חבורת ג'יפאים יושבת על רכס טמון. אלה חבר'ה שמכירים זה את זה, וכמיטב המסורת יש להם שם קבוצתי קליט או כזה עם קריצה, ויש אחד שאחראי ללו"ז, וההוא שיודע לתקן כל פנצ'ר, וההיא שנוהגת כי מישהו – סליחה, מישהי – צריכה לשבור את הסטריאוטיפ הג'יפאי הגברי, ויש גם מוביל ראשי שבקיא במסלול, וההוא שחושב שהוא בקיא במסלול, ויש הווי והומור פנימי שנבנה בהרבה שעות שטח משותפות. הפעם, על הרכס שבמזרח השומרון, היו רק הגברים שבקבוצה – נהגים וג'יפים ודוד אחד שהצטרף. הם טיפסו במעלה הרכס שסיפק להם כמה "קטעי עבירות" מכובדים, ועכשיו הגיעה שעת הקפה, בדיוק בנקודה הזאת כשהבקעה היפה מתוחה מתחת. החבר'ה שולפים כיסאות מתקפלים, אל"ף־קפה כבר עסוק בגזייה, והנה זה מתחיל: פה ניווטתי ופה היה התרגיל, ומה אמר המ"מ ואיך סינג'רו את אוחיון. ההר עצמו כבר מפהק.
"גדי ואני מוצאים את עצמנו על הר טמון עם החבורה, בשיחה כזאת של 'פה אני ניווטתי'", משחזר ד"ר אסף חזני. "פתאום מגיע הדוד ההוא, ואומר 'בואו נדבר על היריון'. ואנחנו בהלם – מה היריון, מאיפה באת לנו עכשיו. כולם משתתקים. כאנתרופולוג הייתי חייב לנתח את הרגע הזה, שבו הוא ערער על המובן מאליו. זה נקרא אתנו־מתודולוגיה. ניגשתי אליו לשאול מאיפה באה האמירה הזאת, והוא ענה לי – 'יאללה, אפשר לדבר על דברים אחרים, החיים למשל'. והשיחה אכן עשתה פנייה, הוא הצליח להטות אותה ממסלולה, ועברנו לדבר על עניינים שהטרידו את החבר'ה". גדי אלמקיס, המנטור הלא רשמי של חזני ומי שלימד אותו את מלאכת הג'יפאות, עומד לצידו ומהנהן.
הג'יפאיות גבולות התפוצה: בין גדרה לחדרה. יצור חברתי שנע בזוגות או בקבוצות, ומעדיף לקייץ בג'יפ יקר ואמין. במקרה של תקלה הן נוטות להשמיע קריאות מצוקה עד להגעת פרט מעדר הגברים־גברים
תגידו, יש משהו בג'יפ ובשטח שמוציא מיד את החוויות הצבאיות החוצה?
אלמקיס: "בטח, זו חבילה אחת – הצבא, הג'יפים והגבריות".
חזני: "אני אשתדל לא ליפול לקלישאות, ואגיד לך שזה בקלות הולך ביחד, גם בקרב אנשים שלא היו לוחמים בצבא. זה משהו במרחב: הייחוס האוטומטי של המרחב הוא לצבא, כי מי בדרך כלל שולט על המרחב? הנה, אנחנו פה ליד שטחי אש, אז הכול מתחבר לחוויה הצבאית. וכאן אני כן אגיד בהתאם לקלישאה, שאם הנשים לא באות באותו יום, מבחינת הקבוצה אפשר להתחיל לגהק ולשתות בירה ולדבר על המילואים".
אזור הדמדומים
חזני (49), אנתרופולוג וחוקר בתחום הביטחון הלאומי, הגיע לג'יפאות בשלב מאוחר יחסית. הוא פגש את אלמקיס – איך לא – במילואים, וכך כאמור נחשף לרזי הג'יפ. גם אלמקיס מצטרף אלינו לסיור. קודם כול כי למה לא, מה רע לגנוב עוד יום שטח ולאבק קצת את הפג'רו. ושנית, כי לא כדאי לנסוע בשטח לבד. אתה אף פעם לא יודע מתי תצטרך חילוץ, עזרה עם הפנצ'ר או קפה טוב באמת. כמה מסיפורי מורשת הג'יפאות שלהם בוואדיות הארץ ("אתה לא מאמין מה היה לי בסופ"ש בנחל מכוך, טבענו בבוץ", חזני משתף) הבהירו לי שכדאי שיהיה לנו רכב מלווה. בהמשך, כדי לצלול לעומק החוויה, אזכה גם להדגמה מה זה להיתקע בשטח. רק טעימה קלה, ומכיוון שהיא הייתה קלה כל כך, טעמנו פעמיים.
