השיחה עם חבורת השדכנים משתלבת מבחינתי בהסכם שעשיתי עם הקב"ה לפני כחצי שנה, ובמסגרתו החלטתי לא לבחול באמצעים כדי לנסות לעורר בי את הרצון למצוא זוגיות. נכון, אני לא מוכנה עדיין, עוד לא מרגישה משוחררת, וזה כנראה לא יקרה מהר כל כך. אבל יש לא מעט דרכים לפתוח את הלב, ואחת מהן היא מפגש עם שדכנים מנוסים שנושאים דרגות בכירות על הכתפיים ומספר תלת־ספרתי של איקסים על הקנה, בכל הנוגע לזיווג זיווגים.
זה התחיל בדייט קצר ונעים עם רחלי הומינר מאור־עקיבא, אם לחמש בנות ושדכנית בכל הווייתה. בעודנו יושבות בבית הקפה החברתי המתוק "שלווה" בירושלים, היא סיפרה לי שאת השידוך המוצלח הראשון שלה עשתה עוד כבת שירות לאומי, לפני שנישאה בעצמה. את הכישרון הטבעי שלה ניתבה למיזם המרגש ששמו "הבאר" – אתר היכרויות שהקימה כהנצחה לאחותה אודליה, שנהרגה בתאונת דרכים לפני שמונה שנים. באופן מפתיע ביותר, כשהומינר הראתה לי את האתר וגללתי למטה עד לתמונה של אודליה, זיהיתי אותה מיד: במשך שנים רבות היא ורזיאל התנדבו יחד ב"קו לחיים". התרגשנו מהתגלית הזו, ומיד לאחר הריאיון שלחתי לה תמונות של רזיאל ואודליה, והן הועברו גם אל הוריה.
מה שמייחד את "הבאר", מסבירה הומינר, הוא שמדובר באתר שכל־כולו שליחות לתועלת הציבור, ללא מטרות רווח (ההרשמה כרוכה בתשלום סמלי). ויש עוד היבט יוצא דופן: לצד מסלול היכרות רגיל, שבו הנרשמים לאתר יכולים לקרוא כרטיסים של אחרים ולשלוח הודעה כדי להיפגש, יש גם מסלול שמשלב ישן עם חדש, עולם וירטואלי עם מסורת ארוכת שנים של פנקסים ויחס אנושי. הפנויות והפנויים שמעוניינים למצוא זיווג יכולים לקבל ליווי של צוות שדכנים מקצועי שהומינר הביאה לאתר: לקיים שיחה אישית, להיעזר בהם לצורך בירור על נרשמים אחרים, ולשמוע מהם הצעות.
הרב חיים קורץ: "אני מנסה להבין מה מסתתר מאחורי השאלות של ה'סגנונות' שמשודכים מחפשים, לקלוט מה המודל שלהם. תוך כדי שיחה אני רושם לעצמי שמות אפשריים של הצעות, מה שעולה לי. כל הבית שלי מלא מחברות ושמות. השיטה היא לשאול כמה שפחות שאלות. לדעת רקע כללי על האדם, ולהסתפק בזה"
הרב חיים קורץ, מצפה־יריחו
150 שידוכים מוצלחים, כולל הניסיון הראשון (ואז בצורת של חמש שנים)
כשהומינר מספרת לי על המיזם, מראה את האתר ומקריאה את מה שכתבו המשודכים הפוטנציאליים, לאט־לאט תחושת הנוחות מתחילה לברוח ממני. אני מבינה שאין לי מושג איך עובד היום עולם השידוכים, אני לא בקיאה באתרי היכרויות, ובכלל – לא יודעת איך אפשר לזהות התאמה בין שני בני אנוש ולהצליח להביא אותם להיפגש. כשיש לי רעיונות מהסוג הזה, אני לרוב רועדת מפחד שילעגו לי או יכעסו עליי, ובגדול מתפללת שהשם ימצא מישהו אחר שישבור את הראש על העניין. אבל בסיכום הדייט שלי עם הומינר, אנחנו מחליטות לערוך מפגש עם כל צוות השדכנים שגויס לטובת "הבאר".
