בפטריות יש המון יופי. יש בהן צבע, יש להן ריח, יש להן צורות שונות. לפטריות יש אנרגיות ועוצמות מדהימות. תראי למשל את כלונסית החולות, פטרייה גדולה שצומחת באזורים מדבריים. היא יכולה להגיח מתוך אספלט, פשוט לבקע אותו. יש לפטריות גם שיטות מדהימות כדי להפיץ את הנבגים שלהן ולהתרבות, טכניקות בליסטיות של ממש. הן יודעות לנצל טיפת גשם כך שתיכנס לספלול קטן ובו קופסיות, ואז קופסית אחת תקפוץ החוצה, ובזמן יובש היא תתפוצץ ותפזר את הנבגים. הקערית־האם שומרת את הקופסיות האחרות לגשם הבא, היא לא מבזבזת הכול בבת אחת. זה מתרחש בפטרייה שנקראת מצילת הגבעול, ויש המון פטריות אחרות שמשתמשות בשיטות חכמות ויצירתיות.
"כשסיפרתי פעם בהרצאה על הבליסטיקה הייחודית הזאת, ניגש אליי מישהו שעבד ברפאל ואמר לי: 'אנחנו לוקחים מהפטריות רעיונות לנשק שאנחנו מפתחים'. ממש כך. ולא רק את קידום הבליסטיקה אנחנו חבים לפטריות. הן ממחזרות כל חומר אורגני שעולה על הדעת, לפעמים גם חומרים שאף אחד אחר בטבע לא יודע לפרק. יש להן סגולות רפואיות, יש בהן חלבונים, אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיהן", אומרת ד"ר דליה לוינסון, בעיניים בורקות כאילו הרגע פגשה לראשונה את מושאות מחקרה. אלא שלוינסון, מיקולוגית בעלת שם עולמי, חוקרת פטריות כבר עשרות שנים. היא התחנכה אצל האבות והאמהות של התחום בישראל, בילתה עם פטריות ביערות של מדינת וושינגטון ובשטחי שבט הטלאוויקה במקסיקו, והיא אפילו יושבת ראש הוועדה למתן שמות לפטריות במסגרת האקדמיה ללשון העברית. "אנחנו נותנים עכשיו שמות לכ־800 מינים שיש בישראל, לדעתי הגענו רק ל־160", היא צוחקת.
לוינסון (65) גם כתבה את "מדריך כרטא לפטריות מאכל ורעל בישראל", אבל היום היא מסתכלת על הפטריות בדאגה – ולא רק מתוקף תפקידה כיועצת במכון הארצי למידע בהרעלות בבית החולים רמב"ם, זאת שפונים אליה כשמישהו אכל את הפטרייה הלא נכונה. לוינסון רואה את ענף המיקולוגיה במופעו האקדמי גוסס לאיטו – "היום כולם עובדים על ביולוגיה מולקולרית", היא אומרת. "ברגע שגילו את הדי־אן־איי הרגישו שהשמיים הם הגבול, אפשר להיכנס לרזולוציות ברמת התא, ואז זנחו תחומים רבים וחשובים בביולוגיה". היא מצידה נכנסה לנישה הזנוחה, ובחרה להתמקד בפטריות כובע; "הן בחרו אותי", לוינסון מתקנת. כיום היא חוקרת במכון שמיר בגולן, מקווה לטפח את הדור הבא של החוקרים, אבל מודה שקשה למצוא אנשים שהתמחו בתחום הפטריות עוד בלימודיהם באוניברסיטה.
