סבי אל־סעידי בת ה־18, על שפתיה שפתון בצבע ורוד בוהק, נשענה על מעקה סירת עץ רעועה כשים כחול ורגוע משתרע מאחוריה, בסרטון שפורסם בנובמבר שעבר. היא חייכה למצלמה לצד תריסר מהגרים בלתי חוקיים אחרים, שהתנועעו לקול שיר ראפ פופולרי. חודש לאחר מכן פרסמה חיימה בן־מחמוד, בת 21, סרטון דומה: היא מנופפת לשלום למצלמה בשעה שהיא חוצה את הים התיכון מתוניסיה לאיטליה יחד עם ארוסה, בסירה עמוסת מהגרים.
שתי הנשים התוניסאיות עוררו שערורייה בפרסום הסרטונים הללו, המציגים אותן במה שנדמה כשיט תענוגות חסר דאגות ברחבי הים התיכון, ואז בנחיתתן בלמפדוזה שבאיטליה, ולאחר מכן בערים אירופיות, מצלמות תמונות סלפי לצד מבנים ואתרים מפורסמים, כשהן מדגמנות מותגי אופנה פופולריים. סרטוני ה"לייפסטייל" של המהגרות הבלתי חוקיות, טענו אחדים, "נרמלו" מסע קטלני, שגובה אלפי מתים מדי שנה. לפי פרויקט המהגרים הנעדרים, 2,048 אנשים שחצו את הים התיכון בשנת 2021 לא הגיעו ליעדם, ונעלמו; 23 אלף נעדרו מאז 2014. אל־סעידי ובן־מחמוד הן אושיות ברשתות החברתיות בתוניסיה, עם כמעט 2 מיליון עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם יחד – והן עלולות לעורר השראה אצל אחרים שינסו לצלוח את השיט המסוכן.
"הרשת החברתית מציגה תמונה של אירופה שאינה מדויקת", אומר מאט הרברט, מנהל מחקר ביוזמה העולמית נגד פשע מאורגן על־לאומי. בעבר, לדבריו, עודדו את ההגירה "בני הפזורה שחזרו הביתה בחופשת הקיץ. אנשים היו רואים את בני הדודים שלהם לובשים בגדים חדשים ויקרים, ושואפים להידמות להם". כעת, "עם הרשתות החברתיות, זה הרבה יותר בולט ונגיש לכולם".
תוניסיה היא מנקודות המעבר העיקריות של מהגרים היוצאים מצפון אפריקה לאירופה, ומדי שנה מצטרפים אלפי תוניסאים אל ההמונים שמגיעים לחופי ארצם ממקומות אחרים באפריקה ובמזרח התיכון ומחפשים דרך לחצות את הים לאיטליה. בעבר הייתה המדינה יעד תיירות פופולרי, אך בימי המגפה כלכלת המדינה הידרדרה ושיעור האבטלה הגיע עד 18 אחוזים; ניסיונות ההגירה, באופן טבעי, זינקו.
בשנת 2021 בלמו רשויות תוניסיה יותר מ־23 אלף מהגרים שניסו להפליג מאפריקה לאירופה, פי חמש כמעט מאשר בשנת 2019, כאשר כ־5,000 אנשים נעצרו בחופים. דו"ח של היוזמה העולמית נגד פשע מאורגן על־לאומי קובע שהציבור התוניסאי פסימי לגבי יכולתם של מנהיגי המדינה לשפר את המצב. ביולי שעבר, בעקבות הפגנות נגד הממשלה בכל רחבי המדינה, הנשיא קייס סעיד השעה את הפרלמנט והקנה לעצמו סמכויות חירום גורפות, מה שמעורר חשש מפני הידרדרות במצב הדמוקרטי במדינה.
