כשד"ר רננה איתן עבדה בבית החולים כמתמחה, הוטל עליה לערוך טיפולים באמצעות נזעי חשמל, מה שמכונה בשפת העם "שוק חשמלי". אחת המטופלות הראשונות שלה הייתה אישה שסבלה מדיכאון חמור, ונזעי החשמל אומנם סייעו בשיכוך התסמונת, אבל גרמו לפגיעה בזיכרונה. "האישה הזו, שהייתה גיורת, סיפרה לי שמשפחתה הסתירה יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה", משחזרת ד"ר איתן. "אביה ואחיה נתפסו בידי הנאצים, והיא ראתה איך שורפים אותם למוות. הלב שלי נקרע כששמעתי את זה. הייתי חייבת למצוא טיפול שיעזור לה ללא תופעות לוואי.
"הלכתי למנטור שלי, פרופ' בני לרר, וסיפרתי לו שקראתי מאמר על מכשיר חדשני לטיפול בנזעי חשמל, שפותח באוניברסיטת קולומביה. פרופ' לרר אמר לי: 'תסתובבי, הוא מאחורייך'. התברר שהוא קרא את אותו המאמר והזמין את המכשיר, אבל לא הספיק עדיין לקרוא את הוראות ההפעלה שלו. למדנו יחד את המכשיר החדש, ופרופ' לרר ביקש שאבדוק אותו. הייתי בין הראשונות בעולם להשתמש בו. זה מכשיר שיכול למקד את הזרם החשמלי בצד אחד של המוח, ולא בשני הצדדים. למדנו לתת טיפול פרטני לכל מטופל לפי הפעילות החשמלית במוחו. כך העמקתי את הידע שלי בטיפול במחלות בעזרת גירוי חשמלי, ולמדתי דרכי טיפול חדשות, שהן לא תרופות ולא שיחות".
ד"ר רננה איתן נחשבת היום לאחת הפסיכיאטריות המובילות בישראל, ונמנית עם מייסדי התחום הנוירו־פסיכיאטרי בארץ. היא חוקרת במחלקה לפסיכיאטרייה בבית החולים בריגהאם של אוניברסיטת הרווארד, עומדת בראש האיגוד לפסיכיאטרייה ביולוגית בישראל, ולאחרונה מונתה למנהלת המערך הפסיכיאטרי בבית החולים איכילוב. גם היום היא מנסה למקד עוד ועוד את הטיפול במוחם של החולים, בהבנה שהכול נמצא שם, בתוך הגולגולת; "ההפרעות הנפשיות" המרתיעות כל כך הן לא יותר ממוליך עצבי שמשהו בתפקודו נפגם, מחלת מוח שאינה שונה במהותה ממחלות אחרות שמצריכות טיפול.
"אנחנו מכנים את הסכיזופרניה 'סרטן של הנפש'. היא מתחילה בגיל צעיר, וזו אחת המחלות הקשות ביותר שאנחנו מטפלים בהן. התרופות שניתנות כיום יכולות לסייע בהרחקת מחשבות שווא והזיות, אבל אין בהן מענה להשלכות אחרות, קשות במיוחד – הירידה הקוגניטיבית ואיבוד העניין בקשרים חברתיים. אני מקווה שנצליח להגיע לפריצת דרך בתחום הזה"
"באופן אישי מעניין אותי איפה נמצא החלק שאחראי על תחושת האהבה במוח, אבל בינתיים אני מסתפקת באהבה הגדולה שלי למטופלים ולמקצוע, ומנסה למצוא את הדרך לטפל טוב יותר בחולים", כך כתבה בפוסט שפרסמה עם מינויה לתפקיד באיכילוב. "פסיכיאטרייה שייכת לתחום מדעי המוח, והמוח הוא ללא ספק האיבר המסקרן ביותר בגוף האדם. יש כל כך הרבה ללמוד ולגלות לגבי המוח ותפקודיו, ובשנים האחרונות הידע מתפוצץ בקצב שקשה לתפוס אותו".
