הערבים בלבלו את העולם אבל משפטית ארץ ישראל שייכת לנו

בתום חמש שנות נבירה בארכיונים וכתיבה (שדווקא התקדמה בקצב משביע רצון הודות לסגר שכפתה הקורונה), חיפש פרופ' אברהם ציון הוצאת ספרים לפרסם דרכה את ספרו החדש. להפתעתו התברר שהמשימה אינה פשוטה. "התקשיתי למצוא מישהו באנגליה או בארה"ב שיסכים להוציא את הספר", הוא מספר. "פניתי לאחד המו"לים כדי לברר מה סיבת הסירוב, והוא אמר שמבחינתו, זה כאילו אגיש לו ספר שמנסה להוכיח שכדור הארץ שטוח. שוב נוכחתי לדעת עד כמה הערבים ותומכיהם הצליחו במשימתם – להפוך את המושגים 'כיבוש' ו'שטחים ערביים כבושים' לאקסיומה שלא ניתנת לסתירה".

פרופ' אמריטוס אברהם ציון כיהן במשך עשור כראש המרכז למשפט ותקשורת וכראש החטיבה המשפטית באוניברסיטת אריאל. הוא גם לימד שם על הסכסוך הישראלי־ערבי ("לא פלסטיני. ערבי", הוא מדגיש), וחשב שהוא מכיר היטב את אירועי ראשית המאה ה־20 שהניחו את היסודות לגבולותיה של מדינת ישראל. "ובכל זאת, עד שהתחלתי לכתוב את הספר לא הבנתי את המשמעות העמוקה של הזכות שלנו על ארץ ישראל. במשך השנים חשבתי שלא יכול להיות שכולם טועים, כי הרי אין עשן בלי אש", הוא אומר על הדרישות הטריטוריאליות של הפלסטינים. "אבל התברר שיש עשן בלי אש, ושהביטוי המוכר 'אי אפשר לרמות את כל העולם כל הזמן' לא תקף במקרה הזה. הערבים הצליחו לבלבל את כל העולם, ולא היה מי שיעמוד מולם ויסביר את ההפך. לא היה מי שיצביע על האמת הצרופה. אחרי חמש שנות מחקר הגעתי למסקנה שלפי המשפט הבינלאומי, אין לערבים שום זכויות לאומיות ממערב לירדן, רק זכויות אזרחיות ודתיות. ארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ולו בלבד".

למעלה מ־400 עמודי ספרו "למי הובטחה הארץ המובטחת" (To Whom Was the Promised Land Promised, בהוצאת Mazo), שראה אור בינתיים באנגלית בלבד, מגוללים את השתלשלות האירועים שמובילה למסקנה הזאת. "עברתי על מסמכי מקור", מסביר פרופ' ציון. "קראתי החלטות של הקבינט הבריטי, של משרד החוץ שם ושל משרד המושבות, וגם מכתבים בין ראשי מדינות בקשר לארץ ישראל. אלפי מסמכים. אני חושב שזה המחקר המקיף ביותר בנושא".

"הערבים שחיו אז בארץ ישראל נחשבו לתושבי דרום סוריה, וכך גם ראו את עצמם. לא היה עם ערבי־פלסטיני מוגדר, לא הייתה מדינה פלסטינית, וגם לא היה אזור שנקרא פלסטין. האזור הידוע כפלשתינה המנדטורית נקרע מסוריה על ידי מעצמות הברית במטרה אחת: להקים עליו בית לאומי לעם היהודי בארץ אבותיו"

והוא לא נעשה בידי היסטוריון.

"לא. המומחיות שלי היא משפטים, אבל ההיסטוריה במקרה הזה באה לעזור לנו להגיע למסקנות המשפטיות הנכונות".

הבעיה מתחילה מכך שלא מכירים מספיק את ההיסטוריה?

