"'ראשונים תמיד אנחנו' לא הייתה רק סיסמה, זו הייתה המציאות"

קוראים לה ציפורה. וציפקה. וציפי. בעיקר ציפי. ציפורה זה ארוך, כבד. על ציפקה אמרו לה שזה שם גלותי, כזה של עיירות אירופיות קטנות. אז היא חותמת בשם ציפי. זה הולך טוב גם ברצף: ציפידגן. אבל האמת? הכי היא אוהבת ציפקה, הכינוי שלה בפלמ"ח. ככלות הכול, היא פלמ"חניקית אמיתית. לא, לא לשעבר. בהווה. 73 שנה אחרי פירוק הארגון, היא עדיין חיה ונושמת את השנים הטובות, המאתגרות והקיומיות ההן. הכול מתחבר, היא אומרת. הכול. ההיכרות עם מתי, שמות הילדים, ריקודי העם שהיו חלק משמעותי מחייה, וכמובן ההתנדבות ארוכת השנים שלה עם בוגרי הארגון. מי היה מאמין שכל זה יתחיל בגלל מורה לאנגלית מעצבנת במיוחד.

ציפקה דגן לבית גרינברג נולדה בתל־אביב הקטנה, בתם של ד"ר שרה סוניה מרקין, שעלתה ארצה מוורשה, וטכנאי השיניים אייזיק יצחק גרינברג, שהגיע מלודז'. השניים נישאו ב־1929, ושנה לאחר מכן נולדה ציפי, בכורתם. שש שנים אחריה נולד אחיה היחיד, יעקב ("שם המשפחה שלו הוא דגל, בחר שם שיהיה דומה לשלי"). אביה היה גם נגן צ'לו בתזמורת הפילהרמונית הישראלית שהוקמה ב־36', וניגן גם ב"שלושה כושים", בית קפה יוקרתי באלנבי פינת ביאליק. לפני עלייתו ארצה שירת בצבא הפולני, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה התגייס כאן לצבא הבריטי. ציפי זוכרת כיצד התארגן אביה עם נגנים נוספים, כולם חיילים ארצישראלים, לתזמורת קטנה שניגנה בפני משפחות המגויסים.

"ברחוב אלנבי, רחובה הראשי של תל־אביב הקטנה, היו בית ההסתדרות ומוסדות נוספים", היא מספרת. "כל מוצ"ש הייתי הולכת עם סבא וסבתא לשירה בציבור ולהרצאות על שירה וספרות. כל תהלוכה או לוויה הייתה עוברת מתחת למרפסת שלנו". כשהייתה בת שש עברו לרחוב שינקין, ומאז היא "שינקינאית גזעית".

המצב הכלכלי בבית היה חמור מאוד, היא מציינת. לפעמים לא הייתה להם יכולת לקנות בשוק, למעט מה שנמכר בסמטאות האחוריות: ירקות ופירות סוג ב', שמחירם היה נמוך במעט. "אמא הייתה כל כך טובה אליי. הייתה קונה חצי פיתה עם פלאפל, שלושה כדורים, לוקחת לעצמה חלק קטן ואת השאר נותנת לי. והבדים, הכול היה נקרע. היא הטליאה סדינים וגרביים; ממש חור לחור יביע אומר".

ציפקה מעידה על עצמה שהייתה תלמידה "טובה אבל לא מדי". בגיל 15 החליטה שהיא רוצה ללכת לקיבוץ: "המורה לאנגלית עצבנה אותי. לימדה אנגלית באנגלית, ולא הבנתי כלום. אני יסודית ואוהבת להבין, אז הודעתי לאמא שאני עוזבת. בבוקר קמנו, אמא סחבה את המזוודה מהבית לתחנת האוטובוסים שהייתה אז חדשה, ונסעתי להכשרה בעמק הירדן. חצי שנה אחר כך התלכדנו, שתי הכשרות של הנוער העובד מכנרת ומאשדות־יעקב, ונרשמנו בפלמ"ח תחת השם 'הכשרה מגויסת, רגבים'".

