היום הראשון של חודש ספטמבר 1939 תפס את יפה לבית פרנקן בעיצומה של הכשרה לקראת עלייה ארצה, בשטקלסדורף, גרמניה. "עבדנו בגינה וראינו רכבות נוסעות מזרחה, אבל לא ידענו מה זה. יום אחד באה פקידה מ'המשרד הארץ־ישראלי' בברלין, ושאלה מי נרשם לעלייה ב'. לי היה פספורט, אז היא אמרה שבעוד שבוע ימים מסדרים עלייה בלתי לגלית".
העולים הפוטנציאליים נדרשו להגיע להאנובר שבצפון גרמניה, ולהודיע על עזיבת המדינה, כמתבקש בחוק. יפה ואחרים צעדו לשם רגלית, נשלחו להיבדק אצל רופא, ואז יצאו יחד לווינה. "בהמשך הגענו לקונסטנצה שברומניה, וירדנו לדנובה באוניית טיולים כמו אלה של הכנרת. היינו מאות רבות של אנשים. לכל אחד היה מותר לקחת איתו תרמיל גב במשקל חמישה קילו, וזהו. בלילה ישנו על ספסלים, מתחת לשולחנות – איפה שהסתכלת ראית שישנים". יפה בת ה־99 מתגלגלת מצחוק כשהיא מספרת איך התלחששו החברים שעכשיו, כשהם עם הרומנים, כדאי להשגיח על החפצים. כן, כבר אז היו בדיחות על רומנים־גנבים. "אמרתי: מה, יש יהודים גנבים? לא שמעתי דבר כזה".
כבר ב־33', עם עליית הנאצים לשלטון, חיפשו היהודים איך לצאת מגרמניה, אבל זה לגמרי לא היה פשוט. "מי שלא היה שם, לא מבין. גם בלי המחנות היה קשה. לחצו על היהודים מכל הצדדים, זה אסור וזה אסור. הורידו אותם מכל המשרות הרשמיות ועשו תעמולה לא לקנות אצל יהודים. לא היה מה לעשות. גרנו בכפר קטן, פריסהים, ולא היה לנו כל כך ידע לאן ואיך לברוח, ידעו רק על אמריקה וארץ ישראל. היה לנו בית עם גינה די גדולה, אכלנו ירקות ופירות שלנו. הקמנו גם לול, כי בשר כשר לא היה. לדוד שלנו היה הכשר שחיטה, והוא הצליח לפעמים לשחוט".
יפה ביקשה ללמוד תפירה במנזר, אחרי ששמעה מדודתה שמלמדים שם גם יהודים. "לקחו אותי לראשית שם, והיא אמרה שהיא מצטערת, אבל יש צו חדש מהמשטרה שאסור יותר ללמד יהודיות. כך גמרתי מהר מאוד את לימודי התפירה", היא אומרת בחיוך, אבל בנה רפאל לוחש לנו שלימים היא הפכה לתופרת בקיבוץ, ועוד של שמלות כלה.
"אחרי ליל הבדולח, ההורים אמרו לי ולשני האחים שלי לעשות פספורט", ממשיכה יפה. "היה טרנספורט אחד של ילדים שהאנגלים קיבלו בלי פספורט, אבל הוא היה האחרון. עד שהוצאנו פספורט, כל העסק הזה נסגר וליהודים היה אסור לעשות פספורט אלא אם היה להם לאן להגיע. חלק הצליחו לצאת מגרמניה וחלק לא. לא היה לאן, העולם היה סגור. אחי ואני אמרנו שאנחנו רוצים לפלשתינה, ונסענו להכשרה בקבוצה דתית". משם, כאמור, חברו לאנשי עלייה ב'.