אחד האתגרים הגדולים בחקר המוח, מסבירה לי ד"ר איתן, הוא להבין כיצד האיבר הזה מפעיל את הרגש שלנו: בעוד תפקודים אחרים שלו יכולים להילמד מהתבוננות בבעלי חיים, כאן המדע נתקל במגבלה. האדם נהנה מיכולת ייחודית לחשוב מחשבות עמוקות ולהביע רגשות מורכבים בדרכי תקשורת מילוליות ואחרות – ומחקרים על בעלי חיים לא יועילו כדי לפענח את רזי פעולתו של המוח בתחומים הללו. "נדרשת כאן למידה שמתמקדת במוח של בני האדם", אומרת איתן. "אנחנו בתחום הנוירו־פסיכיאטרייה מנסים לקחת את התגליות של מדעי המוח, וליישם אותן באופן קליני על החולים והמטופלים.
"במחקר שלי בשנים האחרונות התמקדתי בדיכאון קליני – מחלה שעלולה לגרום נזק אדיר לאיכות החיים של מטופלים, אך במקרים רבים נזעי חשמל אינם נותנים לה מענה טיפולי. המטרה שלי הייתה להבין את מנגנוני המוח האחראים על הדיכאון, וכך להגיע בדיוק לנקודות שאפשר לגרות באמצעים חשמליים ומגנטיים ובניתוחים מורכבים. המחקרים שלי ושל רופאים אחרים הרחיבו את סל הפתרונות, והיום אנחנו יכולים להציע למטופלים לא רק תרופות או טיפול רגשי בדמות פסיכותרפיה, אלא גם אמצעים מתקדמים כמו השתלת קוצבי מוח".
קבוצת המחקר שלה תנסה בשנים הקרובות לבחון את האפשרות לטפל גם במחלת הסכיזופרניה באמצעות קוצבים. "התרופות שניתנות כיום לסובלים מסכיזופרניה יכולות לסייע בהרחקת מחשבות שווא והזיות, אבל אין בהן מענה להשלכות אחרות, קשות במיוחד – הירידה הקוגניטיבית ואיבוד העניין בקשרים חברתיים. אני מקווה שנצליח להגיע לפריצת דרך בתחום הזה. אנחנו מכנים את הסכיזופרניה 'סרטן של הנפש'. היא מתחילה בגיל צעיר, וזו אחת המחלות הקשות ביותר שאנחנו מטפלים בהן".
אבל מעבר למציאת פתרונות ואמצעי טיפול למחלות ספציפיות, ד"ר איתן לקחה על עצמה משימה מקצועית רחבה בהרבה: להחזיר את הפסיכיאטרייה לחיק הרפואה. לקחת את התחום שנתפס כנפשי ורגשי, ולתת לו את מקומו באגפי רפואת המוח בבתי החולים, לצד הנוירו־פסיכיאטרייה – כלומר הפסיכיאטרייה של מדעי המוח. "אני מנסה ליצור מהלכי אבחון וטיפול מדויקים, ממוקדים ויעילים יותר, ולמנוע אבחונים מוטעים וטיפולים לא יעילים. ובעיקר, אני מנסה למצוא את פריצות הדרך המדעיות והטכנולוגיות שיגדילו את ארגז הכלים שברשותנו, למען המטופלים שלנו".
תסמין: אמונה בתחיית המתים
רננה איתן, במקור שוורץ, גדלה ביישוב אלון־שבות שבגוש עציון. אביה יהודה הוא דוקטור לחינוך ומחשבת ישראל, אמה יוכבד היא דוקטור למוזיקה שפיתחה שיטה להוראת מוזיקה בגיל הרך. "הם חינכו אותנו – חמשת ילדיהם – להתאמץ, להצליח ולממש את הפוטנציאל שלנו. כולנו אוהבים מאוד ללמד, ובהוויה שלנו אנחנו קצת מורים. תמיד ידענו שלא די לאגור ידע לעצמנו, אלא צריך גם להפיץ אותו לאחרים".