"הטענה שלי היא שיש התעלמות גורפת מאמנות ומהחלטות בינלאומיות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפט הבינלאומי לגבי ארץ ישראל. גם בית המשפט העליון של מדינת ישראל לא מזכיר את זה בשום מקום. מה זה משפט בינלאומי? אין פרלמנט שמחוקק אותו. הוא מורכב בעיקר מאמנות, וממנהג שחל כשאין אמנות. המנדט הבריטי הוא האמנה הגדולה ביותר שנכתבה במשפט הבינלאומי לגבי זכותו של העם היהודי. מטרתו היחידה הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

"אגב, המחקר שלי הוא משפטי ולא תנ"כי, אבל אפשר לראות שגבולות הארץ שהובטחה לעם היהודי במנדט שורטטו לפי נחלות 12 השבטים. ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' קבע אותם לפי השבטים ולפי מלכות דוד ושלמה. הוא הסתמך על ג'ורג' אדם סמית', הרקטור של אוניברסיטת אברדין, ששרטט את המפות. בדיוני ועידת סן־רמו, שהעניקה לבריטים את המנדט, לויד ג'ורג' ושר החוץ שלו ג'יימס בלפור אפילו התעמתו עם הצרפתים בנושא הזה. גם הצרפתים סברו שנקודת המוצא לקביעת גבולות פלשתינה היא גבולותיה התנ"כיים, והוויכוח היה היכן הם עברו.

"הבריטים הבטיחו לנו את ארץ ישראל משני עברי הירדן, גם אם לא עד כדי כך מזרחה כמו המפה המוכרת של אצ"ל. לא מצאתי שום מסמך שבו הבריטים מבטיחים שהבית הלאומי יגיע מזרחית מקו מסילת הרכבת בין דמשק לחג'אז. ועדיין, החלק הפורה של ממלכת ירדן היה אמור להיות בידינו, עד שצ'רצ'יל לקח מאיתנו את מה שממזרח לנהר הירדן. הערבים מראים באו"ם ומעל כל במה את המפה של גבולות ארץ ישראל המנדטורית, שהצטמקה לגבולות החלוקה, והצטמקה עוד יותר לגבולות הרשות הפלסטינית, ואומרים – 'תראו מה נשאר לנו, החלק שלנו הולך וקטן'. אבל ארץ ישראל המנדטורית לא הובטחה להם מעולם".

מנדט יוצא דופן

ההרצאה על ממצאיו שגורה בפיו. ניכר כי הוא כבר נשא אותה שוב ושוב, כשניסה לשכנע גורמים ישראליים וגם בינלאומיים שכדאי להם להכיר את החומר, וכך להבין טוב יותר את המציאות המזרח־תיכונית. "משולש ההתרחשויות החשוב הוא הצהרת בלפור, ועידת סן־רמו שאישרה אותה, ואז החלת המנדט הבריטי שאימץ את ההצהרה והפך אותה למחייבת", מסביר פרופ' ציון את הבסיס ההיסטורי לטיעוניו. "ההצהרה מנובמבר 1917 נתנה את הלגיטימציה המשפטית הראשונה לעם היהודי להקים כאן בית לאומי. במכתבו של בלפור נאמר ש'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל', 'תשתדל במיטב מאמציה להקל על מטרה זו', ו'לא תעשה דבר כדי לפגוע בסמכויות הדתיות והאזרחיות של העדות הלא יהודיות'. כלומר – בית לאומי ליהודים בלבד. הבריטים לא שכחו את הלא יהודים, אבל דיברו על שוויון זכויות אזרח וזכויות דתיות, לא מעבר לכך".

הצהרת בלפור, מדגיש פרופ' ציון, לא הייתה מתנת חינם; "היא ניתנה בתמורה לעזרתו של העם היהודי לאנגלים במלחמה נגד הטורקים. בעדותו בפני ועדת פיל ב־1937 אמר לויד ג'ורג' שהיהודים מילאו את חובתם עד תום. לעומת זאת, הבריטים לא מילאו את חובתם כלפי היהודים.

