מי שיביט במיכל מרקס מקרוב יראה שלצד עינה הימנית מודבקות שתי אלקטרודות קטנות. אם תתקרבו עוד יותר, תגלו שהאלקטרודות מחוברות לחפץ קטן דמוי מכשיר שמיעה, המונח מאחורי אוזנה. המכשיר הזעיר הזה הוא קוצב מצמוץ אישי, ראשון מסוגו בעולם: הוא פותח במיוחד עבור מרקס, בת 44, שמשתמשת בו כעת יום־יום ונהנית משיפור דרמטי באיכות חייה. מאחורי הפטנט נמצא סיפור מרגש של חברות ארוכת שנים שנתנה את פירותיה בשעת משבר. ממציאי הקוצב החדשני הם שני חברים טובים של מרקס, שהתגייסו למצוא פתרון לבעיה שהמערכת הרפואית לא הצליחה לתת לה מענה – חוסר היכולת של חברתם למצמץ מאז שלקתה בשיתוק במחצית פניה. אבל כאן לא הסתיים הסיפור. מרקס לא הסתפקה בפתרון הבעיה האישית שלה, ויחד עם חבריה היא הקימה לאחרונה את חברת נוירוטריגר (NeuroTrigger), המבקשת להביא את בשורת המכשיר החדש למאות אלפי בני אדם שאינם מסוגלים לעשות את הפעולה הפשוטה והבסיסית כל כך – להניד עפעף.
לפני שמונה שנים הייתה עו"ד מיכל מרקס בעיצומו של מירוץ החיים המוכר בין הבית, ארבעת הילדים והעבודה במשרד עורכי דין בתל־אביב שעוסק במשפט האזרחי־מסחרי. היא ובן זוגה ארז סיימו אז לבנות את ביתם בהרחבה של המושב צפריה סמוך לנתב"ג. בעקבות הידרדרות קלה בשמיעה באחת מאוזניה היא נשלחה לסדרת בדיקות. לאחר כשנה חלה החמרה, ובדיקה נוספת אבחנה ירידה ניכרת בשמיעה. מרקס התעקשה לברר את הסיבה לעומק. קלינאית התקשורת התפתלה ואמרה שבמקרים דומים, הרופאים מפנים לפעמים לבדיקת אם־אר־איי. "תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי שאם חס וחלילה יש לי בעיה, כנראה יש צורך בטיפול דחוף, כי הפגיעה בשמיעה שלי נמשכה למעלה משנה", מספרת מרקס. "מיד בתום בדיקת האם־אר־איי, אנשי הצוות הרפואי במקום ניגשו אליי ושאלו אותי – ביותר מדי תשומת לב – איך אני מרגישה ואם הגעתי לבד. זה היה באמצע הלילה, אבל ביקשו שאמתין לרופא ולא שחררו אותי מבית החולים. בתוך זמן קצר בישרו לי שהתגלה אצלי גידול בראש, ושהוא גדול מאוד. בגודל כזה, הם אמרו, אין מה לעקוב ומוכרחים לנתח".
מרקס נשלחה לניתוח ראש מורכב שכרוך בסיכונים רבים. ההליך עבר בהצלחה והגידול השפיר מסוג אקוסטיק נוירומה הוסר בשלמותו, אך מכיוון שהיה אחוז בתוך עצב הפנים, הוצאתו גרמה למרקס שיתוק קבוע ובלתי הפיך בחצי הימני של פניה. היא עברה עוד כמה ניתוחים מורכבים במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים איכילוב, במטרה לשפר את חזותה החיצונית, אבל אלה לא הועילו לעינה הימנית שנשארה פקוחה דרך קבע. "גיליתי בדרך הקשה שבשיתוק פנים, מעבר לבעיית המראה, האתגר הגדול הוא מה שנגרם לעין. זה התחיל בכאבים מציקים בעין עצמה, המשיך לכאבי ראש והגיע למצב של נטרול מוחלט. נאלצתי להיכנס למיטה בשעות הערב המוקדמות, להניח רטייה על העין ולסיים בכך את היום. לא יכולתי לשהות במקום מואר – לא רק בשמש, אלא גם בתאורה של משרד או של בית. במשך תקופה ארוכה לא ידעתי אם אוכל לחזור לעבודה, וגם כשחזרתי, אחרי 14 חודשים לא פשוטים, זו הייתה משימה מאתגרת. כעורכת דין אני צריכה לקרוא הרבה ולעבוד מול מסך מחשב, אז הייתי מכבה את האור במשרד, ובישיבות הייתי מורחת משחה בעין, יושבת עם משקפי שמש וכאבי ראש, ומחכה שהישיבה תסתיים".