"הצמיגים הם סופר־יקרים, וצריך שדרוגים לנעילה ולהגבהה, ועוד לא דיברנו על הנזק שיש אחרי נסיעות. צריך לזה בסיס כלכלי. חבר שלי שהיה מח"ט וסגן מפקד אוגדה החליט להיכנס לתחום – והתפלץ מהסכומים. הוא שאל 'מי משלם 40 אלף שקל על רכב משנת 2008?'. לך תסביר לו שזה לא רכב, זה ג'יפ"
חזני מתחזק את התחביב בשלוש השנים אחרונות – והבחירה במילה "מתחזק" לא מקרית, בטח לא במובן הכלכלי. ג'יפים הם עסק יקר, וההוצאה לא מסתכמת ברכישת כלי הרכב. העלות הכספית הייתה הנתון שהתחיל לדגדג את בלוטת האנתרופולוגיה של חזני, אבל הוא נדרש לעוד כמה וכמה קילומטרים בשטח בשביל להבין שהוא רוצה לחקור את הג'יפאות בכלים המוכרים לו. לפני למעלה מעשור, כרוכב אופניים מושבע, כתב עבודה אקדמית שעסקה ברוכבי האופניים – או ליתר דיוק, בשאלה איך הם מעצבים את המרחב. הפעם בער בו להבין מיהם הג'יפאים הישראלים ומה עומד מאחורי החוויה הממונעת. חזני ירד לשורשי התופעה החברתית המרתקת שנפוצה בישראליות המודרנית, ואת מסקנותיו העלה על הכתב בספר שקיבל את השם "קניון עזאזל: ג'יפאות, צרכנות ולאומיות בספר המדבר" (הוצאת עברית).
כיוון שעבודת השדה שלו נערכה בספר המדבר – החצר האחורית שלו כירושלמי – היה לי ברור שלא ננהל את הריאיון בין ארבעה קירות. אז קבענו להיפגש בגבעה הצרפתית, ולצאת למרחבים. חניתי בקרבת הסוזוקי ג'ימני שלו, ששיירי שטח של סוף השבוע עיטרו אותו בערבוביה, והצטרפתי אליו לנסיעה. אלמקיס, תושב אלעזר, חיכה לנו בתחנת הדלק במישור אדומים. בינתיים סידר את מה שצריך לסדר, חיבר את מה שצריך לחבר, ועדכן את מי שצריך לעדכן. חזני התעניין – "מה בסוף עם הקלאץ'?". "הבעיה הייתה בגיר, נראה אם זה הסתדר", השיב לו חברו בשוויון נפש. רמז מטרים: לא.
אחרי שבדקו מכשירי קשר ותיאמו תדרים והשמש חייכה אלינו – לא דבר מובן מאליו, כי השמיים יודעים לזעוף לאחרונה – יצאנו לדרך. נקודת הפתיחה הייתה גבולו הצפוני של "מדבר עזאזל", אזור שלדברי חזני מקיף את השטח שמג'בל מונטאר ועד פאתי הכפר זעתרה. ספר המדבר לבש ירוק, עדרי העיזים פינו לנו את הדרך, והפסקול המוכר של מנוע התחיל. זה לא טיול הג'יפים הראשון שלי, גם לא האחרון, אבל בגדול אני מאלה שאוהבים את ה"ברגל". לא מבינה למה לשבת כלואה ברכב שנאבק עם השטח, כשאפשר לצעוד בנחת ולנשום אוויר הרים. לחשוב מחשבות כפירה כאלה זה דבר אחד, אבל מתברר שלהשמיע אותן באוזני שני ג'יפאים בזמן שהם מתכננים את המעבר המאתגר הבא – זה כבר מוגזם. אלא שמרגע שאנחנו משאירים את מישור אדומים מאחור ונכנסים לעומק השטח, כל העקרונות שלי מתמוססים. היופי משתיק אותם. הערים המקומטות רחוקות, האופק נפתח, את השקט מפר רק רעד המנוע, רועי הכבשים מפתלים את מקניהם על ההר, גבעות הקרטון מציירות עבורנו ציור. יפה פה בעזאזל.