"בוועידת סן־רמו התכנסו מעצמות הברית שניצחו במלחמת העולם הראשונה – בריטניה, צרפת, איטליה, יפן וארה"ב – והחליטו לחלק את המזרח התיכון כולו בין שני העמים שעזרו להם: ערביי המזרח התיכון, שיוצגו על ידי האמיר חוסיין מחג'אז ובנו פייסל; והעם היהודי, שיוצג על ידי התנועה הציונית. העם הערבי זכה לעצמאות בכל שטחי המזרח התיכון – מטורקיה בצפון עד הים ההודי בדרום – פרט לארץ ישראל. לעם היהודי הובטחה ארץ ישראל, משני עברי הירדן, שתשמש לו כבית לאומי בדרך למדינה עצמאית.

"קיימתי כנס גדול באוניברסיטת אריאל, והזמנתי אליו את שגרירי גרמניה, אנגליה וצ'כיה. איש מהם לא בא. השגריר האנגלי אמר לי – 'לוקיישן קאונטס', המיקום חשוב. כלומר, אריאל היא 'שטח פלסטיני כבוש'. הפלסטינים הצליחו ליצור את מושג השווא הזה, וברגע שהם אומרים אותו, כולם מהנהנים. זו מין אקסיומה שאי אפשר לסתור"

"לערבים שחיו בארץ ישראל בתחילת המאה הקודמת לא הייתה זהות לאומית או פוליטית נפרדת. הם נחשבו לתושבי דרום סוריה, וכך גם ראו את עצמם. לא היה עם ערבי־פלסטיני מוגדר, לא הייתה מדינה פלסטינית, וגם לא היה אזור שנקרא פלסטין. הארץ הקדושה לשלוש הדתות נקראה בתקופת הטורקים 'הסנג'ק של ירושלים'. האזור הידוע כפלשתינה המנדטורית נקרע מסוריה על ידי מעצמות הברית במטרה אחת: להקים עליו בית לאומי לעם היהודי בארץ אבותיו".

שתי הבטחות עצמאות ניתנו אם כן, אבל פרופ' ציון מדגיש את ההבדל ביניהן: "בעוד ההבטחה לערבים נועדה לתושבים הילידים של האזור, הבית הלאומי הובטח לעם היהודי אף שרובו המכריע שהה מחוץ לארץ ישראל. כל יהודי באשר הוא היה יכול לראות את עצמו שייך לבית הלאומי שיקום כאן. המנדט הבריטי הכיר בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל, ללמדך שאין מדובר בקולוניאליזם אלא בעם שחוזר לארצו. הספר הלבן, שהגיע אחר כך, נגד את הוראות המנדט, כי הבריטים התחייבו לאפשר ליהודים הגירה ארצה, התיישבות צפופה על אדמות מדינה וקבלת אזרחות בפלשתינה־א"י. רק ליהודים. זה כתוב במפורש.

"הערבים טוענים שמעצמות הברית לא היו מוסמכות להעניק זכויות לעם היהודי בחבל ארץ שלא היה שייך להן, ושהיה מיושב ברובו בערבים. אין שחר לטענה הזאת. המעצמות היו מוסמכות וזכאיות לכך, מאחר שבהסכם סוור מ־1920 ויתרו הטורקים על ריבונותם בשטחי המזרח התיכון, והריבונות עברה מהמעצמה העות'מאנית למדינות הברית. לפי המשפט הבינלאומי שהיה מקובל בזמן מלחמת העולם הראשונה, מדינה שכבשה תוך כדי לחימה שטחי אויב הייתה רשאית לספח אותם לעצמה בלי צורך באישור של גורם בינלאומי כלשהו. רק לאחר המלחמה החליטו מעצמות הברית, בהשפעתו של נשיא ארה"ב וודרו וילסון, לסטות מהמנהג הזה ולהקים בשטחים שנכבשו משטרי מנדט, ברוח סעיף 22 למגילת חבר הלאומים. מטרת המנדט הייתה להכשיר את תושבי המקום לתפקד כמדינות עצמאיות.

