שי יגר תכננה בכלל להסתער על סין. מבחינה אקדמית, כמובן. "הדרקון המתעורר" ריתק אותה, ולכן היא פנתה למסלול לתואר ראשון בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת חיפה. לקראת התואר השני אף טסה לסין ולמדה שם את השפה המקומית. ואז, ב־2014, חלה תפנית בתחומי העניין שלה: אחד המרצים שלה כאן בארץ הודיע שייעדר לשבועיים, שכן בכוונתו לנסוע לקוריאה הצפונית ולהשתתף במרתון פיונגיאנג. כשחזר משם סיפר על הרכבת התחתית בעיר, שלפי השמועות היא רכבת־דמה: איש לא נוסע בה לשום מקום, יש לה תחנה אחת בסך הכול, והאנשים היוצאים ונכנסים בשעריה הם שחקנים מטעם המשטר, שמעוניין לשוות לעיר הבירה חזות מודרנית ומתפקדת. אז החליטה יגר לשנות אזימוט – להישאר אומנם בדרום־מזרח אסיה, אבל להפנות את כל תשומת ליבה ומחקרה לעבר קוריאה הצפונית, מהמדינות המסוגרות והמסתוריות ביותר על פני כדור הארץ.
"הייתי בהלם כששמעתי את הסיפור של המטרו", משחזרת יגר. "אמרתי לעצמי – איך יכול מקום כלשהו בעולם שאפשר לספר עליו סיפור כזה, ואפילו לא נדע אם הוא נכון או לא". בתואר השני היא כבר כתבה תזה על היחסים בין שני חלקי חצי האי הקוריאני, ואז המשיכה לדוקטורט שהיא עמלה עליו בימים אלה. במקביל החלה לתפעל חשבון טוויטר שמתאר ומנתח בעברית את הנעשה בקוריאה הצפונית, וכבר הספיק לצבור מעל 12 אלף עוקבים. בשבילם, יגר היא מקור למידע עדכני והיסטורי על ממלכתו האפלה של קים ג'ונג און. הריאיון איתה, שהתקיים בשיחת זום מביתה שבחיפה, הוא דרך צנועה לחגוג (או לציין, כל אחד והעדפותיו) עשור לשלטונו של המנהיג הכול־יכול.
"מאז הקורונה, המדינה נסגרה הרמטית כמעט. זה יוצר בעיה להבין לעומק מה קורה שם, אבל המומחים מוצאים דרכים. דיפלומטים רוסים, לדוגמה, מעלים תמונות של המחירים בסופרמרקטים, ואפשר לראות שיש התייקרות ניכרת. לא נראה שהמצב מגיע לרמה של גופות ברחובות, כי כשדברים כאלה התרחשו, השליט הקודם ידע יפה מאוד לבקש עזרה מהעולם"
איזה ציון את מעניקה לקים ג'ונג און, במלאת עשר שנים לעלייתו לשלטון?
"אנחנו רואים את הדברים באופן שונה מאוד מהאזרחים שחיים בדיקטטורה, ולכן קשה לתת ציונים לדיקטטור. אנחנו לא מכירים את החיים שם בכל כך הרבה מובנים, וקשה לנו אפילו לדמיין אותם. ובכל זאת, נדמה שבמבט על פני עשור, מצבם של האזרחים בקוריאה הצפונית השתפר. ב־2012, שנה לאחר שעלה לשלטון, קים ג'ונג און ערך רפורמות כלכליות ואימץ ניואנסים מסוימים של שוק חופשי. צריך לשים כאן הרבה כוכביות, כי ברור שלא מדובר בשוק חופשי של ממש, אבל גם העלמת עין מסחר פיראטי, למשל, מחוללת שינוי גדול בחיי האזרח הפשוט. גם אם מדברים על תופעות כמו רעב המוני – ככל הידוע לנו אין שם היום מצב אסון, בניגוד למחצית השנייה של שנות התשעים, בתקופה שכונתה 'המצעד הכרוך במאמצים'. אין מראות של גופות ברחובות.