הגברים- גברים המין הנפוץ במרחב הג'יפאי. תזונתו מורכבת מקפה, גזייה וסיפורי מור"ק. נוהג להשאיר את הפרטים הצעירים ובנות הזוג מאחור, ולהשקיע משאבים רבים בג'יפ. בעונת השדרוגים מצמיח ווים ומתלים שתפקידם האבולוציוני אינו ברור. מסמן טריטוריה בדגלים ובסמלי היחידה. נוהג לנוע בדרכים משובשות, להיתקע ולחלץ את עצמו, לרוב כתירוץ לעוד קפה, גזייה וסיפורי מור"ק
"אין דבר כזה מדבר עזאזל, המצאתי את השם", מסביר חזני. "המקומיים לא קוראים לאזור הזה מדבר יהודה. בתנ"ך כל רצועה מקבלת שם – יש מדבר שעיר, יש מדבר תקוע – ואני החלטתי לקרוא כך לאזור הזה על שום הר מונטאר, שאליו אנחנו נוסעים. ההר הזה מזוהה כצוק עזאזל; במסגרת תהליך הכפרה של בני ישראל ביום הכיפורים במקדש ישולח שעיר למדבר ויושלך משם. ספר המדבר הוא המקום שאליו אתה משליך את החטאים שלך, את הדברים שאתה לא רוצה. וזה בסדר – אנחנו מעוניינים לעשות הפרדה בין טוב לרע, בין טהור לטמא, בין נקי למלוכלך. ההפרדה היא הגיונית. זה לא משהו שפרח מהעולם: גם היום רוצים להקים באזור אתר 'השומרוני הטוב' מתקן לטיהור שפכים, כך ששוב האזור הזה משמש כלי לקליטת הזבל שלנו. גם בקדרון שעובר כאן למטה זרמו כמויות גדולות של שפכים. ספר המדבר סופח אליו כל מיני תופעות שאנחנו מנסים להרחיק מהעין, חוקיות ולא חוקיות. מספרים למשל על הברחות שעוברות כאן. המונח עצמו מקבל כפל משמעות: 'ספר' במובן הגיאוגרפי שנקבע על פי כמות משקעים, וגם במובן של פריפריה, תופעות שאנחנו רוצים להרחיק לשוליים". סביבנו הכול נראה חופשי ופתוח ופסטורלי, אבל שנתיים של ראיונות עם קבוצות ג'יפאים, מדריכי טיולים, פקחי טבע, בדואים, פלסטינים ואחרים הנמצאים בשטח, לימדו את חזני שהספר ממשיך לשמור על מעמדו כבעל מקדם חיכוך גבוה.
אנחנו חולפים על פני מעברון קליל. הרכב משתעל, חזני לא, ואנחנו מתחילים לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו – הג'יפאות הישראלית. "כשרוצים למכור את החוויה הג'יפאית, מציעים בדרך כלל שלושה אלמנטים שהמינון ביניהם משתנה בהתאם לקהל היעד", אומר חזני. "הראשון – נוף, מרחב, כל מה שהוא בבחינת 'יפה פה'. האלמנט השני הוא קטעי עבירות, אתגרים, הסיפוק שמגיע אחרי שאני עובר שיפוע תלול או מתמודד עם אתגר רציני. בדיוק כמו מה שקרה ביום שישי האחרון, כשעליתי וירדתי בנחל מכוך וצלחתי אותו. זה מגניב, אני לא יכול להוריד את החיוך כשאני מדבר על הנסיעה ההיא. יש לי חבר פלסטיני שכל הזמן עולה להר ויורד ממנו בג'יפ. הוא מת על זה, את כל המשכורת שלו הוא מוציא על שדרוגים לרכב. צריך לומר, מערכת השירותים בעולם הג'יפאי מכוונת לא רק לתיקונים, אלא גם לאינספור שיפורים. בדוקטורט שלי אבחנתי את התופעה הזו כמחלה בשם שדרוגיטיס מצוי.
אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים, מדברים על ההתמכרות שלהם לחוויה, חולקים זיכרונות אקסטרים, ואיך אלמקיס יצא פעם להציל משפחה עם חמישה ילדים באמצע קניון במדבר יהודה, וכמה הוא חייב שטח, גם עם הילדים, והתה מוכן, וברבע לשתיים נפתחת חבילת רבע לשבע, וכשנגמר הרגע הענוג הזה באמצע המדבר, הרכב לא מתניע
"האלמנט השלישי הוא ההיבט הלאומי: בואו ניסע בדרך האבות, במקומות קדושים – או בכאלה שנהפוך אותם לקדושים, כמו במקרה של 'בור עוזיהו', שיהיה נקודת הסיום שלנו היום. יש למשל תופעה מעניינת של אנשים שמניפים דגלים על הג'יפ. ראיתי במו עיניי נהגים שנוסעים בדרך כלל בלי דגל, אבל כשהם חולפים על פני כפר בדואי הם שמים אותו. יואב קווה – עיתונאי לשעבר ומדריך ג’יפים מקצועי – סיפר לי גם על אנשים שמצמידים לג'יפים שלהם דגלי יחידות צבאיות. זו תחושה אותנטית. אני יכול לא לאהוב אותה, אבל אני לא מתווכח איתה".