שבוע לאחר מכן הם התכנסו כולם, הפעם בבית קפה בצומת שילת. חברי הצוות – הרב חיים קורץ, שגיא קרשנר, יונת בן־עמי, אביטל סנדר ורינתיה שלומאי – נראים כמו מניפת רצף של הדתיים־הלאומיים, מהחרד"לים ועד הלייטים והמסורתיים. ביחד, יש להם מאגר עצום של "חתנים וכלות", כפי שהם הגדירו את זה.
כיוון שהגעתי מרחוק, איחרתי מעט. מה אתם עושים כשמאחרים לכם לפגישה? מפטפטים, מזמינים מנות, אולי מתעצבנים. ומה שדכנים עושים? משדכים. כשנכנסתי בסופו של דבר, הרגשתי כאילו אני מפריעה לפגישת הייטקיסטים רגע לפני סיום פיתוח מוצר. הם ישבו שם, יורים שמות, דנים ביניהם בקולי קולות, לא נותנים לשקט מסביב להרתיע אותם. כשאחד מהם מציג הצעה שקיבל זה עתה, אני שומעת איך כל משתתף אחר בפגישה מעלה לפחות ארבעה שמות שעשויים להתאים, לדעתו. כל שדכן יושב שם עם אש בעיניים ומוטיבציה מטורפת להיות זה שעל שמו יירשם האקזיט הבא.
אני מתיישבת לידם, מנסה לא להפריע מדי, נבוכה קצת מהסיטואציה. אחרי היכרות קצרה מתפתחת לה שיחה. תחילה אני מתעניינת לדעת איך בכלל הגיעו לעיסוק הזה. שגיא קרשנר – תושב גבעות שבגוש עציון, נשוי ואב לארבעה – מספר כי קדמו לכך כמה וכמה שנים של עבודה כיועץ איכות סביבה. "זה תפקיד משרדי, הרבה מסמכים ובקושי יש מפגש עם אנשים. הרגשתי שאני צריך למצוא קצת יותר משמעות וסיפוק, והבנתי שהתחום הזה של השידוכים בוער מאוד. עם הזמן גם למדתי אימון אישי בתחום הרווקות וליווי לזוגיות. אל רחלי והמיזם שלה הגעתי אחרי שלמדתי קורס שדכנות אצל שירת מלאך, והתחלתי לפתוח קבוצות ולאסוף מאגר משלי".
שגיא קרשנר: "אחד החברים שלי היה רווק במשך הרבה שנים. הוא התגורר בדירת שותפים, ובכל פעם היה מספר לי על עוד חבר שמתארס ועוזב, והם צריכים למצוא שותף חדש. יש כאב רגשי כשעוד אחד חולף על פניך, ואתה נשאר באותו הסטטוס. ואני זוכר גם את השמחה כשהוא עצמו פרסם שדרוש שותף שיחליף אותו"
כשאני מבקשת לעשות משהו עם משמעות, סביר להניח שאפנה להתנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים או עם מאושפזים בבתי חולים. למה דווקא שידוכים?
"יש אולי כאלה שמגיעים לתחום הזה אחרי שנים של חיפוש בעצמם; אצלי זה בא דווקא ממקום של שפע ורוויה. ברוך השם, מעולם לא הרגשתי את החוסר ואת הקושי של רווקות, אני שמח ומאושר בזוגיות שלי, אבל מבחינתי הדעת לא סובלת שיש אנשים שזה לא קיים אצלם, שאין להם שותף או שותפה לחיים. אני רואה סביבי רבים כאלה, וזה מה שהביא אותי לשדך.