"מבחינת יחסי החוץ, קים ג'ונג און נפגש עם ולדימיר פוטין, עם נשיא סין שי ג'ינפינג וכמובן עם דונלד טראמפ בשבתו כנשיא ארצות הברית – פגישה ששני השליטים הקודמים של קוריאה הצפונית לא הצליחו לזכות בה. זה נחשב להישג גדול מאוד בעיני אזרחי ארצו, ודאי לאור האופן שבו הפגישות הללו מוצגות בפניהם: טראמפ ביקש להיפגש עם המנהיג, והוא הואיל בטובו להיענות. אם לסכם, לפי אמות המידה שלהם מצבם טוב מבעבר. אבל אם הקורונה תימשך והמדינה תישאר סגורה, קרוב לוודאי שיתרחש שם אסון הומניטרי. עד הקורונה היה שיפור, עכשיו שוב חלה הרעה".
התואר "המדינה המבודדת בעולם" מוזכר תדיר בהקשר של קוריאה הצפונית. עד כמה זה נכון?
"התואר הזה ניתן לה ביושר. במיוחד מאז הקורונה, היא נסגרה הרמטית כמעט – אין סחר, אין דיפלומטים, אין ארגוני סיוע. כל זה יוצר בעיה להבין לעומק מה קורה שם, אבל המומחים מוצאים דרכים, בעיקר באמצעות זרים שעדיין נמצאים במדינה. דיפלומטים רוסים, לדוגמה, מעלים תמונות של המחירים בסופרמרקטים, ואפשר לראות שיש התייקרות ניכרת. כאמור, לא נראה שהמצב מגיע לרמה של גופות ברחובות, כי כשדברים כאלה התרחשו, השליט הקודם קים ג'ונג איל ידע יפה מאוד לבקש עזרה מהעולם".
עד כמה פיונגיאנג הבירה שונה משאר אזורי המדינה?
"מדובר במדינת עולם שלישי, שחלון הראווה היחיד שלה הוא בירתה. זהו שער הכניסה והיציאה, המקום היחיד שזרים יכולים להסתובב בו, והשלטון חייב שהעיר תהיה מרשימה. עד הקורונה היו גם סטודנטים זרים שלמדו בפיונגיאנג, ומשפחות שלמות של דיפלומטים גרו בעיר. לכן המשטר משקיע בה הרבה, כולל בימים אלה – שכונות חדשות, תשתיות. כל מי שהשלטון זקוק לו גר בפיונגיאנג. עם זאת, גם בערים אחרות ברחבי המדינה יש גורמי ממשל, והמראה שלהן ומצב והתחזוקה שם בסדר גמור. האזורים המוזנחים מרוחקים והרריים בדרך כלל. גרים בהם לא מעט מ־25 מיליון אזרחי המדינה, וברור שמצבם הכלכלי רחוק מלהיות טוב".
הבכי המוגזם היה אותנטי
קיצור תולדות קוריאה הצפונית וגלגוליה במאה־ומשהו השנים האחרונות: עד 1905 היה חצי האי הקוריאני בסיסה של אימפריה מלוכנית. בעקבות מלחמת רוסיה־יפן עברה קוריאה כולה לשליטתם של היפנים, והם החזיקו בה עד תום מלחמת העולם השנייה, ב־1945. אחרי הניצחון על היפנים חולק חצי האי לשני אזורי חסות – הצפון של ברית המועצות, הדרום של ארצות הברית. ב־1948 נעשה ניסיון לאחד את שני החלקים באמצעות בחירות כלליות בפיקוח האו"ם, אבל הצפוניים סירבו להשתתף בהן, מה שהוביל כעבור שנתיים לפתיחתה של מלחמת קוריאה. ב־1953 הסתיימו פעולות האיבה, אבל הסכם שלום לא הושג; נשיא קוריאה הדרומית סירב לחתום על הסכם שביתת הנשק, כך שרשמית שתי המדינות נמצאות במצב מלחמה עד היום.
את השלטון בצפון תפס עוד לפני המלחמה קים איל סונג, מייסד שושלת הדיקטטורים השולטת שם באגרוף ברזל מאז ועד היום. לאחר מותו ב־1994 נכנס לנעליו בנו, קים ג'ונג איל, ומשל במדינה עד 2011. קים ג'ונג און הוא בנו השלישי של קים ג'ונג איל – או לפחות השלישי שידוע עליו. מאז מות אביו הוא מכהן כמנהיג העליון של קוריאה הצפונית, ובמשך השנים נוספו לו עוד כמה תארים, לרבות "המזכיר הראשון של מפלגת הפועלים של קוריאה" (המפלגה השלטת במדינה), "המפקד העליון של צבא העם הקוריאני" ו"יו"ר הוועדה לענייני מדינה" – ממוסדות ההנהגה הגבוהים ביותר.
