עצוב לראות אותו ככה, יושב ומחכה ומצפה, כשהוא כנראה היחידי שלא יודע. שמונה ימים עברו, אבל הוא לא אומר נואש. מתוך הקן שבנו יחד על ענף עץ אקליפטוס גבוה, הוא מתצפת במלוא הדרו וממרום גילו. נוצותיו משוכות לאחור, המקור צהוב למשעי, עכשיו רק חסר שתבוא הכלה.
אבל היא לא תבוא. העיטמית לבנת־הזנב שהייתה התקווה האחרונה להמשך השושלת הפרטית שלו והשושלת העיטמית בישראל בכלל, נצפתה בשבת גשומה של סוף ינואר כשהיא כחושה וחלשה ומתנהגת מוזר. מכאן ועד בוא קיצה, הדרך הייתה קצרה – גם אם יצאה משמורת החולה והגיעה למיטת הטיפולים בבית החולים לחיות בר בספארי. בזה תמה ההיסטוריה הטרגית של 12L (להלן ל'), עיטמית אירית במוצאה ופמיניסטית לא קטנה, שתפסה פיקוד על בעליה המקשישים, שראתה את שבעת צאצאיה מתים בזה אחר זה אבל לא נשברה, עד שבאה האנמיה ולקחה אותה.
הסיפור של ל' הוא גם סיפור עגמומי על ניסיונות השבה לטבע שנכשלים פעם אחר פעם. האשמים: קווי חשמל, ציד לא חוקי, טורפים, וירוסים וגורל אכזר. מאמצי־על שהתפרסו על פני שנים, שבו וקרסו באחת. "בדרך כלל אני מקפיד להפריד את הרגש, אבל במקרה של העיטמים אני לא יכול, הייתי מחובר מאוד", משתף אותי בצערו יורם מלכה, פקח רשות הטבע והגנים שאיתר את העיטמית החולה בשטח. "29 שנים אני פה בשמורה, וראיתי אותה מגיעה לכאן כגוזלית צעירה. חששנו שיקרה משהו לזוג הזה. ידענו שאם נאבד אחד מהם, אנחנו מאבדים הכול. וזה התגשם, לצערי הרב". והתזמון, אוי התזמון. כאילו זה מה ששמורת החולה הייתה צריכה עכשיו, כשהיא מתאוששת בקושי משפעת עופות קטלנית שגבתה את חייהם של 8,000 עגורים, וסחבה איתם אל הקבר גם עקבים, בזים וזרונים.
במרחבי הירוק בולטים שני בולי עץ גדולים, שהוצבו למען גוזלי העיטמים. "הם יורדים מהקן, חיים על הקרקע בלי להיות מודעים לסכנות, ואז הם פגיעים מאוד", מסביר יורם מלכה. "על העץ קשה להם בתחילה לעמוד, והם חסרי יציבות, אז הנחנו להם פינות כאלה כדי שלא ייטרפו". נראה שזה לא הועיל: לא רחוק מכאן נטרפו שני הגוזלים
למקום קבורתה של ל' לא עלינו – היא כבר פקחה עיניים מפוחלצות במוזיאון הטבע – אבל אנחנו נפגשים בשמורה שבה התגוררה, לחלוק לה כבוד ולשמוע עוד על בני מינה ובני זוגה. מלכה מזמין אותי לטפס על המיול, רכב השטח שלו. אנחנו בדרכנו לראות את העיטם הזכר, והפקח הוותיק יודע בדיוק לאיזו נקודה להגיע, מנווט בקלות למקום הנכון באזור הסגור למבקרים. בדרך הוא מספיק להראות לי כַּפָּנים עם המקור המתרחב שהעניק להם את שמם, לבנית קטנה ולבנית גדולה שהופכיות זו לזו בצבעי המקור והרגליים, סיקסקים לבושי וסט שחור וכמה פלמינגואים שהביאו לנו קצת ורוד מאיראן. לידם מביטים לעברנו ג'מוסים מעוקלי קרניים ופרות בלדי שמופקדות על הרעייה בשמורה. והנה הגענו. מעלינו, במרומי האקליפטוס, נמצא מקום מושבו של האלמן. "הוא מחכה, מבחינתו היא צריכה להגיע כל רגע. לפי מועד ההזדווגות, היא הייתה אמורה להטיל ביצה בעוד יומיים", אומר לי מלכה, והאנחה שלו נשמעת גם מבעד לקולות הטבע.