"אולם בכל הקשור לארץ ישראל, נוסח המנדט ומטרתו היו שונים בכוונת מכוון מהמנדטים האחרים. בעוד המנדטים על מסופוטמיה – שהיא עיראק, סוריה ולבנון – נוסחו כך שהעניקו לתושבים זכאות מיידית לעצמאות בכפוף לתנאים מסוימים, המנדט על פלשתינה־א"י מסר אותה כפיקדון בידי ממשלת בריטניה, וכאמור הגדיר מטרה אחת בלבד: הקמת בית לאומי לעם היהודי בשטח הזה. היהודים היו רק כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה בארץ ישראל, אבל המעצמות החליטו לתת בית ליהודים מכל העולם. המנדט הזה אושר פה אחד בחבר הלאומים. בחמש השנים מאז הצהרת בלפור ועד לסן־רמו ולאישור המנדט, זכויות העם היהודי על ארץ ישראל הונחו מבחינה משפטית רובד על גבי רובד, שלב אחרי שלב, באופן שכל שלב חיזק את קודמו".

רחמים על הרוצח

לפי פרופ' ציון, לערבים גם לא כדאי לערער בדיעבד על הקצאת ארץ ישראל לעם היהודי. "כל החלטות סן־רמו היו עסקת חבילה, שמחלקת את המזרח התיכון בין העם היהודי לעם הערבי. אם מעמידים בסימן שאלה את הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, באותה מידה יש להעמיד בסימן שאלה את הקמתן של סוריה, לבנון, עיראק ואחרות. אם מפרקים, צריך לפרק גם אותן".

מבחינת הזכויות המשפטיות, יש הבדל בין האזורים שישראל שלטה בהם לפני 67' ובין אלה שעברו לידיה במלחמת ששת הימים?

"למה לעשות חלוקה כזו? מה עשתה מלחמת ששת הימים, מה היא שינתה בהחלטות המקוריות של המשפט הבינלאומי? היום הם מדברים על הנכבה של 48', אבל מה היא הנכבה? האסון שאירע לערביי ארץ ישראל כי צבאות ערב שפלשו לכאן לא הצליחו במשימתם להשמיד את היישוב היהודי. למה הדבר דומה? לאדם שניסה לרצוח מישהו אחר, לא הצליח בכך, ולאחר שנשפט ונכלא באה משפחתו ומזילה דמעות תנין על מר גורלו, על חירותו שנשללה ועל מטה לחמה שנשבר, תוך שהיא מסתירה את העובדה שמר גורלו נובע ממעשיו שלו. הנכבה לא נבעה מהקמת הבית הלאומי לעם היהודי, אלא מכך שהם לא הצליחו להכחיד אותנו".

אין שום משמעות משפטית לתקופת השלטון הירדני ביהודה ושומרון?

"סיפוח יהודה, שומרון וירושלים המזרחית לממלכת עבר הירדן היה מעשה תוקפני ובלתי חוקי בעליל, המנוגד למגילת האו"ם. הכיבוש לא הקנה לירדנים שום מעמד חוקי בשטח. אף מדינה כמעט לא הכירה בסיפוח הזה, גם לא מדינות ערב. רק שתיים הכירו – בריטניה, שממלכת עבר הירדן הייתה בת חסותה, ומדינה מוסלמית אחת, פקיסטן. מכל מקום, ב־1988 ירדן הצהירה שהיא מוותרת על השטח הזה. הוויתור אומנם נעשה לטובת הפלסטינים, אלא שירדן אינה מוסמכת להעביר לפלסטינים זכויות על שטח שלא השתייך לה מעולם".