בצעירותו למד ג'ונג און בבתי ספר בשווייץ, תחת זהויות בדויות לצורכי אבטחה, ובשנת 2000 חזר לקוריאה ולמד באוניברסיטת קים איל סונג. בתקופת שלטונו של אביו העריכו רבים שיורש העצר המיועד הוא קים ג'ונג נאם, אחיו למחצה של ג'ונג און. אלא שבשנת 2001 ניסה האח הגדול להיכנס ליפן בעזרת דרכון מזויף, ובשל כך איבד את אמונו של אביו. יורש אפשרי אחר היה קים ג'ונג צ'ול, אח "מלא" של ג'ונג און, אך לפי הדיווחים אביהם סבר שהבן הזה אינו גברי מספיק לתפקיד. מאידך, ג'ונג און נתפס כחסר ניסיון והיה מוכר פחות לציבור, מאחר שרבות משנות ילדותו עברו עליו מחוץ למדינה. בשנת 2009 החל קים ג'ונג איל להכין אותו לירושה: הבן הצעיר התלווה לאביו באירועים רשמיים ובפגישות, ומונה למשרות פוליטיות בולטות. במרץ הוא נרשם כמועמד לאספת העם העליונה (הפרלמנט של קוריאה הצפונית), באפריל קיבל תפקיד בוועדת ההגנה הלאומית, ביוני מונה לראש המחלקה לביטחון המדינה – כלומר המשטרה החשאית – ובחודש ספטמבר כבר קודם לדרגת גנרל ארבעה כוכבים, אף שלא היה לו כל ניסיון צבאי.
"כמה מהעריקים הבולטים מקוריאה הצפונית נתפסו בשקרים, ועננה כבדה של חוסר אמינות מרחפת מעליהם. פה ושם ראינו תמונות לוויין ותמונות שהצליחו איכשהו להבריח משם. הייתי מכנה את המחנות 'מיני־אושוויץ', אולי אפילו 'מיקרו־אושוויץ'. כלומר, אין שם השמדה המונית, אבל חינוך מחדש והתעללויות – ודאי שכן"
מיד לאחר מותו של קים ג'ונג איל מונה קים ג'ונג און בן ה־28 לראש המפלגה, המדינה והצבא, וקיבל על עצמו את אדרת המנהיג העליון של קוריאה הצפונית. ביולי 2012 הוא קיבל דרגות מרשל, הדרגה הצבאית הבכירה ביותר – כלומר, הבכירה ביותר אחרי "גנרליסימו", הדרגה השמורה רק לסב המייסד, קים איל סונג. האסטרטגיה הלאומית שלו מכונה "ביונגג'ין" (byungjin), מונח המתורגם לרוב כ"פיתוח מקביל". במקור התייחס המונח הזה למדיניות של סבו, שמטרתה הייתה פיתוח בו־זמני של הצבא והכלכלה. אצל השליט הנוכחי נוספה משמעות חדשה – פיתוח בו־זמני של הכלכלה ו"יכולות ההגנה של המדינה", כלומר תוכנית הגרעין והטילים.
אף שקוריאה הצפונית מכנה את עצמה "רפובליקה דמוקרטית עממית", בפועל היא הכול חוץ מדמוקרטית, מסבירה יגר. קים ג'ונג און הוא שליט כול־יכול שאוחז בידיו את המושכות של כל מוסדות ההנהגה החשובים במדינה, לרבות חלק מהגופים שאמורים לפקח עליהם. למה זה מצליח לו? "זו שאלת השאלות. יש למדינה הזו כמה מאפיינים מיוחדים: פולחן אישיות ברמה הכי גבוהה, כזו שיוסיף סטלין ומאו דזה־דונג היו יכולים ללמוד ממנה; ומערכת הלשנות שמטילה פחד על האזרחים ומונעת מהם להגיד מה שהם חושבים אפילו לחברים קרובים ולמשפחה. לבני השושלת השלטת מייחסים שם תכונות של אלים, ולא כמטאפורה. זהו מודל שלטון שקשה לדמיין שישרוד לטווח ארוך, אבל כרגע הוא מחזיק מעמד לא רע".