מיכל מרקס: "זה התחיל בכאבים מציקים בעין עצמה, המשיך לכאבי ראש והגיע לנטרול מוחלט. נאלצתי להיכנס למיטה בשעות מוקדמות, להניח רטייה על העין ולסיים בכך את היום. לא יכולתי לשהות במקום מואר – לא רק בשמש, אלא גם במשרד או בבית. בישיבות עבודה הייתי יושבת עם משקפי שמש וכאבי ראש"
כך עברו עליה ארבע שנים של סבל ושל ביקורים חוזרים ונשנים אצל רופאים, שכל שהיו יכולים להציע לה היו טיפות, משחות ורטיות. גם פרופ' אייל גור, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית באיכילוב, אמר לה בצער שאין לו פתרון עבורה. "זה היה בינואר 2018. פרופ' גור אמר שמכיוון שהגענו למצב הסופי בצד הפגוע של הפנים, הפתרון היחידי לשיפור המראה והסימטרייה הוא להזריק לי בוטוקס במצח, כדי לשתק את הצד הבריא. אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שעם כל הבלגן שאני עוברת, עוד אפגע בצד הבריא של הפנים שלי?"
למחרת נפגשה מרקס עם רופא עיניים שמתמחה בתחום של עין יבשה – אחת ההשלכות העיקריות של חוסר היכולת למצמץ. גם בפיו לא היו בשורות בשבילה. "בניגוד לרופאים הקודמים, הוא גם הסביר שכל הטיפול התרופתי שאני נותנת לעין אינו יעיל: המצמוץ פועל כמו מגב של רכב, וכשהוא לא קיים – אין מנגנון שימרח את המשחה או את הטיפות על פני משטח העין, ויביא אותן לכל מקום שהן צריכות להגיע אליו. והוא אמר עוד דבר מדאיג במיוחד: המצב של העין רק ילך ויידרדר, ואני עלולה להגיע עד כדי אובדן ראייה. יצאתי ממנו מתוסכלת ומוטרדת מאוד".
שדרוג בכל יום שישי
הפתרון הגיע ממקום בלתי צפוי, וכמו בסיפור החסידי הידוע, האוצר נמצא קרוב מאוד לבית. באותו ערב, לאחר הפגישה עם רופא העיניים, הוזמנו מיכל וארז לארוחת על־האש אצל חבריהם מהמושב, אסף וחגית דויטש. "האמת היא שלא היה לי הרבה מצב רוח, אבל ארז אמר 'בואי נתאוורר קצת'", מספרת מרקס. "חגית ואסף חברים טובים מאוד שלנו. הם היו הראשונים שסיפרתי להם על הגידול – לא רק כי חגית רופאה, אלא כדי שיהיה לי עם מי לדבר. כבר אז הם התגייסו לעזור, דיברו עם רופאים בחו"ל, בדקו מה אפשר לעשות וליוו אותי בכל השלבים. בכל ניתוח גדול שעברתי אסף היה מתייצב באיכילוב כדי להיות עם בעלי מחוץ לחדר הניתוח. בכל בוקר שבת בתקופה ההיא, חגית הייתה באה אליי הביתה כדי לקרוא לי עיתון ולשאול מה שלומי".
לאחר הארוחה התעניינו בני הזוג דויטש במצבה של מרקס, והיא סיפרה מה אמר לה רופא העיניים. ד"ר אסף דויטש – יזם, ממציא ומהנדס במקצועו – חשב רגע ואמר שמה שנחוץ לה הוא קוצב מצמוץ. "אם כל כך הרבה שנים כבר יש קוצב לב, כמה מסובך יכול להיות לייצר קוצב לעין?", טען.
"אחד הפתרונות שדיברו עם מיכל – אבל לא המליצו עליו – היה ניתוח חדשני שמעביר עצבים מהעין הבריאה לעין המשותקת", מספר לנו דויטש. "אמרתי לעצמי שהרופא חשב על פתרון כזה מזווית של מנתח, שיודע להעביר עצבים ממקום למקום. אולי אני, כמהנדס שיודע להעביר חוטים מכאן לשם, אנסה לחבר חוטים מחוץ לגוף, באופן פולשני פחות, וכך לתת את הפתרון". עוד באותו הלילה החל דויטש לחפש ברשת מידע בנושא, וכבר למחרת בצהריים הוא נכנס למטבח של משפחת מרקס עם המחשב הנייד שלו, ושיתף את ממצאיו ומחשבותיו.