אתה מסתמך על החלטות והסכמות בינלאומיות, אבל האו"ם גם קיבל החלטות שקוראות לנסיגה ישראלית.

"החלטות 242 ו־338 של מועצת הביטחון קבעו אומנם שתמורת שלום אמת על ישראל 'לסגת משטחים שכבשה' במלחמת ששת הימים 'לגבולות בטוחים ומוכרים', אבל הנסיגה היא מ'שטחים', לא מ'השטחים' ולא מ'כל השטחים'. ה' הידיעה לא הוספה למילה שטחים, והדבר נעשה במודע ובכוונת מכוון, ולא בהיסח הדעת. לא נאמר בהחלטה שיש לסגת מכל אחד מהשטחים שנכבשו. בפועל, כתוצאה מהסכמי קמפ־דיוויד ישראל נסוגה מכל סיני, היו נסיגות נוספות במסגרת הסכם השלום עם ירדן, ולכן גם החלטות האו"ם לא שינו את זכותו החוקית של העם היהודי על יהודה, שומרון וחבל עזה".

ובכל זאת, נציגים רשמיים של האיחוד האירופי ומדינות אחרות חוזרים על המנטרה שלפיה ההתיישבות ביו"ש מנוגדת לחוק הבינלאומי.

"לפני עשור קיימתי כנס גדול באוניברסיטת אריאל, והזמנתי אליו את שגרירי גרמניה, אנגליה וצ'כיה. איש מהם לא בא. הלכתי אליהם לשאול למה הם לא באים, והאנגלי אמר לי – 'לוקיישן קאונטס', המיקום חשוב. כלומר, אם אזמין אותו למקום אחר, הוא יבוא. למה? כי אריאל היא שטח פלסטיני כבוש. הפלסטינים הצליחו ליצור את מושג השווא הזה של Occupied Palestinian Territory, שטח פלסטיני כבוש – ברגע שהם רק אומרים OPT, כולם מהנהנים. וכשאני מנסה להבין למה משתמשים במושג הזה, הרי השטח לא היה אף פעם פלסטיני, אני לא מצליח להשיג תשובה. זו מין אקסיומה שאי אפשר לסתור, וזהו. כדי לסתור את צריכה לספק המון מידע שאי אפשר להכניס בכל ויכוח".

קייס כפול

ביום הריאיון התלקחו שוב ההפגנות הפלסטיניות האלימות בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, נגד זכויותיהם של היהודים במקום. גם בנושא הזה, פרופ' ציון נחרץ: "ליהודים שם יש קייס כפול. ראשית, כאמור, זה אזור שהובטח לעם היהודי. ושנית, אלו בתים שהשתייכו ליהודים, עד שבעליהם סולקו בגלל מלחמת העצמאות. עכשיו היהודים חזרו לבתיהם.

"צריך להבין שהסיפור הוא לא בין הפלסטינים ובינינו, אלא בין הערבים ובינינו. 850 אלף יהודים עלו מארצות ערב לישראל, והשאירו מאחוריהם נכסים גדולים ויקרים הרבה יותר מאלה שעזבו הפלאחים פה. מי שפלשו לארץ ישראל במלחמת העצמאות היו שבע ארצות ערב, והחשבון שלנו הוא איתן. הפלסטינים לא התקיימו אז כעם. אפילו אם נלך לקראתם, לא נוכל לומר שהם התהוו לפני 1964, כשהוקם פת"ח. לפני כן הם לא היו נבדלים מהעם הערבי מסביב, שייצגו כאמור חוסיין ופייסל. לא היה להם שום מאפיין מיוחד כדי שיהיו עם. הם אומרים 'יש לנו זכות להגדרה עצמית'. איזו הגדרה עצמית? ב־1920 הייתה לכם הגדרה עצמית? מדהים איך שהם מצליחים לבלבל את כל העולם. זכות ההגדרה העצמית התחילה רק אחרי מלחמת העולם השנייה, כשמגילת האו"ם הכירה בה פורמלית. לפני זה לא הייתה הגדרה עצמית כזכות בינלאומית.

