דוד בוירסקי ישב במשרדו וחתם על מסמכים שונים, כשלפתע נתקל בטופסי הרשמה לסמינר למורות, שבהם מופיע שמה של בתו דליה. כשהגיע הביתה לעת ערב, אמר לדליה: "הגידי לי, נרשמת לסמינר בלי ליידע אותנו?". הבת הנבוכה הודתה באשמה, ואמה פרידה שאלה: "א־מלמד את רוצה להיות?"
למען האמת, דליה לא ידעה בכלל מה זה סמינר. היא העבירה שיעורים פרטיים לילדים ("אקרשטיין של המרצפות? הייתי מורה פרטית שלו מכיתה א' עד הסוף. תראו מה יצא ממנו, ומה יצא מהמורה שלו"), אבל לא תכננה להפוך את ההוראה למקצוע. היא הייתה בוגרת תיכון – לא דבר מובן מאליו בישראל של שנות הארבעים המאוחרות – וכבר נרשמה ללימודי כלכלה ופוליטיקה כלכלית בבוסטון. מצד שני, מי נוסע לחו"ל כשכאן בארץ משתוללת מלחמה? הבושה הביאה אותה לנסות מסלול אחר, אך בשל החשש מתגובת הוריה הבורגנים, שלחה את טופסי ההרשמה למשרד של אביה. "הייתי מטומטמת", היא מסבירה לנו. "חשבתי שבתוך כל השטרות שהוא חותם עליהם, הוא יחתום על זה בלי לשים לב והכול יהיה בסדר".
הכול לא היה בסדר, אבל לדליה היה נשק משלה. היא הבהירה להורים: אם לא הוראה, אלך להיות פקידה. זה כבר היה יותר מדי בשבילם. הטפסים נחתמו, ודליה סיימה בהצלחה את לימודיה בסמינר לוינסקי. היא שנאה שם כל רגע; ההוראה, לעומת זאת, הפכה אצלה לסיפור אהבה רב־תפקידים.
אביה של דליה היה חבר ההגנה, אמה הייתה אוהדת בית"ר. "בבית החולים הדסה היו נותנים לפצועי אצ"ל טיפול ראשוני, ואז מביאים אותם אלינו הביתה, עד שימצאו להם מקום מסתור. אמא קיבלה אותם, ואבא לא הלשין. מה שמלמד שאפשר לחיות בכפיפה אחת עם השקפות שונות"
דליה ירושלמי, במקור בלומה בוירסקי, נולדה לפני 91 שנה בליטא לזוג הורים ציונים: פרידה הבית"רית ודוד המפא"יניק. בהיותה בת שנתיים עלתה המשפחה ארצה, והוריה החליטו לשנות את שמה מבלומה לדליה, על שם הפרח. פרידה לא רצתה לשמוע על מגורים בקיבוץ, בעלי בתים להשכרה לא רצו לשמוע על זוג צעיר עם ילדה קטנה, וכך משפחת בוירסקי הצעירה מצאה את עצמה בצריף בשכונת נחלת־יצחק בתל־אביב.
דוד לא הספיק לרכוש מקצוע לפני העלייה, אך כשנשאל אם הוא יודע לאפות, ענה בחיוב. מה כבר יכול להשתבש. מה שהשתבש היה התנור במאפייה שדוד נדרש לתפעל. "התנור נשרף כליל, שנים הם שילמו את זה. אז בסוף הוא היה יהלומן", מספרת בתו.
למרות העלייה המוקדמת ארצה, דליה ואמה הצליחו רק בקושי להימלט מציפורני הנאצים. מלחמת העולם השנייה פרצה כשהן היו בביקור אצל הסבתא בליטא, ושערי ארץ ישראל המנדטורית ננעלו בפניהן. במשך חצי שנה נדדו השתיים עד שהצליחו להגיע לחופי חיפה. דוד המתין להן שם על הרציף, ובידיו שתי מתנות שדליה לא שוכחת: "בובה אלה" הענקית, ושרשרת זהב שעליה נחרטה המילה ציון. אחותה היחידה ויקי (ויקטוריה) נולדה כ־12 שנה אחריה. הגרמנים היו אז בשערי מצרים, וכל מה שאמה ייחלה לו היה ניצחון עליהם. זה עבד לא רע.
