בסיס הקריה, יום ראשון, עשר בבוקר. חיילים וחיילות במדים מגוהצים ממהרים אל בנייני המשרדים השונים שבמתחם. ביניהם צועדת קצינה אחת, מלווה בכלב נחייה שמוביל אותה היישר לעבר הבניין החדש של חיל האוויר. מדי פעם הוא יורד מהמדרכה אל הכביש בחוסר רצון בולט, כשהוא נתקל בערמות חול או לבנים שבורות המהוות סכנה לפוסעים. "נילס לא אוהב ללכת בכביש כשיש מדרכה, גם אם לא ממש אפשר לעבור בה", צוחקת הילה מעודה כשאני מנסה להדביק את הקצב שלהם בין ההריסות המבשרות את שיפוץ הבסיס הוותיק.
התואר הצבאי הרשמי של מעודה הוא "קצינת משפטים במחלקת הפרקליטות הצבאית במדור הייעוץ המשפטי לחיל האוויר", אך יש לה תואר נוסף – "הקצינה העיוורת הראשונה בצה"ל". נילס, המלווה אותה זה שנה וחצי, נהנה ממעמד מיוחד משלו: הוא בעל החיים היחיד המורשה להיכנס לבסיס הקריה.
כשאני שואלת אם פה ושם היה לה קצת קשה להיות שונה מכולם, מעודה קוטעת אותי בנאום קצרצר ותכליתי שהמסר שלו אחד – אל תרחמו עליי. "לכל אחד יש צרות משלו. גם אם אתה לא סובל ממגבלות פיזיות, יכולה להיות לך בעיה קשה של קשב וריכוז או משהו אחר. כל בנאדם הוא שונה, וגם בלי בעיות מוגדרות, יכולים להיות לך מספיק קשיים אחרים".
קיבלת פטור משירות ובחרת להתנדב. מדוע?
"זה שיש לך פטור, לא אומר שאתה צריך לנצל אותו ולחמוק ממשהו שכולם עושים. וחוץ מזה, למה לוותר, אם אני יכולה לעשות מסלול של עתודה, שנותן לי גם שירות צבאי וגם אני כבר בוגרת תואר? למצוא עבודה במשפטים זה לא פשוט באזרחות. אבל גם בלי העתודה הייתי עושה שירות מלא".
צבע חולצה כן, צבע עיניים לא
מעודה, כמעט בת 24, חיה עם העיוורון מגיל מוקדם מאוד – וגם עם הידיעה הברורה שהיא שווה בין שווים, לטוב ולרע. בבית לא עשו לה הנחות, והיא התרגלה לא לצפות להן. למעשה היא כמעט לא מבינה מדוע מראיינים דווקא אותה, מכל החיילים והקצינים שבבסיס.
היא גדלה ומתגוררת בנתניה, אחות בכורה ללירון בת ה־20 המשרתת כמש"קית השכלה בבסיס מחו"ה אלון, ולזוהר בת ה־16, תלמידת תיכון ומדריכה בתנועת "צופי ים". האב משה הוא רואה חשבון בחברת תרופות, האם אסתי עובדת זה 15 שנה בספרייה לעיוורים. "נולדתי פגה אחרי שישה חודשי הריון, והראייה שלי לא התפתחה. בעבר ראיתי קצת, ואז התעוורתי לגמרי", היא מספרת כאשר אנחנו מתיישבות בחדרה של המפקדת שלה, שהוקצה לנו לשעה הקרובה.
את זוכרת את החוויה של לראות?
"כן, טיפה. מהמרחק הזה יכולתי להגיד לך מה צבע החולצה שלך".
את זוכרת למשל איך ההורים שלך נראים?
"לא, זה לא הגיע לרמה של זיהוי תווי פנים. בגלל זה אמרתי לך צבע חולצה, ולא צבע עיניים".
בזכות חוק השילוב, המאפשר את שילובם של ילדים בעלי מוגבלויות במערכת החינוך ומספק להם מורות תומכות ועזרי למידה, למדה מעודה מאז גן הילדים במסגרות רגילות. בבית הספר חיכתה לה מכונת ברייל כבדה ממתכת וחבילת דפים מיוחדים, שבאמצעותם ביצעה את המטלות הלימודיות בדיוק כמו חבריה לכיתה. בהמשך הוחלפה המכונה המגושמת במחשב עם צג ברייל – לוח ארוך שעליו מופיעות נקודות בולטות בהתאם למילים שנראות על המסך.
"אמא שלי בחיים לא ויתרה להילה על שום דבר, גם אם היה קשה", מספרת לנו לירון מאוחר יותר. "זה היה החינוך בבית, אף פעם לא התייחסנו לעיוורון כאל מגבלה. לכן אנשים יכולים להכיר אותי שנים ולא לדעת שיש לי אחות עיוורת".