רחלי הומינר: "עשיתי שידוך, והדייט היה גרוע עד כדי כך שהבחורה לא רצתה לדבר איתי אחר כך. היא ביררה עליו המון לפני הפגישה, וזה בחור שאני ממש אוהבת, אבל פשוט לא הלך ביניהם. היא כעסה עליי מאוד, ואני התפרקתי מזה לגמרי"
"אחד החברים שלי היה רווק במשך הרבה שנים. הוא התגורר בדירת שותפים בירושלים, ובכל פעם היה מספר לי על עוד חבר שמתארס ועוזב, והם צריכים למצוא שותף חדש. לוקח זמן להתרגל לשינוי, ויש גם כאב רגשי כשעוד אחד חולף על פניך, ואתה נשאר באותו הסטטוס. ואני זוכר גם את השמחה הגדולה כשהוא עצמו פרסם שדרוש שותף שיחליף אותו בדירה".
צמד שכליים
כשאני שואלת את קרשנר כמה שידוכים יש לו ברזומה, הומינר מיד מתערבת: לא זו השאלה החשובה, היא אומרת. המבחן הקובע הוא כמה ניסיונות וכמה מאמצים נעשו, ולאו דווקא כמה הצלחות נרשמו.
אני עוברת לשמוע את סיפורה של אביטל סנדר, נשואה ואם לשישה, במקור מגוש קטיף וכיום מתגוררת ביישוב נטע. היא מתפרנסת מעיצוב פנים, ולצד זאת עוסקת בשידוכים. "את השידוך הראשון עשיתי בגיל עשרים, בין בן דוד שלי לחברה. זה היה סתם בשביל הכיף, אהבתי מאוד את שניהם, וברוך השם זה הצליח. וזהו, אחר כך לא התעסקתי בשידוכים. אבל בעשר השנים האחרונות, בעקבות היכרות עם אנשים קרובים אליי שרצו להתחתן ולא זכו, נכנסתי לזה – לפעמים באופן אינטנסיבי יותר ולפעמים פחות. התנדבתי גם בהנחיית אירועים של מיזם 'מאצ'אפ' (מפגשים שבהם כל משתתף מביא איתו כמה שמות ופרטים של פנויים־פנויות, ויחד מנסים למצוא התאמות – י"ש), וזה הגדיל לי את מעגל הרווקים והרווקות. ככל שהכרתי יותר אנשים, כך זה הפך אצלי לשליחות וייעוד. יש אומנם המון תסכולים, אבל כל שידוך שמצליח הוא סיפוק עצום שרק עושה חשק לעוד".
את שומרת על קשר עם זוגות ששידכת?
"יצא שעם כולם יש לי קשר כזה או אחר. יש מישהי ששידכתי לפני שנה, כשהייתה בת 44. אמרו לי אז שזה לא שליש גן עדן, אלא אחוזה ענקית", היא מחייכת. "אני אדם שיפוטי מאוד, אבל דווקא בעולם השידוכים, לכאורה המקום שיש בו הכי הרבה נטייה לשיפוטיות, אני מצליחה לראות מעבר. שומעים למשל אמירות כמו 'הוא הגיע לגיל חמישים ולא התחתן, אז כנראה יש לו בעיה', 'היא יצאה עם המון בחורים ולא מצאה, סימן שהיא בררנית'. מאז שנכנסתי לתחום הכרתי אנשים מקסימים, שאני לא יכולה להצביע על בעיה כלשהי שבגללה זה לא מצליח להם. הם באמת נכנסו לי ללב. לפעמים אני מרגישה שאין לי מקום בלב להכיל עוד, בייחוד מאז שהאתר עלה והתחלתי לקבל פניות גם משם. קשה לישון בלילה כשאת יודעת שיש סיפורים כואבים כל כך של פנויות ופנויים. יעיד בעלי שלפעמים גם בשלוש בלילה אני מתכתבת על הצעות ורעיונות לשידוך. אני מנהלת שתי קבוצות ואטסאפ לשידוכים, וההצעות כל הזמן מגיעות, ברוך השם".