שמורת החולה מדברת. כל עוף וציוצו, כל דו־חי וקרקורו, כל מיול וטרטורו. אנחנו יורדים מהרכב, חמושים במשקפת, ומסתכלים על הקן אדיר הממדים שיאה לאחד הדורסים הגדולים בטבע. כאן בארץ, רק העזנייה השחורה והנשר המקראי עולים בגודלם על העיטם לבן־הזנב – וגם שניהם לא במצב מזהיר, כידוע. ארץ אוכלת דורסיה. "הקן הוא ברוחב של למעלה ממטר וגובה של מטר, ויש לו מסה. אפשר לשמוע את העיטמים ממרחקים כשהם עובדים. מגיע עיטם כזה, בא לענף עם כל המסה האדירה שלו, שובר אותו ועף להניח בקן. אחר כך הם לוקחים טיט עם עשבייה מתוך המים כדי לסגור את החורים, שמים חומר ירוק, ועל כל זה הם דוגרים. זו מלאכה קשה. בדרך כלל הזכר עושה את רוב הפעולות – הוא זה שבונה והוא זה שדואג להביא אוכל. הנקבה שלנו הייתה ליידי. היא הייתה דוגרת, מאכילה את הגוזלים ושומרת עליהם, אבל את כל השאר עשה הזכר. דווקא בשנה הזאת היא לקחה חלק בבניית הקן, והם גמרו לבנות אותו תוך שבועיים וחצי".
זוג מדומה
קשה לומר שמערכת היחסים הזוגית של ל' וכבודו הייתה סוגה בשושנים. העיטמית המנוחה, איך לומר, הקדימה את זמנה. כדי להבין את הטלנובלה מחזיר אותי מלכה לשנות התשעים. ל' עוד לא נהגתה אז במוחם של הוריה האיריים, אבל עיטמים אחרים שוחררו לטבע במסגרת פרויקט "פורשים כנף". "באותן שנים שוחררו שני פרטים. הם היו בנאים טובים, הקימו קינים יפים ודגרו דגירת־דמה. הם התנהגו כמו זוג לכל דבר. רק כשהצטרפה אליהם הנקבה P2, הבנו שהם היו בכלל שני זכרים".
אין דרך להבדיל בין המינים?
"אפשר, אבל לא תמיד זה פשוט. צבע הנוצות כהה יותר אצל הנקבה, והיא גדולה מהזכר. בקיצור, הם קיבלו את P2 למשפחה – משפחה בהפרעה אני קורא לה – ושלוש שנים נמשך סיפור האהבה הזה. הנקבה הייתה עוזבת בסתיו וחוזרת באביב לקנן. בשנת 2011, אחרי עבודה מאומצת, בקעו סוף־סוף שני גוזלים".
יורם מלכה: "משהו בהתנהלות שלה לא נראה לי, ואני מכיר אותה הרי כבר שנים. בשלב מסוים היא עפה נמוך מאוד, ושוב ירדה. באותה שנייה הבנתי שמשהו לא בסדר. טסנו איתה לספארי. בצעד חריג פתחו לנו דלת מאחור ומיד נכנסנו לטיפול. ואז לאחר יומיים היא פשוט מתה. זה כאב גדול"
המשפחה המורחבת לא החזיקה מעמד זמן רב. מי שזכה לתעד את ימי החסד שלה היה צלם הטבע דרור גלילי, שגר במרחק עשר דקות משמורת החולה. במשך אינספור שעות ישב גלילי על גבעה, תצפת על קיני השמורה וצילם את העיטמים. "לתומי חשבתי שהמבנה הזה של נקבה ושני זכרים שגרים יחד בקן הוא חריג ביותר, אבל מתברר שזה דבר מוכר, גם אם לא נפוץ", הוא מספר. "זה קורה כשיש בשטח מעט מדי נקבות. כך או כך, באביב של שנת 2011 התרגשתי לראות שני ראשים קטנטנים מציצים תחת הגוף הגדול של הנקבה. ראיתי את ההורים מספקים מזון לגוזלים – נברנים, נחשים, אגמיות וציפורים שונות שהם צדו. חשבתי שהם צדים רק דגים, אבל המזון היה מגוון מאוד".