הם גרו בלב תל־אביב הקטנה, קרוב לתיאטרון הבימה – ברחוב פיארברג, שלימים חצה את רחוב שינקין. "כולם הכירו את כולם. אם לא עברתי בשינקין שלושה ימים, בעל החנות היה שואל: 'במה חלית? מה היה לך?'. היינו עם אותם אנשים בצופים ובתיכון, ואם היית בצופים אז בעצם היית בהגנה, וכולנו גרנו באזורים מסוימים מאוד. זו האמת". ובכל זאת, היא אומרת, לא היו פערים חברתיים כמו היום. "גם מי ש'היה לו', לא הראה את זה. הדירות הכי גדולות בעיר היו של שלושה־ארבעה חדרים. זה נחשב ענק".
היא גאה במיוחד במשפחה שבה גדלה, עם אבא חבר ההגנה ואמא אוהדת בית"ר, שחיו יחד חיים נהדרים, כלשונה. "בבית חולים הדסה, שהיה אז ברחוב בלפור, היו נותנים לפצועי אצ"ל טיפול ראשוני, ואז מביאים אותם אלינו הביתה ללילה או שניים, עד שימצאו להם מקום מסתור. אמא קיבלה אותם, ואבא לא הלשין ולא כלום. מה שמלמד שאפשר לחיות בכפיפה אחת עם השקפות שונות. כך אני גדלתי".
אחרי שצלחה את הלימודים בסמינר ("זה היה ממש עונש. משעמם ונורא"), היא פרחה בעבודה המעשית – עד כדי כך, שכאשר המורה המאמנת שלה נדרשה לעבור ניתוח, היא המליצה על דליה כמחליפתה. מה שאמור היה להסתכם בחודש אחד בלבד של עבודה הפך לסמסטר שלם, ובעקבותיו היא קיבלה בקלות משרת מחנכת בכפר־יונה. "התחלתי את שנת הלימודים עם 36 ילדי כיתה א' שאף אחד מהם לא ידע לקרוא, וגמרתי אותה עם 54 תלמידים בקיאים בקריאה. כרווקה היקף המשרה שלי היה שלושים שעות בשבוע, ונתתי עוד שש שעות בהתנדבות. במקביל לימדתי תנ"ך וחשבון בכיתות גבוהות יותר, וזה היה הסמינר הכי טוב בחיים".
בית הספר של צהלה פעל בבתים שכורים, התלמידים ישבו בחדר השינה, הלוח הותקן בדופן האחורית של ארון הבגדים, והמורה עמדה גם היא בתוכו. לימודים התקיימו גם בבית הכנסת, שם הלוח הוצב לצד ארון הקודש. התלמידים של דליה אמרו לה שעוד מעט היא תהיה קדושה כמו התורה
בתום השנה הראשונה היא כבר הועברה ללמד ב"בלפור" בתל־אביב – בית הספר שבו למדה בעצמה. בשל המחסור העצום במורים ובכיתות, התקיימו הלימודים שם במשמרות: חצי מהתלמידים הגיעו לבית הספר בבוקר, והמחצית האחרת בצהריים. דליה התקשתה לעמוד בקצב ובחרה במשמרת המאוחרת ("הייתי רווקה, רציתי לישון בבוקר"), אך בתוך זמן קצר הפכה גם למורה־מלווה של תלמידות סמינר לוינסקי.