את ספרי הלימוד קיבלה הילה מהספרייה המרכזית לעיוורים, השוכנת בנתניה. אמה החלה לעבוד בספרייה אחרי שביקרה במקום כדי לסייע לבתה להמיר חומרי הלימוד לברייל או לשמע. "כשהילה עברה מברייל למחשב, נוכחנו לדעת שספרי הלימוד מיושנים, ולא מתאימים לעבודה דרך המחשב", מספרת לירון. "אז אמא שיפצה בשבילה את ספרי המתמטיקה הכתובים בברייל, כדי שהילה תוכל ללמוד את המקצוע כמו כולם. גם את החומר של קורס קציני משפט אמא הפכה לנגיש – המירה גרפים ותמונות לטקסט, למשל. היא עובדת סביב זה כל החיים, כדי שהילה תרגיש שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ושלא יגידו לה שהיא לא יכולה".
שתי האחיות נוהגות לצאת יחד למקומות בילוי, ובפרט לקולנוע. "לירון מספרת לי מה רואים על המסך, ואת האנגלית שמדברים אני מבינה היטב. קרה פעם שהלכנו לסרט יחד עם עוד כמה חברים, ורק כשנכנסנו גילינו שהוא באיטלקית. אחותי פשוט ישבה שם ותמללה בשבילי סרט שלם. זה היה מתיש בשבילה", נזכרת הילה וצוחקת.
היא גם חובבת מושבעת של ספרי מתח, אבל לא בברייל אלא בגרסת שמע. "כך אני נהנית יותר. גם לא צריך ללכת לספרייה, אלא מזמינים את הספר והוא נשלח אליך באינטרנט. אם הספר יצא אתמול, הוא לא יגיע מיד. אז מחכים".
לאיזו מוזיקה את אוהבת להאזין?
"לכל שיר שיש לו קצב, ולא משנה מי הזמר. אני יושבת ברכבת בדרך לבסיס או הביתה, ומקשיבה למוזיקה באוזנייה אחת, כדי שאוכל לשמוע את הכריזה ואת מה שקורה מסביב". אגב, מתברר שזו הנחיה צה"לית לחיילים כולם – לא להכניס אוזניות לשתי האוזניים, כדי לא לאבד ערנות למתרחש סביב.
פרשת המתנות
את הדרך לתפקידה הנוכחי החלה מעודה כבר בתיכון, כשבחרה ללמוד במגמת משפט עברי. "מהמורים שלי שם שמעתי על המסלול למשפטים בעתודה. התקבלתי אליו, הגעתי לאוניברסיטת בר־אילן והיום אני פה", היא מתארת בפשטות. את המטרות שהציבה לעצמה היא קטפה בזו אחר זו, בלי קיצורי דרך ובלי הנחות. רק בנקודה אחת המסלול שלה היה שונה משל אחרים: במקום המבחן הפסיכוטכני, שאינו נגיש לעיוורים, הצבא הכיר בציון שלה מהפסיכומטרי. "בסוף י"ב, במקביל לבחינות הבגרות האחרונות, עשיתי מבחן פסיכומטרי מותאם באמצעות מחשב", היא מספרת.
לאוניברסיטת בר־אילן היא הגיעה מדי יום באוטובוס. הפקולטה למשפטים, היא מציינת, נמצאת ממש בכניסה לקמפוס. אחרי שלוש שנים עברה קורס קציני משפטים, ונחתה בקריה.
כעת היא יוצאת בכל בוקר מהבית בשעה 7:10 בדיוק. אמא שלה מסיעה אותה לתחנת הרכבת בנתניה, שם היא עולה על רכבת לתחנת תל־אביב השלום, ואז ממשיכה רגלית לבניין חיל האוויר. בדרך ניגשים אליה עוברים ושבים ומציעים עזרה, והיא דוחה אותם בנימוס, אבל גם שמחה על המפגש התמידי עם הישראלי היפה. "יש המון אנשים מדהימים, הציבור בארץ הוא לא ציבור מנוכר. אם אני צריכה לדעת מה מספר הקו, או אם אני הולכת לאיבוד, מיד יעזרו לי. אני לא מתחברת לטענה שאנשים כאן לא עוזרים. היה פעם ניסוי חברתי שבו מישהו התחזה לעיוור ושילם 'בטעות' בשטרות גדולים יותר ממה היה צריך, ואף אחד לא ניסה לנצל את זה. יש גם אחרים, אבל הם אחוז אחד מתוך מאה, ובדרך כלל הם עצמם פשוט לא מבינים. נתקלתי פעם במישהי שהתייחסה אליי כאל ילדה בת שלוש, אבל היא הייתה אישה בת 90, עם תפיסה שעוצבה בתחילת המאה הקודמת. אז באמת היו סטיגמות על עיוורים".
