תינוקות בתוך ארגזי ירקות: כך הצילה אירנה סנדלר אלפים בשואה

במשך כחמישים שנה, כמעט אף אחד לא הכיר את השם אירנה סנדלר. בין המעטים שהכירו, היו אותם חוקרים מ"יד ושם" שב־1965 העניקו את התואר "חסידי אומות העולם" לחברת המחתרת ומצילת ילדי גטו ורשה, אירנה סנדלר (בהיעדרה; הפולנים לא נתנו לה אשרה להגיע לטקס), ולחבריה בקבוצת המצילים.

בארצם של המצילים, פולין, לאורך עשורים רבים הייתה אירנה סנדלר מודרת ומנודה: בעיני השלטון הקומוניסטי אירנה הייתה בחזקת חשודה. בעיני הקומוניסטים פעם חתרן – תמיד חתרן. מי שהיה מוכן בימי המלחמה לעבור על החוק, לרדת למחתרת או לעסוק בפעולות שעונשן מוות, עלול גם להתמרד כנגד הדיקטטורה הנוכחית. וכך הסיפור נקבר. היה מסוכן מדי לדבר על מה שהם עשו. ואירנה, שבשנות העשרים שלה סיכנה את חייה ואת חיי אמהּ החולנית למען מי שלא הייתה חייבת להסתכן למענו – ניסתה בבגרותה להגן על ילדיה ועל משפחתה המחודשת והסתגרה באלמוניות.

אבל את הצלתם של כ־2,500 ילדים יהודים בזמן השואה אי אפשר להשכיח לעד. הסיפורים צפו ועלו, הניצולים סיפרו על ילדותם, ב"יד ושם" זכרו, וגם אירנה וחבריה לקבוצת המצילים נפגשו ושיחזרו את רשימות הילדים ואת פרטי המעשים עד כמה שעוד הצליחו לזכור. ולאחר שסולק "מסך הברזל" ניתן היה להוציא סוף־סוף את הסיפור לאור.

רישיון מעבר חופשי

סיפורה של אירנה סנדלר, פולנייה קתולית צעירה, מתחיל עם אביה, ד"ר קז'יז'אנובסקי, ש"האמין בדמוקרטיה, בשוויון ובנגישות הוגנת לשירותי בריאות". מסירותו לחולים שלו הביאה למותו במגפת הטיפוס, אך בתו אירנה הלכה בדרכו הרעיונית ולמדה עבודה סוציאלית בוורשה. את ההתמחות עשתה במרפאות לעניים שייסד רופא יהודי, ד"ר הרשפלד, והחונכת שלה הייתה פרופ' רדלינסקה – פולנייה אצילת נפש ומקרינה השראה, שמאוחר יותר מילאה תפקיד משמעותי בהצלת הילדים היהודים. בחירתה המקצועית התגלתה כאוצר, משום שלאחר שוורשה נכבשה בידי הנאצים, היא הקנתה לאירנה חופש תנועה ברישיון, ואפילו רשות להיכנס לגטו היהודי שהוקם כשנה לאחר כיבוש העיר.

פעולות ההצלה התחילו בקטן: פה נמצא מסתור לילד יהודי שנמסר על ידי הוריו לאירנה או למכרים פולנים שלא ידעו מה לעשות עם העול הבלתי־קרוא; שם נאסף תינוק יהודי שננטש ורק פתק עם תאריך לידה או סימן זיהוי עמום אחר צמוד אליו. אבל מההתחלה היה הסיוע ליהודים – במזון או בהסתרה, ואפילו של תינוק – מעשה מסוכן ביותר: "אירנה אמרה שעל כל ילד שהיא ארגנה את הצלתו סיכנו עשרה אנשים בממוצע בוורשה את חייהם… העונש על עזרה ליהודי החל בהוצאה להורג של משפחתך לנגד עיניך…".

הסכנה לא הייתה רק מצד הגרמנים: היו גם מלשינים, שתמורת כמה פרוטות ששילם להם הגסטפו, ואפילו בחינם, מתוך אנטישמיות, היו מוכנים להסגיר את הניצולים היהודים ואת מציליהם הפולנים כאחד. משום כך היה צורך לעיתים קרובות להעביר את הניצולים ממקום למקום, מבית לבית, מדירה למנזר ומהעיר לכפר ובחזרה; וכל מעבר כזה שיתף אנשים נוספים והגביר את סכנת ההיחשפות, ההלשנה או הבגידה, וגם את הסכנה שמישהו משותפי הסוד ייתפס על ידי הגסטפו ובלחץ העינויים ואימת המוות יסגיר את האחרים.