ויש גם הצלחות מתוקות במיוחד. "לפני שלוש שנים נסעתי עם קבוצה מבוגרת לפולין, עלינו לקבר של ר' אלימלך מליז'נסק והתפללנו על המון אנשים. כשחזרנו לארץ כתבתי בקבוצה של המשלחת שאני רוצה להוריד את התפילות שלנו לרמת המעשים, וביקשתי שישלחו אליי פרטים של כל מי שהתפללו עליו לזיווג. אחת הנשים שלחה לי את השם של בתה – והיא נישאה לבחור הראשון ששידכנו לה".
הרב חיים קורץ ממצפה־יריחו, נשוי ואב לחמישה, הוא איש חינוך ושדכן שבארסנל שלו יש מעל 150 שידוכים מוצלחים – ועוד כמות גדולה מאוד של "כמעט", כפי שהוא מגדיר אותם. אבל בשיחה איתו נראה שהוא כמעט לא מבין ממה אני מתפעלת. "תמיד אהבתי להקשיב לאנשים, אבל אף פעם לא חשבתי שאצליח להפגיש בין בחור לבחורה", הוא מספר בענווה. "לאחר שנישאתי, אשתי דיברה פעם על חברה שלה ואמרה 'לאה היא בחורה שכלית'. אמרתי: וואלה, יש לי חבר 'שכלי'. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לעשות שידוך כלשהו, ויצאה מזה חתונה. זה לא שמאז כל ניסיון שידוך הגיע לחתונה, ממש לא. ההצלחה הבאה הייתה רק חמש שנים אחר כך. אבל הניסיון הראשון השאיר עליי רושם".
יונת בן־עמי: "חשבתי על בחורה שמתאימה לבחור כלשהו, ואחרי שהוא הסכים נתתי לו את מספר הטלפון שלה. קצת אחר כך מתקשרת אליי בת משפחה, תלמידת אולפנה צעירה, ומספרת לי שמישהו פנה אליה, רצה להיפגש ואמר שאני שלחתי אותו אליה. בקיצור, מתברר שבטעות נתתי לו את הטלפון שלה, ילדה בת 15"
אני חייבת לשאול שאלה קצת רגישה. התיאור הזה נשמע, סליחה על המילה – שטחי. כאילו מדובר רק במתמטיקה: הוא שכלי, היא שכלית, יאללה חתונה. אני מנסה להבין, מה זה אומר על עולם השידוכים? זו דרך הפעולה שלך?
"זו רק דוגמה לסיפור. אני עובד היום דרך הטלפון, בלי לראות את האנשים ובלי לראות תמונה. אני מנסה להבין מה מסתתר מאחורי השאלות של ה'סגנונות' שמשודכים מחפשים, לקלוט מה המודל שלהם. תוך כדי שיחה אני רושם לעצמי שמות אפשריים של הצעות, מה שעולה לי. כל הבית שלי מלא מחברות ושמות, וסביב כל הצעה אני מתחיל בעצם לעשות מחקר ולאט־לאט מדייק לעצמי מה יתאים. בסופו של דבר, שיטת הפעולה שלי היא לשאול כמה שפחות שאלות. לדעת רקע כללי על האדם, ולהסתפק בזה. אני משתדל לא לחפור ולבקש הרבה פרטים, מעדיף בלי חקירות ובדיקות, כי מבחינתי זה לא רלוונטי".
"אני לא רואה את זה ככה". אומרת רינתיה שלומאי מפתח־תקווה, שדכנית שמחזיקה גם היא באמתחתה לא מעט זוגות שעמדו תחת החופה. "מבחינתי – לבדוק עוד ועוד, לחקור כמה שיותר. מסננת גסה זה לא מספיק".
