הכול בראש: האם המלחמה באוקראינה תסתיים בהתנקשות בפוטין?

סאיגו טקמורי, סמוראי ומהפכן יפני נודע מהמאה ה־19, אמר פעם שאבחת חרב היא הדרך הטובה ביותר לפתור סכסוכים ופולמוסים פוליטיים. ואכן, במשך דורות האמינו מתנגדי משטר ומורדים יפנים שיש רק שיטה יעילה אחת לפתרון בעיות עומק בארצם: התנקשות פוליטית במנהיג. מתנקשים יפנים, קצינים ואזרחים כאחד, הותירו מאחוריהם שובל עקוב מדם, וכמעט תמיד התאכזבו: במקום המנהיגים שהצליחו להרוג, עלו כמעט תמיד פוליטיקאים דומים מאוד לקודמיהם שנרצחו.

האמונה שהתנקשות פוליטית היא דרך מצוינת לשינוי פניה של מדינה, לא הייתה מוגבלת ליפן לבדה. ברייך השלישי, למשל, פעלה מחתרת שהורכבה מאזרחים ומקצינים בכירים ביותר בצבא הגרמני. בשלב מוקדם יחסית הגיעו חבריה למסקנה שלא ייתכן שינוי של המשטר בגרמניה ללא התנקשות בחייו של הפיהרר אדולף היטלר. הם ניסו מגוון תוכניות – מתאבדים, בקבוקים מתפוצצים, תיקי תופת, צלפים – מ־1938 ועד 1944. בסופו של דבר הרג היטלר את עצמו, כשכלו כל הקיצין. בשנות החמישים והשישים, עידן הזהב של מבצעי ה־CIA האמריקני, סברו רבים מבכירי הממשל בארה"ב שהתנקשות במנהיגים סוררים כגון פידל קסטרו היא דרך זולה ובטוחה לעצור את התפשטות הקומוניזם בעולם השלישי בלי להסתכן במלחמה גרעינית עם ברית המועצות. הרחק משם, במצרים, האמינו ראשי האחים המוסלמים וקבוצות ג'יהאד אחרות שחיסולם של מנהיגי ארץ הנילוס יוכל לחסל גם את הכפירה והשחיתות בחברה ולכונן שלטון אסלאמי אמיתי – תפיסה שהתגלמה בהתנקשות בנשיא אנואר סאדאת ב־1981, אך לא סייעה בכהוא זה לג'יהאדיסטים. ישראל, כמובן, שכללה לכדי אומנות את הסיכול הממוקד, כלי שהפך למרכזי בדוקטרינת המלחמה בטרור.

אז האם אפשר, באופן תיאורטי לפחות, לסיים את המלחמה באוקראינה ולנטרל את הסכנה לשלום העולם באמצעות התנקשות בנשיא רוסיה ולדימיר פוטין?

יש שיאמרו מיד כי התנקשות בראש מדינה אינה מוסרית; אבל לטענה הזאת אין בסיס מוצק. הסלידה מהתנקשויות במנהיגים מקורה באחוות המלכים של ימי הביניים, שאינה רלוונטית בעידן המודרני. כמובן, בעייתי לחסל מנהיג שמייצג את עמו, אך דיקטטורים אינם מייצגים את עמם. ובכל הנוגע לרתיעה מלקיחת חיי אדם – מדוע חיי המנהיג שווים יותר מחייו של חייל אויב פשוט, שנושא באחריות פחותה בהרבה, אך דמו מותר במלחמה אליבא דכולי עלמא?

דיקטטורים אינם מייצגים את עמם. ובכל הנוגע לרתיעה מלקיחת חיי אדם – מדוע חיי המנהיג שווים יותר מחייו של חייל אויב פשוט, שנושא באחריות פחותה בהרבה, אך דמו מותר במלחמה?