אנטישמי שהציל ילדים

עבודתה בשרותי הרווחה העירוניים סיפקה לאירנה את ההיכרות עם האיש שמאוחר יותר  הפך, בעל כורחו ממש, לציר מרכזי של הפעילות: מנהל בכיר באגף שירותי הרווחה בוורשה, פולני אדוק, שמרן ואנטישמי בשם יאן דובצ'ינסקי. בניגוד לאירנה וחבריה, שהיו סוציאליסטים וליברלים או עובדי־שטח שבאו במגע עם סבלם של היהודים, או שהיו יהודים בעצמם, דובצ'ינסקי "לא היה מועמד טבעי להצלת יהודים. לא הייתה לו בעיה להגיד… שליהודים יש כוח רב מדי. שהם שולטים במגזרים שלמים בכלכלה וחוסמים את דרכם של פולנים… וכי מה הם מצפים שיקרה, היהודים?".

המקרה שלו הוא גם דוגמה חיה לדילמה שליוותה את תהליך ההיווצרות של תנועות המחתרת וההצלה בצל הכיבוש הנאצי: את מי אפשר לצרף וממי צריך להתרחק? נושא זה כמעט שאינו נדון בספרות השואה היהודית, שבאופן טבעי מתמקדת בעיקר בנרדפים. לרוב היו אלה מצילים לא־יהודים, שהקימו ארגוני הצלה ורשתות מסועפות של מסייעים, מה שחייב בחירה זהירה של המשתתפים וזהירות מפני מלשינים.

דילמה קשה עורר הצורך לבקש עזרה ממי שלא היוו שותפים "טבעיים" להצלה, כמו במקרה של אירנה ויאן דובצ'ינסקי. היא היססה רבות אם לפנות אליו; אבל כשהגרמנים דרשו פינוי של ילדי הרחוב (הפולנים) בצד הארי כמחסום להתפשטות מגפת הטיפוס, "או שהמשטרה תדאג לחסל את המכונמים הקטנים" – ראתה אירנה בכך הזדמנות לסייע לילדי הרחוב היהודים בעזרת המנהל שלה.

כוונתם המקורית הייתה להטמיע את ילדי הרחוב היהודים, באמצעות מבצע הניקוי, בין ילדי הרחוב הפולנים ולפזר אותם בצד הארי. דובצ'ינסקי הסכים לסייע, אבל למחצה: הוא השיג הסכמה מהגרמנים (!) לרחוץ ולהאכיל את הילדים היהודים המוזנחים והמורעבים עד סף מוות, בתנאי שיוחזרו באופן מסודר לבית יתומים בגטו… וכך הוחזרו 32 ילדי הרחוב היהודים לגטו ונמסרו למוסד הילדים של יאנוש קורצ'אק, שדובצ'ינסקי היה ממכריו, וגורלם היה בסוף כגורל שאר "הילדים של קורצ'אק".

בעקבות זאת מצפונו של דובצ'ינסקי, שהיה אדם מוסרי אם כי מוגבל, נקף אותו, והוא החל לסייע לקבוצת המצילים באופן מועיל יותר, וכך נמנה גם הוא עם מקבלי תואר "חסיד אומות העולם" בטקס ב"יד ושם" ב־1965.

המחיר – הטבלה לנצרות

ככל שהעמיקה השואה, נעשו פעולות ההצלה של אירנה וחבריה תכופות, נועזות ומרובות ניצולים יותר ויותר. תינוקות וילדים קטנים הוצאו, כשהם מסוממים ומורדמים, בתוך תיקים, סלים ומזוודות, ואפילו בארגזי ירקות על משאית אספקה של בית החולים היהודי בגטו. ילדים גדולים יותר הוצאו במסווים שונים או דרך תעלות הביוב ששימשו גם את המחתרת היהודית בגטו ואת המבריחים. האמבולנסים ששירתו את תושבי הגטו הוציאו ילדים ומבוגרים באלונקות במסווה של חולי טיפוס, שחפת ומחלות מידבקות אחרות שהגרמנים פחדו מהן.

פתרונות אלה אפשרו להציל מספרים קטנים יחסית של ילדים. אבל ביולי 1942, עם החיסול המואץ של גטו ורשה, היה צורך להאיץ גם את ההצלה ולחלץ מספרים גדלים והולכים של ילדים יהודים. הפתרון נמצא באמצעות הגדלת האפשרות להחביא ילדים: הוקמה רשת של מוסדות־קלט – בעיקר מוסדות דתיים כגון בתי ילדים של הכנסייה, מנזרים ופנימיות קתוליות – שבהם ניתן היה להחביא קבוצות של ילדים ולא רק בודדים.