גם לירון זוכרת כמה תגובות מופרכות במיוחד מצד הסביבה. "כשהייתי בת 11 נסעתי עם הילה באוטובוס, ומישהו שהתיישב מולנו הציע לה לפגוש רופא שיכול לתקן את זה. היה גם מי שהציע ללכת לרב כדי שייתן לה ברכה. לפעמים כשאני הולכת איתה, שואלים אותי אם היא שומעת. זה בעיקר מצחיק אותנו".
לאחר שסיימה קורס קציני משפטים, הוצבה מעודה במחלקת הייעוץ המשפטי לחיל האוויר, שם היא ושני קצינים נוספים מופקדים על מציאת פתרונות משפטיים לשאלות המופנות אליהם מהחיל. בין היתר היא מטפלת בסוגיות כוח אדם, מסלולי שירות, חוקי תעופה וחקירת תאונות. סביבת העבודה מותאמת לצרכיה: השימוש במחשב שלה נעשה בעזרת תוכנות קוליות ומקלדת ברייל.
כשהיא מתארת את שגרת העבודה שלה, חשוב למעודה לשוב ולהדגיש כי למעט הפרטים הטכניים, היא מבצעת את תפקידה בדיוק כמו הקצינים שלצידה, בלי שום הקלות. "שלא ישתמע ש'היא מסכנה אז נתנו לה כל מיני הטבות'. אני לא רוצה להיות מתויגת, וזה לא שיצרו לי תקן בחסד. אני מעריכה את העזרה של הפרקליטות הצבאית, אבל הגעתי לפה כי עברתי את המיונים. גם הקשיים זה לא מה שהיה לפני עשרים שנה, כי היום יש מחשב. כל חומר אפשר להעביר לגרסת וורד, וכך אני יכולה 'לקרוא' את המסמכים, ואם יש תמונה אני שואלת מה רואים בה".
בשל מגבלות הצנזורה, מעודה יכולה לתת לנו רק דוגמה אחת כדי להמחיש את תפקידה, וגם זאת בהשמטת הפרטים העסיסיים. לא מכבר הגיעה אליה שאלה מחייל מילואים, שביקש לברר האם מותר לו לקבל מתנה מחייל בצבא זר, בסיומו של אימון משותף. אני סקרנית לדעת מה התשובה – אולי אוכל לעזור לפוליטיקאים שבדיוק נדרשים לשאלות דומות – אבל מעודה עדיין לא סיימה לגבש את חוות הדעת. "אני בודקת את פקודות הצבא כדי לתת מענה משפטי", היא מסבירה. גם פניות מהשוחרים של חיל האוויר מגיעות אליה: "מצד אחד הם לא חיילים מבחינת הצבא, ומצד שני הם מקבלים הטבות שמגיעות לחיילים. זה מעורר שאלות".
כמו תינוק חדש
מלבד מעודה יש בצה"ל עוד 21 לקויי ראייה ועיוורים שממלאים תפקידים שונים, אך היא הראשונה שמשרתת כקצינה. גם אם היא מבקשת להיות ככל החיילים, מטבע הדברים מתעורר סביבה עניין מיוחד. היא מספרת איך מפקד חיל האוויר בכבודו ובעצמו ביקש לפגוש אותה פה במשרד, ואיך הפרקליט הצבאי הראשי שרון אפק יזם פגישה חטופה איתה. "זה היה די מרגש. בטקס סיום הקורס עליתי כמו כולם על הבמה בבית חיל האוויר בהרצליה כדי לקבל את הדרגות וללחוץ יד לפצ"ר. אחרי הטקס הוא בא מיוזמתו להגיד שלום והצטלם עם נילס ואיתי". גם חבריה של מעודה הצטלמו עם נילס, כשכומתה מונחת על ראשו.
הקשר שלה עם הכלב המתוק מסוג לברדור, שבמהלך כל השיחה נח מתחת לשולחן, החל לפני שנתיים. עד אז היא נעזרה רק במקל נחייה לצורך התניידות. "חברים סיפרו לי שאפשר ללכת מהר יותר עם כלב נחייה, וכך גם פחות טועים בדרך, כי שניים עושים את זה במקום אחד. אני לא השתגעתי על כלבים. לא אהבתי שליקקו אותי, ואם ליטפתי כלב – מיד אחר כך רצתי לשטוף ידיים. אבל עכשיו, בגלל נילס, זה אחרת".
נילס שודך לה במרכז הישראלי לכלבי נחייה שבמושב בית־עובד. "עברנו יחד קורס של שלושה שבועות, שנועד לחבר בין האדם לבין הכלב וללמד אותם להסתדר. זה תהליך ארוך. הלכתי עם נילס ובדקנו שיש התאמה בינינו, שאנחנו באותו קצב ובאותו כוח".