"'שתי מדינות לשני עמים' הוא ביטוי חצוף כל כך. המשמעות שלו היא שאנחנו חוזרים ל־1947, ישראל מעולם לא קמה, ועכשיו צריך פשוט לקחת את האזור ולחלק אותו בין שני עמים. אומרים את זה במקום המילים 'להקים מדינה פלסטינית', כי זה נשמע הרבה יותר מאוזן ושוויוני. אבל זה לא נכון. אנחנו מדקלמים את המילים הללו, ולא מבינים את המשמעות. אין דבר כזה. לא הייתה מדינה ערבית פלסטינית מעולם. 'המדינה הפלסטינית' היחידה אי פעם הייתה המנדט הבריטי הזמני, שמטרתו להקים בית לאומי לעם היהודי".

היום ישראל צריכה להחיל ריבונות ביהודה ושומרון?

"היא צריכה להחיל ריבונות בכל מקום שאפשר. חבל שלא עשתה זאת לפחות בשטחי C, במסגרת תוכנית טראמפ".

והערבים המתגוררים שם?

"את הערבים בשטחי C היה אפשר לצרף כתושבי ישראל, אם כי אני לא בטוח שצריך לעשות זאת, מבחינה משפטית.

"הערבים הצליחו במקום שאנחנו נכשלנו בו. את שואלת פלסטיני מה שלומו, הוא אומר – לא טוב. למה? כי יש כיבוש. איך מזג האוויר? לא טוב. למה? כי יש כיבוש. וזה למרות שאין בכלל כיבוש. ממי כבשנו? ירדן לא החזיקה בשטח באופן חוקי, ולא כבשנו אותו משום פלסטיני. אז איזה כיבוש?"

יש עוד אפשרות להסב לאחור את גלגל התודעה?

"רק אם נכה בברזל יום־יום, שעה־שעה, כמו שהערבים עושים כל הזמן עם 'כיבוש, כיבוש, כיבוש'. אנחנו צריכים להגיד כל הזמן שזו הארץ שלנו, ושהם כבר קיבלו את שלהם. שזה כאילו יהודי ארצות המזרח יבואו עכשיו לאו"ם וירצו לקבל עוד מדינה, כי נתנו מדינה יהודית רק ליוצאי אירופה. אותו הדבר. הערבים האלה היו חלק מהעולם הערבי, קיבלו את שלהם, וזה נגמר. עכשיו הם מנסים להחזיר אותנו אחורה.

"בתגובה למפות שמראים הערבים, אנחנו צריכים להציג מפה של הארץ המובטחת, כי הבריטים הכירו בקשר ההיסטורי שלנו לארץ. צריך להראות לעולם מה נלקח מאיתנו כשניתקו את עבר הירדן מארץ ישראל כדי להקים מדינה ערבית נוספת על חשבון הבית הלאומי המובטח, ואחר כך שוב, בהצעת החלוקה של 1947. הערבים כידוע לא הסתפקו בחלוקה, ופתחו במלחמת השחרור. אחר כך באה מלחמת ששת הימים, כששוב הם ניסו להכחיד אותנו ולא הצליחו. לא היה אמור להיות להם כלום, ובכל זאת בהמשך הם קיבלו באוסלו את מה שקיבלו, שטחי A ו־B. לכן אנחנו אלה שצריכים להראות מפות עם כל מה שנגזל מהעם היהודי במשך השנים. אבל מנהיגי העם היהודי בארץ ובחו"ל ממלאים פיהם מים, ומתנהגים באופן אפולוגטי".