מגיל 13 הוא מצלם – "הייתה לי מצלמת בוקס של קודאק שעשויה מקרטון ודיקט" – אבל לעיטמים הוא מרגיש קרוב במיוחד, פיזית ונפשית. בסרט הקצרצר והיפה "שובו של העיטם לבן־הזנב לעמק החולה", שפתוח לצפייה ברשת, מראה מצלמתו את ההורות המשולשת ואת התפתחות הגוזלים, את הפלומה המתחלפת בנוצות כהות ואת התפריט המתעשר. אבל השמחה, כאמור, לא האריכה ימים. במהלך אחת התצפיות הבחין גלילי בשלפוחיות המתפשטות על בסיס מקורם של הגוזלים. בסרט נראה אחד מהם בבית החולים בספארי, עם יורם מלכה. "זיהינו שהם סובלים ממחלת פוקס, מין מחלה ויראלית של אבעבועות שמתפשטות על העצם, ברגליים ובכל הגוף, עד שזה נכנס לוושט ואז הם לא יכולים לאכול", מספר מלכה. "גוזל אחד מת אחרי 46 יום. השני צנח מהקן שלא מרצונו, נתפס על ענף ומשם הוא נאסף, אבל לא היה הרבה מה לעשות איתו. אחר כך הנקבה נעלמה, ומאז לא ראינו אותה".
מתברר שהורה 1 והורה 2 שאיבדו את גוזליהם, לא חסכו שבטם מהורָה 3. "הם האשימו אותה במותם", טוען גלילי. במצלמתו מתועדים השניים מתעמרים בה – "הם גירשו אותה וניקרו אותה באוויר, אני ראיתי את זה במו עיניי. היא עפה ולא חזרה, אף שהייתה גדולה מהם".
מיודענו שיושב כאן על האקליפטוס היה אחד משני הזכרים ההם. הוא היה אז כבר בן 20, לא ילד במושגים של עיטמים. מזל שלא נאלץ לחכות הרבה עד שתגיע העיטמית הבאה בתור. כמה חודשים אחר כך שוחררה ל' בעלת המבטא הדבלינאי מכלוב האקלום רחב הידיים שבשמורה, ויצאה אל הטבע. "כשהיא הובאה לארץ, זו הייתה חגיגה. היה כיף ומרגש לקבל אותה. אחרי ששחררנו אותה היא הייתה עצמאית מאוד, ידעה לדאוג לעצמה והשתלבה יפה בשמורה", נזכר מלכה.
ל' הייתה רק בת 3, אבל לא ראתה בעיה בפער השנים בינה לבין זוג הבעלים הפוטנציאליים. היא חברה למשפחה הלא שגרתית, ואחרי שהגיעה לבגרות מינית הייתה מחליפה זכר מדי שנה. החל מ־2016 נראה שהעסק השתלם: לשמחת אנשי הטבע היא הטילה ביצה אחת, ואחר כך שתיים. בתום שנתיים ההסדר הייחודי לא נראה לה. "אחרי שהיא עברה הכול יחד איתם, היא החליטה לשים לזה סוף ולסלק זכר אחד. גם קודם היא ניסתה, אבל בכל פעם הזכר היה נעלם לשבועיים, ואז מתחנף ומתקבל בחזרה לקן. ב־2018 זה נגמר. נשאר רק זכר אחד, שהוא החבר שמעלינו".
עקבותיו של הזכר השני נעלמו, ובינתיים ל' עמדה בציפיות. באתר הצפרות הישראלי, בראש העמוד המוקדש לעיטמים לבני־זנב, עדיין כתוב כי "הקינון האחרון שלהם בישראל היה בשנת 1957, אבל מאז שנת 2015 ובזכות הנקבה האירלנדית החיננית הזאת המציאות השתנתה. בשנת 2019 הפריחה 12L לעמק החולה שני פרחונים נהדרים יקרים מפז", נכתב שם.
מהמשולש העיטמי צמחו שבעה צאצאים יקרים מפז, אבל הם נידונו לרצף מיתות ואף לא אחד מהם שרד. שניים התחשמלו, שניים הורעלו, שניים נטרפו על ידי תנים מיד לאחר פריחתם מהקן, ואחד נפגע כנראה בלבנון. העיטמים הצעירים יודעים לגמוא מרחקים; הזכר שלנו מתעופף מהקן, אבל מלכה סבור שהוא לא יעזוב את השמורה, בטח לא ללבנון או לסוריה. בגיל 31 אין לו כוח לטיולי תרמילאים לחומס.