האזרחים שם הם דור שלישי ורביעי לאינדוקטרינציה בלתי פוסקת לגבי סגולותיה של שושלת קים. אם יתקיים מחר משאל עם חופשי, והם יוכלו לבחור בין המשך שלטונו של קים ובין משטר דמוקרטי, מה לדעתך יהיו התוצאות?
"ברור לי שהם יבחרו בקים. אין להם מושג מהי דמוקרטיה. תחשוב שמפמפמים לך מגיל אפס שהמערכת המערבית היא כישלון מוחלט, שקוריאה הדרומית ענייה, שארצות הברית גוועת ושכולם מקנאים רק בך. נשמע מטורף, אבל זה מה שמחדירים להם לראש מרגע שנולדו, ואין להם באמת אפשרות לברר אם הדברים נכונים או לא. אין אינטרנט חופשי, אין לימודי אזרחות בבית הספר או באוניברסיטה. מבחינת האזרחים שם, אם אין קים – העולם מתמוטט. הבכי של המוני האזרחים בלווייתו של קים ג'ונג איל היה אותנטי, לא משחק מול המצלמה. זה קצת מזכיר את תושבי ברית המועצות, שחשו שהעולם מתמוטט מתחת רגליהם כשהמשטר קרס. הם לא הכירו משהו אחר, ולא העלו על דעתם עולם טוב יותר".
אז כיצד מוסברים אלפי הניסיונות לערוק מהצפון לדרום או למדינות אחרות?
"פועלת שם מערכת לא קטנה של הברחות, בעיקר מסין, שמביאה מידע, סדרות וסרטים. ויש אנשים – לא רבים – שנחשפים לחומר הזה, ומבינים שקיים בחוץ משהו טוב יותר. אבל זו תופעה שולית. אלה אנשים מעטים מאוד, ומי שנתפס בניסיון בריחה גורם לכל משפחתו להיענש בחומרה, כך שלאדם הפשוט יש אינטרס ברור להישאר בארצו. בריחה היא צעד נואש על גבול הטירוף, מסלול קשה שדורש הרבה אומץ, כסף ועזרה מבחוץ".
עד כמה מבוססים הסיפורים על מחנות דמויי אושוויץ שמפעיל המשטר?
"קשה מאוד לדעת. אנחנו מסתמכים על עדויות בעייתיות. כמה מהעריקים הבולטים מקוריאה הצפונית נתפסו בשקרים, ועננה כבדה של חוסר אמינות מרחפת מעליהם. לא קל לומר את זה, כי אם אתה מזלזל בפליטים הקוריאנים, אנטישמים יכולים לנצל זאת להכחשת שואה – בבחינת 'אם הם מגזימים, אולי גם הניצולים מהמחנות הנאציים הגזימו'. אבל זו המציאות, נאמרו כמה וכמה שקרים על הנעשה בקוריאה הצפונית, ויש הודאות בסילופים. פה ושם ראינו תמונות לוויין ותמונות שהצליחו איכשהו להבריח משם. הייתי מכנה את המחנות האלה 'מיני־אושוויץ', אולי אפילו 'מיקרו־אושוויץ'. כלומר, אין שם השמדה המונית, אבל חינוך מחדש והתעללויות – ודאי שכן. זו מערכת שהועתקה מהגולאג הסובייטי, אבל היא אכזרית הרבה יותר".
מדברים על ענישה בגלל "דם בוגדני". זה מזכיר את הנאציזם.
"נכון. מעשים שמוגדרים כ'פשע אידיאולוגי' מוכיחים מבחינת המשטר שגם השורש רקוב, ואנשים כאלה עלולים להביע רעיונות חתרניים ולהפיץ אותם באוכלוסייה. על פשעים חמורים במיוחד יש ענישה של שלושה דורות אחורה. יש אנליסטים שאומרים שזה נגמר ולא קיים יותר, אני אישית לא השתכנעתי בכך. נאשם בעבירות לא חמורות יישלח ל'מחנה חינוך מחדש' לכמה שנים, ואם יצליח לשרוד הוא יחזור לביתו. אם הפשע חמור, והנאשם משתייך למעמד נמוך – הוא כבר ייכנס למחנה עם כל משפחתו, כולל ילדים קטנים, ושם הם יישארו עד סוף חייהם. יש למדינה הזו מערכת של דירוג חברתי – דירוג שהיא מכחישה בתוקף, אבל הוא קיים. במעמד הנמוך ביותר נמצאות משפחות שמישהו מהן שיתף פעולה עם היפנים, או היה בעל אדמות – דבר שקומוניסטים רדיקלים פחות אוהבים. אנשים מהמדרג הזה סובלים מהעונשים הכבדים ביותר".