עוד בילדותה נהגה להצטרף לסבתה יהודית בביקוריה בבית החולים הגריאטרי־שיקומי הרצפלד בגדרה. בכל יום שישי הייתה הסבתא מביאה לבית החולים עוגות שאפתה, וכשהתעייפה החליפה אותן במאפים קנויים, אבל בעיקר הכניסה אל המחלקות פנימה את החיים שבחוץ. היא חלקה עם המטופלים את חוויותיה, הביאה גזרי עיתון כדי לדון איתם בחדשות, ולעיתים גם מסרה דרישות שלום מקרובי משפחתם. בכל ביקור כזה היא עברה ממיטה למיטה בסבלנות, מעניקה לכל אחד פניות נפשית ואוזן קשבת. לא היה זה מקום קל לרננה הצעירה: היא פגשה שם מקרוב את הזקנה, החולי ואובדן הצלילות. אבל כבר אז אמרה לסבתה שהיא חולמת להיות רופאה.
בעלה עמוס הוא איש הייטק שעוסק בביופיזיקה וביוטכנולוגיה, ומשרת כקצין אג"ם של חטיבה 7 במילואים. הם מתגוררים בשכונת הר־חומה בירושלים, ושם הם מגדלים את שלוש בנותיהם. "אנחנו משלבים את הכול. היו תקופות שעמוס היה במילואים, ואני בכוננות כרופאה. אבא שלי ישן עם טלפון צמוד, כדי שאם יקראו לי הוא יבוא להחליף אותי בבית".
מכיוון שקפצה כיתה, כבר בגיל 18 סיימה איתן את השירות הלאומי ונכנסה בתור סטודנטית בשערי בית הספר לרפואה הדסה. כשהגיע הזמן לבחור התמחות, היא חיפשה תחום אנושי, טיפולי וממצה יכולות, כהגדרתה. "הרגשתי שאם אלך לפסיכיאטרייה, בטיפול שאתן למטופלים שלי תהיה משמעות רבה למי שאני ולמה שאני. זה נכון בכל מקצועות הרפואה, אבל בפסיכיאטרייה קצת יותר. הבנתי שכאישה, ובמיוחד כאישה דתייה, אוכל לתת טיפול שונה.
"פסיכיאטרייה היא מקצוע תרבותי מאוד: צריך להבין מה תקין ומה חריג ביחס לרגיל. ומה זה 'הרגיל'? כל מטופל לפי השקפת העולם שלו. פרקטיקה דתית שגרתית יכולה להיתפס כמוזרה בעיני מי שאינו שותף לה. מטופל שמאמין בתחיית המתים – הוא פסיכוטי, או שזו האמונה הדתית שלו? לא קל לאנשים לשתף בקושי פיזי, ועוד יותר מכך בקושי נפשי, וכשיש מולם מישהו שמכיר את אורחות חייהם, זה מקל על האבחון ועל מתן המענה".
"פסיכיאטרייה היא מקצוע תרבותי מאוד: צריך להבין מה תקין ומה חריג. הרבה פעמים חולה בהפרעה אובססיבית־קומפולסיבית לא בטוח שעשה פעולה מסוימת, וכשמדובר באדם דתי – הוא לא בטוח שיצא ידי חובת מצווה כלשהי. הוא יכול לומר עשרים או שלושים פעם 'שמע ישראל', כדי להרגיש שקיים את המצווה. איך תסבירי את זה לאדם לא דתי?"
היא נותנת דוגמה נוספת ליתרון של מטפל שמכיר את המגזר הדתי, אם ממנו מגיע המטופל: "אצל דתיים, הפרעה טורדנית כפייתית, OCD, קצת שונה לעומת אצל חולים אחרים, כי היא מתבטאת מתוך העולם הפנימי והמעשי של האדם. OCD היא מחלה של ספק. הרבה פעמים החולה לא בטוח שעשה פעולה מסוימת, וכשמדובר באדם דתי – הוא לא בטוח שיצא ידי חובת מצווה כלשהי. יש כאלה שיכולים לומר עשרים או שלושים פעם 'שמע ישראל', כדי להרגיש שקיימו את מצוות קריאת שמע. איך תסבירי את זה לאדם לא דתי? או ניקח לדוגמה ביטוי אחר של המחלה – ניקיון יתר. ליטול ידיים שלוש פעמים זה תקין? ועשר פעמים? איפה עובר הגבול?"