ויכוח מתפתח ביניהם, ומוביל לדיון נוסף – האם הסינון והסיווג באתר של הומינר הוא מדוקדק מדי, או שמא אינו מדוקדק מספיק. האם יש לבצע עוד ועוד בירורים על מי שפותח שם כרטיס, או שאולי עדיף לדעת כמה שפחות. הרב קורץ ושלומאי דנים ומתווכחים, מעלים סברות, מביעים דעות סותרות ואפילו קצת מתחלחלים מהדעה הנגדית. ואז לתדהמתי הם מספרים לי שהם משתפים פעולה לא מעט: את רוב השידוכים הם עושים ביניהם, ולמעשה משלימים מקצועית זה את זו.
אביטל סנדר: "אני אדם שיפוטי מאוד, אבל דווקא בעולם השידוכים אני מצליחה לראות מעבר. יש אמירות כמו 'הוא בן חמישים ולא התחתן, כנראה יש לו בעיה', 'היא יצאה עם המון בחורים, סימן שהיא בררנית'. הכרתי אנשים מקסימים שאני לא יכולה להצביע על בעיה כלשהי שבגללה לא מצליח להם"
שלומאי, אם לארבעה וסבתא לשלושה, נמצאת במיזם הבאר בהתנדבות מוחלטת. היא עובדת כמרפאה בעיסוק מטעם שירותי בריאות כללית, "ובלילות אני מחליפה כובע והופכת לשדכנית. אם כי גם במהלך יום העבודה אני מכניסה את זה פה ושם, כי לשדך זה כמו גרעינים. אתה אף פעם לא יכול להפסיק".
את מאגר המשודכים שלה היא מגדירה "מגוון רחב, הרבה פרק ב', יש כמה מעל גיל שישים". היא התחילה לפני 25 שנה, עוד לפני שהייתה נשואה בעצמה. "עשיתי אז שלושה שידוכים מוצלחים, לאחד מהזוגות הללו יש היום 11 ילדים. שנים אחר כך לא התעסקתי עם זה, אף שקיבלתי המון פניות. לפני שש שנים שוב ביקשו ממני, התחלתי, ומאז כאמור אני לא יכולה להפסיק. אני אוהבת אנשים, אוהבת לשוחח ולהבין אותם. בשונה מהרב חיים, אני ממש חוקרת. קוראת כל אדם עד כמה שאני יכולה, אבל לא ממקום שיפוטי. אני מכילה כל שריטה וכל שיגעון אצל כל אחד, לא מתווכחת עם בקשות. הבחור רוצה רק עיניים כחולות? בסדר, לא אני זו שאשנה אותו ואת הרצונות שלו. אני מאמינה מאוד בלזרום עם האדם. אני חוקרת בעיקר כדי להימנע מעוגמת נפש כבר במפגש הראשון. רוצה לוודא שהתאמתי את השידוך כמה שיכולתי, בלי להשאיר קצוות פתוחים".
הכישלונות והשידוכים שלא מצליחים גורמים לכם לפעמים לייאוש? אני שואלת, ונענית בלהקה שלמה של "ברור", "בטח" ו"איזו שאלה". יש ייאוש סביב העיסוק הזה, הם מודים, ולפעמים הוא ממש מפיל. עולות תחושת דיכאון, מחשבות שאולי פגעת באנשים.
שלומאי: "שידכתי פעם זוג, הם נפגשו כמה פעמים, והבחור סיפר לי שהיא מדהימה ושהוא מאושר איתה. זה נעשה יותר ויותר רציני, האהבה שם פרחה ועלתה. בסופו של דבר החליטו להתארס, הוא קנה לה טבעת אירוסין בשווי 30 אלף שקלים, ואז הגיע הזמן לפגישה של ההורים. הבחור ציפה שההורים שלה ייתנו לפחות חצי דירה, והיא אמרה שהם לא יכולים לתת, אבל היא עובדת וביחד הם יוכלו להגיע לדירה. הוא לא היה מוכן לשמוע. אמר שלהורים שלה יש ג'יפ, ושהם מוכנים לממן חתונה במקום יוקרתי, אז אין שום סיבה שלא יממנו חצי דירה. הוא התנה בכך את קיום החתונה, ואמר שאם לא – הוא מבטל הכול. היא החליטה להיפרד ממנו. הכול נפל על עניין כלכלי, גם כשלכאורה הייתה שם אהבה".