במחקרו התברר לו שכבר בימי הצהרת בלפור, דווקא מנהיגים יהודים הערימו קשיים בפני מימוש הזכויות ההיסטוריות של עמם. "המתנגדים החריפים ביותר להצהרה היו יהודי בריטניה הוותיקים. הם חששו שישייכו אותם כיהודים לפלשתינה, וכך הם עלולים לאבד תוארי אצולה או הטבות אחרות שהוענקו להם כאזרחים בריטים. הם אפילו פנו לקבינט הבריטי בבקשה לא לתמוך בהקמת בית לאומי יהודי, והוסיפו שהבקשה באה מאזרחיה הנאמנים של בריטניה, ולא  מקומץ מהגרים מרוסיה – רמז כלפי חיים ויצמן ואנשי הפדרציה הציונית בבריטניה.

"הבולט במתנגדים היה לורד אדווין מונטגיו, השר היהודי היחיד בממשלת בריטניה דאז. ביום שההחלטה על ההצהרה הייתה אמורה להתקבל ניסה ויצמן להיות בישיבה, בתקווה למנוע ממונטגיו לטרפד את המהלך. הוא הופיע בבניין הממשלה, אולם השומר מנע ממנו להיכנס לחדר. ויצמן נאלץ להמתין. הישיבה נפתחה, ומונטגיו ביקש בכל לשון של בקשה להימנע מההכרזה. כשדמעות בעיניו הוא אמר לחבריו בממשלה: איך אוכל להתמנות לנציג המלך בהודו, אם אחשב כנתין של פלשתינה? ראש הממשלה ושר החוץ מצאו עצמם במצב מביך: הם מעוניינים להוציא הכרזה לטובת העם היהודי, ומי  שמתנגד הוא דווקא נציג שמנה וסלתה של יהדות בריטניה. ראש הממשלה ידע שוויצמן הגיע, וביקש מהסדרנים להביא אותו כדי שידבר בשבחה של ההצהרה. הסדרנים חיפשו את ויצמן בכל הבניין ולא מצאו אותו – בזמן שהוא כאמור ישב בחדר סמוך. לבסוף ראש הממשלה החליט לא להחליט, והצהרת בלפור נדחתה. רק לאחר שמונטגיו התמנה לתפקיד המבוקש ועזב להודו, היה אפשר להביא את ההכרזה לקבינט ולאשר אותה".

"כל החלטות סן־רמו היו עסקת חבילה, שמחלקת את המזרח התיכון בין העם היהודי לעם הערבי. אם מעמידים בסימן שאלה את הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, באותה מידה יש להעמיד בסימן שאלה את הקמתן של סוריה, לבנון, עיראק ואחרות. אם מפרקים, צריך לפרק גם אותן"

מהפך בשישה ימים

פרופ' ציון, אב לשלושה, מתגורר כיום ברמת־אביב, בדירה שקירותיה גדושים בתמונות הנכדים. הוא נולד בעיראק, וכשהיה בן 11 עלתה משפחתו ארצה. על ילדותו המוקדמת הוא מבכר לא להרחיב בדיבור; חשוב לו שלא יימתח שום קו מקשר לכאורה בין חוויותיו הקשות בבגדד ובין המחקר שניהל בשנים האחרונות. כשמתעקשים בכל זאת לשאול מה הוא יכול לספר בגוף ראשון על ארץ הולדתו, ציון משיב שיש לו משם "רק זיכרונות רעים".

הוא היה בן שנה וחצי כשפרץ הפרהוד, גל הפרעות ("בעידוד נאצי", מדגיש ציון) של ערבים עיראקים ביהודים. "היה לנו שכן שהחזיק בית קפה מול הבית שלנו. אבא שלי, שהיה איש עסקים, היטיב איתו, נתן לו מתנות בחגים. כשהאספסוף הגיע אלינו הביתה, התחבאנו בארונות והאיש הזה עמד בכניסה ועצר את הפורעים. בלעדיו היו רוצחים את כולנו.