ההסכם בין התנועה הקיבוצית למפקדת הפלמ"ח קבע שכל הכשרה היא למעשה מחלקה בארגון הלוחם. במקום שנתיים בקיבוץ שמובילות להקמת התיישבות חדשה, יישלחו הצעירים למסלול משולב – שבועיים של עבודה במשק הקיבוץ, שבועיים של אימונים, וחוזר חלילה – ורק מי שישלים שנתיים כאלה, יעלה להתיישבות. החלוקה הזו התגמשה לא פעם, והצעירים נדרשו להתייצב לאימונים גם בסיום יום עבודה ארוך במשק. "אין בעולם עוד מחתרת שמפרנסת את עצמה", אומרת ציפקה בגאווה. וכך בקיץ 45' התגייסה הנערה בת ה־15 לפלוגה א' שישבה בקיבוץ יגור, ושם גם הכירה את מתי.

מתתיהו לייכין – לימים מתי דגן – גדל בדרום תל־אביב, במשפחה דתית ("בן דודה של אמו היה רב האסירים והמצורעים, הרב אריה לוין"). תל־אביב הקטנה לא הייתה קטנה מספיק לחבר בין השכונות השונות כל כך באופיין ובאוכלוסייתן. "רק בפלמ"ח נפגשנו. באחד הערבים, כשמתי עבר לידי בדרך חזרה מחדר האוכל לצריף, אמרתי לו: 'מה דעתך לצאת לטייל קצת?'. ומאז הלכנו יד ביד".

"מישהו אצלנו נתן הוראה להרטיב מטפחות. קצין בריטי התחיל לנאום באנגלית, אבל אף אחד לא הבין מה הוא אמר". החברים נעמדו על הרגליים ופצחו בשירת ההמנון. הקצין ירד מהשולחן המום, סימן בתנועת ראש לחייליו, וגז מדמיע מילא את חדר האוכל. המטפחות הרטובות שימשו כאמצעי הגנה

קבוצת רגבים ישבה עדיין ביגור בשבת של 29 ביוני 1946. העוצר שהוטל אז על הערים והקיבוצים היה צפוי, במסגרת ניסיונותיהם של הבריטים ללכוד את מחוללי "ליל הגשרים" ולתפוס נשק של המחתרות. מנהיגי היישוב, ובעיקר ראשי ההגנה והפלמ"ח, היו בראש רשימת המבוקשים. "גם אנחנו נדרשנו להשמיד כל דבר מזהה", מספרת ציפקה. "הוצאתי מהכוננית – שהייתה למעשה ארגז תפוזים – את התמונות והמכתבים, קראתי הכול, ואז לקחתי למרפסת דלי מתכתי, וגפרור אחרי גפרור שרפתי את כל עברי". שני דברים היא בכל זאת החביאה בקיר הצריף שלה: ארנק לתלייה על הכתף ש"היה דבר חדש", ובתוכו עט נובע עם החריטה: "לציפורה באהבה מאבא".

את כניסת השבת הם חגגו לראשונה במועדון שקיבלו מהקיבוץ: צריף פח גדול וישן, שסיימו לשפץ ולנקות באותו היום. מעבר לגדר כבר התפרסו שריוניות, ו"כלניות" בריטיות החלו לכתר את הקיבוץ. ציפקה הביטה בהן שעה שתלתה פלקט ארוך: "הבונים יבנו, המעפילים יעפילו, והמגינים יגנו". עד היום היא מצטערת על שהחיילים לא ידעו לקרוא עברית.

"קיבלנו את השבת כדרכנו בחולצות לבנות ובהדלקת נרות", מספרת ציפקה. "השמענו פרקי קריאה, ובילינו את הערב בשירה ובריקודי עם". בארבע לפנות בוקר נשמע הפעמון, מקפיץ אותם לעמדות שחולקו מראש. ציפקה רצה למתרס שהורכב ממיטות ברזל ומארגזים שבורים של תפוזים, מנסה להבין איך אלה אמורים להגן עליה. היא ניסתה גם לפענח מה הייתה כוונתם של המפקדים כשהורו להם להגיב לפלישה הבריטית ב"התנגדות פסיבית"; להתנגד או לא? כשהגיעו הבריטים וניסו להדוף אותם בכידוני הרובים לכיוון חדר האוכל, נמצאה דרך להתנגד פסיבית: הם התיישבו על הריצפה והחלו לשיר. מה שהכידונים לא הצליחו לעשות, עשה טנק סולר שהותז עליהם בעוצמה.

