בין אימה לנחישות: המלחמה באוקראינה על-פי מאיירות מקומיות

המשלוח המאויר הראשון נחת בתיבת האינבוקס שלי ביום שני בלילה. לא ידעתי מה אראה כשאפתח אותו, לא ידעתי אם הוא יהיה קרוב למה שדמיינתי. למען האמת, הפעם לא ידעתי מה לדמיין.

הקובץ המצורף, 236 קילובייט משקלו, היה האיור שיצרה אלכסנדרה. היו בו קווים עבים וקווים דקים, כולם שחורים ומרוחים ועצובים, משוחים בזה אחר זה בייאוש השמור למלחמות. אחרי כמה דקות אלכסנדרה שלחה לי הודעה. "המחיר של האיור הזה הוא לא הדולרים, המחיר שלו הוא הרבה דמעות וכאב". לא ידעתי מה לכתוב לה בתגובה. הסתכלתי שוב על האיור: היה בו משהו משתק. אפשר לראות שיותר משהנערה מחזיקה בתים, היא מחזיקה זיכרונות. אחרי כמה דקות שלחתי לאלכסנדרה הודעה, שאלתי אותה מה שלומה בימים אלה. "כשמתעוררים בלילה מאזעקה זה מפחיד מאוד", ענתה לי, "וזו גם התחושה שמלווה אותי כשאני מנסה לחזור לישון".

כשיצאנו לדרך עם הפרויקט הזה לפני כשבועיים, לא ידענו לאן הוא יתגלגל. למי נצליח להגיע? האם בכלל יהיו מאיירים שיוכלו למצוא זמן, ריכוז ופנאי כדי לשבת ולתאר באופן אמנותי את המלחמה שמשתוללת מחוץ לחלונם? נכנסנו לפלטפורמת רשת המאפשרת ליצור קשר עם יוצרים במגוון תחומים בכל רחבי העולם, ושלחנו כמה פניות למאיירים מאוקראינה. בימים הראשונים קיבלנו רק סירובים, מלווים בהסברים שקשה להישאר אדישים אליהם. מאייר אחד כתב: "זה בלתי אפשרי לעבוד כרגע, יש מלחמה, פגזים ופיצוצים". אחרת הודתה על עצם הפנייה, והוסיפה: "אנחנו באמת באמת זקוקים לעזרה! כל הלילה הייתי עם הילדים במרתף, מעולם לא העלינו בדעתנו אימה כזאת!"

אחרי כמה ימים ניסינו שוב. פרסמתי באתר מודעה קצרה: "לפרויקט בעיתון ישראלי, אנחנו מחפשים מאיירים מאוקראינה שנמצאים שם עכשיו ויכולים לאייר את המלחמה והמציאות כפי שהם רואים אותה". לחצתי על הכפתור הירוק וחיכיתי. בתחילה קיבלתי תגובות רק מכמה יוצרים פקיסטנים, שלא קראו את הפרטים החשובים במודעה. חלפו כמה ימים, וגם הצעות מאוקראינה הגיעו. שמנו לב שרק מאיירות התעניינו בפרויקט. איפה המאיירים הגברים, תהינו בינינו לבין עצמנו. אולי הם בחוץ, נלחמים. אולי זה יצא ככה רק במקרה.

חזרתי אל יוליה, מאיירת צעירה מחרקיב. התשובה שלה הגיעה כעבור 24 שעות: "היי! העיר שלי מופצצת קשות עכשיו. פינו אותי אתמול, עכשיו אני בטוחה". שאלתי אותה אם תהיה מסוגלת לאייר, והיא השיבה בחיוב. "אני עכשיו בכפר במערב המדינה, אבל האמת שאני לא יודעת איפה אהיה מחר". שאלתי על מה היא חושבת בימים אלה, איך היא מפרשת את המציאות שסביבה. "המלחמה הזאת נראית מטורפת", כתבה יוליה. "תושבי חרקיב הם בעלי אוריינטציה רוסית, אנחנו מדברים רוסית ויש לנו הרבה קרובי משפחה ברוסיה – אבל העיר הופצצה בידי הרוסים. למה? אני לא רואה בכך שום היגיון. רק טרור מטורף".

פתחתי את הסקיצה שהיא שלחה לי. עשן סמיך עלה שם מלהבות שטרם נצבעו. חשבתי כמה קשה לברוא בעצמך להבות שמאיימות לכלות הכול. כמה קשה לצבוע אותן ולהפיח בהן חיים. כתבתי ליוליה שזה נראה מעניין ומדהים.

סרטונים ותמונות מאוקראינה המשיכו לזרום אל קבוצות הוואטסאפ ואל אתרי החדשות. ים של חומרים גרפיים שנערמים במלחמה שכבר הוגדרה כאחת מהמתועדות ביותר אי פעם. גם את אלכסנדרה ניסיתי לשאול כיצד היא רואה את התמונה הגדולה, ואם יש בכלל מקום לאופטימיות. "רק תסתכל על המפה", היא כתבה לי, "מה ההבדל בין אוקראינה לרוסיה. אוקראינה אומה קטנה כל כך, ובכל זאת חזקה כל כך. אני גאה בעם שלי ובאומץ שבו הוא מגן על המדינה". השעה כבר אחרי חצות, ואלכסנדרה אומרת שהיא הולכת לישון. "אני מאחלת לי לילה שקט, בלי הפצצות". הלוואי, כתבתי לה.