וכיצד באה לידי ביטוי זווית הראייה שלך כאישה?
"עם כל כמה שאנחנו מתקדמות ופמיניסטיות, עדיין יש דברים מסוימים שקשורים לתפקיד האישה כאם, או בזוגיות, שנוח יותר לדון בהם ולטפל בהם כאישה לאישה. כשלמדתי פסיכותרפיה, איכשהו טיפלתי בנשים יותר מאשר בגברים. חלק מהמטופלות שפגשתי התקשו ביצירת קשר זוגי. זו בעיה שאפשר להגיע איתה מהר מאוד להיבטים אינטימיים, ולפעמים הרבה יותר קל להיפתח לאישה, ולמצוא אוזן קשבת אצל מישהי שמכירה את תהליך מציאת הזוגיות מהצד הנשי".
את חושבת שצריך להתאים מטפל למטופל לפי הרקע שלהם?
"כן, ואנחנו משקיעים בזה הרבה מחשבה – על התאמה של מגדר, עולם דתי או חילוני, והרבה ממדים נוספים. מצאתי אגב הרבה דמיון בין נשים מוסלמיות דתיות ליהודיות דתיות. בסופו של דבר אנחנו כמטפלים צריכים לשים לב למקום שבו המטופל שלנו נמצא, ולהיות רגישים לכל דבר. עצם הגיוון של הקולות בתוך הצוות הרפואי תורם למטופלים, כשכל אחד מביא את הראייה והתפיסה שלו".
סיבה נוספת שהביאה אותה לבחור בפסיכיאטרייה היא האהבה שלה למדעי המוח. "זהו האיבר הכי מעניין ומסקרן בגוף. אני זוכרת שנכנסתי בתור סטודנטית למחלקה הפסיכיאטרית ופגשתי שם בחורה בת גילי שעברה ניסיון אובדני. ניסיתי לבנות איתה קשר, ולא הצלחתי. אני תפסתי את עצמי כצעירה שמפתחת קשרים בקלות, ופה הרגשתי שזה משהו אחר. אני מתייחסת אליה, והיא לא מתייחסת בחזרה. סקרן אותי מה קורה בתוך המוח שלה, שמונע את הקשר שהייתי יכולה ליצור עם אדם אחר. זה ממש ריתק אותי. רציתי להבין אותה, להבין איך המוח מתפקד בצורה שונה בהקשרים הכי פשוטים, ביצירת קשר בין אדם לאדם".
המחלקה הפסיכיאטרית היא מקום שמרתיע הרבה אנשים. איך התמודדת?
"אני חושבת שהפחד נובע מהסטיגמה שיש כלפי חולים פסיכיאטריים. כשאני נכנסת לתחום הזה אני עושה זאת מתוך חמלה, ומתוך היכולת והידע שיש לי כדי לטפל באנשים. אני רואה אנשים שזקוקים לעזרה, ויודעת שיש בכוחנו לעזור להם. אני יודעת שגם אנשים במצב קשה, יוכלו – אם יקבלו טיפול טוב – לחזור לקהילה ולמשפחה. זה אומנם נראה מרתיע מבחוץ, אבל ברגע שאנחנו נמצאים בעמדה שמאפשרת לנו לטפל ולשפר, הרתיעה הזו לא קיימת. גם כשהייתי סטודנטית וצפיתי בפסיכיאטרים לא ראיתי פחד וחוסר אונים, אלא עוצמה וחשיבה מורכבת, לצד הרבה תקווה ויכולת לעשות טוב".
כבר לא בושה
בעבודתה במחלקה הפסיכיאטרית התוודעה איתן כאמור לשימוש בנזעי חשמל כדי להקל על סבלם של המטופלים. במהלך הטיפול מועבר זרם חשמלי קצר לראש החולה, כדי ליצור פרכוס מבוקר. טיפולים מהסוג הזה מצויים בשימוש כבר למעלה משמונים שנה, והם מיועדים לכמה אבחנות פסיכיאטריות, ובהן דיכאון, הפרעה דו־קוטבית וסכיזופרניה.