מבחינת היעילות, המחקר מלמד שהתנקשויות בדרך כלל לא מצליחות לפגוע קשות בארגונים בירוקרטיים מסודרים, כי למנהיג שנרצח תמיד יהיה תחליף. עם זאת, יש סיכוי שהתנקשות תמוטט את המשטר הרוסי הריכוזי, שבנוי ראשו ורובו על איש אחד – שליט שמוקף במשרתים חנפים, ושסילק מזמן את רוב מתחריו מהזירה. מובן שאיננו יכולים לדעת "מה יקרה אם", ולכן נותר רק להעלות תהייה תיאורטית: האם בימינו אפשר בכלל להתנקש במנהיג של מדינה טוטליטרית? מה צפויה להיות התועלת בכך? ואיך עושים זאת?

כל התנקשות היא ייחודית באסטרטגיה ובטכניקה, בהתאם לזהות הקורבן והגורם המבצע. אין דין מנהיג מחתרת, ראש ארגון טרור או מנהיג משפחת פשע, כדין ראש מדינה המוקף במערכי הגנה אדירים ונהנה מתקציבי אבטחה בלתי מוגבלים. התנקשויות שמתכננים שירותי ביון כמו ה־CIA או השב"כ, למשל, שונות מפעולות של "זאבים בודדים" למיניהם, כמו שומרי הראש שרצחו את ראשת ממשלת הודו אינדירה גנדי ב־1984, או להבדיל גיאורג אלזר, הנגר התימהוני שכמעט הצליח לחסל לבדו את אדולף היטלר ב־1939.

את הדיון על רצח אפשרי של ראש מדינה יש לחלק לשלושה חלקים. ראשית, מהם מערכי האבטחה שהמתנקשים צריכים להתגבר עליהם? שנית, האם תיתכן התנקשות בידי מדינת אויב ושירותי ביון עוינים, בזמן מלחמה? ולבסוף, המתנקשים היעילים ביותר: מקורבים לשליט שמחליטים להיפטר ממנו, משיקולים פנימיים.

מעגלי אבטחה

בעבר, בימים תמימים יותר, מנהיגים לא היו מלווים בטבעת אבטחה הדוקה. אברהם לינקולן, למשל, נהג להידחף בכל בוקר בין אזרחים מודאגים שישנו על מדרגות הבית הלבן כדי להיות הראשונים להידחק פנימה בבוקר ולבקש ממנו בקשות. גם בשעות הערב ליוו אותו רק שומרי ראש מעטים: כשנרצח בתאו בתיאטרון פורד, היה איתו שומר ראש אחד בלבד.

אחרי רצח לינקולן סילקו אומנם את האורחים הלא קרואים מהבית הלבן עצמו, אולם הם עדיין הקיפו את הנשיא במקומות אחרים. יוליסס גרנט, גיבור מלחמת האזרחים שכיהן כנשיא בשנות השבעים של המאה ה־19, נהג להירגע עם סיגר וכוס ויסקי משובח בלובי של מלון יוקרה, לאחר ימי עבודה מפרכים בבית הלבן. שם, כמובן, הוקף בנחיל של מבקשי בקשות. יום אחד אמר "לעזאזל עם הלוביסטים הארורים הללו", וכך נוצר הכינוי הידוע "לוביסטים".

סדרת התנקשויות בנשיאים אמריקנים ובמנהיגים אירופים (לרוב בידי תימהונים או אנרכיסטים) בסוף המאה ה־19 גרמה לחיזוק הדרגתי של מערך האבטחה, ולחציצה גוברת בין המנהיגים לעמם. ישראל, דרך אגב, הייתה חריגה מהבחינה הזאת עד שנות התשעים. דוד בן־גוריון נהג בשעתו להלך ברחוב עם מאבטח יחיד; מערך האבטחה ההדוק והעצבני של ראשי הממשלה בישראל התפתח רק לאחר רצח רבין. בהפגנה ההיא בכיכר, לשטח שנועד להיות סטרילי נכנסו בפועל סקרנים רבים, מה שאפשר ליגאל עמיר לממש את זממו.