במסע שהם יצאו אליו מאז הייתה צלע שלישית – שחר פז, פיזיקאי ומהנדס אלקטרוניקה במקצועו. שחר ואשתו יעל, בת צפריה, התגוררו בעבר גם הם במושב, והקשר בין שלוש המשפחות נשמר גם כשבני הזוג פז עברו למודיעין. בשבוע שבו התבשרה מרקס כי אין פתרון רפואי למצב העין שלה, שהה פז כמה ימים בבית הוריה של יעל בעקבות ניתוח שעבר בקרסול, ומיכל הגיעה לבקרו. "היא תמיד עסוקה בלעזור לאחרים", מספר פז. "גם במצבה היא באה לבקר אותי – כשאני בסך הכול אחרי ניתוח פשוט ברגל. אמרתי לה: מה את דואגת לי, ספרי מה קורה איתך. ואז היא סיפרה על הפגישה אצל רופא העיניים". בדיוק כמו דויטש, גם פז אמר שהיא זקוקה לקוצב מצמוץ, תהה איך לא פותח עדיין מכשיר כזה, והחל לחשוב כיצד יוכל לרתום את ניסיונו המקצועי לעניין.
פז ודויטש החלו לגלגל יחד את הרעיון, ובתוך שלושה חודשים כבר הצליחו לייצר למרקס אב־טיפוס ראשוני. המערכת כללה אז מכשיר דמוי זימונית ("ביפר") שחובר באמצעות כבל למכשיר קטן אחר שהונח על האוזן. משם נשלחו פולסים, פעימות חשמליות, לאלקטרודות ליד העפעף – והאלקטרודות עוררו מצמוצים מתוזמנים. "אף אחד לא התכוון אז שאלך עם המכשיר הזה, כי הוא היה גדול ומלא חוטים וגם הרעיש", מספרת מרקס. "היה אז פסח, ואמרתי שמכיוון שאני בחופש, אנסה את המכשיר במשך כמה ימים. זה היה פלא: אחרי ארבע שנים שלא עצמתי עין לא ביום ולא בלילה, פתאום הצלחתי. אחרי פסח אמרתי שלא אכפת לי איך זה נראה – מצאתי פתרון, ואני ממשיכה ללכת איתו. אסף אמר 'תני לי לצמצם ולהוריד חוטים', וכך כמעט בכל יום שישי הייתי מקבלת מוצר משופר. בכל פעם שאמרתי שמשהו מפריע לי, קיבלתי שדרוג. כשהזכרתי את הרעש, הוא החליף את הממסר לאחד שקט יותר. בפעם אחרת אמרתי 'הלוואי שהייתי יכולה לשלוט בקצב המצמוץ', ואז קיבלתי גרסה חדשה של המכשיר שמאפשרת גם את זה, וכן הלאה".
דויטש הגיע עם מרקס והמכשיר החדש לפרופ' אייל גור. המנתח הבכיר הופתע, התלהב והציע את עזרתו. "פרופ' גור גם הראה לנו מצגת שהכין עשר שנים קודם לכן", מספרת מרקס. "בשקף האחרון הוא הציג חזון של פתרון לבעיה בדיוק כמו שלי, וכינה אותו 'מערכת מצמוץ ביונית'. כששאלנו מדוע לא קידם את הרעיון, הוא ענה שהוא לא מבין בזה".
קוצב המצמוץ, היא אומרת, השיב לה את חייה הקודמים. "הוא החזיר לי את האור לחיים, בכל המובנים. פתאום יכולתי לשבת באור ולעבוד בתפקוד מלא. כאבי הראש נעלמו, וכך גם העייפות של חמש אחר הצהריים, שגרמה לי להיכנס מוקדם למיטה. החלטתי שאנחנו לא יכולים להשאיר את זה רק אצלי; עלינו להביא את הפתרון הזה לכל חולה שזקוק לו. לא יכול להיות שאנשים שסובלים מאותה בעיה ימשיכו ללכת לרופאים ולשמוע שאין מה לעשות".