השימוש בנזעי חשמל סבל במשך השנים מתדמית שלילית במיוחד, בין השאר בעקבות סרטים כמו "קן הקוקיה". המטופלים הוצגו כמי שסופגים מכות חשמל קשות בעל כורחם, עוברים סבל בל יתואר, וחווים פרכוסים ממושכים הנוטלים מהם צלם אנוש. אלא שברפואה בת זמננו, טיפול כזה נעשה בהסכמת המטופל, והוא אינו כרוך בכאב. ובאשר לפרכוסים – תופעת לוואי שאכן פגעה במטופלים רבים בעבר, והסבה להם נזקים גופניים – כיום הם קלים בהרבה ואינם מסוכנים, מסבירה ד"ר איתן. לכל מטופל נקבעת עוצמת הגירוי החשמלי המתאימה לו, ובמהלך הטיפול הוא מורדם לפרק זמן קצר ומקבל תרופות מרפות שריר, הבולמות את התגובה הגופנית העזה.
"המוח שלנו הוא איבר חשמלי: יש בו תקשורת חשמלית, עצבים עובדים באמצעות זרמים חשמליים", מסבירה איתן. "כמו שתרופה נקשרת לקולטנים באזור מסוים במוח, כך אנחנו יודעים לעורר מבחינה חשמלית אזורים נרחבים או ממוקדים בתוכו. הדבר מחולל שינויים במעגלים עצביים במוח הקשורים להיווצרות דיכאון ופסיכוזה, וכן גורם ליצירת תאי מוח חדשים באזור ההיפוקמפוס, ולתמורות בתפקוד המסרונים העצביים מסוג סרוטונין ודופמין. שילוב של כל אלו מביא לתוצאה הקלינית הרצויה בטיפול בנפגעי הנפש. הטיפול בנזעי חשמל הוא בין היעילים ביותר לסובלים מדיכאון".
תמיד תמליצי על טיפול כזה?
"לדיכאון קל יתאימו שיחות, לדיכאון בינוני תרופות, ואם אלו לא יצליחו לעזור – נגיע לנזעי חשמל – 12 טיפולים שמתקיימים במהלך שישה שבועות. זה כלי עוצמתי, והיום יודעים להשתמש בו באופן מבוקר, ללא תופעות לוואי. אדם שלא הגיב לטיפול תרופתי, עדיין יש לו סיכוי טוב להגיב לנזעי חשמל".
למרות המקצועיות והדיוק שפיתחה, איתן מצאה שטיפול כזה מסייע רק לשני שלישים מהחולים בדיכאון. "לשליש האחר עדיין לא יכולתי לעזור, אף שהתאמצתי ועשיתי כל מה שאפשר בעזרת המכשור החדיש. ואז התוודעתי לאפשרות של השתלת קוצב מוח – כלי שמשתמש בפעילות החשמלית של המוח כדי להפחית את הדיכאון. היום כבר נעשה בו שימוש לטיפול בפרקינסון ובהפרעות נוספות. נוירוכירורג מומחה יוצר שני חורים קטנים בגולגולת, דרכם משתילים אלקטרודות, ואז אנחנו מכוונים אותן לאזורים מסוימים במוח שיש בהם מסלולים עצביים הקשורים למחלה".
בשנת 2013 הוכנסו חמישה חולים בדיכאון לחדר הניתוח, והיו הראשונים שבמוחם הושתל הקוצב לצורך טיפול בבעיה הזאת. אחריהם נותחו בהצלחה גם חולי OCD. החולה הישראלית הראשונה שזכתה לקוצב כזה הייתה עד אז מאושפזת במשך תשע שנים; בעקבות הטיפול החדשני היא שוחררה.
התפקיד של איתן בניתוחים כאלה הוא להנחות את הנוירוכירורג כדי שיכוון את המגע הפעיל באלקטרודה למקום הנכון. לשם כך הרופאים "מפעילים" את החולה תוך כדי הניתוח, נותנים לו מטלות הכרתיות ותנועתיות, וכך מנטרים את פעילות המוח בזמן אמת. "למדנו במשך השנים איפה בדיוק להשתיל את הקוצב הזה. בשלב הראשון אנחנו צריכים לזהות באיזה מסלול מוחי אנחנו בכלל רוצים להתערב. אחרי שבחרנו את המסלול, חייבים לוודא שמגיעים לנקודה הנכונה. אנחנו משתמשים ב־MRI כדי לקבל תמונה של פעילות המוח, וכך מכוונים את האלקטרודות".