"אני מפחדת לטוס לשם. כשאני כותבת דברים ציניים על קים, אני חוששת שאולי מישהו בפיונגיאנג יושב מול הטוויטר, מתרגם את הציוץ, ורק מחכה שאגיע לשם כדי לסגור חשבון. ברור שמחשבה כזו היא על גבול הפרנויה, אבל הפחד קיים. מצד שני, אם תצא לשם מחר משלחת של עיתונאים וחוקרים, אני מאמינה שאטוס"
התנועה בתוך המדינה חופשית?
"רק למיעוט קטן מהאזרחים יש מכוניות, וצריך אישור כדי לעבור ממחוז למחוז. זה דומה במובן מסוים למצב בסין – גם שם אי אפשר לנסוע לטיבט סתם כך, כמו במדינה חופשית. בקוריאה הצפונית ההגבלה קיצונית יותר: ללא אישור מהשלטון, אסור לך אפילו לצאת מהמחוז שאתה גר בו".
עגול ובגדול
תשומת הלב העולמית מופנית לקוריאה הצפונית בעיקר כשמגיעות משם חדשות הקשורות לארסנל האטום שלה. ההשתייכות למועדון המצומצם של מדינות שמחזיקות נשק גרעיני – בעולם כולו יש רק תשע כאלה – היא מאדני הבסיס של משטר קים, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. הניסיונות להשיג נשק כזה החלו כבר בימי הסב המייסד, והניסוי הגרעיני הראשון נערך ב־2006. בעקבות זאת הטילה הקהילייה הבינלאומית עיצומים קשים על פיונגיאנג ודרשה ממנה לחדול מיד מתוכניות האטום והטילים שלה. קים ג'ונג איל ובנו אחריו לא התרשמו מהדרישות, וקוריאה הצפונית המשיכה בהתגרויות שלה: לפני חמש שנים כבר שוגרו משטחה לעבר ים יפן שני טילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני.
"הגרעין חשוב להם עד מאוד", אומרת יגר. "המשטר תלוי בו. אם לקים ג'ונג און אין גרעין, למעשה אין לו מה להציע לעולם וגם לאזרחיו.זהו רכיב משמעותי בגאווה הלאומית, והוא הסיבה למצעדים הגדולים והמפוארים – שצפויים אגב להתקיים השנה במתכונת מורחבת. בקוריאה הצפונית מחשיבים מאוד תאריכים עגולים; מלבד עשור לשלטונו של קים, בפברואר השנה יצוין יום הולדתו ה־80 של אביו, ובאפריל יום הולדת 110 לסבו. קים ג'ונג איל נולד למעשה ב־1941, אבל הממשל מספר שהוא נולד ב־1942, כדי לעגל את זה לשלושים שנה אחרי קים איל סונג. בשנים 'עגולות' מוציאים את כל הארסנל הצבאי החוצה. בכל מקרה, תוכנית האטום היא גאווה לאומית גדולה, הישג ממשי שיש למשטר ביד".
סיאול, בירת הדרום, מרוחקת כמה עשרות קילומטרים מהגבול עם הצפון. איך האיום הגרעיני משפיע על האזרח הממוצע בקוריאה הדרומית?
"הוא לא משפיע הרבה. אני לא חושבת שיש דרום־קוריאני אחד שמאמין שייעשה שימוש בנשק גרעיני נגד ארצו, כי זו תהיה הכרזת מלחמה גם על ארה"ב, והתוצאה תהיה השמדת המשטר בפיונגיאנג. אנחנו כבר יותר משבעים שנה אחרי פיצול קוריאה, ולהרבה מאנשי הדרום כבר אין קרובים בצפון. בעיני רבים מהם זה כבר לא ממש אותו העם. הצפון־קוריאנים מתרחקים, הסנטימנט משתנה, הדור הצעיר כבר לא להוט לאיחוד מחדש ומבין שהסיכוי לכך הולך וקטן.