באחד הערבים, כשדליה וחברותיה בילו בפארק, הן הבחינו בארבעה בחורים שיושבים בשולחן רחוק ולא מורידים מהן את העיניים. אחד מהם ניגש אל דליה ואמר: "התערבתי עם חברים שלי שאני אכיר אותך". אז הוא הכיר אותה: היא דליה בוירסקי בת 19, הוא שי (ישעיהו) ירושלמי בן 30, "ובזה זה נגמר". למחרת, כשישבה עם ידיד בקפה פילץ על שפת הים, פגשה בו שוב.
שי שאל אם היא מאמינה באהבה ממבט ראשון, היא ענתה שהיא לא מאמינה באהבה בכלל. הוא ביקש ללוות אותה הביתה, היא הבהירה שהיא הולכת עם מי שבאה איתו ("הייתי כזו מרובעת, הוא דווקא מצא חן בעיניי מאוד"). אז הוא הודיע שיבוא לביתה וייקח אותה לפארק. כשפרידה שמעה את הסיפור, היא לא הייתה מאושרת במיוחד. היא אמרה שבכוונתה לבדוק בעצמה את השי הזה: היא תפתח לו את הדלת, ואם לא ימצא חן בעיניה – היא תאמר לו שדליה לא בבית; אם ימצא חן – היא תקרא לדליה ותאשר לה ללכת איתו לטייל בפארק. כששי הגיע, דליה הייתה בבית לכל הדעות.
שי היה משפטן: לפני קום המדינה עבד במשרד עורכי דין שייצג רבים מאסירי המחתרות, ובהם גם דב גרונר. כשדליה הכירה אותו הוא שירת בצה"ל כפרקליט חיל הים בדרגת סגן אלוף, אז דרגה אחת מתחת לאלוף. אבל דליה לא התרשמה מכך: "לא הבינותי דבר בדרגות", היא אומרת. כשהוריה שאלו מה הוא עושה בחיים, ענתה ש"הוא בצבא". בחתונתם – פחות מחצי שנה מאוחר יותר – כבר היה קשה להתעלם מהייחוס: החתן הופיע בבגדי שרד לבנים, נושא על כתפיו דרגות מרשימות. "הייתה לנו חתונה של 750 אנשים באולם שאלתיאל, שהיה הגדול והנחשב ביותר בתל־אביב – וזה באמצע צנע נוראי. כל מדורי החברה כתבו על החתונה שלנו".
היא חשבה שהעולם נוהג לפי הרצונות שלה – ככה לדבריה – והבהירה שהיא לא עוברת לגור בחיפה, שם שירת שי. אז הוא ויתר על חיל הים, הפך לפרקליט חיל האוויר, ובהמשך התמנה לשופט בבית הדין הצבאי לערעורים. את הקריירה הצבאית שלו הוא סיים כסגן נשיא בית הדין לערעורים, בדרגת אלוף־משנה ("הנשיא עצמו לא היה באותם ימים משפטן, אלא משרת כבוד שניתנה לאלוף"). לאחר מכן כיהן במשך 18 שנה כשופט בבית הדין לעבודה.
שי ודליה בנו ביתם בשכונת צהלה בתל־אביב. כל הבתים שם היו אז בצבע חאקי, בלי גדרות ובלי גינות. אז הם גידלו גדר חיה, שתלו גינת ירק מאחורי הבית והוסיפו גם כמה עצי פרי ולול תרנגולות, להקל על הצנע. היו להם גם כמה ברבורים, שנטרפו באחד הלילות על ידי נמייה. מה זה אומר צנע? זה אומר שאין מה ללבוש ואין מה לאכול. לא בשר, לא פירות ולא ירקות. "זה התחיל במלחמת השחרור, כשהחקלאים הערבים הפסיקו למכור לנו, וכל הקיבוצניקים היו בצבא. אז נתנו לנו תלושים. לאישה בהיריון הגיע לקבל עוד ביצה בשבוע. היה לנו צריף של שק"ם בצהלה, וכשהריתי עם חן, המוכר אמר לי: אוי, את בהיריון, קבלי ביצה".