אילו משימות אתם נותנים למנותח כדי לעורר פעילות חשמלית במקום הרצוי?
"יש למשל 'משימת קולות רגשיים': החולה שומע קולות של שחקנים שמבטאים רגשות שונים, ואנחנו רואים את התנועה החשמלית במוחו בזמן שהוא מפעיל מסלולים שקשורים לעיבוד הרגשי".
אף שיעילות ההליך הוכחה והוא קיבל את אישור מנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA), ניתוח השתלת הקוצב עדיין לא נכנס לסל התרופות הישראלי. "זה קשור במידה רבה לסטיגמה כלפי הפסיכיאטרייה, שקיימת גם בתוך עולם הרפואה. מקבלי ההחלטות מתייחסים לדיכאון כאל בעיה פסיכולוגית. הם לא מבינים שזו מחלת מוח, ולכן לחולה פסיכיאטרי מגיעה השתלת קוצב מוח בדיוק כמו לחולי פרקינסון. רוב הניתוחים עד כה נעשו במסגרות ניסיוניות שונות. אנחנו מתחילים לקבל אישורים ראשונים של קופות החולים לניתוח על אף שהוא לא בסל, כי הקופות מבינות שמבחינתן הטיפול הזה כלכלי יותר מאשר לממן לאדם אשפוזים ארוכים וטיפולים רבים אחרים".
היעילות של הניתוח, אומרת איתן, אינה מוטלת בספק: "אחת מיצרניות הקוצבים סיפקה לנו קוצב מיוחד, שלא רק מגרה את המוח, אלא יכול לרשום את הפעילות החשמלית לאורך זמן. זה אפשר לנו לראות את השיפור הקליני".
ובכל זאת, הרעיון של השתלת מכשיר אלקטרוני בתוך המוח נשמע עתידני. הוא גם מעלה שאלות אתיות – למשל, איפה עובר הגבול בין בעיה ממשית ובין דכדכת קלה שהאדם רוצה להיפטר ממנה.
"זו שאלה מורכבת. אם אני מדוכדכת, או שחבר שלי אמר לי הערה מעציבה – זה לא נעים, אבל זה חלק מההתמודדויות הבריאות שלנו בחיים. גם אם קמת קצת הפוך בבוקר – אתה תשתה קפה ותיזכר בדברים הטובים שיש לך בחיים, ולא בהכרח תתקשר לפסיכולוג. כמו שלא ישתילו לך קוצב לב בגלל שתי דפיקות לב מואצות, גם אנחנו לא משתילים קוצב מוח במקום שאין צורך. לעומת זאת, אדם שסובל ממחלת דיכאון לא יכול לשלוט במצב הרוח שלו, וגם לא יקרה בחוץ משהו טוב שישמח אותו. הבעיה שלו היא חוסר היכולת לווסת את מצב הרוח. מי שחולה בסכיזופרניה ולא מצליח ליצור קשרים, או סובל מהזיות, הוא אדם שהתפקוד המוחי שלו לא תקין.
"נכון, הטיפולים האלה נשמעים עתידניים, אבל אנחנו יודעים לעשות אותם כאן ועכשיו. האם בעתיד נעשה בהם שימוש נרחב יותר? בוודאי. ככל שאנחנו מעמיקים את הידע שלנו על המוח, כך אנחנו יודעים להרחיב את הכלים שלנו – וגם לומדים להשתמש בכלים פולשניים פחות, ובדרכים חדשות של גירוי מוחי, כדי להשיג את המטרות שלנו. יכול להיות שבעתיד המחקר שלנו יאפשר לזהות מסלולים עצביים ולגרות אותם מבחוץ. ברגע שהטיפול לא יהיה פולשני ויקר כל כך, בהחלט ייתכן שניישם את הידע על אוכלוסייה גדולה יותר של מטופלים".