למנף את החיסרון
הג'ימני נטול הדגל עוצר על ההר. במקום לשלח שעיר, גירשנו שועל יפהפה ועב־זנב שעמד שם ותצפת. לשועל שלום, הוא לא התפרק במורד ההר, ואנחנו עוד נשוב אליו. אלמקיס מטפל שוב ברכב, ובינתיים אני שואלת איפה הוא יושב בין האלמנטים הג'יפאיים שתיאר חזני. "גדי עבר מטמורפוזה. הוא התחיל באתגרים, לכסח, תמיד הייתי שואל אותו 'מה הרסת הפעם, מה שברת'", חזני צוחק. "ואז הוא נרגע קצת, ודרכו למדתי שאפשר לבוא וליהנות מהיופי. יש הרבה אנשים שפשוט רוצים להגיע למקומות יפים, בדיוק כמו שאנחנו עושים עכשיו".
כאן, כשהנוף היפה על שטחי האש שלו פרוש לפנינו, אפשר להתחיל לתת בהם סימנים. "כאנתרופולוג", כותב חזני בספרו, "לו נדרשתי לתאר את 'השבט' בו בחרתי להתמקד, הרי שזה השבט של יהודים, ישראלים, גברים ברובם, לרוב לא צעירים במיוחד, שכבר עברו כברת דרך מקצועית, בעלי יכולת כלכלית, הנוהגים להיכנס/לצאת לשטח במהלך סוף השבוע באופן תדיר יחסית ברכבי שטח".
המשפחתיים: נצפים בעיקר במסלולים נוחים, ומקננים בסביבת נופים ואטרקציות. מתהדרים בבגאז' אחורי גדוש אביזרי נוחות, שמסייעים להם להזין את גוריהם שלוש פעמים ביום ולקיים טקסי ניקיון. נעים בג'יפ בעל מוטת ספסלים רחבה
אז יש מיינסטרים ג'יפאי ישראלי?
"קודם כול, אין מיינסטרים. בתקופה האחרונה, במיוחד אחרי הקורונה, מחירי הג'יפים עלו בצורה דרסטית, אז התחביב יכול להתאים למי שמצויד בכיס עמוק".
"אל תגזים", מהסה אותו אלמקיס, "מספיק כיס בינוני".
הג'יפאים שאני מכירה לא נמצאים בקצה העשירון העליון, אני מציינת בניסיון לפשר. "תראי, מדובר בעלות של עשרות אלפי שקלים רק כדי לרכוש את הרכב", אומר חזני. "ועוד לא טיפלנו בצמיגים שלו, שהם סופר־יקרים, ובשדרוגים לנעילה ולהגבהה. לא טיפלנו בנזק התורני שיש אחרי נסיעות. צריך לזה בסיס כלכלי. חבר שלי שהיה מח"ט וסגן מפקד אוגדה, והכיר ג'יפים מהימים הרבים שבילה בשטח, החליט להיכנס לתחום – והתפלץ מהסכומים. הוא שאל 'מי משלם 40 אלף שקל על רכב משנת 2008?'. לך תסביר לו שזה לא רכב, זה ג'יפ".
מבחינות אחרות, הג'יפאות נעשתה נגישה יותר לקהל הרחב: "אם בעבר היה חשש לתעות בדרך – כי זה נורא מסוכן, בטח פה בשטחי סי – היום יש תוכנות ניווט פשוטות מאוד. זה משהו שהרבה אנשים יכולים להתמודד איתו".
רוב הג'יפאים, ממשיך חזני ומאבחן, הם גברים. "יש נשים בתחום, אי אפשר להגיד שאין. אבל את יכולה לראות משפחות שנוסעות ביחד, או גבר שנוסע לבד – ונדיר שתראי אישה נוסעת לבד, או שתהיה לבדה גם בתוך בקבוצה. יש מעטות, אני מכיר כמה, אבל לרוב הן יצטרפו לגבר".
אחת מהמעטות האלה היא מיכל פרץ, מדריכת טיולים שבבעלותה ג'יפ ורישוי לרכב ציבורי מדברי. בריאיון לחזני היא סיפרה איך מינפה את הנתון המספרי הנמוך של הג'יפאיות לטובת העסק שלה: נהגת ג'יפ לתיירים היא אטרקציה, ורבים מעדיפים אותה על פני נהגים גברים. פרץ גם הייתה שותפתו של יואב קווה בהקמת קורס "הסמכת שטח" ייעודי לנשים. "רובן ככולן מעל גיל חמישים ואפילו שישים", כך תיארה באוזני חזני את משתתפות המחזור הראשון. "דווקא חשבתי על בנות צעירות ופייטריות, אבל המחסום הראשון הוא המחיר הכלכלי והמחסום השני הוא העובדה הפשוטה שמי שנרשמה צריכה גם שיהיה לה ג'יפ וגם שיהיה לה זמן, פניות לשלושה סופי שבוע. לא הרבה צעירות עומדות בקריטריונים. ולא, אין ערבייה בקבוצה. בתכלס קל לאפיין את המשתתפות, כולן בקו של חדרה עד גדרה".