התנקשויות שמתכננים שירותי ביון שונות מפעולות של "זאב בודד", כמו שומרי הראש שרצחו את אינדירה גנדי או הנגר שכמעט הצליח לחסל את אדולף היטלר

אחת הסיבות לליקויים באבטחה של רבין הייתה שראש הממשלה המנוח של ישראל הדמוקרטית לא האמין שיירצח, בוודאי לא בידי יהודי. דיקטטורים במאה ה־20, לעומת זאת, דווקא חששו מכל צל. היטלר היה אובססיבי בענייני אבטחה. מעטים זכו לראות אותו, וכשיצא לציבור הוקף תמיד בשומרי ראש מהשולפים המהירים ביותר בגרמניה. בזמן מלחמת העולם השנייה הלך הפיהרר והסתגר במפקדות מרוחקות, לבש תמיד אפוד מגן, ודרש מהרופא האישי שלו לטעום כל מנה לפני שתוגש לפיו.

קברניטי מערך השמירה שלו שכללו לכדי אמנות את שבירת השגרה, שמהווה כיום אמצעי אבטחה סטנדרטי. היטלר נהג לבטל אירועים ברגע האחרון בלי להודיע, וכך ניצל משורת התנקשויות שתכננה תנועת ההתנגדות הגרמנית: צלף שארב לו בפריז בשלהי 1941 וכמה וכמה מחבלים מתאבדים, לא מצאו אותו במקום שבו ציפו לראותו. סדאם חוסיין נהג לשלוח כמה שיירות של רכבי שרד לכיוונים שונים בכל פעם שנע ממקום למקום, כדי לבלבל מתנקשים פוטנציאליים.

כדי להגיע בכלל לנקודה שממנה ניתן לפגוע בראש מדינה – גם אם נבחר באופן דמוקרטי, ובוודאי אם הוא אוחז בתפקידו בכוח הזרוע – המתנקש צריך להתגבר על כמה קווי הגנה. ראשית, עליו לחמוק מאמצעי האיסוף של ארגוני המודיעין המסכל למיניהם, שתפקידם לרחרח ולהתחקות אחר כל קצה חוט. שנית, עליו להשיג מודיעין פנימי על אורחות חייו של המנהיג, על סדר יומו ועל מקום הימצאו ברגע מסוים. לאחר מכן, בהתנקשות עצמה, עליו לעקוף כמה מעגלים של שומרי ראש, רובם צלפים מהירים ומיומנים. ואז – בלחץ זמן אדיר – הוא נדרש גם לבצע כהלכה את ההתנקשות. לאחר כל כך הרבה קשיים, הימלטות ללא פגע היא כבר בגדר בונוס קשה להשגה.

התנקשות זרה

כשמדינה מבקשת לחסל מנהיג יריב, עומד לרשותה כמובן מגוון רחב של אמצעים. בספרו של טום קלנסי "צו נשיאותי", נשיא ארצות הברית משגר טיל ומפוצץ בשידור חי את המנהיג העליון של איראן. אך זוהי עלילה בדיונית; בפועל, כיום מדינות מהססות – מי יותר ומי פחות – להתנקש במנהיגים רשמיים. בישראל, מעצמת הסיכולים הממוקדים, היה כמעט תמיד חוק בלתי כתוב שלפיו לא מתנקשים במלכי מדינות ערב, בנשיאיהן או במנהיגיהן, כדי לא להצדיק התנקשויות־נקם. אפילו במקרה של יאסר ערפאת, השאלה אם מותר לחתום על "הדף האדום" – אישור לחיסול – הייתה שנויה במחלוקת. היו ראשי ממשלה ישראלים שלא אישרו זאת, בנימוק שיו"ר אש"ף זוכה בפועל למעמד של ראש מדינה. אחרים התרשמו פחות ממעמדו של ערפאת ונתנו אור ירוק להתנקש בו, אך הניסיונות נכשלו כולם.

בעולם הערבי התנקשויות במנהיגים יריבים היו מקובלות למדי, ויעידו שלל הניסיונות המצריים והסוריים לחסל ראשי מדינה אחרים במרחב – את חוסיין מלך ירדן או את האימאם של תימן, למשל. בארה"ב, מאז 1976 נאסר על ה־CIA להתנקש במנהיגים זרים, כלל שאינו חל כמובן כשהיעדים הם ראשי ארגוני טרור כמו אל־קאעידה. בשנות החמישים, כשחיסולים כאלה היו מותרים עדיין, סוכנות הביון האמריקנית השתמשה בשיטות יצירתיות למדי, לרבות רעלים שהוחבאו במזונות, במשקאות ובשפופרות של משחת שיניים.