מדברים על הדיכאון כ"מגפה של המאה ה־21". נדמה שככל שאיכות החיים עולה, עולה גם שיעור הסובלים מדיכאון. איך את מסבירה את זה?
"דיכאון הוא מחלה ביולוגית. אני חושבת שהעלייה במספר המאובחנים נובעת בין השאר מכך שהסטיגמה שליוותה את הפנייה לטיפול נפשי הולכת ונחלשת. בעבר המסר החברתי היה שאסור לספר על בעיות פסיכיאטריות, אבל היום אנחנו מעודדים אנשים לשתף את חבריהם ואת קבוצת התמיכה שלהם, ולהגיע לטיפול המתאים. להצעת טיפול יעיל יש חלק גדול בהפחתת הסטיגמה".
גם בציבור הדתי את רואה פתיחות לנושא של מחלות נפש?
"כן, גם בציבור הדתי וגם בציבור החרדי. מדברים על זה בבתי הספר, בקהילה, זו כבר לא בושה. אנחנו בהחלט רואים התקדמות בכיוון הנכון".
כדי לכוון את האלקטרודה למקום הנכון, הרופאים "מפעילים" את החולה תוך כדי הניתוח, וכך מנטרים את הפעילות המוחית. "יש למשל 'משימת קולות רגשיים': החולה שומע קולות של שחקנים שמבטאים רגשות שונים, ואנחנו רואים את התנועה החשמלית במוחו בזמן שהוא מפעיל מסלולים שקשורים לעיבוד הרגש"
הלם קורונה
איתן מקדמת היום את התוכנית לטיפול בקוצבי מוח, ועוסקת בחקר האלקטרו־פיזיולוגיה של גרעיני הבסיס במוח. כפי שעשתה מאז סיום לימודיה, היא ממשיכה לפתח בארץ את תחום הנוירו־פסיכיאטרייה – שעוסק בהיבטים הביולוגיים של הפסיכיאטרייה, וחוקר בין השאר את הקשר בין הפרעות נפשיות ובין אזורים שונים במוח. "למעשה זהו ענף שלוקח את החידושים במדעי המוח ומיישם אותם בטיפול הפסיכיאטרי הקליני. השאיפה שלי היא לפתח את הענף הזה כגשר בין הפסיכיאטרייה לאגף המוח, וגם לגדל דור חדש של פסיכיאטרים שיהיה להם רקע רחב במדעי המוח", אומרת איתן.
היא הקימה את המרפאה לנוירופסיכיאטרייה בהדסה, וב־2015 הוזמנה להקים יחידה של קוצבי מוח בפסיכיאטרייה בבית החולים בריגהאם. במשך שלוש שנים שהתה שם עם משפחתה, וגם כיום היא נמנית עם צוות מחקר של אוניברסיטת הרווארד, המפעילה את בית החולים. כששבה לארץ הקימה איתן יחידת מחקר חדשה לנוירו־פסיכיאטרייה במרכז הירושלמי לבריאות הנפש, ולאחרונה כאמור מונתה למנהלת המערך הפסיכיאטרי בבית החולים איכילוב.
מה ההבדל בין בית חולים פסיכיאטרי לבין מחלקה פסיכיאטרית בתוך בית חולים "כללי"?
"המטרה של 'מיטת אשפוז' בבית חולים כללי היא לתת מענה גופני ונפשי לאדם שצריך טיפול, ולכן היא יקרה מאוד; בבית חולים פסיכיאטרי המענה הוא לנפש בלבד. אתן דוגמה: מגיעות לבית החולים שתי נשים – הראשונה סובלת מכאב ראש חריף, והשנייה עברה ניסיון אובדני כתוצאה מדיכאון. שתיהן למעשה מגיעות עם תסמין מוחי, אבל איך תיראה ההתייחסות אליהן? לראשונה יערכו בדיקה נוירולוגית, בדיקות דם והדמיה מוחית; השנייה תישלח לפסיכיאטר ולא תעבור שום בדיקה.