לפני שהלכתי לישון נזכרתי בלילות הלא רחוקים של חודש מאי שעבר. איך התעוררנו אנחנו בבהלה לקול אזעקה עולה ויורדת, ושלפנו את הילדים בריצה אל חדר המדרגות. פתאום זה נראה מוכר וחי וקרוב מאוד. עצמתי עיניים. פתחתי. נכנסתי לחדשות בטלפון. פתחתי שוב את הדוא"ל עם האיורים. חשבתי על הפרויקט הזה, ועל האפשרות לצלול מרחוק אל תוך מלחמה מדממת ולהכיר את האנשים שנמצאים שם ממש עכשיו. הסוללה נחלשה, וגם הגוף. הקווים באיור של אלכסנדרה נראו לי עצובים פחות ומדויקים יותר. אני חושב שניסיתי הפעם למצוא בהם טיפה של נחמה.

יוליה דנילובה

תושבת חרקיב. התפנתה מהעיר בעקבות ההפגזות ונמצאת בכפר במערב המדינה

האיור הזה עוסק בהפצצת סלטיבקה, מהשכונות הגדולות ביותר בחרקיב. בימים האחרונים הופצצו שם ארבעים בנייני דירות. באזור הזה גרים הרבה חברים וקרובי משפחה שלי ואני דואגת להם מאוד. היו לי תוכניות לחתונה יפה בחודש מרץ, לטיולים, לקניית דירה. אני מקווה שהתוכניות שלי יתגשמו בהמשך. העיר שלי נראית גרוע יותר מיום ליום, אבל החיילים והמתנדבים שלנו עובדים קשה כדי להגן עליה.

אלכסנדרה גרין

בת 27 מלבוב

אני אוהבת כל כך את המדינה שלי ואת העיר שלי, ואני רוצה שהסיוט הזה יסתיים. הטוב תמיד מנצח את הרוע, ואנחנו רק מחכים שהרוע הזה ייפול. אני גאה להיות אוקראינית, ורק רוצה שרוסיה תוריד את ידיה מהבית שלי. אני מבקשת ממך לצעוק את זה לעולם.

אולנה טולסוקורה

בת 24 מקייב. בגלל הקרבות עברה עם משפחתה לעיר איוואנו־פרנקיבסק במערב המדינה

 

התעוררתי ב־24 בפברואר מקולות פיצוצים. רוסיה פתחה בפלישה עקובה מדם והיא מנסה לקחת ממני את הבית שלי. אני אזרחית אוקראינה, ואני לא רוצה שהרשויות ברוסיה "ישחררו" אותי, אני כבר חופשייה. אני רוצה לחיות בשלום במדינה הנפלאה שלי. אני לא רוצה לפחד מכך שאהוביי וקרוביי נמצאים בסכנה. זו לא מלחמת אזרחים, זו הפקרות שאינה מקובלת במציאות המודרנית. חברים יקרים, הישארו בטוחים. אנחנו יכולים להתמודד עם הכול ביחד.

 

יוליה בומגינה

בת 30 מלוהנסק, בשנים האחרונות מקייב. כעת התפנתה ללבוב

ללבוב מגיעות רכבות הפליטים, עם נשים וילדים, וזה מה שבחרתי לתאר באיור. עזבתי את לוהנסק במזרח אוקראינה לפני שמונה שנים, ועכשיו גירשו אותי מקייב ברקטות ובקולות נפץ. אני עכשיו בלבוב, ומכאן אין לאן לברוח. אני אוקראינית – והניצחון יהיה שלנו! יש לי קרובי משפחה במריופול, ולא היינו איתם בקשר מסוף פברואר. נשאר לנו להתפלל ולהאמין בטוב.

 

אילונה קובלסקה

בת 28 מקייב. נשואה ואם לילדה בת שלוש

באיור שלי אתה רואה מה שאני ראיתי בבוקר 24 בפברואר בשעה חמש בבוקר. זה היה ממש הלם. מה קורה? מלחמה! תודה על הפרויקט הזה, הוא חשוב כל כך לאוקראינה. אנחנו רצים 10 עד 12 פעמים ביום לרכבת התחתית, שנמצאת ליד הדירה שלנו, בגלל אזהרת תקיפה אווירית. אני מותשת! מקווה שזה ייגמר בקרוב.

 

אולנה רוג'רס

בת 43 מוויניצה, עיר במרכז אוקראינה

בדיוק עכשיו הופצץ נמל התעופה גברישובקה הסמוך. היו פיצוצים וראינו אש ועשן. זה היה מפחיד. אנחנו חוששים מאוד לחיי ילדינו. הצבא הרוסי מונע יציאה מהערים הכבושות, או הכנסה של מזון, מים ותרופות. ילדה בת שש מתה היום מהתייבשות במריופול, כוחות ההצלה חילצו אותה מתחת להריסות. בגלל תקיפות האוויר המתמשכות, לא הצליחו להציל אותה בזמן. אנו מקווים עכשיו לתמיכה בינלאומית לסגירת שמי אוקראינה עבור מטוסים רוסיים.