"הבריטים ריכזו את מרבית החברים והנוער בחדר האוכל. מישהו אצלנו נתן הוראה להרטיב מטפחות. לי הייתה על הראש מטפחת אדומה עם נקודות לבנות, אז הרטבתי אותה. בחוץ המתינו משאיות לקחת אותנו. קצין בריטי עלה על השולחן והתחיל לנאום באנגלית, אבל אף אחד לא הבין מה הוא אמר". נו, זה מה שקורה כשמתגייסים לפלמ"ח על חשבון שיעורי אנגלית. "בינתיים הם אטמו את כל החלונות בקורות עץ, פרט לשני חלונות שבהם עמדו חיילים עם נשק".

הקצין נאם וחיכה לתגובה, והחברים – מלוכלכים מהסולר ששפכו עליהם – נעמדו על הרגליים ופצחו בשירת התקווה. משם המשיכו להמנון הפלמ"ח, ואז, בלי שום תיאום, פרצה מהם שירה אדירה של המנון הפרטיזנים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה".

הקצין ירד מהשולחן המום, זוכרת ציפקה. הוא סימן בתנועת ראש לחייליו, ואז נשמעו קולות נפץ וגז מדמיע מילא את חדר האוכל. המטפחות הרטובות נכנסו לשימוש כאמצעי הגנה. "הרגשתי חנק, ואז מישהו אחז בידי – מתי. הוא דחף אותי הצידה וצעק לחברים שעמדו שם: 'היא פצועה, טפלו בה'. שני חיילים תפסו את מתי וזרקו אותו כשק קמח למשאית. רוב חברי הקיבוץ נאסרו, וכך גם כמעט כל חברי הפלמ"ח שהיו שם. הבריטים תחמו כמה בניינים, ואנחנו, אלה שלא נאסרו, גרנו בגטו הזה".

נצורי יגור זכו לתגבורת של בני נוער מחיפה, שסייעו בעבודות המשק ובאספקת כיכרות לחם מעיר החוף הסמוכה. באחד הערבים סדרן העבודה שאל את ציפקה אם היא מהפלמ"ח, ואז הוציא מהמגירה פתקה מגולגלת ואמר: "זה בשבילכם, טפלי בזה". על פיסת הנייר, שהוטמנה בתוך אחד מכיכרות הלחם מחיפה, נכתבו שתי מילים בלבד: "הפלמ"ח לברוח". "מסרתי את הפתק לחבריי, והוחלט שכל אחד מהחבר'ה יברח ברגע שתהיה לו הזדמנות. כל אחד מצא פטנט משלו".

ההזדמנות של ציפקה הגיעה למחרת בבוקר, כשנשלחה יחד עם אחת מחברותיה לעבוד בגן הירק, מעבר לכביש. הפטנט שלה כלל חצאית ונעליים עירוניות שהחליפו את נעלי העבודה. "אספנו מלפפונים יחד עם הנוער המסייע, כשהחיילים הבריטים עומדים ומכוונים אלינו כידונים. במהלך העבודה התערבבתי בין ילדי חיפה, ואז עליתי איתם להסעה. מחלון האוטובוס ראיתי שחברתי נעצרה. היא ניסתה לשכנע חייל בריטי שהיא מחיפה, אבל הוא הצביע על נעלי העבודה המסומרות שלה. ילדי חיפה לא נעלו כאלה".

את השנה השנייה בפלמ"ח העבירו מתי וציפקה לצד חבריהם בחפציבה שבעמק יזרעאל, הפעם בשמות מחתרתיים: עוזי קליין ותרצה בן־דוד, בהתאמה. לימים בנם הראשון ייקרא בשם הבדוי של אביו. "באוגוסט 46' קיבלנו פקודה שרגבים עוזבת את פלוגה א' ועוברת לפלוגה ד'. שם כבר היו לנו אימונים הרבה יותר משמעותיים". ציפקה זוכרת במיוחד את מסע עשרת הימים במדבר יהודה – מבית־הערבה שבצפון ים המלח עד למחנה סדום בדרום הימה, דרך מצדה עוד בטרם התעצב בה שביל הנחש בתוואי המוכר היום. "כל ההליכה הייתה לעלות ולרדת, ולמצדה עלינו דרך הסוללה שמצד מערב. סדום היה המקום היחידי שקיבלנו בו תוספת אספקה. כמו בכל האימונים והמסעות בפלמ"ח, גם הפעם כל אחד מאיתנו סחב תרמיל עם עשרים קילו אספקה על הגב, עוד תרמיל צד של ציוד אישי, שתי מימיות, שתי שמיכות, וכמובן מקל. הרגליים שלי היו אז שני גפרורים שסחבו את כל זה. היו שגם החביאו רימונים להגנה".