"עניין הגיל הוא משמעותי גם בקרב גברים", אומר חזני. "תחשבי שיצאת לטיול, ויש לך בספסל האחורי שני ילדים קטנים לטפל בהם. זה סרט. יש משפחות שמטיילות עם ילדים, והן הופכות את הרכב לממש קרוואן מבחינת השימוש בו. יש מטבח וכיסאות, ויש כאלה שמביאים אפילו מכל מים למקלחת ופרוז'קטורים ומה לא. אבל לטיול ג'יפים יוצא בדרך כלל מי שעדיין אין לו ילדים, או שהילדים שלו כבר גדולים יותר. כמו שאמרתי, לרוב אלה גברים – כי סטטיסטית גבר מרוויח יותר, וגם אם המשכורת הולכת למשק בית משותף, הוא מרשה לעצמו להוציא מתוך העוגה המשותפת את הסכומים האלה. הוא בעל ביטחון עצמי שמגדיר לו: אני צריך את זה. פעם מישהו הסביר לי שכשאתה ילד יש לך צעצועים, וכשאתה גבר יש לך אינסטרומנטס".
"רוב הג'יפאים שומרים על הטבע, אבל יש מעטים שמחרבים לכולם. ראיתי פעם מישהו שעלה על דיונה בנחל לבן. הערתי לו, ויכולתי לראות שהוא לא חשב על זה, אבל בסוף הוא אמר לי: 'עזוב אותך, ראית איך הג'יפ עלה?'. יש הצעת חוק שקובעת שג'יפים ייסעו רק בשבילים מסומנים, ואותי זה מכעיס: יש דרכים שלא פוגעות בטבע, האם בגלל כמה מפרים צריך להרוס לכולם?"
כאן עולה מאליו העניין הטכני בסוגיית הג'יפאות הנשית – ויסלחו לי נשות ישראל, ממלכת הג'בקות עדיין לא בידינו. גם פרץ, ג'יפאית מנוסה, מעידה שהיא "לא מאלה, לא מתיימרת לסכין בין השיניים, להחליף גיר בשטח, אבל יכולה להבין את הסיטואציה". "אמרה לי שכנה שקראה את הספר, 'מה אתה מדבר איתי על השטח, אני נכנסת בצורה לא נכונה לחנייה וכבר מקבלת הערות'", מספר חזני. "הנשים שאת כן תמצאי פה, הן אלה שיכולות להרשות לעצמן כלי רכב איכותי יותר, שלא יתקלקל. כן, 'ג'יפ נשי' הוא יקר יותר, כי נשים תופסות את עצמן כפחות טובות בתחום המכני. בפועל, זה לא תמיד נכון. אחת המרואיינות אמרה כך על עצמה, ומאוחר יותר התקשרה אליי וסיפרה שהיא הולכת לעשות קורס במכונאות. אבל אני עצמי מאלה שצריכים עזרה, ויש לי מישהו קבוע שעוזר לי, ואני יכול לומר את זה בלי בעיה".
זהירות, תכף הטבע מגיע
הג'יפאות בישראל, מוסיף חזני, הפכה לסצנה חברתית שמתנקזת לסופי שבוע – "ותשאלי את עצמך מי פנוי בפרק הזמן הזה. דתיים יטיילו בדרך כלל בקרבת הבית, גם ביום שישי אף אחד מהם לא ייסע לערבה. חבר פלסטיני חובב ג'יפים סיפר לי שהוא משתחרר מהעבודה רק ביום שישי אחר הצהריים, ומתחיל בחגיגה שנמשכת לתוך הלילה. הוא אמר לי שאצלם הפרוז'קטורים מעל הג'יפ חשובים מאוד".
ויש חלוקה פנימית נוספת של הג'יפאים. "אפשר לדבר על שתי קטגוריות גסות: אלה שנוסעים ביחד שניים־שלושה־ארבעה חבר'ה, ואלה שצריכים טיולים מאורגנים, כי הם מפחדים מהרגע שבו האפליקציה תיפול והם לא ידעו איפה הם. אני מסתובב תמיד עם מפה כמו בימים הטובים ומסתדר, אבל יש כאלה שצריכים שיובילו אותם, שמישהו ייקח אחריות, שיגידו להם שנסענו מנקודה א' לנקודה ב'".