אנחנו ממשיכים ברכב לכיוון כלוב האקלום, שהיום משמש בעיקר חזירים שמצאו פרצה בגדר. ישבנו של אחד מהם מציץ בדרך, וגם תן זהוב יפהפה חולף לידנו. אנחנו עוברים במרחבי הירוק של הפרה הבלדית, שם בולטים שני בולי עץ גדולים שמלכה וחבריו הציבו למען גוזלי העיטמים. "הם יורדים מהקן, חיים על הקרקע בלי להיות מודעים לסכנות, ואז הם פגיעים מאוד. כיוון שעל העץ קשה להם בתחילה לעמוד, והם חסרי יציבות, הנחנו להם פינות כאלה על מנת שלא ייטרפו". נראה שזה לא הועיל: לא רחוק מכאן נטרפו שני הגוזלים.
אנשים יגידו – זה הטבע. עם כל הצער, בעלי חיים טורפים זה את זה.
"אני לא מסכים עם האמירה הזאת. כשרוצים להשיב מינים לטבע, אפשר להוריד קצת את הלחץ ולדלל את מה שצריך לדלל. אבל אין ספק שמה שהכי קשה ומעצבן אלה ההרעלות. אנשים מניחים פיתיון מורעל לחזיר, לתן או לשועל, ולא מבינים את הנזק שיכול להיגרם. נקבה שבקעה מאחת הביצים של 12L התחילה כבר להתמקם בצפון העמק, אבל הורעלה בקדיתא. בשנות האלפיים שוחרר באזור הבטיחה פרט אחד, פרט אחר שוחרר כאן מהכלוב, ושניהם התחברו והפכו לזוג. הם בנו קן על אקליפטוס גדול בבריכות זיתא, דרומית לגן־שמואל – והיה מי שדאג להרעיל אותם, גם אם לא במודע. התחושה היא שכל מה שאתה עושה, מתרסק. עולים מדרגה ויורדים עשר".
יש איסור, אין אכיפה
מדי יום מתייצב פה מלכה בשעה שבע וחצי בבוקר. הוא מכין קפה, מצית לפעמים סיגריה קטנה, ויוצא במיול המטרטר לסרוק את השטח. הוא בודק את מפלסי המים, מוודא שגובהם יישאר קבוע בעונות הקינון, סופר פרטים, בוחן אם הכול תקין. לפעמים הוא הולך לחפש אתונות ומוצא מלוכה, כמו הפעם ההיא לפני כעשור, כשיצא לספור שקנאים וגילה את העגולשון שחור־הגחון שחזר לקפץ בשמורה.
אחרי נסיעה ארוכה איתו בשטח אני מבינה שכמה שהוא אוהב עיטמים, העיניים שלו הם עיני נץ. מרחוק הוא מבחין בצולל ביצות יפהפה ואדמדם, בבז מצוי המרפרף כנפיים בשמיים לפני דריסה, במקבץ ברווזי טדורנה על אי, באנפות לילה שממלאות צמרת עץ, וגם באנפה אפורה שמוטלת מתה בתוך המים. שפעת העופות? מלכה מבחין מרחוק שזו פגיעת ראש. הוא מדווח על תצפית, תכף ינקטו פעולה.
השפעת האחרונה, כאמור, פגעה קשות באוכלוסיית העגורים בשמורה. מלכה מזועזע לא רק מהמספרים: "המראה עצמו קשה מאוד. כל התסמינים עד שהם מתים – חולשה, הראש ללא שליטה, הם לא יכולים ללכת, מאבדים שיווי משקל. והכמויות עצומות. אני לא זוכר שהיה פה מצב כזה בעבר".
היום אפשר כבר להגיד ששפעת העופות מאחורינו?
"בזהירות. כמו הקורונה. הבעיה העיקרית היא בהאכלה – מצופפים אותם והם רבים ביניהם, אחד לוקח מהפה של השני וכך בסוף יש מסות של מתים. בהמשך הלחץ מתחיל לרדת, עד שהוא נעלם. אני תמיד טענתי שכיוון שהעיטמים לא אוכלים נבלות אלא בשר טרי, הם לא ייגעו בפגרים של עופות שמתו משפעת. אבל בסוף קרה לנו דבר גרוע יותר".