עשרת הימים הללו הביאו בעקבותיהם עוד חמישה ימים של צעידה בנגב. "פלוגה אחת צעדה מבית־אשל צפונה, והאחרת לכיוון בית־אשל. כל האימונים היו של בנות ובנים ביחד, שווה בשווה. הבטיחו שכשנגיע נקבל סוכריות לכבוד פורים. סוכריות לא קיבלנו, אבל לפחות בזכות זה אני זוכרת מתי נערך המסע. היום אני לא מבינה איך עשיתי את זה".

אחד הרגעים המבהילים ביותר הגיע כשהלכו בנחל חתירה – שכונה אז בפי הבדווים במקום "נקב אל־יהוד", והיום מכונה "מעלה הפלמ"ח", על שם המסעות המסוכנים של חברי הארגון. "כשעולים במצוק, יש סלע ענק ואי אפשר להמשיך לעלות. אבל היינו צריכים לעלות מוואדי פוקרה למעלה לוואדי ימין, והדרך היחידה לטפס הייתה דרך המצוק. הבדווים ראו אותנו עולים כמו נחל אנושי, ואמרו שאפילו העיזים לא מעיזות לעלות לשם". באותו יום היה הטיפוס מסוכן במיוחד. "השמיים קדרו, עננים אפורים ורוח, החל טפטוף של גשם והתפתחה סערה. כולם מזרזים את כולם לעלות בזהירות. אתה על שביל ברוחב של אפילו לא חצי מטר. משמאל מצוק עומד ישר, מימינך מצוק לתהום. צריך אוויר לנשימה, והולכים בקטע המפחיד הזה עם כל המטען על הגב. התארגנו לשנת לילה בוואדי העליון, ואז הסיירים של הפלמ"ח, שהיו בעומק, התחילו לרוץ ואותתו לנו לברוח מהר כי מתקרב שיטפון. ואנחנו עם תרמילים פתוחים ומפוזרים, כי חיפשנו שמיכות לשנת לילה. מיהרנו לצאת משם, וכך ניצלנו".

"מתי לא ידע היכן אני עובדת. לפני שעלינו מהמכון היינו צריכים לנער את השיער והבגדים, שמא נתפסו בהם שבבי נחושת. באחד הימים, כשישבתי איתו, הוא ראה משהו מנצנץ לי בקפלי המכנסיים. אמרתי לו שעבדתי בפרדס וריססנו את תפרחות ההדרים. אגב, לא היה לנו בכלל פרדס"

בתום האימונים הגיעו חברי קבוצת רגבים לפרשת דרכים, ונדרשו להכריע פניהם לאן. בחזון הקיבוצי, מסבירה ציפקה, יש הגשמה ויש השלמה: הקמת קיבוץ חדש מול הצטרפות לאחד קיים. חברי הגרעין היו משוכנעים שהם מאורגנים להקמת קיבוץ משלהם ("אפילו חמור היה לנו, החבר'ה גנבו אותו מקבוצת כנרת"), אבל המזכירות הארצית החליטה אחרת. הרגבים נקראו לחזק נקודת התיישבות בדרום, ומינו משלחת בדיקה למקום, שמנתה שני בחורים וציפקה אחת. "הייתי מחסנאית הבגדים של ההכשרה, אז התלבשנו יפה ונסענו בעגלה מחפציבה לחדרה דרך עפולה, משם לקחנו אוטובוס עד לתל־אביב ומשם למושבה רחובות".

על גבעה פסטורלית מול המושבה ישב גרעין הצופים – חבר'ה מבוגרים יותר מחברי רגבים, ובעלי רקע שונה לגמרי. "אנחנו היינו נוער עובד ממשפחות של פרברי הערים, חלק מאיתנו לא סיימו אפילו בית ספר עממי; הצופים לעומת זאת באו מבתים מסודרים, והיו בוגרי הריאלי בחיפה והגימנסיה בתל־אביב". אחרי שחברי המשלחת התרשמו מהמקום, ביקש מהם איש הקשר, אריה, לחזור לאוהלי הפלמ"ח בחפציבה ולשכנע את החברים בהכשרה להצטרף לגבעה. בלחישת אוזן נאמר להם שיש במקום מפעל סודי מאוד, ושהם עתידים להשתלב בו.