אני מנסה להבין: יש גברים שמוכנים שמישהו יגיד להם איך לנהוג?
"אני את צעדיי הראשונים בג'יפאות עשיתי גם עם גדי, וגם בטיולי קבוצות מאורגנות. כך אתה לומד את המיומנויות – עכשיו תעביר להילוך כוח, לא לשים ברקס. זה שלב חשוב. יואב קווה סיפר לי בריאיון שנשים בדרך כלל עושות מה שאומרים להן, ואז הן עוברות בקלות, ואילו הגברים לא משתפים פעולה: 'בצבא אני אכלתי סלעים, אתם לא תלמדו אותי עכשיו מה לעשות'".
ואם סיפורי מורשת קרב, גם אני משתפת את חזני באחד. ביום חורפי נסענו, כמה חברים, לטיול ג'יפים חינני שירד מאזור איתמר והיה אמור בשיאו להעפיל לסרטבה. על אף שהאירוע נקרא טיול ג'יפים, לא כל כלי הרכב המשתתפים הלמו את ההגדרה. שניים לא אכזבו, אחד היה מצויד במערכת ארבע על ארבע, ואחד היה מה שקרוי בפי העם "רכב חברה". אם להגיע לשורה התחתונה, זה האחרון סיים את הטיול עם הגה ביד, פחות או יותר, אחרי שכמה חלקי רכב מפורקים נשארו בשטח. והנה בסיום, בעודנו תקועים בבוץ, עבר על פנינו רכב סובארו משנות השמונים, לא מצויד במגן קדמי ולא בשפאלות לחילוץ. הנוסעים, בני הכפר הסמוך, הציעו מהחלון את עזרתם. בתום האירוע הם המשיכו ברכב הפלאי שלהם, ואנחנו נשארנו לאסוף חלקי פגוש.
"בדרך כלל קוראים לרכבים כאלה 'משטובות', רכב עם מספר מחוק", אומר חזני. "פעמים רבות הוא גנוב – לא בהכרח על ידי זה שנוהג בו – או שכבר לא עושים לו טסט. תשמעי סיפור. הייתי באום־דרג' עם חברים, הם ישבו לשתות קפה ואני הלכתי הצידה לצלם. פגשתי שם בדואי שהסתובב במשטובה, ואמרתי לו שאני מקנא בו: 'אנחנו צריכים ג'יפ, ואתה מגיע לכל מקום עם משטובה'. הוא ענה לי: 'אני מקנא בכם. זה השביל היחידי שאני נוסע בו, כי אני מכיר אותו בעל פה'. חשבתי שהם נוסעים בכל מקום, ומתברר שממש לא: הוא חש שהוא יכול לנסוע רק בשביל שמוכר לו היטב. הוא כבר נסע בו כמה פעמים, הוא יודע שפה הגשם חרץ ושם השביל נשבר, ולכן הוא יכול להתמודד איתו".
יש גם סצנה ג'יפאית ערבית, עם מאפיינים משלה?
"בוודאי. יש חבר'ה שבאים מחברון, מבני־נעים. אם תרדי מכיוון מעלה־עמוס, תראי ג'יפאים שמגיעים לשם בלנדקרוזר, רכבים יפהפיים, ועושים טיולים בשישי־שבת. לא פעם גם הם עם דגלים פלסטיניים. אגב, יש גם נשים בסצנה".
כשאנחנו חוזרים לג'יפ, אני מבחינה בשועל שצץ כדי להיעלם שוב. אם המדבר הוא אזור של נקודות חיכוך, הנה עולה מאליה אחת מהן – המפגש בין אנשי הג'יפים לאנשי הטבע. הברחנו שועל, הברחנו כנראה גם זוחלים, פלשנו לשטחים שלהם ברכב כל־יכול, ואין להם סיכוי לנצח. הטבע נדרס תחת גלגלי הג'יפ, אני אומרת לחזני. הטבע שנשקף מהחלון כמו מחכה לשמוע את התשובה.
"בואי נתחיל במילה 'טבע'. מה זה הטבע? פגשתי לפחות ארבעה מקומיים שאמרו לי 'פה צריך להיזהר, תכף הטבע יבואו', 'הטבע לא מרשה להיות פה'. לקח לי זמן להבין ש'הטבע' שלהם הוא פקחי רשות הטבע והגנים. מבחינתך הטבע הוא קטגוריה טבעית, ומבחינתם הם חיים פה, ואם צריך לצוד את השועל אז עושים את זה.