"את זוכרת שלפני כמה חודשים התקשרתי אלייך להתפרק לך?", פונה הומינר אל יונת בן־עמי. "עשיתי שידוך, והדייט היה גרוע עד כדי כך שהבחורה לא רצתה לדבר איתי אחר כך. היא ביררה עליו המון לפני הפגישה, וזה בחור שאני ממש אוהבת, אבל פשוט לא הלך ביניהם. היא כעסה עליי מאוד, ואני התפרקתי מזה לגמרי".
שלומאי: "את העידוד שואבים מסיפורי הצלחה שעוברים מפה לאוזן. לא פעם אני מקבלת שיחת טלפון משדכנית זו או אחרת, שמספרת לי שבזכות שידוך מוצלח שפרסמתי היא החליטה להמשיך במלאכה למרות כישלונות שחוותה. זה נותן הרבה כוח ומוטיבציה".
רינתיה שלומאי: "אני מכילה כל שריטה וכל שיגעון אצל כל אחד, לא מתווכחת עם בקשות. הבחור רוצה רק עיניים כחולות? בסדר, לא אני זו שאשנה את הרצונות שלו. אני חוקרת בעיקר כדי להימנע מעוגמת נפש כבר במפגש הראשון. רוצה לוודא שהתאמתי כמה שיכולתי, בלי להשאיר קצוות פתוחים"
תני לי דוגמה לסיפור מעודד.
"הצעתי לבחור בן 38 מישהי בת 36. הוא אמר לי: 'תראי, אנחנו גרים באותו רחוב, מתפללים באותו בית כנסת, אני מכיר את אח שלה. אם עד עכשיו לא קרה בינינו דבר, זה כנראה לא מתאים'. ביקשתי ממנו שינסה בכל זאת. הוא הסכים. פניתי לבחורה, וגם היא הביעה התנגדות מאותן סיבות. שכנעתי גם אותה, ומאז הכול היסטוריה: הם נשואים ומאושרים, ממש אהבה מעבר לפינה".
ולהבדיל, מה קורה כשיש גירושים של זוג ששידכתם?
הרב קורץ: "זה קורה לי מעט מאוד, אבל סטטיסטית אי אפשר לברוח מזה. זה כמו בקניית מכונית: אם היא נסעה בלי בעיות ואז קרתה תאונה, מי שמכר לי אותה הוא האשם? לא. אלא אם כן היה משהו במכונית שהוא לא סיפר לי עליו. כאלה אין אצלי בכלל".
אהבה מעבר לתחנה
יונת בן־עמי – תושבת כרם־רעים, נשואה ואם לשלושה – מגדירה את עצמה שדכנית מאז ומתמיד, "אם כי היו שנים שהצטערתי שאין לי יותר פניוּת וזמן לזה. אישה אחרת שמתעסקת המון בשידוכים ובליווי זוגות קישרה אותי ליהודי יקר שפשוט העסיק אותי כשדכנית ללא כל מסגרת, מתוך צדיקות גמורה. הוא החליט להעסיק שדכנית, למען עם ישראל. מאוחר יותר עבדתי גם כשדכנית במכללת אורות".
את בן־עמי אני מכירה מימי השירות הלאומי. חברה משותפת שלנו נישאה הודות לשידוך מוצלח שלה, שהגיע אחרי לא מעט חפירות וניסיונות למצוא את האחד. "אפילו את רזיאל ניסיתי לשדך בעזרתך לחברה טובה שלנו, את זוכרת?", היא שואלת. אני אכן נזכרת, במבוכת מה, כמה ניסיתי לשכנע את רזיאל לצאת עם חברה שלי, כשהוא בכלל היה כל כולו מעוניין באחרת, כלומר בי.