שחר פז: "כשבמעבדה בבוסטון רצו לייצר משהו דומה, הם הביאו מטופל, חיברו אותו למכשיר ענק בגודל טלוויזיה והראו שזה אפשרי – אבל המטופל בא רק למשך שעתיים לבית החולים, ולא הלך הביתה עם המכשיר. פה מיכל התמסרה לגמרי לרעיון. כך הגענו למכשיר בשימוש יומיומי תוך פחות מחצי שנה, במקום בעשר שנים"
מרקס שכנעה את דויטש ופז להקים חברה שתעסוק בפיתוח המכשיר, וכך באה לעולם נוירוטריגר. הטכנולוגיה החדשנית של מייסדיה כבר החלה בתהליך לרישום הפטנט בארה"ב, באיחוד האירופי, בסין וכמובן בישראל. היא גם אושרה ל־PCT – מערכת בינלאומית שבודקת אם אין פטנט דומה באחת המדינות, כדי לייעל את הליכי הרישום. בסיועו של פרופ' גור, שפרס את חסותו הקלינית על המכשיר, בחנו דויטש ופז את יעילות ההמצאה שלהם על עשרים נסיינים נוספים הסובלים משיתוק פנים מסיבות שונות, והתוצאות היו מרשימות. הם גם ניגשו עם המכשיר לתחרות היזמות היוקרתית "מיראז' 45 פלוס". "גילינו את התחרות ביום האחרון של ההרשמה", מספרת מרקס. "ביום אחד ניסחנו מסמך, הקמנו אתר אינטרנט והגשנו הכול בשעה 23:58, שתי דקות לפני הסגירה". 400 מתמודדים נכללו בתחרות, ונוירוטריגר הצליחה לעלות לשלב ה־15 האחרונים ואחר כך לגמר, שהתקיים בספטמבר 2019 במלון הילטון בתל־אביב. "זה היה אירוע מדהים. שחר עלה לבמה, נתן פיץ' של שלוש דקות באנגלית – וזכינו במקום הראשון. זה נתן לנו גם הבעת אמון חיצונית מאנשים בתעשיית המכשור הרפואי העולמית, וגם סכום כספי ניכר שעזר לנו לקדם את הפיתוח".
שדה לא חרוש
הגרסה העדכנית של הקוצב כוללת כאמור מכשיר קטן, דמוי מכשיר שמיעה, שמורכב על האוזן, ובו נמצא מחולל אותות זעיר ששולח פולס חשמלי אל שתי אלקטרודות המודבקות סמוך לעין המשותקת, וכך נוצרת תנועת העפעפיים. המכשיר פועל באמצעות סוללה שיש להטעין מדי לילה, ושתי האלקטרודות מוצמדות במדבקה אחת, חד־פעמית, המוחלפת מדי יום. ברירת המחדל של הקוצב היא מצמוץ בכל חמש שניות, אך באמצעות אפליקציה בטלפון הנייד אפשר לשלוט בתדירות ובעוצמה של הפולס החשמלי.
"אם אני מסירה מהאוזן את המכשיר, כל הבעיות חוזרות בתוך זמן קצר", מספרת מרקס. "לא מזמן נסעתי להסתפר באור־יהודה, מרחק חמש דקות נסיעה מהבית שלי, והסרתי אותו לצורך התספורת. המספרה הייתה מוארת מאוד, וכבר בדרך חזרה הביתה היה לי קשה לנהוג".
המצאתם פתרון שנשמע די פשוט. איך תעשיית המכשור הרפואי לא חשבה על זה לפניכם?
דויטש: "האמת היא שציפינו למצוא פתרון מדף, והופתענו כשלא מצאנו. היו עבודות מחקר ספורות שנעשו במעבדה אקדמית כזו או אחרת, אבל אף אחת מהן לא הבשילה למוצר שיכול ללוות אדם במשך כל היום".
פז: "אחת הסיבות לכך שהרעיונות הקודמים נשארו במאמרים אבל לנו היה מוצר שעובד היא שהייתה לנו נסיינית כבר מהרגע הראשון. כשבמעבדה בבוסטון רצו לייצר משהו דומה, הם הביאו מטופל, חיברו אותו למכשיר ענק בגודל טלוויזיה והראו שזה אפשרי – אבל המטופל בא רק למשך שעתיים לבית החולים, ולא הלך הביתה עם המכשיר. פה מיכל התמסרה לגמרי לרעיון. היא אמרה לנו 'תעשו מה שאתם יכולים', וזה מה שיצר את ההבדל. קיצרנו פה דרך שבהליכים הרגילים של פיתוח מערכות רפואיות הייתה יכולה להימשך עשר שנים. אנחנו הגענו משלב הרעיון ועד מכשיר בשימוש יומיומי בתוך פחות מחצי שנה".
