועל ב־2011, אחרי שירותה של להט. "העסקה נערכה מול האסירים, בעצם", היא מסבירה. "יחיא סנוואר הוא שניהל את עסקת שליט. הוא הציג דרישות ואני אמרתי על כל אסיר מה רמת המסוכנות שלו, מה המצב שלו היום. סנוואר הגיע לכלא צעיר מאוד, על רצח של פלסטינים דווקא בעזה. בכלא הוא צמח להיות מנהיג. בזמן עסקת שליט הוא כבר היה מועמד להנהגת חמאס, והחליט מי יהיה ברשימה שחמאס ידרוש ומי לא. למשל, היה מחבל שקידם מהלך מדיני בלי לעדכן אותו, אז כנקמה הוא לא שוחרר בעסקה".

להט הייתה יכולה להיות בין המועמדים למשרת נציב שב"ס בעתיד, אבל ב־2009 פרשה במפתיע מהשירות. חקירת מודיעין שניהלה יחד עם גורמים נוספים במערכת הביטחון ובשב"כ העלתה חשד לחריגה מהכללים וחשפה אותה לאישום פלילי. האיתות מכיוון גורמים משפטיים בפרקליטות היה ברור: או שתפרוש, או שההליך בעניינה יימשך והיא תועמד לדין.

צו איסור פרסום גורף הוטל על הפרטים, ולהט החליטה להניח את המפתחות ולהיפרד. היום היא סבורה שאת הדחתה הובילו מי שביקשו שקט באגפים הביטחוניים, גם במחיר הוויתור על המשילות בכלא. "ממה שהבנתי, גם אחרי שהלכתי נמשכה חקירת המודיעין שהתחלתי", היא אומרת. "אבל האנשים האלה עושים מה שהם רוצים בסוף. תראה את הפרשה של הפריצה למכשירי הטלפון: האנשים האלה מחפשים את מי שהם רוצים ויודעים לחסל מי שמפריע להם בדרך".

שב"ס והנציבה לשעבר עפרה קלינגר בחרו לא להגיב לטענותיה של להט, וכך גם פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן. מהפרקליטות נמסר בתגובה: "הטענות שעו"ד שי ניצן הוביל בתקופת ההתנתקות מדיניות שכללה הכנסה לצינוק של קטינים וקטינות שנעצרו בהפגנות הן אגדה אורבנית. גם הטענות שעו"ד ניצן הורה על חקירת תת־גונדר בדימוס בטי להט, לפני כ־15 שנה, בשל מניעים אישיים ולא מקצועיים, הן שקריות ומופרכות. מטעמים שונים לא ניתן לפרט על אודות החקירה שנוהלה בזמנו נגד להט, ורק נזכיר כי לאחריה עזבה להט את תפקידה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il