יפה בת ה־16 נפרדה ממשפחתה בשיחת טלפון ממשרד הדואר, לא יותר. "באונייה היה קונטיינר ששמו בו מחיצות. היו שתי קומות, ובכל קומה שתי קומות של דרגשים. היינו קבוצה של חלוצים דתיים, אולי שלושים איש, אז סידרו לנו מטבח לחוד, כשר. כולם קינאו בנו, כי מטבח קטן זה תמיד יותר טעים". מה היה טעים? – "היה לחם יבש כזה, אבל היה מה לאכול. מנהלי הטרנספורט ירדו לחוף וקנו אוכל, דאגו לכל דבר. אבל גם הם לא ידעו מתי זזים". יפה זוכרת חורף קשה, ודלקה שהתלקחה מאחד התנורים. "איזה מלח קפץ מהסיפון העליון עם צינור מים עד למטה והצליח לכבות, אבל אישה אחת נפטרה בגלל האש".
חודשיים שלמים המתינו העולים בשפך הדנובה, עד שהגיעה האונייה "הִילְדָה". על סיפונה הם חצו את הים השחור והמשיכו לים התיכון. כששייטו מול חופי טורקיה התבקשו הנוסעים להסתתר באגף התחתון, אבל זו הייתה גזרה שאי אפשר לעמוד בה. "הנוף שם משגע. השירותים היו למעלה, אז עמדנו כאילו בתור כדי לראות את הנוף". חודש של הפלגה הסתיים כשנלכדו בידי הבריטים. "באמצע הים האנגלים תפסו אותנו. אני כבר לא זוכרת איך זה היה, אבל אני מוכרחה לומר שלא התרגשתי הרבה מהאנגלים. גם לא ידענו לאן מביאים אותנו. הגענו ארצה, ונכנסנו בששון ובשמחה. שמו אותנו בעתלית, היא עוד הייתה חדשה, לא שמענו עליה. היו שם 'ברקים' – מבני עץ ארוכים של הצבא. המוזיאון בעתלית זה לא מה שהיה אז, כי ממשלת ישראל שינתה שם הכול כשזה הפך למחנה עולים". זמן קצר אחריה הגיע לשם גם אחיה הצעיר ממנה בשנה וחצי.
בעתלית עשו העולים מקלחת ראשונה אחרי זמן רב וגם כביסות, אבל "לא היה כל כך מלבב שם. זה היה ממש מחנה מעצר. היו גדרות תיל, אסור היה לעבור בין החלקים המסוגרים. בכל פעם קבוצה אחרת הורשתה להגיע לחדר האוכל. את הנשים שחררו כעבור שבועיים, ואת הגברים אחרי חצי שנה או שנה אפילו. היה מספר מסוים של סרטיפיקטים שהבריטים נתנו בכל חודש".
"היינו באונייה קבוצה של חלוצים דתיים, אולי שלושים איש, אז סידרו לנו מטבח לחוד, כשר. כולם קינאו בנו, כי מטבח קטן זה תמיד יותר טעים". מה היה טעים? – "היה לחם יבש כזה, אבל היה מה לאכול. מנהלי הטרנספורט ירדו לחוף וקנו אוכל, דאגו לכל דבר. אבל גם הם לא ידעו מתי זזים"
עם שחרורם מעתלית הם הגיעו במכוניות של הסוכנות לבית העולים בחיפה, אבל יפה לא נשארה שם זמן רב: היא עלתה על אוטובוס לתל־אביב כדי לפגוש שם את הדוד שלה שהתגורר בבורוכוב, היום חלק מגבעתיים. "נסעתי לשם בכביש השחור", היא אומרת, ומתכוונת לרחוב ז'בוטינסקי שחוצה את פתח־תקווה, בני־ברק ורמת־גן. "קראו לו ככה כי הוא היה הכי ארוך ועם הכי הרבה מכוניות בארץ".
הדוד המתין לה ליד התחנה האחרונה בתל־אביב, ומשם הלכו יחד ברגל לביתו. יפה עבדה כמה שבועות במשק בית בבורוכוב, ואז הצטרפה לקיבוץ הדתי. "היו שלושה גרעינים לקיבוצים: של השומר הצעיר, של הקיבוץ המאוחד, ואנחנו – גרעין חָרוּת־חֵרוּת שישב בחדרה. זה התפרק; היינו מעט דתיים בתוך תנועה גדולה שרצתה לעשות מהם לא דתיים. חיסלו את זה, ואני הלכתי לקבוצת אמונים". הקבוצה התיישבה סמוך לנחלת־יהודה, המכונה "נחלת", במלרע כמובן. "זה היה מושב עובדים בחולות ראשון־לציון, ואנחנו היינו לידם באוהלים ובצריפים. רק בית הילדים שלנו היה במבנה. אני הגעתי שנתיים אחרי שהתיישבו שם".