בתי ספר עוד לא היו בשכונה, ודליה עבדה בתחילה בשיכון דן. שנה לאחר מכן כבר החל לפעול בית ספר בצהלה, כשהלימודים מתקיימים בבתים שכורים, עד שתושלם בניית המוסד החינוכי. התלמידים ישבו בחדר השינה, הלוח הותקן בדופן האחורית של ארון הבגדים, והמורה עמדה גם היא בתוכו. לימודים התקיימו גם בבית הכנסת, שם הלוח הוצב לצד ארון הקודש. דליה נזכרת שהתלמידים אמרו לה שעוד מעט היא תהיה קדושה כמו התורה.
לאורך השנים מילאה דליה מגוון תפקידים במערכת החינוך. היא לימדה בסמינר לוינסקי, הרכיבה תוכניות לימודים במתמטיקה והייתה למפקחת מקצוע אזורית. במקביל המשיכה להורות בבית הספר בצהלה וללוות מורים למתמטיקה, עד שאמרה שאם תשמע עוד שיעור אחד במקצוע הזה, היא תצרח. אז היא הלכה ללמוד ניהול. הדבר האחרון שרצתה היה לנהל את בית הספר בשכונה שלה; ככלות הכול, המורים והורי התלמידים שם מכירים אותה מאז שהייתה בת 19. היא חתרה לנהל בית ספר צומח, בצלמה וכדמותה, אבל מנהל המחוז – "המקבילה לרמטכ"ל" – חשב אחרת.
דליה קיבלה לידיה את בית הספר בשכונת צהלה, תוך הבטחה שבשנה הבאה תקבל בית ספר אחר – וכמובן נשארה שם עד הפרישה. היא שינתה את סגנון הניהול בבית הספר, בנתה מערכת מסודרת, הדריכה את צוות ההוראה בביתה ודאגה לזכויותיו ככל יכולתה. מצד אחד הקפידה לא להתנהל כחברה של המורות, מצד שני התגייסה ברצון להחליף אותן בכל פעם שמי מהן הייתה צריכה להתייצב במסיבת יום הולדת בגן. עיקר גאוותה על כך שעודדה את המורות בבית הספר להתקדם ולהתפתח, עד שהפכו למנהלות ולמפקחות בעצמן. המוטו שלה היה: מוטב לאבד מורה טובה, מלהחזיק אותה מתוסכלת ומשועממת.
"אני זוכרת את שי כותב פסקי דין: תהליך קשה מאוד, כותבים ומוחקים שוב ושוב. הוא היה אומר: 'זה צודק, אבל לשני היו ראיות טובות יותר, כי היה לו עורך דין טוב יותר'. שופטים לפי ראיות, זהו, אין דבר אחר. וכולם חושבים שזה יוצא להם מהשרוול. זה לא כך"
פרידה מעולם לא השלימה עם הקריירה החינוכית האינטנסיבית של בתה. "היא לא הבינה איך משאירים ילד בבית והולכים לעבוד", מספרת דליה. "אז לכבוד הלידה הראשונה שלי, היא נתנה לי מתנה את מרים". מרים הייתה עוזרת צמודה שלנה בביתם וטיפלה בחן הבכור ובנועם שנולד שמונה שנים אחריו. "היא הכירה את הילדים יותר טוב מאמא שלי, אבל אם ילד היה חולה, אמא התייצבה אצלנו".
במשך 37 שנים הייתה מרים צמודה לדליה, אך כשילדה את ילדיה שלה, חדלה מלינת הלילה בבית משפחת ירושלמי. עד היום, שנים אחרי שנפרדו דרכיהן, המשפחות שומרות על קשר הדוק. "כשמרים עזבה היא אמרה לי: אם את נתקעת עם בחורה שלא יודעת לצחצח כלי כסף, אני אבוא".