לקבוצת קושרים הנטועה בסביבתו של השליט יהיה קל יותר להשיג מודיעין, מפני שחבריה יכולים להשלים זה את המידע של זה ולתקן שגיאות. יש לה גם סיכוי גבוה יותר לאפשר לאחד מחבריה לגשת לשליט, ואפילו לנסות שוב אחרי כישלון ראשוני

היום, סיכולים ממוקדים של אישים כמו אבו־מוסעב א־זרקאווי, הבוס מזרה האימים של אל־קאעידה בעיראק, נעשים לרוב מהאוויר – בירי מדויק ממטוסים או מכטב"מים – או במבצעים של כוחות מיוחדים. נניח לרגע שבשלב מסוים של המלחמה באוקראינה, ארצות הברית תשקול לחסל את הנשיא פוטין באמצעות כטב"ם או טיל שיוט. זה אינו תרחיש סביר: ראשית, גם אם יבוטל הצו הנשיאותי מ־1976 שאוסר התנקשויות במנהיגים זרים, אי אפשר לבצע פעולה קיצונית כל כך שלא במצב מלחמה; וקשה להאמין שארה"ב בכלל תסתכן בקיומה של מלחמה כזאת, לנוכח ההרתעה הגרעינית של רוסיה. כמובן, ברגע שנכנסים למצב מלחמה, מנהיג האויב ייטה להתחפר ולהסתתר, כדי להגן על עצמו מפעולה כזאת בדיוק. למנהיגי מדינות יש בונקרים עמוקים, חסיני הפצצה ולרוב נסתרים, וככל שהם פרנואידים יותר – כמו שפוטין בוודאי יהיה בשעת מלחמה – כך הם מסתתרים עמוק יותר, ויוצאים משם פחות.

גם מדינה המעוניינת להתנקש במנהיג זר בכל דרך שהיא, ובוודאי בדרך האוויר, תצטרך להשיג מודיעין מדויק על סדר יומו, מוצאותיו ומיקומו. על אזרחים מן השורה ניתן להשיג מידע כזה מהאזנה לשיחות, אך מנהיגים נוקטים בדרך כלל אמצעי ביטחון שיגנו עליהם מפני ניסיונות כאלה. את המידע יכול להביא גם סוכן – דבר מסובך כפליים. המחסלים ינסו לחפש חלון הזדמנויות שבו המנהיג ינוע מאתר מאובטח אחד לאחר, ולהתנקש בו בעודו בתנועה (כך למשל חוסל הגנרל האיראני הבכיר קאסם סולימאני). כמובן, יש להשיג מודיעין מדויק על מיקומו של המנהיג בשיירה, בעיקר אם לא רוצים להרוג חפים מפשע. ואחרי כל זה, יש להתפלל לכמות גדושה של מזל: דיקטטורים, כאמור, שוברים שגרה לעיתים קרובות.

שיטות התנקשות אחרות, כמו רעל, קשות ליישום אפילו יותר, מפני שהן מצריכות לא רק מודיע אלא משתף פעולה של ממש במעגל הפנימי ביותר. כזה למשל היה סוכן המוסד שמסר משחת שיניים רעילה לראש החזית העממית לשחרור פלסטין ודיע חדאד, וכך הביא למותו.

האויב מבפנים

התנקשויות מבחוץ נוטות להיכשל כי נמוכים הסיכויים שאויב יצליח לעבור את התחקירים הביטחוניים ולחדור מבעד למערך אבטחה צמוד ומהודק. התנקשויות מצליחות, או לפחות מתקרבות להצלחה, כשמישהו מהמעגל הפנימי שעבר כבר את הסינונים והתחקירים מחליט בשלב כלשהו להפוך את עורו – ולרצוח את המנהיג.