בנחלת פגשה יפה את דב חלמיש, שהגיע לארץ ארבע שנים לפניה, במסגרת עליית הנוער. גם הוא היה בן 16 כשעלה ארצה. "הוא היה סדרן עבודה, וסידר שאעבוד אצלו. כולם יצאו לעבודות־חוץ באזור ראשון. אני עבדתי זמן מה במפעל הלְבֵנִים 'סיליקה', ובעיקר במטבח ובמכבסה שלנו. זה היה משהו מיוחד. כיבסנו ביד, ובחוץ היה דוד גדול שהרתחנו בתוכו כביסה לבנה. כשגמרנו את העבודה, הכנסנו לתוך הדוד מים בשביל המקלחת שהייתה בצריף ליד: בבוקר מכבסה, בערב מקלחת".
דב ויפה התחתנו בספטמבר 1942, וזכו ב"אוהל משפחתי": במקום מוט אחד במרכז, שני מוטות בצדדים. זה החזיק ברוח? ובכן, לפעמים, היא צוחקת שוב.
באותה שנה הפסיקו לקבל מכתבים מההורים. "עד אז הגיעו מכתבים דרך בת דודה בשוויצריה, אבל זה פסק לא ידענו כלום. היישוב בארץ הסתיר את רוב הדברים. בספר 'בין קראוס לקסטנר' מסופר שלישראל קסטנר (אז מראשי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט" – א"ג) היה שיג ושיח עם הגרמנים, והם הבטיחו לו לשחרר אלפיים איש בתנאי שהוא לא יספר מה הולך באירופה. הוא ידע בדיוק מה הולך; היו אנשים שברחו ממחנות המוות, ולא כל כך האמינו להם, אבל הוא האמין. קסטנר אפילו סיפר לאנשים בארץ ישראל, אבל אמר להם לא לספר. משה קראוס (מנהל "המשרד הארצישראלי" של ההסתדרות הציונית בבודפשט) הציל פי כמה יותר ממנו.
"אבא שלי, שנפצע במלחמת העולם הראשונה, חשב שכנכה של הצבא הגרמני לא ייגעו בו. בסוף בכל זאת לקחו אותו ואת אמא ואת אחי הקטן. אחרי המלחמה גילינו על מחנות המוות, ושהרגו את היהודים בדאס. ידעתי שההורים שלי ואחי היו הרבה זמן בטרזינשטט. הם הושמדו שם. גם שבעה בני דודים מצד אבא, אף אחד מהם לא נשאר". אמו של דב, לעומת זאת, שרדה את ברגן־בלזן. "הרוסים הורידו אותם מרכבת שיצאה מברגן־בלזן למחנה אחר. ב־48' היא עלתה ארצה, גרה כמה שנים בתל־אביב ואז באה אלינו לקיבוץ. לאנשים פה לא היו הורים, אז היא הפכה לסבתא של הקיבוץ".
כשהגיעה לכאן בפעם הראשונה, נפעמה מהנוף הפתוח. "לא היה עץ ולא שיח. הכול הרים. אמרתי: אוי, אנחנו נשתול עצים ושיחים, ולא יהיה נוף. אמרו לי: את רוצה לגור בנגב? לכי לנגב. פה צריך לטעת"
הזוג חלמיש וחבריהם היו אמורים לעלות לגוש עציון, אבל קנאת מתיישבים חרצה את גורלם של שני גרעינים. "ב־43' הציעו ל'קבוצת אברהם' לעלות לגוש עציון. הם עשו סקר אדמות באזור, וגילו שהדבר היחיד שאפשר לגדל שם זה מטעים. אבל מטעים זה סיפור של שלוש־ארבע שנים עד שאפשר ליהנות מהפירות". קבוצת אברהם ויתרה, וגרעין אמונים קפץ על המציאה. "דב וחברים נוספים אמרו: אנחנו כבר חמש שנים בנחלת, הגיע הזמן להתיישב. כשחברי קבוצת אברהם שמעו את זה, אחרי שבעצמם המתינו שבע שנים, הם החליטו בכל זאת לעלות. כל השאר היסטוריה".