זוג פמוטי כסף כבדים ומרשימים מוצבים בפינה בולטת בדירה המטופחת של דליה, בבית הדיור המוגן פאלאס תל־אביב. "הם היו של סבתא של בעלי", היא מסבירה, ומספרת על אביו של שי, העיתונאי שמשון דב ירושלימסקי, ועל הסבא, הגאון רבי משה נחום ירושלימסקי שהיה מראשוני חובבי ציון ברוסיה, ועל ספרי הקודש של הסב שעוברים בירושה במשפחה של שי.
אנחנו מביטים מחלונות החדר אל העיר הגדולה שנפרסת תחתינו, מנסים לדמיין שמונה עשורים של מהפך אורבני שהתרחש לנגד עיניה של דליה; המעבר מהבית הצנוע של הבית"ריסטית והמפא"יניק לרעשי הרקע של עיר ללא הפסקה. דליה מתגעגעת לאחדות ההיא שאפיינה את בית הוריה, ורותחת נוכח השנאה היוקדת כיום בין מחנות פוליטיים קוטביים. "אני יכולה להבין שזה כואב; בן אדם נלחם על האמת שלו. אבל אני לא יכולה להבין קריאות 'בוגד', ושלא מקבלים שלאחר יש אמת אחרת. זה מקומם אותי".
כמי שהייתה נשואה לשופט, היא מתקוממת גם נגד מה שהיא רואה כאיום על מערכת המשפט. "אם לא תהיה מערכת שהציבור מאמין בה, נגיע למצב של איש הישר בעיניו יעשה. אני זוכרת את שי כותב פסקי דין: תהליך קשה מאוד, כותבים ומוחקים שוב ושוב. הוא היה אומר: 'זה צודק, אבל לשני היו ראיות טובות יותר, כי היה לו עורך דין טוב יותר'. שופטים לפי ראיות, זהו, אין דבר אחר. וכולם חושבים שזה יוצא להם מהשרוול. זה לא כך".
כבר 23 שנים היא בלעדיו. היה בן 79 כשנפטר, היא נאנחת. מספרת על חולי ארוך שנים. ניתוח לב פתוח, סרטן, פרקינסון. בסוף זה נגמר עם אלצהיימר. היה לא פשוט. את זה, לדבריה, היא יודעת לומר כעת; בזמן אמת היא לא ידעה שקשה, אלא רק כשנגמר. עכשיו היא כאן, בדיור מוגן יוקרתי שמאפשר לה מגוון פעילויות ותנאי מחיה טובים. דלקת ריאות חריפה הביאה אותה למסקנה שהיא צריכה לגור במקום שיש בו רופא זמין והשגחה.
קו רקיע תל־אביבי מרהיב נשקף מחלונות הדירה המרווחת. גורדי שחקים תחת שמיים תכולים. על הרקע הזה מסתובבת דליה, אצילית ומרשימה, לא נחה לרגע. היא מציעה לנו קפה ועוגות, ומספרת בגאווה על הבנים והנכדים המבריקים. חן היה בסיירת, הועלה בדרגה במהלך מלחמת יום כיפור. רוב חייו גר ועבד בחו"ל, אבל גם כשניהל שם חברות גדולות, הקפיד להגיע לארץ מדי שנה לשירות מילואים. ונועם? הצליח מאוד במחשבים. כל פאלאס מתפעלים מהם בכל פעם שהם מבקרים פה.
אנחנו רואים אותם רק בתמונות, מתפעלים יחד איתה מילדי דור הצנע שהפכו לחלק מהמנוע של אומת הסטארט־אפ האגדית. כמו משל לתנועה הדלילה שהתנהלה בעצלתיים כשדליה הגיעה לעיר, והיום מהבהבת באורות ניאון ברחוב למטה, בתזזיתיות תל־אביבית מלאת חיים.