מטופל הגיע לבית החולים במצב פסיכוטי, והוגדר כחולה סכיזופרניה. "אשתו עזבה אותו, הוא אושפז, ורק אחרי שנים התברר שהמצבים הפסיכוטיים שלו נגרמו ממחלת הזאבת. נשבר לי הלב כשאני חושבת עליו. התעלמו למשל מקריש דם ברגלו, כי ברגע שיש אבחנה של סכיזופרניה, מיד משתיקים כל תלונה על כאב ואומרים 'הוא שייך לפסיכיאטרייה'"
"את הגישה הזאת אנחנו רוצים לשנות. לכל אדם שסובל מתסמין כלשהו, אנחנו מחויבים לברר מהיכן זה מגיע. יש הרבה מחלות גופניות שיכולות לגרום לתסמיני דיכאון – למשל, תת־פעילות של בלוטת התריס. במקרה כזה טיפול נגד דיכאון לא יעזור, וכדי לפתור את הבעיה צריך רק לבדוק את בלוטת התריס".
איתן מתארת מקרה של אישה שסבלה מדיכאון אחרי לידה, וקיבלה את הטיפול השגרתי בלי שנערך בירור מעמיק. כשיום אחד היא התחילה לפרכס והתמוטטה בביתה, התגלה שהיא סבלה מגידול באונה הקדמית במוח. "הדיכאון היה ההסתמנות הקלינית של הגידול הזה, אבל אף אחד לא חשב לבדוק לה את המוח. אנחנו לא יכולים להמשיך לקבל את זה בשנת 2022. זה ההבדל בין חדר מיון פסיכיאטרי בבית חולים כללי ובין בית חולים פסיכיאטרי. בבית חולים כללי אנחנו יכולים לבדוק את האדם, להתייעץ עם הרופא המתאים, לערוך הדמיה ובדיקות דם וכן הלאה".
מטופל אחר, היא מספרת, הגיע לבית החולים במצב פסיכוטי, והוגדר כחולה סכיזופרניה. "אשתו עזבה אותו, המשפחה התפרקה, הוא אושפז. אחרי שנים התברר שהוא סבל למעשה ממחלת הזאבת, והיא זו שגרמה למצבים הפסיכוטיים. נשבר לי הלב כשאני חושבת על מה שהוא עבר. אילו חולה כזה היה מקבל טיפול למערכת החיסונית בגיל עשרים, הוא היה מבריא. אבל התעלמו למשל מקריש דם שהיה לו ברגל, כי ברגע שיש לאדם אבחנה מרכזית של סכיזופרניה, גם אם הוא מתלונן על הרגל משתיקים אותו מיד ואומרים 'הוא שייך לפסיכיאטרייה'. אנחנו יודעים שאצל אחד מכל עשרים מטופלים פסיכיאטריים אפשר לאתר בעיה נוספת, לרוב אוטואימונית. ואז הטיפול הוא אחר לגמרי".
כשאני שואלת אותה על ההתמודדות עם תקופת הקורונה, איתן מזכירה שוב את עבודתה במרכז הירושלמי לבריאות הנפש. "היה מורכב ומאתגר להגן שם על חולים שסובלים מהפרעות פסיכיאטריות, מאושפזים בתנאי צפיפות קשים, ולא מסוגלים לשמור על ריחוק ומסכות. כבר בתחילת התפרצות המגפה טבענו את המושג 'הלם קורונה', כמו 'הלם קרב'. ידענו מראש שהמאושפזים עלולים לפתח אחר כך תסמינים כרוניים של דיכאון ופלאשבקים, כמו הלומי קרב. פעלנו בתחומים האלה, וגם בכתיבה של נהלים חדשים ליחידות אפידמיולוגיות בבתי חולים פסיכיאטריים – נהלים שאימץ אחר כך משרד הבריאות. יצרנו רשת ארצית למעקב ומחקר על המטופלים האלה, וזכיתי בפרס הצטיינות על העבודה בזמן הקורונה.
"לפעמים הראש בשמיים, המחשבות משוטטות בפסגת המחקר הפסיכיאטרי – אבל הידיים בתוך השדה הקליני. כשנקראים לדגל אנחנו מתייצבים, כמו שלמדנו בבני עקיבא. בסוף חשובה לא ההוקרה אלא המהות: הצלחנו לשמור היטב על החולים, וזה סיפוק גדול מאוד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