שני ילדיה הגדולים – שפרה ורפאל – נולדו בתקופת חולות נחלת; שלמה ויעקב כבר נולדו בקיבוץ. לפני 22 שנים נפטרה שפרה ממחלת הסרטן. דב הלך לעולמו לפני שלוש שנים, כשנשק לשנת המאה שלו. "טוב, הוא לא היה בריא", אומרת יפה. בחודשים האחרונים לחייו היא סירבה לתת לו לישון לבד ב"בית עינ"ב" ("עוד ינובון בשיבה") – הבית הסיעודי של ותיקי קיבוץ עין־הנצי"ב – ונותרה לצידו גם שם. כמעט עד יומו האחרון הוא הגיע לשחרית במניין של שש, אולם בראש חודש אדר תשע"ט אמר לבנו רפאל שלא יניח לו תפילין, כי אין לו כבר כוח להתפלל. באותו לילה נפטר.
עד אז יפה לא הסכימה להסתכל על המחשב ("לא אוהבת את זה"), אבל מאז שדב איננו היא התחילה להשתמש בדואר אלקטרוני. לטענתה היא גם ככה לא מבינה מה הולך פה, אבל כלתה מבהירה שזה לגמרי לא נכון, יפה מבינה הכול.
אנחנו יושבים בביתה הצנוע שבקיבוץ עין־הנצי"ב, המשקיף על עמק המעיינות כולו. "לא הייתי כאן ביום העלייה לקרקע, כי אני ועוד אישה אחת נשארנו בנחלת לשמור על הילדים. שנים הצטערתי על זה. את כל ההכנות עשו בקיבוץ טירת־צבי, הוותיק מאיתנו בתשע שנים. ואז התחילו להקים גדר מסביב, לבנות את הרפת ואת הצריף של חדר האוכל ולהקים אוהלים למגורים, ונשארו. את קו המים משדה־אליהו לפה חפרו בלילה, שהערבים לא ירגישו".
חלק מהגרעין נותר בנחלת, והאחרים עלו לקרקע בעין־הנצי"ב – "שלוש בחורות ו־15 בחורים, והכול מסביב ערבים. אבל כל הזמן הצטרפו עוד ועוד זוגות. לקח תשעה חודשים עד ההתיישבות המלאה". יפה זוכרת איך הגיעו עם האוטובוס לעפולה, ורפאל בן השנתיים הופתע לגלות בוץ לראשונה בחייו. "בנחלת היו חולות, לא היה בוץ. הוא לא הכיר את זה. גם כאן היו שנים של בוץ עד שעשו מדרכות ושבילים צרים ששני אנשים לא יכולים ללכת בהם יחד. הקיבוץ בנוי על מדרון, אז לנו אין בוץ. לא היינו צריכים, אבל בכל זאת הלכנו במגפיים". כשהגיעה לכאן בפעם הראשונה, נפעמה מהנוף הפתוח. "לא היה עץ ולא שיח. הכול הרים. אמרתי: אוי, אנחנו נשתול עצים ושיחים, ולא יהיה נוף. אמרו לי: את רוצה לגור בנגב? לכי לנגב. פה צריך לטעת".
על הכרזת המדינה, שהתקיימה ביום שישי, שמעו באיחור של כמה שעות ולא היו בטוחים שהבינו מה בדיוק קרה. רק ביום ראשון בערב החלו החגיגות. "שמחנו מאוד ושתינו לחיים. היה לנו פה חבר שלא יכול היה לשתות בלי להשתכר, והוא באמת השתכר", היא מתגלגלת בצחוק מתוק. "הוא טיפס על הדלת מצד לצד, ואשתו התביישה וברחה".