לאסף דויטש (49), המוגדר כאחד ממייסדי נוירוטריגר, כדירקטור וכאחראי הפיתוח, יש ניסיון של 27 שנים בהנדסה ובניהול הנדסי, מאז שירותו הצבאי כעתודאי. אולי אפילו יותר: "אני מהנדס מגיל שלוש", הוא אומר בחיוך. "כבר כילד במושב הייתי בונה, חותך ומרתך מנועים וחלקי מתכת. לאבא שלי הייתה פילוסופיה שאומרת שבמקום להזמין בעלי מקצוע, עדיף לקנות כלים וללמוד לעשות את העבודה שלהם". יש לו תואר בהנדסת מכונות ותואר שני בהנדסה ביו־רפואית, שניהם מאוניברסיטת תל־אביב, ודוקטורט בביופיזיקה מאוניברסיטת בר־אילן. בעבר היה המנהל ההנדסי של תכנון ופיתוח מוצרים שאושרו ב־FDA, כמו למשל מכשיר לבדיקת חיוניות של רקמות. כעת הוא שותף־מייסד בשתי חברות המפתחות, מייצרות ומייצאות מערכות אלקטרואופטיות לשימושי מחקר ותעשייה. במהלך השנים הספיק לרשום כמה פטנטים ולפרסם מאמרים בתחום הביו־רפואה. "בתחילת שנות האלפיים עבדתי בשתי חברות הזנק של מכשור רפואי, אבל הן לא שרדו את העולם הזה. ואז החלטתי לעשות משהו אחר בתחום, בלי כל הרגולציה והצורך במשקיעים, והלכתי לכיוון המחקרי. כבר 15 שנה אני שם, אבל עכשיו עם המכשיר החדש מצאתי את עצמי חוזר לעולם הקשוח של היזמות".
פז (46) גם הוא דירקטור בנוירוטריגר, במקביל לעבודתו כסמנכ"ל פיתוח חומרה ופרויקטים בחברת נובה. במקצועו הוא פיזיקאי ומהנדס אלקטרוניקה, ומאחוריו ניסיון של למעלה מעשרים שנה בפיתוח מערכות רב־תחומיות של מטרולוגיה (תורת המדידה), מיקרוסקופיה, הדמיה ומל"טים. כמו דויטש, גם פז הספיק עד היום לרשום פטנטים בתחום הביו־רפואה והמטרולוגיה, ולפרסם מאמרים בנושא. "אחרי שאסף ואני ניסחנו יחד את הבעיה ההנדסית של קוצב המצמוץ, התחלנו לפתור אותה יחד בפינג־פונג, כמו בחברותא. אסף הוא ה'מייקר' שבנה את המכשיר, ואני לקחתי על עצמי את הצד המחקרי, שכלל סקר ספרות ומאמרים ורישום פטנטים, וגם את הצד המסחרי־עסקי. היינו צריכים להבין אילו מוצרים קיימים בעולם בתחום הזה, ולפתח קשרים עם כל מי שאפשר. כל שלב דרש המון חשיבה, כי זה שדה לא חרוש".
אסף דויטש: "דיברו עם מיכל על ניתוח חדשני שמעביר עצבים מהעין הבריאה למשותקת, אבל לא המליצו על האפשרות הזאת. אמרתי לעצמי שהרופא חשב מזווית של מנתח, שיודע להעביר עצבים ממקום למקום. אולי אני, כמהנדס שיודע להעביר חוטים מכאן לשם, אנסה לחבר חוטים מחוץ לגוף, באופן פולשני פחות"
את המוצר הראשוני ייצר דויטש באחת החברות שהוא שותף בהן. בשלב מתקדם יותר נעזרו החברים ברשות לחדשנות, שהעניקה להם מימון לפיתוח ולשדרוג של המוצר. פרופ' אלכס פדואה ממכללת שנקר, מעצב מכוניות ומוצרים שחתום בין השאר על צורתה של החללית "בראשית", עיצב גם את קוצב המצמוצים. הייצור הופקד בידיה של חברת המערכות הרפואיות "סנסור מדיקל מעבדות בע"מ", הממוקמת בנצרת. בשלב זה היא מסוגלת לייצר עד אלף מכשירים בסך הכול, "ואנחנו מקווים שהמספר יגדל", אומר דויטש. "ייתכן שנפיץ את המכשיר בעצמנו, ואולי נתחבר לחברה גדולה של מכשור רפואי, אחרי שנגדל".