המסע אל מעבר לים התיכון מכונה בשפה המקומית "חרקה", ובעברית "שרפה", דימוי המתייחס להשמדת המסמכים האישיים לפני המעבר המסוכן. בעבר הייתה החרקה מעשה חשאי, אך הסודיות הכרוכה בה התפוגגה בשנים האחרונות, ככל שיותר ויותר אנשים היגרו. הנושא נידון בהרחבה ברשתות החברתיות, במוזיקה ובטלוויזיה. הפוסטים של בן־מחמוד ואל־סעידי עוררו ביקורת בתוניסיה, אבל רבים גם יצאו להגנתן, והבהירו שהחרקה היא האפשרות היחידה של הצעירים להימלט ממדינתם הנתונה במשבר. בתוניסיה גובר התסכול ממכסות הוויזות שמעניק האיחוד האירופי. צרפת קיצצה לאחרונה את האשרות לתוניסאים ב־30 אחוז – ולאלג'יראים ולמרוקאים בחצי – והאשימה את המדינות באי שיתוף פעולה בכל הנוגע להחזרת אזרחיהן שנותרו לשהות בצרפת באופן בלתי חוקי.
"'שתתבייש'? יותר נכון 'באסה לנו'!", כתב גולש אחד בטיקטוק בתגובה לביקורת על הסרטון של אל־סעידי. "היא הצליחה להגיע לאיטליה בזמן שכולנו תקועים כאן בתוניסיה".
בשעה ששהתה בבידוד כפוי במשך שבועיים במרכז מעצר באיטליה, בן־מחמוד אמרה ל־AP שהיא מבינה את הסיכונים הכרוכים במסע; אבל קשיים כלכליים וחוסר יכולת לקבל ויזה "אילצו" אותה לפנות לחרקה. "לא מצאתי כלום בתוניסיה", אמרה בריאיון וידאו. "יש לי תעודה בעיצוב שיער ולא יכולתי למצוא עבודה בתחום הזה… גם כשהצלחתי, המשכורת החודשית הייתה מאכזבת – בסביבות 350 דינר (120 דולר). אי אפשר לעשות עם זה כלום. אפשר רק להשתמש בתחבורה הציבורית ולקנות ארוחת צהריים – זהו".
בן־מחמוד, שכמו אל־סעידי גדלה במשפחה מהמעמד הבינוני־נמוך בעיר החוף ספקס, אמרה שכל מה שנדרש היה להתקשר לחבר של חבר. היא שילמה 4,500 דינר תמורת מקום בסירה לצד 23 אחרים. בתמונו שפרסמה היא מחייכת, אבל לדבריה המסע היה מפחיד. היא תיארה רגע שבו הסירה התנדנדה בעוצמה: "פחדתי כל כך, ראיתי את המוות ממש מול עיניי", אמרה. "הפחד היה מטורף, הים סער מאוד והיו הרבה גלים גבוהים. בסירה אמרנו תפילה והכנו את עצמנו למוות. כשאמרו לנו שהגענו למים האיטלקיים, לא האמנו".
ובכל זאת, בן־מחמוד הייתה מוכנה להסתכן במוות למען הסיכוי לחיים טובים יותר: "יש לי הרבה חברים שעשו חרקה ומצאו הזדמנויות באירופה. הם נטעו בי תקווה לעבודה, לכסף", אמרה. "אני רוצה לשנות את חיי כמו שהם עשו".
ואאל גרנאוי, פסיכולוג החוקר את החרקה, אומר שהתקווה הזו מבוססת במידה רבה על "שקר ההגירה", תופעה שהרשתות החברתיות מעצימות, ובן־מחמוד הצטרפה אליה כבר בהפלגתה לאיטליה. לדבריו, אנשים רואים אחרים חוצים לאירופה וצופים בהצלחתם לכאורה, וחושבים שברגע שיגיעו לאירופה הם יוכלו להשיג בקלות מסמכים רשמיים, עבודה וכסף. המציאות לרוב שונה מאוד: נתוני 2020 של הנציבות האירופית הראו ששיעור האבטלה של תושבי האיחוד המהגרים היה כמעט 14 אחוז, לעומת כ־6 אחוזים בקרב אוכלוסיית הילידים.
"אז הם הולכים למגדל אייפל ומצלמים סלפי בחולצת טריקו של לקוסט, מצלמים מכוניות יקרות… הם אומרים למשפחה בבית שהכול כשורה", אמר גרנאוי. "אם הם יגידו את ההפך, כולם ילעגו להם. הם יצביעו על אנשים אחרים ויגידו: 'אם הם עשו את זה, למה אתה לא יכול?'. יש כל כך הרבה לחץ חברתי".