"לתושב הממוצע בסיאול יש דאגות אחרות, והמדינה מצפון לא תופסת הרבה מקום במחשבותיו. אם כבר משהו מטריד אותו ברעיון של איחוד הקוריאות, זו ההשפעה על הכלכלה. יהיה מאוד לא פשוט לדרום לספוג 25 מיליון איש חסרי השכלה, שהשפה שלהם שונה והאמצעים שבידיהם מצומצמים מאוד. זו ללא ספק תהיה מכה קשה לכלכלה הדרום־קוריאנית".
למה לסין חשוב כל כך לשמור על קשרים טובים עם משטר קים?
"סין שואפת לקשרים טובים עם כל מדינה בגבולותיה, בעיקר כי מילת הקסם שלה היא יציבות. הסינים מגינים על האינטרסים שלהם, והם לא רוצים לראות את קוריאה הצפונית קורסת, כי במקרה כזה זרם פליטים ינוע לכיוונם. הקשרים בין שתי המדינות הללו מורכבים. מצד אחד סין מגינה על המשטר בפיונגיאנג, בעיקר מפני השפעה אמריקנית אפשרית, ומהצד השני לא נוח לה עם השאיפות הגרעיניות שלו. זה מושך תשומת לב בינלאומית שהסינים לא מעוניינים בה. הסנקציות הכבדות שהמערב הטיל על קוריאה הצפונית הפכו אותה לתלויה לחלוטין בסין, שמהווה כיום את העורק הכלכלי ל־90 אחוז מהסחר שלה. במקום השני, הרחק מאחור, נמצאת רוסיה".
מהו המסר שמנסה קים להעביר באמצעות ניסויי הטילים שהוא עורך מפעם לפעם?
"דרך הסיפור הזה אנחנו יכולים ללמוד הרבה על מה קוריאה הצפונית רוצה ומה מצבה. עם כל הקושי להשיג נתונים, האפיק הזה נותן לנו חלון הצצה מעניין. כרגע המצב הכלכלי שם לא משהו, וכדי שיחול שיפור הם חייבים שתהיה הקלה בסנקציות – ולשם כך הם צריכים קודם כול פגישה עם האמריקנים. הטקטיקה של ניסויי הטילים כבר בוצעה בעבר, והיא די פשוטה: תפיסת תשומת לב דרך יצירת משבר, ואז פגישות, ואז הקלה בסנקציות. הפרובוקציות די שקופות, אבל זה מה שיש להם ביד".
ועכשיו קים ג'ונג און מגלה שביידן הוא לא טראמפ, ששאף לפגישות מתוקשרות. המצב בעולם בכלל ובאמריקה בפרט השתנה.
"אני חושבת שקים הולך להתאכזב מאוד. הוא היה מעדיף את טראמפ בכהונה שנייה מאשר את ביידן. הנשיא הנוכחי לוקח את הסבלנות האסטרטגית של אובמה לקיצוניות. הוא פשוט מתעלם מקים, וכך בעצם אומר לו – 'אם אתה לא מוכן להתחייב לוותר על הגרעין, אין על מה לדבר'. לביידן יש בעיות אחרות על הראש, כמו המשבר החריף באוקראינה וכמובן סין, שמעסיקה אותו הרבה יותר. זה אומר שאחרי אולימפיאדת החורף בסין נקבל עוד שיגורים מקוריאה הצפונית, ואולי אפילו ניסוי גרעיני".
לא משהו שלא ראינו כבר.
"נכון. המחסנית שלו די ריקה. קים מגלה שהעולם כבר לא מתרגש מהקריזות שלו, ושהמנהיגים למדו איך להגיב אליהן. גם בגלל זה 2022 תהיה שנה מעניינת מאוד בזירה הזו. מעבר לתאריכים העגולים, יש פה צומת שקים יצטרך להחליט לאיזה כיוון לפנות בו. אני מאמינה שיהיו חשיפות של כלי נשק חדשים, וכאמור הרבה תערוכות, מצעדים והפגנות כוח.