הוא עבד בשמורה באותה שבת, הסתובב בשטח עם המשקפת וחיפש משהו, ופתאום ל' נכנסה לו לעדשה. היא הלכה ליד שיחי הפטל, ונראתה לו שלא כשורה. "הרבה פעמים הם יורדים לשתות מים, אבל משהו בהתנהלות שלה לא נראה לי, ואני מכיר אותה הרי כבר שנים. התחלתי להתקרב לאט־לאט, צמצמתי את המרחק, וראיתי שהיא הולכת ברגל בקושי. בשלב מסוים היא עפה נמוך מאוד, ושוב ירדה. באותה שנייה הבנתי שמשהו לא בסדר. התקשרתי לאוהד הצופה (אקולוג העופות ברשות הטבע והגנים – יפ"א), שידבר עם בית החולים בספארי ויגיד להם שיהיו מוכנים כי אנחנו מגיעים. חששתי שזו שפעת העופות, ולכן כשהעיטמית נחתה קראתי לפקח נוסף שישגיח שלא תיטרף או תיפגע, ואני הלכתי להתמגן – חליפה, מסכה, משקפיים, כפפות, כל מה שצריך.
אוהד הצופה: "זה אזור צפוף באנשים, בתשתיות, בפיתוח. נסי להקים אוהל לאורך הירדן בעונת התיירות, ותראי איזה רעש יש סביבך. להגיד שזה גורם המוות של פרט כזה או אחר? אי אפשר, אבל אם הפעילות במקום הזה מפריעה לעיטמים, הם עשויים לעוף ללבנון ושם יורים בהם, או שהם מגיעים למקום שיש בו סכנת התחשמלות"
"כשחזרתי היא כבר לא זזה. תפסתי אותה, והיא קצת ניסתה לתקוף. התקשרתי לעידו מנהל השמורה שיגיע דחוף, כי צריך לפנות אותה. הכנסתי אותה פנימה לכלוב, היא נשכבה וטסנו לספארי. בצעד חריג פתחו לנו דלת מאחורה ומיד נכנסנו לטיפול. היא נבדקה לשפעת עופות, יצאה שלילית ועברה בדיקה נוספת למתכות כבדות. חשבנו שאולי הורעלה, אבל לא ראו דבר, גם לא ביצה שכבר הייתה אמורה להיות. ואז לאחר יומיים היא פשוט מתה. זה כאב גדול".
העצב על לכתה של ל' בטרם עת מצטרף לקטסטרופה המתמשכת של בני מינה. לפני עשרות שנים הסתובבו עיטמים בשמי הארץ, מבלי שהצטרכנו לחרוד להם כל כך. האוכלוסייה שקיננה כאן הייתה למעשה גבול התפוצה הדרומי של המין. ייבוש החולה, על נזקיו הבלתי נגמרים, תרם חלק נכבד להכחדתו של המין. הקינון האחרון תועד כאמור בשנת 1957, במורדות הרי נפתלי. פרופ' היינריך מנדלסון, הזואולוג הברלינאי שעשה עלייה והפך לחלוץ שימור הטבע בישראל, יזם מהלך להשבת העופות הדורסים לעמק ודאג בין השאר לייבוא פרטי עיטמים והקמת גרעיני רבייה. כלוב אקלום נבנה וגוזלים שוחררו לחופשי, אבל המאמצים כשלו. בשנות התשעים, בפרויקט משותף של רשות שמורות הטבע, החברה להגנת הטבע וחברת החשמל, העמידה זו האחרונה תקציב משמעותי לשימור הנשרים בישראל ולמיגון קווי מתח מפני התחשמלות. הפרויקט התרחב בהמשך, וברוח חזונו של מנדלסון התפרש גם אל שאר הדורסים המצויים בסיכון ברחבי ישראל.