"בן דוד שלי ישב ליד החנות שלו בצהרי היום. הגיע שוטר ואמר לו 'בוא איתי'. מה הוא יכול לעשות? הלך איתו, ולא חזר. אבא שלו רץ לכל מקום לחפש אותו. בסוף הבן שלו חזר בארון".

בבגדד הוא למד בבית ספר של אליאנס, "וכשבאתי לארץ לא הייתי צריך להיכנס לשיעורי מתמטיקה או אנגלית; הרמה אצלנו הייתה הרבה יותר גבוהה". במפות שבאמתחתו יש גם אחת – צבעונית, מדויקת ושמורה היטב – שהוא עצמו שרטט בדייקנות כשהיה בן 13. "זה היה תלוי בכיתה, לא היו אטלסים".

הוא קיבל תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית, ואת לימודי התואר השני החל באוניברסיטת קיימברידג'. אחרי שנה עבר למסלול ישיר לדוקטורט, בהנחייתו של פרופ' גלנוויל ויליאמס, משפטן בריטי בעל שם עולמי. דווקא שם, באקדמיה הבריטית, החל החיבור האישי שלו למאבק התודעתי על זכויות העם היהודי. ביוני 1967, בעת שעסק בכתיבת הדוקטורט, פרצה מלחמת ששת הימים, וציון ראה איך היחס לישראל משתנה פתאום מן הקצה אל הקצה. "עד אז הייתה אהדה גדולה לישראל. כשנגמרה המלחמה, אחרי שישה ימים בלבד, האהדה התאדתה כאילו לא הייתה. התחילו להראות תמונות של פליטים שעוברים את גשר אלנבי לירדן, והגישה באנגליה השתנתה. הרגישו את זה תכף באוניברסיטה ובכלי התקשורת. הערבים הסיתו נגדנו, ועל האנגלים זה השפיע".

אחרי שובו ארצה הוא פנה לשוק הפרטי. בתחילת שנות השבעים התקבל לפרקליטות ומונה לסגן פרקליט המדינה בתחום הפלילי. "הפרקליטות היום אינה הפרקליטות שהכרתי", הוא אומר. "אני חושב שהפרקליטות קיבלה את כוחה הנוכחי מבית המשפט העליון, שבעצמו הרחיב את סמכותו באמצעות פרשנות. בכל העולם תחום הפרשנות הוא ספר כזה קטן", מקרב פרופ' ציון אצבע לאגודל, "ופה השופט אהרן ברק כתב חמישה כרכים על פרשנות, כי הוא ראה בה את כל עולמו.

"היום בית המשפט העליון מרשה לעצמו לעיתים לפרש את החוק כאילו היה המלצה בלבד, ולפעמים הוא עוקף את החוק ומחוקק בעצמו. בדרך כלל הוא לא חורג מסמכותו, אבל הוא הגדיל אותה מאוד. התוצאה של זה היא אי ודאות: היום עורך דין לא יודע מה יכריע השופט בתיק שלפניו, כי יש מבחנים של 'תום לב' ו'סבירות' ועוד דברים שבית המשפט העליון הכניס".

במהלך השנים שימש פרופ' ציון כיו"ר מועצת השמאים, יו"ר החברה לפיתוח מפעלי תיירות, חבר דירקטוריון בכימיקלים לישראל, חבר דירקטוריון בחברת הפחם ועוד. בבחירות לכנסת ב־1977 ניסה להשתלב ברשימת הליכוד, אבל לא הצליח. כשאני שואלת אותו אם הוא חושב שהליכוד עוד יחזור לשלטון, הוא משיב: "ודאי שיחזור, השאלה היא רק מתי. לטוב ולרע, הליכוד הוא המפלגה הדמוקרטית היחידה בישראל. כן, יש בזה גם רע. כשאנשים לא מתמנים אלא נבחרים, נכנסים גם תפוחים רקובים. איך אמר צ'רצ'יל, דמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, חוץ מכל השיטות האחרות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.i