"יש גם בחירות לנשיאות קוריאה הדרומית בחודש הבא, וגם הן ישפיעו על הצפון במידה כזו או אחרת. הנשיא הנוכחי הוא מהמפלגה הדמוקרטית, שקצת מזכירה את המפלגה הדמוקרטית בארה"ב – כלומר שמאל שמאמין בדיפלומטיה עד גבול מסוים. וכמו בארה"ב, גם בקוריאה הדרומית יש סיכוי לא רע שאנשי הימין יעלו לשלטון, והם נוקשים יותר ומזכירים את דפוס הפעולה של טראמפ ושל בוש".
קפיטליזם במתחם סגור
שי יגר, 30, נולדה במשגב ומתגוררת כיום בחיפה עם בן זוגה. את עבודת הדוקטור שלה היא כותבת בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת חיפה. זהו "דוקטורט מאמרים", שכל אחד מפרקיו יתפרסם בכתב־עת. המאמר הראשון כבר בשלבי סיום, ויגר מעריכה שתשלים את המלאכה כולה בתוך שנתיים־שלוש.
לא קל לה לאסוף חומר על מושא מחקרה, היא מודה. "אני לא לגמרי מבינה את השפה בשידורי הטלוויזיה של קוריאה הצפונית. הקוריאנית שלמדתי היא דרומית. שתי השפות התפתחו בדרכים שונות בעקבות הפיצול. הדרומית שאבה הרבה מילים מאנגלית ומיפנית, והצפונית נשארה כמו פעם. אני מבינה בערך, אבל לא מילה במילה".
זה כמו שמישהו מהדור שלנו ינסה לשוחח עם יהודי דובר עברית מתחילת המאה העשרים?
"כן, זה די דומה. הדרומיים והצפוניים יכולים לתקשר, אבל לא בקלות".
איך הפכת למגישה של סיפור קוריאה הצפונית בטוויטר הישראלי?
"כבר ב־2017 נכנסתי לטוויטר בעקבות המלצה של בן זוגי, אבל רק לפני כשנה וחצי התחלתי ממש לכתוב בחשבון שלי על המדינה הזאת. חשוב לי לציין שבמונחים אקדמיים אני עדיין דוקטורנטית צעירה, כזו שיש לה הרבה מה ללמוד, ואני לומדת לא מעט גם מטוויטר. בעקבות הציוצים שלי שואלים אותי שאלות, ואני קוראת חומרים כדי לענות ונחשפת לאנליסטים אחרים של קוריאה הצפונית, בעיקר מארה"ב. ראש החוג והמרצים אומרים כל הזמן שהם שומעים על הטוויטר שלי, ואני בהחלט ממליצה גם לחוקרים אחרים לפתוח חשבון ולהיות פעילים. זה מפרה".
"קים היה מעדיף את טראמפ על פני ביידן. נשיא ארה"ב הנוכחי פשוט מתעלם ממנו, ובעצם אומר – 'אם אתה לא מוכן לוותר על הגרעין, אין על מה לדבר'. קים מגלה שהעולם כבר לא מתרגש מהקריזות שלו. אני מאמינה שיהיו שם בקרוב חשיפות של כלי נשק חדשים, הרבה תערוכות, מצעדים והפגנות כוח"
אין עיקום אף מצד האקדמיה לנוכח הנמכת העיסוק המחקרי לרמת הרשת החברתית?
"ממש לא. להפך, בעיני האנשים בחוג שלי זה מקדם את המודעות. המטרה שלי היא הנגשה. כשאני כותבת שרשור ציוצים שמסביר מה הסיפור של שיגור הטילים, המטרה היא לפשט את הנושא לאנשים שלא קשורים לתחום אבל מתעניינים בו, ולהראות שזה לא מסובך כל כך. בכלל, כדי להבין בגדול מה מתרחש שם, מספיקים כמה עקרונות בסיסיים לגבי קוריאה הצפונית: אי־ויתור על הנשק הגרעיני, פולחן האישיות, ומערכת חברתית שאינה תואמת את מה שאנחנו רגילים אליו".
בטוויטר את משתמשת לא מעט בציניות – למשל, לתמונה של קים ג'ונג און צופה בשיגור טיל הוספת את הכיתוב "שבת בבוקר יום יפה" – אבל מעבר לה אפשר לחוש אהדה מסוימת מצידך כלפי המשטר שאת חוקרת. אני טועה?