חברי רגבים חשבו שהם נפרדים מהחשאיות של השלב המחתרתי, אבל החשאיות דווקא עלתה קומה, או אולי למעשה ירדה: מעתה הם פעלו לא רק מתחת לפני השטח, אלא גם מתחת לפני האדמה. "כבר ביום הראשון בגבעה אמרו לי להגיע למחרת לסידור עבודה מיוחד", משחזרת ציפקה. אחרי ארוחת בוקר שכללה פרוסת לחם, ריבה מדוללת במים ותה מר, סימן לה אריה לבוא בעקבותיו. "הוא הלך לכיוון המכבסה, ואני נכנסתי לשם אחריו. הגעתי לחדר מלא באנשים ובמכונת כביסה רועשת שהסבון גולש ממנה לתעלה ליד. 35 אנשים מסתכלים על ציפקה מהפלמ"ח במבט של 'תכף נראה את הגיבורה הזו'. פתאום מכונת הכביסה מתחילה להתרומם, משטח הבטון שתחתיה נפער, ומישהו צועק מלמטה: 'ציפקה, רדי!'. אני רואה סולם ברזל יורד מתחת לאדמה, ומה שעובר לי בראש זה: וואו, הסולם הזה נגמר באמריקה, אני לא יורדת". אבל ציפקה ירדה, וכעבור שמונה מטרים מצאה עצמה באולם בגודל של מגרש טניס. "מישהו שירד לפניי הרים שאלטר – אורות נדלקו. שאלטר שני – נשמעה שריקה חדה: מערכת האוורור הופעלה".

מדי יום ירדה החבורה החשאית לאולם הגדול, שם שכן "מכון איילון" – מפעל תחמושת שייצר כדורי תשעה מ"מ עבור תתי־מקלעים מסוג סטן. שאר החברים בגבעה, המכונה מאז גבעת הקיבוצים, לא ידעו על הנעשה מתחת רגליהם. ציפקה מסבירה שמנהלי המכון היו "מאנשי התעש' של ההגנה – תעש' ולא תע"ש. זו מילה חצויה. רכש־רכישה. תעש־תעשייה. תובל־תובלה", והעובדים היו חברים מהכשרת הצופים. אלא שהאחרונים לא הצליחו לתפעל את פסי הייצור מתחת לאדמה ובו זמנית לתחזק משק על פני האדמה, ולכן חברי רגבים גויסו לשם כתגבורת. "במכון איילון, שהיום יש בו מוזיאון, עבדו ארבע קבוצות, אבל היום מדגישים רק את קבוצת הצופים. בפועל היינו שם גם אנחנו, וגם 'קבוצת השמונה' – שמונה חבר'ה מקבוצת הבונים, שארזו את התחמושת בלילות. איש לא מזכיר אותם בגבעה. זה אגב המקום היחידי שייצר אז מוצר של תעש' מחומר הגלם ועד למוצר המוגמר; הכדורים שהיו חיוניים כל כך בראשית המלחמה".

המעבר לגבעה נעשה בהדרגה. ציפקה הייתה מהראשונות שהצטרפו לשם, ואילו מתי עבר באותה תקופה ניתוח אפנדיציט, ובעקבות סיבוכים נותח פעמיים נוספות. הוא נדרש לנוח שלושה חודשים, למקרה שיהיה צורך בניתוח רביעי. מכיוון שכך, לא היה שותף בסוד מפעל הנשק. "מתי ישב ובלע את כל הספרים שהיו בספרייה. הוא לא ידע היכן אני עובדת. לפני שעלינו מהמכון היינו צריכים לנער את השיער והבגדים, שמא נתפסו בהם שבבי נחושת, אבל לא תמיד הצלחנו להוציא הכול. באחד הימים הלכתי לחדרו, וכשישבנו לדבר הוא ראה משהו מנצנץ לי בקפלי המכנסיים. אמרתי לו שעבדתי בפרדס וריססנו את תפרחות ההדרים. אגב, לא היה לנו בכלל פרדס. בפעם אחרת אמרתי שעבדתי בגן ירק. תמיד בחרתי בענפי משק שהיו מחוץ לגדר, שלא יוכל לבוא לבקר אותי. הוא חקלאי, ואני מסבירה לו בתירוצים משונים מאיפה יש לי חומר נוצץ בבגדים". לבסוף לא יכלה עוד. באחד הימים הבהירה לאריה שנגמרו לה הסיפורים החקלאיים, והגיע הזמן לסדר גם למתי עבודה במכון. באותו ערב אמר מתי לציפקה שנמאס לו לשבת בחדר, והוא מתכוון ללכת למחרת לסדרן העבודה. ציפקה כבר הבינה מה הוא חושב להסתיר ממנה. "בבוקר נפגשנו בחדר האוכל, ואני רואה שאריה יוצא לכיוון המכבסה, ומתי בעקבותיו. הגעתי לשם מהכיוון השני, וברגע שהדלתות נסגרו ראיתי אותו בין שאר הראשים, מסתכל עליי ואומר לי בעיניים: וואלה ממזרתה".