התנקשויות כאלו יכולות להתרחש ממגוון רחב מאוד של סיבות. שומרי הראש הסיקים של ראשת ממשלת הודו אינדירה גנדי זעמו על פעולה צבאית שחיללה את המקום הקדוש ביותר לדתם, מקדש הזהב באמריטסר. קולונל קלאוס פון־שטאופנברג, המתנקש המפורסם מתנועת ההתנגדות הגרמנית, פנה נגד היטלר בגלל רצח היהודים ושאר קורבנות הנאציזם, וכן בגלל אופן ניהול המלחמה. הוא השתתף בישיבות רבות במפקדתו של הדיקטטור, וב־20 ביולי 1944 ניצל הזדמנות כזו כדי לטמון תיק ממולכד מתחת לשולחנו. רק במקרה הוזז התיק זמן קצר לפני הפיצוץ, והיטלר ניצל.

במזרח התיכון, מנהיגים הופלו לא אחת בידי קצינים בכירים ואפילו רמטכ"לים שהם עצמם מינו. אבל לפעמים, במקרים נדירים מאוד, מישהו שאינו מהמעגל הפנימי מצליח לחדור אל סביבת השליט. כך היה למשל במבצע האישי של גאורג אלזר, נגר גרמני שהחליט ב־1939 להרוג את היטלר כדי לעצור את המלחמה שזה עתה פרצה. בזכות סדרת כשלי אבטחה הצליח אלזר לחדור לאולם שהיטלר נאם בו, ולטמון באחד העמודים בחדר פצצה מתוחכמת שבנה בכוחות עצמו. היטלר ניצל רק מפני שהפסיק את נאומו לפני הזמן כדי לתפוס רכבת; מנגנון ההשהיה הופעל אחרי שיעד החיסול כבר עזב את המקום.

יש יתרונות ויש חסרונות לפעולת "זאב בודד" כזו, לעומת מזימה של קבוצת קושרים. לאדם יחיד קשה יותר להשיג מודיעין איכותי, אלא אם הוא מקורב למנהיג. לרוב הוא גם מוגבל לניסיון אחד, כמו אלזר. אם יצליח בדרך נס להגיע לטווח קצר מהמנהיג אך ייכשל בניסיון לחסלו, סביר להניח שלא תהיה לו הזדמנות שנייה. לעומת זאת, לקבוצת קושרים הנטועה בסביבתו של השליט יהיה קל יותר להשיג מודיעין, מפני שחבריה יכולים להשלים זה את המידע של זה ולתקן שגיאות. יש לה גם סיכוי גבוה יותר לאפשר לאחד מחבריה לנסות שוב אחרי כישלון ראשוני.

אם ארצות הברית תרצה שאחד מהאנשים הקרובים לפוטין ינסה להיפטר ממנו, הדרך הכי טובה להשיג זאת תהיה להדק כמה שיותר את בורגי הסנקציות

יתרונם של הזאבים הבודדים הוא חסינות מעינם הפקוחה של שירותי המודיעין המסכל, מפני שאי אפשר לחדור לתודעתו של אדם יחיד (אם הוא נזהר בלשונו ולא מפטפט). מנגד, ככל שקבוצת הקושרים גדולה יותר, כך היא חשופה יותר. כפי שאמר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר – במודיעין אחת ועוד אחת שווה חמש. לכל אדם יש חבר טוב שהוא מספר לו את סודותיו, ולחבר הטוב יש חבר טוב, כך שמספר שותפי הסוד תמיד גדול משנדמה. עם הגידול במספר חברי הקבוצה, גדל גם הסיכוי שאחד מהם ימעד בלשונו או יספר סודות לאנשים הלא נכונים, וכן גובר הסיכון שסוכנים וחפרפרות מטעם שירותי המודיעין ייכנסו לחבורת קושרי הקשר.

ביפן הקיסרית של שנות השלושים, למשל, פעל ארגון המחתרת "אגודת פרחי הדובדבן", שתכנן לרצוח את כל חברי הממשלה בהפצצה מהאוויר. אולם בשל מספרם הרב של החברים, ונטייתם לפטפט במהלך שתייה לשוכרה בפאבים או בבתי בושת, דלפה התוכנית והגיעה למשטרה הצבאית. מנהיגי האגודה נעצרו, וההתנקשות סוכלה. אפילו לתנועת ההתנגדות הגרמנית חדרו סוכני גסטפו, אולם מסיבה שאינה ידועה עד הסוף, הם לא חיסלו את הקבוצה בטרם ניסתה להתנקש בהיטלר.