"רוב הג'יפאים שאני מכיר שומרים על הטבע, נוסעים בשבילים, אבל יש מעטים שמחרבים לכולם. את מכירה את הדיונות בנחל לבן בנגב? יום אחד ראיתי שם מישהו שפשוט עלה על הדיונה עם הרכב. הערתי לו, ויכולתי לראות שהוא לא חשב על זה. אבל בסוף הוא אמר לי: 'עזוב אותך, ראית איך הג'יפ עלה?'. כך שגם כשהוא כן ידע, לא בטוח שהיה אכפת לו. אז יש גם כאלה.
"מעבר לכך, אני לא מקבל את האמירה ש'הג'יפים הורסים את הטבע'. הם לוקחים מספר ומצטרפים לגורמים אחרים שהורסים את הטבע. הנה, כאן בשטח האש בנבי מוסא, מי הורס? הטנקים לא הורסים? יש הצעת חוק שקובעת שג'יפים ייסעו רק בשבילים מסומנים, ואותי זה מכעיס: יש דרכים שלא פוגעות בטבע, האם בגלל כמה מפרים צריך להרוס לכולם?"
המלך יורד לשטח
הדרך מתעקלת ואנחנו מגיעים, כפי שהבטיחו לי השניים, לתצפית מרהיבה על מנזר מרסבא שבפאתי הכפר עובדייה. כיפותיו וחומותיו של המנזר מסתווים כמעט בין הסלעים ונחל קדרון שמתפתל בירוק הרחק מתחתינו – וטוב שהוא רחוק מאיתנו, כי ריחות השפכים נעימים פחות לחושים. לו הגענו לכאן בדצמבר, בליל 17 בחודש – חגו של הנזיר סבאס – היינו רואים את אחד המחזות המתועדים והמדוברים בקרב הג'יפאים: המוני נרות זורחים בכוכים ליד הוואדי ובחלונות המנזר, והופכים יחד לאור יקרות, במיוחד לתעשייה שהתפתחה סביב האירוע. זה התחיל בכתבה שפורסמה לפני כעשור, והוציאה לאור את יום חגם של הנזירים – כשאלה מצידם היו מעדיפים לגנוז אותה ומהר. הם אפילו לא מדליקים את רוב הנרות; מי שדואג לייצר את המראה המרהיב הם בעלי עניין יהודים וערבים, שרוצים למשוך מטיילים למקום. כאן אליבא דחזני, משתלב הפן הצרכני בעולם הג'יפאות. החג המקומי הפך לפסטיבל רב־רכבים והתנפח לממדי ענק ופקקי אימים. יש המספרים שמדובר בסיוט, אבל אסור להודות בזה בפומבי.
הפלסטינים: נעים בעיקר בלילה, בלהקות המורכבות מזכרים בלבד. עוטים על עצמם את הדגמים היקרים ביותר, אך הפרטים הצעירים עשויים להסתפק במשטובות ישנות ומקרטעות. סימן זיהוי בולט: פרוז'קטורים על גג הרכב
"גם כאן יש תופעה של מיעוט שהורס לרוב", אומר חזני. "הנזירים עצמם אומרים שרוב המטיילים בסדר, 'אבל מספיק שיש עשרה אחוזים שמאירים עלינו בלייזרים ומעיפים עלינו רחפנים, והרסתם לנו הכול'. בסופו של דבר זהו חג נוצרי, אבל למרבית החוגגים שמגיעים לכאן אין מושג במה מדובר. באים כי באים, עדר. השנה הלילה הזה התקיים ב־16 בדצמבר. איך אני יודע שזה פסטיבל מטיילים? כי זה שמדליק נרות אמר לי שמזג האוויר היה לא טוב, ולכן הקדימו. אבל מזג האוויר היה סביר עם טפטוף קל; פשוט 16 בדצמבר היה יום חמישי, שהוא טוב יותר לא רצו להרוס את הפסטיבל".
מדי פעם קוטע חזני את רצף דיבורו כדי לתת לרעו הוראות – "קח מימינה, יותר קל" – או לשאול אותו מה עם הגיר. ברגעים מסוימים אני מרגישה כמו בדרך המוות בבוליביה, למעט העובדה שהנהג לא לועס עלי קוקה; בקטעים אחרים אנחנו נוסעים בשבילים רגועים באחו. והנה התחנה האחרונה שלנו, בור גדול ויפהפה שעלה לאחרונה לכותרות.
זה סיפור שהתחיל בשמועות על בור עמודים מלא מים שהתגלה במדבר.