כמו טלפון וכוס קפה
מרקס היא זו שהייתה אמונה על ניהול נוירוטריגר, במקביל לעבודתה כעורכת דין. ולפני ימים אחדים נמצא לחברה מנכ"ל מקצועי – ד"ר ניקולאי קוניצ'ר, ששימש כמנהל מיזמי חדשנות בבית החולים הדסה וניהל חברות בתחום הביוטק. מרקס מציינת שקוצב המצמוץ לא נועד רק למקרים רפואיים זהים לשלה: "אצלי זהו שיתוק פנים קבוע כתוצאה מניתוח, אבל יש אנשים שהשיתוק שלהם מולד, או שהוא נגרם כתוצאה מתאונת דרכים. יש גם שיתוק פנים זמני (המכונה שיתוק עצב הפנים ע"ש בל – א"ר), כמו זה שמיכל אנסקי ואנה זק לקו בו. בדרך כלל הוא חולף אחרי חצי שנה, ועם זאת ב־15 אחוז מהמקרים הוא נשאר לכל החיים. בארץ מדובר אומנם במספרים קטנים, אבל בעולם יש בכל שנה מאות אלפי אנשים שלוקים בשיתוק פנים. תוך כדי ההתקדמות בפיתוח הבנו שהטכנולוגיה הזאת יכולה לעזור גם במקרים אחרים. החזון שלנו הוא להשתמש בה לטיפול במגוון בעיות רפואיות שקשורות למצמוץ ולתפקוד של העין".
מרקס, דויטש ופז כבר מקבלים פניות מאנשים שמעוניינים להתנסות במכשיר החדש, אך בשלב זה הם נאלצים לסרב בצער. "אני לקחתי על עצמי את הניסוי, בבקרה של פרופ' גור, והיו לנו כל האישורים הדרושים", אומרת מרקס. "אבל בשלב זה, מכיוון שאין לנו עדיין אישור של FDA, אנחנו לא יכולים לתת לאנשים אחרים להתנסות בו. לי במיוחד קשה לומר זאת לפונים. בשנה הקרובה נגיש את המוצר לאישור, ואני מקווה שנגיע כמה שיותר מהר ליום שבו נוכל לשווק אותו".
בימים אלו נמצאת נוירוטריגר בקמפיין לגיוס משקיעים כדי שתוכל להתקדם בפיתוח המכשיר. "יעד הגיוס הראשון הוא 250 אלף דולר, והמינימום למשקיע הוא 15 אלף דולר. כל מי שרוצה יכול להשקיע", מסביר פז. "מטרת גיוס ההון היא לממן את התהליכים שכרוכים בהגשת המוצר לאישור ה־FDA. בנוסף, הרשות לחדשנות דורשת מאיתנו מימון משלים (מצ'ינג) כתנאי לכספים שהיא משקיעה בנו. גם המוצר עצמו עדיין לא מושלם. אם הוא לא יהיה מסחרי וזמין, הוא פשוט לא יהיה".
"אומנם יש מכשיר שעובד, אבל כדי להגיע למוצר סופי צריכים עוד לשפר וללטש אותו הרבה", מוסיף דויטש. "כרגע הוא דומה למכשירים מוכרים כמו 'טנס', ששולח גירויים חשמליים לשיכוך כאבים או לצורך פיזיותרפיה. אנחנו רוצים שתהליך ההתאמה של המוצר למשתמשים יהיה דומה להתאמת מכשיר שמיעה. היעד הוא שעלות מכשיר תהיה כמו עלות טלפון נייד שאנשים רוכשים פעם בשנתיים־שלוש, ושמדבקת האלקטרודות תעלה כמו כוס קפה. כרגע זה יקר יותר".
"יש היום מגמה של התמקצעות ומומחיות בתתי־תחומים, ומגמה אחרת של ניסיון לפתור בעיות רב־מערכתיות שדורשות חיבורים בין מערכות שונות", אומר פז. "אני מוצא הרבה יופי בהסתכלות כזו, והסיפור של נוירוטריגר הוא דוגמה טובה לכך. כשהילדים שלי שואלים מה אני עושה בעבודה, אני אומר להם שאני פותר חידות. גם במקרה של מיכל, הייתה פה חידה שהיינו צריכים ללמוד לקרוא אותה, ודרך זה לפתור אותה. הטכנולוגיה הפכה לנגישה וקלה יותר, מה שמאפשר ליותר אנשים ליצור ולבנות דברים. אני מאמין שיש כיום עוד הרבה בעיות כאלו, שבאמצעות הסתכלות רב־מערכתית אפשר למצוא להן פתרונות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