מתנקשים מבפנים לרוב מפתיעים אפילו את מדינות האויב שרוצות בחיסול המנהיג. הסיבה לכך פשוטה: אם המתנקש או המחתרת מצליחים להסתתר מעיניו של שירות המודיעין המקומי, שמכיר היטב את השטח, קשה להניח שדווקא ממשלות אויב יבחינו במבצע המתרקם. לרוב, התנקשויות כאלו פשוט מתרחשות ללא התרעה מוקדמת. הדרך העיקרית לעודד אותן היא ליצור לחץ ותסכול בקרב האליטה שמקיפה את השליט, לצד הפחת אופטימיות ותקווה שמצבה של השכבה הזו ישתפר אם האיש יחוסל.

אם ארצות הברית תרצה שאחד מהאנשים הקרובים לפוטין ינסה להיפטר ממנו, הדרך הכי טובה להשיג זאת תהיה להדק כמה שיותר את בורגי הסנקציות, גם כלפי העם הרוסי אך בעיקר כלפי האליטה הרוסית. זו מורגלת בחיים טובים, בארמונות על הים התיכון, בחופשות סקי יוקרתיות בשווייץ ובבילויים בלונדון ובפריז. אם הכסף של אנשי השכבה הזו יוחרם, נכסיהם יחולטו והם ייאלצו לבלות את חופשותיהם בקזחסטן במקום במונקו, ייתכן שהלחץ יביא אחד מהם לעשות מעשה.

בתרחיש כזה, על יריביו של פוטין להבטיח לעם הרוסי ולאליטה שלו שהסנקציות יוסרו אם המנהיג ייפול ויורשו יסיג את כוחות הצבא מאוקראינה וינקוט מדיניות חוץ תוקפנית פחות. השילוב של תסכול (מנוכחות המנהיג) ואופטימיות (כלפי התרחיש של ממשלה חלופית) הוא שמעניק בדרך כלל מוטיבציה למתנקשים פוליטיים.

לבסוף, מיותר לומר, הניתוח הזה תיאורטי בלבד, ואינו מהווה המלצה להתנקש באיש.

 

פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהאוניברסיטה העברית. ספריו "ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר", "בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן" ו־Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War עסקו בין השאר בהתנקשויות פוליטיות. עוד ממאמריו אפשר לקרוא בבלוג שלו, "הינשוף". 

 

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

הכוורת של פוטין

מי האנשים הסובבים את נשיא רוסיה?

סרגיי נרישקין

ראש שירות מודיעין החוץ

מכיר את פוטין מעבודתו בשנות התשעים בעיריית סנט־פטרבורג (בעבר לנינגרד). היה יו"ר הפרלמנט. האשים את המערב בהרעלת אלכסיי נבלני באוגוסט 2020, והשווה את הממשלה באוקראינה למשטר הנאצי.

 

 

ניקולאי פטרושב

ראש המועצה לביטחון לאומי

בעבר קצין מודיעין בקג"ב. עבד עם פוטין בלנינגרד (היום סנט־פטרבורג). הואשם שפקד לחסל את סוכן הביון הרוסי לשעבר אלכסנדר ליטוויננקו ב־2006 בלונדון. נחשב לתומך מובהק בעמדותיו של פוטין לגבי המערב ואוקראינה. בנו דמיטרי הוא שר החקלאות.

 

אלכסנדר בורטניקוב

ראש שירות הביטחון FSB

מנגנון ה־FSB שומר על שלטונו של פוטין בכל רחבי רוסיה. בורטניקוב מכיר את פוטין מימיו בקג"ב בלנינגרד. בנו דניס הוא יו"ר מועצת המנהלים של הבנק השני בגודלו ברוסיה, שנמצא ברובו בשליטת הממשלה.

 

סרגיי שויגו

שר ההגנה

מכהן כשר מאז 1994, וכשר ההגנה מאז 2012. מוביל את ההתעצמות הצבאית של רוסיה.