אוהד הצופה מרשות הטבע והגנים היה זה שכתב בראשית שנות התשעים את תוכנית ההשבה לטבע. "אני מממש את החזון של מנדלסון, או לפחות מנסה", הוא אומר לי. לאורך השנים ראה הצופה את גוזלי העיטמים פוקחים עיניים, גדלים ומגיעים לפרקם, והלב התרסק בכל פעם מחדש כשעוד פרט אבד לעולם. בינואר לפני כשנה עדכן הצופה באתר הצפרות על מעללי בתה של ל', העיטמית הרווקה ש"עוד מחכה לאחד". "אתמול לנה בנחל בצת. משם ביקרה במאגרי מים במישור חוף הגליל ונטתה ללון ביערות במעלה נחל בית העמק, שם היא מבקרת מדי פעם ומדאיגה אותנו מאוד בשל ההיסטוריה של ההרעלות במקום. בעוד עיטמי החולה עסוקים בבניית קן ובהכנות לרבייה עצמה, היא בשנה הקלנדרית הרביעית שלה תרה את הארץ ללא הפסק: עמק הירדן, מזרח הגולן, הבטיחה ושפך הירדן לכנרת, רמת דלתון ועוד. נקווה מאוד שתמצא בן זוג להעמיד דור המשך". לדברים צורפה מפת התנועה של הצעירה, שנעה ונדה בין הרים ועמקים ועשתה חיים.
שלושה חודשים אחר כך היא נפלה קורבן להרעלה בקדיתא. "היא בדיוק הגיעה לפרקה, והייתה יכולה אפילו להחליף את אמא שלה במשפחה. אצלם אין בעיה עם רביית קרובים", אומר הצופה. "אבל היא הורעלה, והעולם ממשיך להסתובב, וכולם ממשיכים לנסוע לגליל וליהנות מתוצרת היקב ומהכרמים שאחראים להרעלה הזו, והדבר יחזור על עצמו".
יש דרך כלשהי, כלים מדעיים שיאפשרו לעופות בסכנת הכחדה להישאר איתנו ולנצח את האיומים?
"כלים מדעיים זו תוכנית ההשבה, הבעיה היא לא בה. בואי נעשה סדר, גורם תמותה אחד הוא התחשמלות – שזה כואב, אבל בעבודה משותפת עם חברת החשמל מטפלים בעמודים הבעייתיים. בעולם מתוקן קווי חשמל היו מלכתחילה מתחת לאדמה, או שהיו מעל הקרקע בצורה בטוחה לעופות, אבל 99 אחוז מעמודי החשמל בארץ הוקמו לפני שבכלל הבנו את גודל הבעיה. בנושא הזה אפשר לתת מענה. הבעיה הגדולה היא גורמי תמותה נוספים, שהם לא בשליטתנו, כמו ההרעלות".
אכיפה יכולה לפתור את הבעיה?
"הבעיה היא שמדינת ישראל היא מדינה מופקרת בכל הקשור להחזקה, לקנייה ולשימוש בחומרי הדברה, שחלקם מסוכנים אלפי מונים מנשק חם. בכמות רעל ששוקלת כמו חצי כדור אקמול, אתה יכול להרוג 12 אנשים. אם בני אדם היו נפגעים כולם כבר היו צועקים, אבל כרגע מתבצע פה פשע סביבתי ואין בחקיקה כלים לאכיפה. אז רשות הטבע והגנים יכולה לשלוח פקחים מפה ועד הודעה חדשה, אבל הכלים שבידיהם, הסמכויות, יכולת ההרשעה ורף הענישה לא יוצרים הרתעה. וכך מאז שנת 2011 הורעלו לנו לפחות ארבעה עיטמים, כולל פרטים שבנו קן ואכלסו טריטוריה.
"מעבר לזה, אנחנו מדינה עם המון הפרעות. כל זב חוטם מקבל מההורים שלו רחפן, וכשהוא כבר גדול ויודע לנגב את האף הוא מטיס רחפנים ומטריד חיות בר ועופות. אנחנו רואים את זה על ימין ועל שמאל, ואכיפה לא תפתור את הבעיה הזו. צריך מדיניות ותרבות וחינוך".