מה היא זוכרת מהמלחמות? את מלחמות היהודים. "הקיבוץ הארצי לא רצה שתהיה פה עוד נקודה דתית, אבל בסוף נתנו לנו. אחר כך היה ריב עם נווה־איתן על שטחים וגבולות. מים גם היו בעיה. לכל יישוב היה יום מסוים ושעות שבהן הזרם מגיע אליו. גם בתוך המשק היו מריבות בין ענף לענף על המים".
גם השכנים הערבים לא נתנו מנוח. "על עין־הנצי"ב הייתה מלחמה אחת בערב פורים 49'. הערבים ניסו לכבוש, ואנשי הקיבוץ נלחמו והדפו. דב היה מפקד האזור, והוא הורה ללוחמים לישון בנעליים. אנחנו ישנו במקלטים. לא היה הרבה נשק, אבל כנראה זה הרג ערבי אחד, והם ראו דם וברחו, ברוך השם. ב־68' הייתה חדירת מחבלים מירדן. שומר הלילה שמע את הכלבים, והתחילו חילופי ירי. גם אז הם ברחו, ברוך השם".
מה היא זוכרת מהמלחמות? את מלחמות היהודים. "הקיבוץ הארצי לא רצה שתהיה פה עוד נקודה דתית, אבל בסוף נתנו לנו. אחר כך היה ריב עם נווה־איתן על שטחים וגבולות. מים גם היו בעיה. לכל יישוב היה יום מסוים ושעות שבהן הזרם מגיע אליו. גם בתוך המשק היו מריבות בין ענף לענף על המים"
גם בנקודת ההתיישבות הקבועה עבדה יפה במטבח ובמכבסה, וכאמור תפרה שמלות כלה. "עבדתי גם בכרם. שנה אחת נתן פרי וזהו, לא יותר. התברר שנטעו אותו על סלע, ולא היו שורשים. אז עקרו". את טראומת לינת הילדים המשותפת היא נושאת עד היום. טראומה שלה, לא שלהם. "לא אשכח את זה, מעיק מאוד. הילדים דווקא אהבו. כשהיו לנו שני חדרים, הצעתי לבני יעקב להישאר לישון. הוא אמר לי: 'את אוהבת את המיטה שלך? אני אוהב את שלי', והלך. אבל זה לא טבעי".
שמונים שנה היא מסתכלת על הארץ ההולכת ונבנית. "קצת השתנה", היא שוב צוחקת. "לא חלמתי שיהיה כמו שזה היום. לו מישהו היה מספר לי, הייתי אומרת: אתה משקר. יש אנשים שמתגעגעים למה שפעם היה, אבל אני חושבת שלא צריך להתגעגע. זה לא היה כל כך טוב, היינו עניים מאוד. לא רק בקיבוץ, גם בתל־אביב. לדב היה שם קרוב משפחה, בדירה של שלושה חדרים גרו שלוש משפחות. מטבח אחד, מקלחת אחת ושירותים אחד. פה היו שירותים בחוץ לארבע משפחות. גם מקלחת. גם הבגדים התחתונים היו משותפים", היא צוחקת. "אבל לא הרגשנו עניים, היו לנו חיי חברה, והסתפקנו במה שהיה לנו".
רפאל מעיד כי לאמו ידי זהב. לכל ילד ונכד היא רוקמת כיסוי חלות לשבת, בלי לסמן קווי טיוטה מראש. עד לא מזמן סרגה לנינים בובות וחיות, עכשיו היא מתעסקת בעבודות נייר ולבֶד בחוג האמנות שהיא הולכת אליו מדי יום. בין לבין היא לא מפסיקה לקרוא. היא ממליצה לנו על "נסיך ירושלים", שעוסק בפרשת רצח ברנדוט, וכמובן על "בין קראוס לקסטנר".
רפאל גר בקיבוץ, וכך גם שניים מנכדיה של יפה. בן אחד פונה מעצמונה בגוש קטיף וגר בשומריה; בן אחר עזב את הקיבוץ, התחרד וגר כעת בבני־ברק. כן, הם באים לבקר אותה כמובן, אבל יפה מתקרבת ולוחשת לנו בחיוך ממתיק סוד: "זה לא תמיד נוח. הם כבר זקנים".