מנהל המכון, פסח איילון (אברמוביץ), ערך למתי סיור באגפים השונים של המפעל. כשהתקרבו למכונת המתיחה שציפקה עבדה בה, אמר לו פסח לשבת, ולה הורה: טפלי בו. "טיפלתי בו יופי. כעבור חודשיים נסענו לרבנות ונרשמנו לנישואין. אחרי מיליון שנה מתי אמר לי: 'תמיד הסתכלתי עלייך, אבל היה ברור לי שסביבך מעופפים הרבה פרפרים, ולא חשבתי שאשיג אותך'. ואני חשבתי עליו את אותו הדבר".

חתונתם של מתי וציפקה התקיימה ביום שישי, כ"ו בשבט תש"ח, 6 בפברואר 48'. מלחמת השחרור כבר סערה ברחבי הארץ. למגינת ליבה של אם החתן, הכלה צעדה לחופתה בשמלה קצרה, כשלרגליה גרביים קצרים שאינם עשויים משי. לשמחת לב הנוכחים, כריכים מלחם שחור ("כפי שקראנו אז ללחם רגיל"), לימונדה ופלחי תפוזים הוצעו לרבים – מעדני מלך במושגי הצנע של אותם ימים. עם תום הטקס פרצו החברים מהגבעה בהורה סוערת, ואז מיהרו לנסוע חזרה לפני רדת החשכה. הזוג הצעיר יצא לדרך יומיים מאוחר יותר, ביום ראשון בבוקר. "כל המתנות שקיבלנו נשארו ארוזות בבית אמי למשך שנים ארוכות. לא היה לנו צורך בהן. רק מתנה אחת קסמה לנו: מנורת קריאה בעלת רגל עץ ואהיל יפה. אותה לקחנו איתנו". ציפקה חלמה לקרוא ספר במיטה לאור המנורה החשמלית החדשה, שתמלא את מקומן של מנורות הנפט באוהלי הפלמ"ח, אבל המנורה הזו מילאה ייעוד אחר לגמרי עוד בטרם הגיעה למשכן הקבע שלה.

מתי וציפקה נסעו מתל־אביב לכיוון המושבות בשיירה שאובטחה בידי לוחמים של הפלמ"ח וההגנה. על תנועה עצמאית בכלי רכב בודדים לא היה מה לדבר. השיירה יצאה מדרום תל־אביב, נעצרה להתארגנות בשכונת התקווה, והמשיכה ב"דרך הביטחון" שחצתה את שדות מקווה ישראל. שם היא נעה חשופה לעיני הצלפים הערבים, ואלה צלפו בה מבניין טחנת קמח ביפו, ליד שכונת פלורנטין בואכה אבו־כביר. לימים תפוצץ ההגנה את המבנה, וחבלן שלה ייהרג במבצע, אולם בפברואר 48' הטחנה עוד עמדה על תילה. "האוטובוסים של אז היו קטנים מאוד, עם חלונות שנפתחים רק עד החצי, ודלתות שמתקפלות פנימה ומשאירות מעבר צר בלבד. מתי ואני ישבנו בצד ימין של האוטובוס – הוא החזיק בגוף המנורה, אני באהיל. כשהשיירה נכנסה לשדות, ניתכה עלינו אש תופת מכיוון יפו, גשם של כדורים. אי אפשר היה שכולנו נצא מהאוטובוס בפתח הצר שלו. הייתי אז רזונת, והשתחלתי דרך החלון – חצי גוף תלוי מול מוקד הצלפים ביפו, והרגליים עדיין על הספסל. לא יודעת איך, אבל הגעתי לתעלה כשמתי לידי, ובידי האהיל של המנורה. הוא שימש לי כמו מטרייה מפני הירי לאורך כל ההמתנה שם. כמה זמן שכבנו כך? אני לא יודעת, התחושה הייתה של נצח. בשלב מסוים ניתנה הוראה לחזור לאוטובוסים. איך לא היו פצועים? אין לי מושג".