חיות בר לא מתלוננות
הפעם, אני אומרת להצופה, דווקא הרגשתי שהייתה התייחסות תקשורתית לסיפורה של ל'. אנשים גילו עניין והביעו צער על האובדן. "תראי", הוא עונה, "בישראל נמצאים האנשים הכי טובים בעולם, אנשים שיש להם מודעות והתנדבות בנושאי סביבה ועזרה לזולת; ולצד זה יש פה אנשים שהם הכי גרועים ואגואיסטים בעולם. מספיק אידיוט אחד כדי להרעיל ולחסל חלומות, מאמצים, אהבה ומודעות של כלל הציבור. יש כאן תפיסה בעייתית של סדרי עדיפויות, ולעיטמים לא קל פה. זה אזור צפוף באנשים, בתשתיות, בפיתוח. גם תרבות הטיול שלנו מקשה: נסי להקים אוהל לאורך הירדן בעונת התיירות, ותראי איזה רעש יש סביבך. וזה לא רחוק מהטריטוריות שהעיטמים אמורים להיות בהן. להגיד שזה גורם המוות של פרט כזה או אחר? אי אפשר, אבל אם הפעילות במקום הזה מפריעה לעיטמים, הם עשויים לעוף ללבנון ושם יורים בהם, או שהם מגיעים למקום שבו יש סכנת התחשמלות או הרעלה, ועוד כהנה וכהנה".
רגע, אבל בסוף מה שהרג את ל' זו אנמיה.
"לא, אנמיה היא הסימפטום, היא לא הגורם. היא סבלה מכמה בעיות כרוניות, ואנחנו מנסים לפענח מה גרם לזה. יש בדיקות מעבדה, חלקן מורכבות מאוד. לא תמיד מצליחים לעלות על התשובה. בנאדם יודע לבוא ולהגיד 'כואב לי', 'נפלתי', אבל עם חיות בר אתה צריך לעבוד אחרת, זו תורה שלמה. אין עדיין מסקנה לגביה, אבל ננסה להבין, כי בלי ההבנה הזאת קשה לטפל. בכל מקרה, אנחנו לא נוותר. יש תסכול וכעס ואכזבה, אבל שמירת הטבע היא ריצה למרחקים ארוכים".
כשאני שואלת איך הוא עדיין לא מאבד תקווה, אחרי כל כך הרבה אבדות גדולות־כנף, הצופה משיב: "כאיש שמירת טבע אתה תמיד אופטימיסט חסר תקנה. אגב, זה לא מעיד שאתה חכם, זה מעיד שאתה עקשן. אנחנו חייבים להמשיך, כי אנחנו רוצים שיישאר משהו לילדים, ולנכדים ולאדם ככלל".
יש מצב שתגיע לכאן עיטמית אירופית מארצות הקור?
"זה יכול לקרות, גם אם הסבירות לא גבוהה. היא לא חייבת להיות אירופית, סביר יותר שהיא תבוא מטורקיה או מהקווקז. לא יודעים בדיוק, אבל תמיד יש סיכוי".
והזכר שלנו, שלא נהיה צעיר מיום ליום, יכול עוד להביא צאצאים לעולם?
"נכון לשנה שעברה כן. אספר לך משהו: פעם פרופ' מנדלסון אמר לי על פרט של עזניית הנגב, 'עזוב אותו, הוא כבר זקן מדי'. אמרתי לו: 'מנדלסון, היה לך נעים שיגידו שאתה זקן מדי ולא יכול לעשות כלום?'. אז הוא אמר לי 'אוף איתך, קח, תעשה איתו מה שאתה רוצה'".
גם יורם מלכה מנסה לשמור על אופטימיות. אנחנו מסיימים את סיורנו בחלק השמורה הסגור בפני הציבור; צריך לתת לטבע את השקט שלו. מצד שני, חבל שלא כולם זוכים לראות את הפלא. מצד שלישי, כנראה לא יהיה פלא אם ייפתחו השערים. שלדג לבן חזה שולח אלינו מבט מעל לסינרו הלבן. עוד לפני שאני מנפקת קולות הנאה מיופיו, מלכה מצנן את התלהבותי – "כמה קטן ויפה, ככה הוא רוצח המונים. ציפורים, נחשים, לטאות, צפרדעים, חרקים, מה שתרצי. הוא תופס את הטרף שלו, עומד על הענף ומפרק לו את העצמות לגמרי. רוצח".
אנפת מנגרובים שלא נאשמת בפלילים מופיעה משומקום. כזאת עוד לא ראיתי. תגיד, אני שואלת את מלכה, מה הסיכוי שתגיע נקבת עיטם מהצפון, תחבור לזכר שנשאר כאן לבד, והוא יזכה לראות צאצאים? "קודם כול, כוחו עוד במותניו", אומר מלכה. "סיכוי יש, אבל הוא לא גבוה. ולמרות הכול אנחנו לא מוותרים ולא מתייאשים, לייאוש אין מקום כאן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