בשבועות שחלפו מאז בואן של בן־מחמוד ואל־סעידי לאירופה, הן הציגו בחשבונות שלהן ברשתות סגנון חיים יוקרתי: מסעות קניות, נסיעות במכוניות ב־מ־וו וספלי לאטה מושלמים. תמונה של אל־סעידי רוכבת על קורקינט חשמלי בכפר הצרפתי ההיסטורי לה פוי־נוטרדאם זכתה לכמעט 6,000 לייקים, ותמונה של בן־מחמוד עומדת מתחת למגדל אייפל קיבלה 8,000. התמונות והסרטונים של החרקה שלהן זכו למאות אלפי לייקים ושיתופים.
שתי הנשים השיגו חסויות כשגרו בתוניסיה – יצרניות מוצרי טיפוח וחברות אחרות שילמו להן כדי שיפרסמו את מוצריהן ברשתות החברתיות – אך לא ברור אם הן מרוויחות כסף מהתמונות והסרטונים שהן מצלמות באיטליה ובצרפת. ועדיין, לפרסומים שלהן יש השפעה בתוניסיה, אומרים מומחים. לדברי הרברט מהיוזמה העולמית נגד פשע מאורגן על־לאומי, פוסטים כמו שלהן "ממחישים" לאנשים את פרטיו של מסע שערפולו עשוי לעורר פחד; בלעדיהן, החרקה הייתה עשויה להיות מאיימת מדי בעיני אנשים רבים.
"אחד החסמים להגירה הוא הפחד לצאת למסע… זה מפחיד. הסרטונים האלה, של גברים ונשים בים שמתארים את המסע שלהם, מציבים מול הפחד מציאות ויזואלית שאנשים יכולים לראות ולהפנים", הסביר. "זה מוריד את הרף המנטלי לעזיבה".
לדברי איילה בונפליג'יו, מומחית להגירה במרכז ההגירה המעורבת, במקום להתריע שפוסטים "זוהרים" ברשתות החברתיות יגרמו לרבים להצטרף לאל־סעידי ולבן־מחמוד במסען המסוכן, השערורייה האמיתית שיש לדון בה היא "העובדה שקיימים מעט מסלולים חוקיים לצעירים המבקשים להגר. השימוש בהגירה כקלף מיקוח פוליטי בין מדינות מגביל עוד יותר את המסלולים המשפטיים, ואינו מפחית את הביקוש להגירה".
בן־מחמוד מתעקשת שאינה מנסה לעודד אחרים לצאת לחרקה בעצמם. "פרסמתי את הסרטונים האלה כי אני תמיד מתעדת את החיים שלי באינסטגרם – בבית שלי, בחוץ, בבית קפה", היא אומרת. "בשבילי זה נורמלי לחלוטין לפרסם ברשתות על החרקה".
לרבים החרקה היא אך ורק טרגדיה. חמסדין מרזוק, מתנדב הסהר האדום בעיירת החוף התוניסאית זרזיס, קובר זה שנים את גופותיהם של מי שניסו להגיע לאירופה וכשלו. בבית הקברות המאולתר שהקים הוא מבקש להעלות את המודעות לסכנות ההגירה. ואז, בקיץ שעבר, התעורר מרזוק בבוקר ומצא מכתב מאשתו שאומר שלאחר ניסיונות כושלים רבים לקבל אשרות, היא ונכדיהם יצאו בסירה לאירופה. "סלח לי, אני שטה לאיטליה. אין לי פתרון אחר מלבד הים", נכתב בפתק.
"מצאתי את עצמי חי את המצב שנלחמתי בו במשך שנים", אומר מרזוק. "יכולתי לקבור את המשפחה שלי בלי לדעת בכלל שאלה הגופות שלהם. הייתי בהלם במשך שני לילות, וחשתי הקלה עצומה כשהם התקשרו ואמרו לי שהגיעו בשלום".