אני מסתכלת על בן־עמי ונזכרת איך תמיד צחקנו עליה שהיא לא רואה סביבה בני אדם, אלא המון אופציות לחתונות. "מטריפה אותי המחשבה שיש אנשים שלא מקבלים הצעות. זה מה שמניע אותי להמשיך ולנסות היכן שאני יכולה", היא אומרת.
היו לך תקלות קשות? נגיד, שידכת בין שני אנשים ולא זכרת שכבר חיברת ביניהם בעבר?
"האמת שלפני זמן מה התחוללה פדיחה מסוג אחר. חשבנו על בחורה שמתאימה לבחור כלשהו, אצלי כבר היה מספר הטלפון שלה, ואחרי שהוא הסכים נתתי לו שידבר איתה. קצת אחר כך מתקשרת אליי בת משפחה, תלמידת אולפנה צעירה, ומספרת לי שמישהו פנה אליה, רצה להיפגש ואמר שאני שלחתי אותו אליה. בקיצור, מתברר שבטעות נתתי לו את הטלפון שלה, ילדה בת 15, במקום של המשודכת המתאימה".
הומינר מספרת לי את אחד מסיפורי השידוכים המדהימים ביותר ששמעתי. "כשהייתי קומונרית בשירות לאומי, חברה נסעה לבקר אותי, והנהג באוטובוס ממש שיגע אותה שתמצא לו מישהי דתייה צעירה. היא סיפרה לי את הסיפור, וביקשה שאעזור לה בזה. לפי הנתונים היבשים שהיא ידעה לספר על הנהג, הוא נשמע לי מתאים לחברה אחרת שלי, וככה, בלי לראות אותו, התקשרתי אליו והצעתי. הוא שמע, התעניין, אבל כשהתקשרתי לבחורה כדי להציע לה, ממש גמגמתי. לא ידעתי איך להסביר לה מאיפה אני בכלל מכירה אותו. תהרגי אותי, אין לי מושג איך הם הסכימו לצאת, אבל זה היה סיפור אהבה ולאחר כמה חודשים הם התחתנו".
בדף הראשי של אתר "הבאר" מופיעות כמה שורות משירו של יורם טהרלב "צל ומי באר". כדי לקבל אישור להשתמש במילות השיר, נסעה הומינר אל טהרלב, סיפרה לו על המיזם וביקשה את רשותו. "הוא התרגש מהרעיון, שאל הרבה שאלות ושמח להיות שותף לעשיה מסוג כזה. כמה ימים לפני שהאתר עלה לאוויר, יורם נפטר. לצערנו הוא לא הספיק ליהנות מהתוצר. בנו דניאל נשאר איתנו בקשר, ואמר שגם אותו זה ממלא שמחה והתרגשות".
"שמעתם שמיכל התארסה?", מישהי מתפרצת.
"אני מכיר רווק אחד שגר באזור שלה, אולי יש לנו מישהי בשבילו?", אחר מתערב.
ושוב הם צוללים לתוך הסטארט־אפ המתפתח שלהם, שוכחים לגמרי אותי ואת סיבת ההתכנסות שלנו, מנצלים את הזמן כדי לחפש עוד התאמות ולשתף בעוד הצלחות. אני מנסה לצאת לרגע מהסיטואציה ולהתבונן בהם, ועל הדרך גם להתבונן בעולם שלנו, על כל השפע והנגישות שבו. כל כך הרבה אתרי היכרויות יש, כל כך הרבה אפשרויות לאנשים למצוא בעצמם את אהבתם. ובכל זאת, חבורת השדכנים המתוקה ומלאת האמביציה שמולי פתאום הבהירה לי עד כמה השפע והנגישות יכולים להיות גם מחסום ומכשול גדול. ואולי – אני מעזה לתהות ביני לביני – אולי השיטה ההיא העתיקה, עם המחברות והרשימות, עדיין לא סיימה את תפקידה בעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