פתרון זה הרחיב את הפעילות אבל גם יצר בעיה חדשה: על מנת להגן על הילדים היהודים ומציליהם במקרה של ביקורות־פתע מצד הגרמנים, היה הכרח ב"הכנה" של הילדים: השכחת שמם המקורי, זהותם ומשפחם היהודית, ואימוץ שם נוצרי וספיגת השפה הפולנית. ובעיקר לימוד התפילות והריטואל הדתי ואימוץ זהות חדשה נוצרית. כל אלה היו חיוניים כדי שהילד היהודי ייטמע בסביבתו הפולנית. המוסדות עצמם גם הציבו תנאים, ו"במקרים רבים הוטבלו הילדים ו'הפכו' לקתולים…".

הורים יהודים רבים סירבו למסור את ילדיהם לידי המצילים, כשהמרה לנצרות הייתה התנאי. לעומתם אחרים "התעלו משאלות הדת. הצילי את ילדינו, הם אמרו לאירנה. עשי מה שדרוש כדי להציל…". ויכוחים התגלעו בתוך משפחות וסדק נפער בתוך הקהילה היהודית. אירנה וחבריה נקלעו אל לב המחלוקת, ואחת התוצאות של הדילמה הזאת הייתה, על פי הנטען בספר, שרבים מהילדים שאירנה וקבוצתה הבריחו מהגטו היו יתומים או ילדי משפחות מתבוללות. ילדים יהודים שמשפחותיהם סירבו לתנאי ההטבלה לא ניצלו. "אירנה הכירה לדובצ'ינסקי תודה על עזרתו, שבלעדיה לא היה ניתן לבצע את מבצע ההצלה רחב ההיקף. אבל היא הודתה שבעיניו ובעיני רבים מהכמרים והנזירות – ההטבלה הייתה למעשה מטרת מעשה־ההצלה".

סצנה בלתי נשכחת בספר מתארת כיצד "יום אחד הסתכן יהודי שהסתתר בצד הארי בוורשה וערך ביקור לא מתוכנן במשרדו של דובצ'ינסקי. זה היה כמעט ללא ספק ד"ר אדולף ברמן, מנהל ארגון הצדקה ליתומים בגטו. מדוע, ביקש הדוקטור לדעת, מעבירים את הילדים על דתם? מה האג'נדה של יאן?… יאן משך בכתפיו… ההטבלה הייתה מחיר עזרתו והקהילה היהודית יכלה לקבל או לדחות את זה…".

שחזור האמת ההיסטורית

כדי להתמודד עם הדילמה של אובדן הזהות, וגם כהוכחה להתנהלותה ההגונה, ניהלה אירנה רשימה של כל הילדים שנמסרו לידיה. היה כרוך בזה סיכון מטורף לילדים ולמציליהם. והשמירה על הרשימות מפני הגרמנים עומדת במרכז הפרק הפותח את הספר, כאשר סוכני הגסטפו פורצים לדירתה של אירנה באישון לילה ועוצרים אותה. אירנה שרדה במעצר, והיא וגם העצורות האחרות מחברותיה לפעילות עמדו בגבורה בעינויים ולא הסגירו – לא את השותפים שלהן ולא את רשימות הילדים. לאחר המלחמה שיחזרו אירנה וחברתה חלק מהרשימות (שהתבלו בינתיים), ובדרכים שגבלו לעיתים בנס הצליחו לפחות חלק מהילדים  לאתר מישהו קרוב ולשוב אל מוצאם.

בעת כתיבת הספר רוב המצילים כבר לא נותרו בין החיים, ואירנה עצמה התקרבה לגיל מאה. אך למרות שזיכרון העובדות אולי היטשטש במקצת – העדויות, הכתבות והביוגרפיות שהתפרסמו במהלך השנים אפשרו למָצֵאו, היסטוריונית במקצועה, ללקט את הפיסות ולשחזר מהן סיפור המשכי, עקבי ורב־צדדי, שקרוב במידת האפשר לעובדות ולאמת ההיסטורית, אם כי לעיתים הושלמו פערי־מידע בעזרת הידע המקצועי הכללי ואף הדמיון של המחברת. אבל גם אם בפרטים הדיוק ההיסטורי אינו מלא – התמונה בכללותה נאמנה למציאות ונתמכת על ידי מקורות אחרים. התוצאה היא ספר קריא ומרתק מאוד, כתוב היטב, הנקרא כרומן, לעיתים אף מותח ורומנטי, אנושי ונוגע ללב.