"בטוויטר אני באמת צינית, זה חלק מהמדיום. כחוקרת באקדמיה יש בי רצון להיות כמה שיותר אובייקטיבית, ולהגיד את האמת כפי שהיא. קוריאה הצפונית מרתקת אותי מאוד, אבל אני לא מגינה על המשטר. הוא מבצע פשעים נגד האנושות, ואין לכך שום הצדקה. מצד שני, לדעתי העולם צריך להפנים לגביו את מה שכבר הפנים לגבי סין – שיש מדינות שלא מתנהלות כמו שאנחנו במערב רגילים, ושהאזרחים שם לא בהכרח תופסים טוב ורע כמו שאנחנו תופסים זאת. צריך להכיל את קוריאה הצפונית כמדינה בעלת נשק גרעיני, ולהפסיק להגיד לה לעצור את הפיתוח שלו".
מהם מקורות המידע הטובים והאמינים ביותר אם רוצים ללמוד על הנעשה שם?
"קודם כול, אתרי החדשות הרשמיים של קוריאה הצפונית. חלקם מתורגמים לאנגלית. אפשר ללמוד הרבה מהדברים שהם רוצים לפרסם, ולא פחות מכך – ממה שהם לא רוצים. יש ארגונים דרום־קוריאניים שיושבים בהם מומחים ומנתחים כל מילה שנאמרת בצפון. אם לוקחים את המקורות הרשמיים בפיונגיאנג ואת אלה מהדרום, אפשר לקבל תמונה מאוזנת, פחות או יותר. הכי חשוב להטיל ספק – זו עצה טובה תמיד, אבל היא נכונה שבעתיים בכל מה שקשור למידע על קוריאה הצפונית, ולא חשוב מאיזה כיוון. צמחו סביבה הרבה מיתוסים לא בדוקים".
יש לך קשר עם אנשים שגרים שם?
"לא. יש בי הרבה פחד מהבחינה הזאת. אני גם מפחדת לטוס לשם. כשאני כותבת דברים ציניים על קים, אני חוששת שאולי מישהו בפיונגיאנג יושב מול הטוויטר, מתרגם את הציוץ, ורק מחכה שאגיע לשם כדי לסגור חשבון. ברור שמחשבה כזו היא על גבול הפרנויה, אבל הפחד קיים. מצד שני, אם תהיה מחר משלחת של עיתונאים וחוקרים שתצא לשם, אני מאמינה שאטוס. מ־2014 יש תיירות בקוריאה הצפונית, וגם ישראלים יכולים להיכנס. זה בלגן, אבל זה אפשרי. יש בי דיסוננס האם לבקר שם כתיירת, כי ברור שהכסף שלי יממן משטר שמפר זכויות אדם באופן שיטתי".
מה היחס שלהם לישראל?
"לא מתים עלינו שם, בעיקר כי מבחינתם אנחנו המדינה ה־51 של ארה"ב. קוריאה הצפונית היא חלק מגוש המדינות הבלתי מזדהות, והיא מפגינה אמפתיה כלפי הפלסטינים, באופן דומה למדי לגישה של הסינים".
יש סיכוי שיום אחד תתרחש שם הפיכה אזרחית נגד משטר קים?
"אני לא רואה את זה קורה בעתיד הנראה לעין. האינדוקטרינציה שם עמוקה מדי. הם שומעים 'קים' מרגע שהם נולדים ועד המוות, ומתעורר אצלם פחד משולב בהאלהה. בתחילת כהונתו של קים ג'ונג און הייתה איזו תקווה בקרב התושבים לקצת שחרור של החגורה, כי הוא למד באירופה ויש לו חברים כדורסלנים מארה"ב. זה באמת נשאר חלק ממנו – שעונים מחו"ל, מכוניות פאר, כל טוב הקפיטליזם – אבל הכול נשאר בתחומי אזור קטנטן ומסוים מאוד סביבו בעיר הבירה. שום דבר מזה לא זלג ל־25 מיליוני האזרחים האחרים".
ומה לגבי המטרו של פיונגיאנג? היא אכן לא נוסעת לשום מקום?
"במקרה הזה מדובר במיתוס שקרי. יש שם רכבת תחתית, יש לה תחנות, והיא באמת מסיעה את האזרחים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