המים כבר נעלמו, פועל יוצא של האירועים כנראה, אבל שני עמודי הענק המרשימים עדיין כאן, תומכים את תקרת הבור ונראים לי כרגלי פיל עצום. בספר מתאר חזני את ההשתלשלות מ"גילוי" הבור המרוחק מהציוויליזציה, ששימש את הבדואים להשקות את צאנם, ועד הפיכתו ל"בור עוזיהו" וייחוסו למלך שהרחיב את גבולות יהודה. נראה שמי שהעניק את השם לבור החליט להתעלם מזקנתו של המלך – שחטא וסיים את חייו בבית מצורעים – והעדיף להתמקד בבחרותו. אחרים אבחנו את האתר הזה כהרודיאני או לפחות ביזנטי. כך או כך, כתבת טלוויזיה קצרה ששודרה בכאן 11 הצליחה למגנט אל הבור את הג'יפאים בהמוניהם, ורועי הצאן נאלצו להתמודד עם עומס המבקרים במקום. חזני יצא לחקור את ההיסטוריה של הבור, הגיע למסקנה שהיא לא ארוכה כל כך, ויצר חיבור בין הסיפור הזה לצלע השלישית בכותרת ספרו, הפן הלאומי של טיולי הג'יפים. כדאי לציין שנקודת המבט שלו על הפן הזה ברורה מאוד בין השיטין.
בירידה אל הבור אני מבינה שמים כבר אין בו, גם אם אחרי השיטפונות, ועם מערכת האגירה הקיימת במקום, היינו מצפים שיהיו. "מה שיפה בסיפור הבור זה שאפשר לראות איך לאט־לאט הוא פשט צורה ולבש צורה שוב ושוב", אומר חזני. "דבר שני שמרתק הוא שזה סיפור פתוח. מאז שעזבתי את הסיפור, לפני שנה, הוא התפתח וקיבל ממדים אחרים. יום אחרי שידיעות אחרונות פרסם כתבה בעניין, שינו למשל באתר 'עמוד ענן' את הטקסט שהיה שם קודם, והמקום חזר להיות 'ביר אל עומדן'. וזה יפה מאוד, הסיפור נכתב בעודנו מדברים".
אנחנו יוצאים מהבור למרחבי המדבר הצהבהב, ועולים לג'יפ כדי להגיע עם הגזייה והקפה אל עץ גדול צמרת. חזני ואני כבר במעלה, ואז זה קורה: הרכב של אלמקיס לא מתניע. הוא מנסה ומנסה, משתעל ומכחכח, אבל אין שינוי במצב. הכלים הכבדים נשלפים: כבלים, בטרייה ניידת, סיעור מוחות דרך מכשיר הקשר. חזני מודיע לי שלא מפקירים חבר בשטח. רעות שכזאת, אין מה לומר. אנחנו חוזרים ולוקחים את אלמקיס למקום גבוה כדי שיוכל לדבר עם מכונאי הבית – לכל ג'יפאי יש אחד כזה. אין קליטה, ואנחנו למעלה, ואז נפתחים שערי שמיים ויש קליטה, והמכונאי מסביר איזה חוט לחבר, ואנחנו יורדים שוב לבור העמודים ובא לציון גואל. שני הרכבים מטפסים מעלה בדרך אל העץ. חזני מתלבט עם אלמקיס דרך מכשיר הקשר אם כדאי לוותר על העצירה המתוכננת. הוא יכול פשוט לפתוח חלון ולדבר, אבל ככה זה ג'יפאים. "לא עדיף לנסוע דוך ולצאת?", חזני שואל את המכשיר. אבל אלמקיס, כבר קלטתי, לא מתרגש מזוטות. אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים, מדברים על ההתמכרות שלהם לחוויה, חולקים זיכרונות אקסטרים, ואיך אלמקיס יצא פעם להציל משפחה עם חמישה ילדים באמצע קניון במדבר יהודה, וכמה הוא חייב שטח, גם עם הילדים, והתה מוכן, וברבע לשתיים נפתחת חבילת רבע לשבע, וכשנגמר הרגע הענוג הזה באמצע המדבר, הרכב לא מתניע. שוב כלים, שוב כבלים, שוב דיוני טכנאות רכב שאני לא מבינה, כן הגיר, לא הגיר. בסוף הרכב מתניע, לא לפני שיספרו לי על שעות של המתנה שחוו פעם בנסיבות דומות.
אחרי שהם נפרדים, ואלמקיס מתחייב לנסוע ישר למוסך, אנחנו מגיעים לאזור תקוע. ההרודיון לידנו, לשם הורדוס דווקא כן קשור. אחר כך העיר סוגרת עלינו בפקקים ורכבים, וחזני מעלה געגוע לאופנוע שלו – כן, ידו גם באופנועים – ואני מתכננת לי את הטיול הבא, ברגל.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