כשהגיעו לגבעה, מצאו בני הזוג הפתעה משמחת: חדר משפחה. כלומר, אוהל מרובע ובו שתי מנורות נפט במקום אחת. אלו, למרבה האכזבה, היו הכרחיות: חיבור לחשמל עבור מנורת האהיל מצילת החיים לא היה באוהל, והיא עברה אחר כבוד לתפקיד של קישוט, עד שציפקה ומתי זכו לחדר בבניין. לעבודה, אגב, הם חזרו כבר למחרת שובם לגבעה.

מלחמת העצמאות דרשה תפוקה מוגברת של נשק ותחמושת, ואנשי מכון איילון התבקשו לייצר בזריזות 100 אלף כדורים. המשלוח המיוחד נארז ונשלח באווירון ("אז לא הכירו את המילה מטוס") לגוש עציון. "המצב שם היה חמור ביותר. השליכו מהאוויר את ארגזי התחמושת, והכול נפל לתוך שדה מוקשים. קיבלנו הוראה לייצר מיד כ־100 אלף כדורים נוספים, בקצב של 14־15 אלף ביום. שוב ארזו והעבירו לגוש. הפעם התחמושת הגיעה ישירות לידי המגינים, אבל 24 שעות לפני שבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, הגוש נפל לידי הערבים". ציפקה נאנחת בכבדות. גם ממרחק של למעלה משבעים שנה, היא מתקשה לסלק את המחשבות על שאירע שם. "מאה תושבים נרצחו בגוש. אני לא רוצה לחשוב כמה תחמושת טובה שלנו הייתה בידי הערבים, ומה הם עשו בה".

אחד הנופלים היה אמנון דמאיו, חבר המחלקה שלה. "ההוראה הייתה להמשיך לייצר תחמושת, אבל היו חברים שאמרו 'לא היינו שנתיים בפלמ"ח כדי להישאר כאן', והם הצטרפו ללוחמים. אמנון נפצע קשה בקרב וסירב להתפנות. דרש שיפנו קודם את מפקדו, והוא נשאר שם וחוסל". ברשותה עדיין נמצא עיתון ההכשרה שהיא ערכה בזמנו, ובו דברים שכתב אמנון למסיבה לקראת גיוסם לפלמ"ח: "השערים לא ייסגרו. אנחנו נמשיך לעלות להתיישבות. נקלוט מעפילים והבריטים לא יעצרו אותנו. ונילחם גם אם נצטרך למות".

אחד הנופלים בגוש עציון היה אמנון דמאיו, חבר המחלקה שלה. "ההוראה הייתה להמשיך לייצר תחמושת, אבל היו חברים שאמרו 'לא היינו שנתיים בפלמ"ח כדי להישאר כאן'. אמנון נפצע קשה בקרב, אבל דרש שיפנו קודם את מפקדו, והוא נשאר שם וחוסל". ברשותה נמצא עיתון ובו דברים שכתב אמנון לקראת גיוסם לפלמ"ח: "השערים לא ייסגרו. אנחנו נמשיך לעלות להתיישבות. נקלוט מעפילים והבריטים לא יעצרו אותנו. ונילחם גם אם נצטרך למות"

בגבעה ברחובות נולד למתי ולציפקה בנם הבכור, עוזי. בגבעה מול הכרמל נולד הבן השני, ארז. הם גרו אז במעגן־מיכאל, וציפקה הקימה שם מרפאת שיניים, שימשה בה כאסיסטנטית ("לא למדתי את זה, כנראה ספגתי בבית"), וגם עבדה בענפים שונים. כעבור עשור בחרה משפחת דגן לעזוב את חיי השותפות: "ארז נולד עם בעיית שמיעה, ובקיבוץ לא התייחסו לזה". הם עברו למקווה ישראל. מתי סיים בהצטיינות לימודי אגרונומיה, ועבד שם בתחום; ציפקה סיימה לימודי תזונה, הקימה מחלקות כלכלת בית בשלושה בתי ספר שונים, והייתה לשם דבר.