הקורס התקיים בתנאי פנימייה. בסופו היא חזרה הביתה יחד עם נילס, ובשבוע שלאחר מכן התלוותה אליהם מדריכה כדי לתרגל עם הכלב את הדרכים והרחובות שבהם נוהגת מעודה ללכת. גם לבעלים היה הרבה מה ללמוד. "פתאום החדר שלך הוא כבר לא רק שלך, אלא של עוד יצור חי שצריך שיוציאו אותו ושיתנו לו אוכל ומים, וגם חום ואהבה", אומרת מעודה. "זה כמו להביא תינוק חדש הביתה. הוא מקסים ומתוק, אבל צריך גם להחליף לו טיטולים ולהאכיל אותו ולדאוג לו".
איך לימדת אותו למשל להכיר את הדרך לבסיס?
"שמתי לו אוכל במשרד, ובכל פעם התרחקתי קצת ועוד קצת כדי שילמד את הדרך לכאן. עשינו את זה שלוש־ארבע פעמים עם המורה, ואחר כך תרגלתי איתו בעצמי". האתגר של נילס כיום הוא להיצמד למסלול המוכר גם כשהבסיס עובר שינויים תכופים בחסות השיפוצים. "הוא מנסה כמיטב יכולתו לשמור על הדרך, ואם שינו אותה, הוא יודע איך לעקוף את השינוי ולחזור לנתיב המקורי. זה מעיד שיש לו קליטה טובה מאוד", היא מספרת בגאווה על השותף שלה.
איך המשפחה שלך התרגלה לתוספת החדשה?
"נילס מאוד אהוב על כולם וקשור לכולם. הוא ישן על שמיכה אצלי בחדר, וכשאנחנו יוצאים לאירועים הוא בא איתנו או שמשאירים לו בייביסיטר. לטקס יום הזיכרון למשל הוא יצא איתי, אבל ליום העצמאות לא, כי זה כלל הרבה מוזיקה ורעש וזיקוקים. אמא שלי התנדבה להישאר איתו".
לפרוץ את תקרות הזכוכית
פרק הצילומים לכתבה מתגלה כמשימה לא פשוטה בבסיס הצה"לי. כל לוקיישן שבוחרת הצלמת נדרש לאישור מיוחד מחיילת שמתלווה אלינו, נציגת מדור סיווג מידע. גם מסדרון אקראי נבחן בקפידה לפני שיינתן האישור המיוחל. מעודה מצידה מזהירה ש"נילס מאוד לא אוהב צילומים, הוא לא מרגיש בנוח עם זה", אבל אבישג הצלמת עושה נפלאות, מרגיעה את השניים ומחלקת הנחיות: "תסתכלי קדימה", "הפני מבט לנילס". מעודה מרימה את הראש ומישירה מבט בקלות בהתאם להוראות, כאילו היא רואה הכול. בסוף סדרת הצילומים מציינת אבישג שהרבה מהמצולמים שניחנו בחוש ראייה אינם מצליחים לדייק כל כך את התנועות הדרושות לתמונה טובה.
על כתפיה של מעודה, כעתודאית, מונחות היום דרגות קצין מקצוע, השקולות מבחינת פקודות הצבא לדרגת סגן. ובהמשך היא צפויה לצאת לקורס קצינים ייעודי למתנדבים. "הילה נקלטה אצלנו בצורה מצוינת, ושמחנו מאוד על ההזדמנות לשרת איתה", מספרת לנו אל"מ יפעת תומר־ירושלמי, ראש מחלקת ייעוץ וחקיקה בפרקליטות הצבאית. "היא מקור השראה לנחישות ולכוח רצון, והוכחה לכך שאפשר לפרוץ תקרות זכוכית. היא תמיד מתנדבת לכל פעילות, תורמת גם בהיבטים החברתיים ולא רק המקצועיים, ומשמשת דוגמה אישית כקצינה שרואה שליחות בעשייה שלה".
היעד הבא של מעודה הוא לסיים התמחות ולעמוד בבחינות של לשכת עורכי הדין, שבשנים האחרונות הציבו רף גבוה במיוחד. כשאני שואלת מה היא מתכנת לעשות אחרי השירות הצבאי, היא עונה שמוקדם מדי לומר עכשיו מה יקרה בעוד חמש שנים, "אבל הכול אפשרי".
איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים אחרים בעלי לקויות ראייה?
"תכל'ס, עיוורים יכולים להגיע רחוק, והיום כבר הרבה אנשים יודעים את זה. אני לא מסכנה, אני פה בזכות ואני יכולה עוד להמשיך קדימה. יש אנשים שנורא מופתעים כשהם שומעים לאן הגעתי למרות מגבלת הראייה, אבל אפשר להסתדר איתה. זו לא מגבלה שעוצרת אותך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