אנחנו יושבים בביתה שבחולון. הקירות עמוסים תמונות משפחתיות מרגשות, שני הבנים בולטים בהן. בשירותים תלויים איורים וקריקטורות משעשעות. על צווארון חולצתה של ציפקה מתנוססת בגאווה – איך לא – סיכת הפלמ"ח. הכול קשור, היא אומרת בקולה הרדיופוני ובדרכה הרהוטה והמרשימה, הכול קשור. שמות הבנים שלקוחים גם מהתנ"ך, גם משמו המחתרתי של מתי, וגם מריקודי העם שחוברו במיוחד לקראת גיוסם לפלמ"ח: "עוזי וזמרת י־ה" ו"אם בארזים נפלה שלהבת". אגב, ציפקה הייתה גם מראשוני מדריכי ריקודי העם בארץ. הכול, הכול קשור. ועם כל גאוות היחידה, לילדיהם הם לא סיפרו מה עשו בפלמ"ח. "להיות פלמ"חניק ולא להיות קרבי – זו הייתה בושה", היא מסבירה, "וגם חשבנו שאולי זה עוד סודי".

מתי נפטר בסוף 89', כשלציפקה עוד לא מלאו שישים. שלושה חודשים ישבה לצידו בבית החולים, חוזרת הביתה למקלחות מהירות בלבד. כשהרופא הסתבך עם כתיבת שמו המלא של מתתיהו דגן, ציפקה תיקנה אותו שוב ושוב, והסבירה לו שמדובר במתת־יה. בסופו של דבר היא לקחה לידיה את העט, ולמעשה כתבה בעצמה את תעודת הפטירה שלו. בעיתון של מקווה ישראל נכתב לזכרו: "ישר כתלמים אשר חרש".

כשנה לאחר מכן עזבה ציפקה את מקווה ישראל ועברה לחולון הסמוכה. אז גם ביקשה למצוא עוד תעסוקה שתמלא את יומה. "נתינה היא ערך, התנדבות זו הדרך", היא אומרת. במשך כעשרים שנה היא הייתה פעילה מאוד במועדון חברי ההגנה בתל־אביב; ראיינה ותחקרה יוצאי ההגנה ופלמ"ח, וגם את מתנדבי הצבא הבריטי, לצורך הנצחת סיפוריהם. "כ־120 תיקים של ראיונות שערכתי הופקדו בארכיון ההגנה, חלקם הועברו לארכיון צה"ל". כמו כן הרצתה בהתנדבות לחיילים ולחיילות על אודות המעבר מההגנה לצבא ההגנה לישראל.

לאורך כל השנים אספה אנשים לחיקה, ליוותה אותם וסייעה להם. בין אלה הייתה למשל עולה בלתי לגלית שציפקה הכירה בתקופת הקיבוץ; או חייל בודד שפגשה בטיסה, וכששאל אותה אם נשארו בישראל פלמ"חניקים, ענתה לו: "במקרה אחת כזו יושבת לצידך". עם כולם היא שומרת על קשר עד היום.

לפני כשש שנים זכתה באות יקירת העיר חולון, ולפני חודשים אחדים קיבלה לידיה אות מהרמטכ"ל אביב כוכבי, במסגרת ציון שמונים שנה להקמת הפלמ"ח. "כשקמה המדינה שמחנו וכאבנו. שמחנו שיש מדינה, לראשונה בתולדות עם ישראל בעת החדשה; כאבנו כי שילמנו מחיר כבד מאוד עבורה, ובמיוחד הפלמ"ח, שבאחוזים איבד את מספר האנשים הגבוה ביותר מבין היחידות הלוחמות. 'ראשונים תמיד אנחנו' לא הייתה רק סיסמה, זו הייתה המציאות. לוחמי הארגון היו הראשונים לעמוד בקו הראשון, מהיום הראשון למלחמה".

לצד המחיר הכבד, הייתה גם התהילה שעד היום עוטפת את הפלמ"חניקית מחולון. הכושי עשה את שלו, אבל גם כשקמה המדינה לא הייתה לו שום כוונה ללכת. בוגריו השתלבו בצמרת צה"ל מרגע שהוקם, היא מזכירה לנו. טובי בניו הנהיגו קיבוצים וניהלו מפעלים. וגם ציפקה שלנו, בשנת ה־92 לחייה, עושה את שלה. היא עדיין מתרגשת כשהיא צופה במדינה, בפיתוח ובהישגים; רואה בכאב לב את הדברים הפחות טובים, אבל אף פעם לא שוכחת את הטוב והיפה. היא משמרת את הזיכרון וכמו אז – שום דבר לא אבד, שום דבר לא נשכח.