אבל הנה לאחרונה צומח משהו בשטח, ולא רק פטריות. פתאום כולם מדברים עליהן. סיורי ליקוט פטריות נפוצים ברחבי הארץ כנבגים אחרי ירי בליסטי, מהדורות החדשות מקדישות זמן מסך להמונים הממלאים סליהם בפטריות ביערות הצנועים שלנו, שפים עטורי מישלן מוכנים לשלם הון על כמהין, וחקלאים רוכשים בסכומי עתק כלבים שירחרחו את השטח ויאתרו עבורם את הזהב השחור. פתאום גם מדברים על פטריות כהבטחה בתחום הביטחון התזונתי: הן סומנו כמי שיכולות להעניק לעולם המצטופף חלבון איכותי ולשמש כתחליף־בשר שעלות ייצורו נמוכה. במקביל בוחנים את תרומתן האפשרית לייצור דלק ביולוגי, ומחקר מעניין טוען שמין מסוים של פטרייה יכול לסייע בפירוק פלסטיק, בעיה סביבתית מרכזית בעת החדשה. אחד הפיתוחים המסקרנים בענף האופנה הוא עור טבעוני שמקורו בתפטיר הפטרייה – רשת קורים ענפה וסבוכה השוכנת מתחת לפני הקרקע, ומאפשרת לנציגתה על פני האדמה להתקיים ולהתרבות ולתקשר. תיקים מבוססי פטרייה כבר יושבים היום על המדפים בחנויות אופנה עילית.
עוד ועוד מחקרים מצביעים על המעורבות של הפטריות במגוון תהליכים בעולם הטבע. מחקר שפורסם לפני כמה שבועות הראה שפטרייה מסוימת עוזרת לעץ האקליפטוס לקלוט חומרי הזנה מהקרקע, כחלק מיחסי תן וקח שהוא מנהל איתה. מאמר מהקיץ האחרון, שעסק בפרה־היסטוריה, הראה שהצמחים היבשתיים הראשונים על פני כדור הארץ חבים לפטריות את היציאה מהמים.
אף שממלכת הפטריות עתיקה עד כדי העלאת עובש, גם עולם הרפואה המודרנית גילה אותן פתאום ומאמץ אותן בחום. אם בעבר נעשה בהן שימוש רק בקליניקות של מטפלים אלטרנטיביים ומסורתיים, היום כבר מדברים עליהן כדבר הבא ברפואה הקונבנציונלית. יש מהן שמפחיתות רמת כולסטרול, יש שמחזקות את מערכת החיסון, אחרות מכילות חומרים שמזוהים עם פעילות אנטי־סרטנית, והחוקרים ממשיכים לקשור להן עוד ועוד כובעים וסגולות. ביפן, ארץ עתירת פטריות, כרבע מהתרופות נגד סרטן מבוססות עליהן. בישראל כבר משווקות "תמציות פטריות כוח יפניות" ושאר תוספי תזונה על בסיס פטריות.
"נתקלתי בהרעלות קשות מאוד", מספרת ד"ר לוינסון. "היו אנשים שחוברו לאקמו בעקבות אכילת פטריות, הייתה אישה שאושפזה למשך שמונה חודשים ונזקקה לדיאליזה בגלל פטרייה שפוגעת בכבד ובכליות. הרגשתי שאני חייבת לתת ייעוץ לציבור, שיבינו שיש סכנה של מוות מפטריות"
ועוד לא דיברנו על פסילוסיבין – "פטריית ההזיה" שקנתה לעצמה שם רע כשצבעה לתרמילאים את הטיול של אחרי הצבא בצבעים סוריאליסטיים, והיום היא השם החם בעולם הרפואה המיקולוגית. סרט נטפליקסאי שעוסק בעולם הפטריות ובה באופן ספציפי, הפך לאחד הסרטים הנצפים של ספקית התוכן. לאחרונה עשתה הפסילוסיבין עלייה לישראל – גם אם נאלצה להסיר את הכובע ולהידחס לתוך מבחנה. כמובן, כל זה קרה רק אחרי שצלחה שלל משוכות בירוקרטיות, ואחרי שהרוקח הראשי היה כמרקחה ומשרד הבריאות בחן תסקירים ותפטירים והתמודד עם פקודת הסמים המסוכנים. מי שזכה באישור החלוצי לגדל את הפטרייה ולמצות ממנה חומרים פעילים הוא "מכון שמיר" מרמת הגולן, שפועל בתמיכת משרד המדע והטכנולוגיה ותחת החסות האקדמית של אוניברסיטת חיפה.
בשיתוף פעולה עם "פארמוקן", חברה שעוסקת בדרך כלל במוצרי קנאביס, מתכוון המכון לפתח תרופות מבוססות פסילוסיבין, ולהכניס את התרופה הישראלית הראשונה למגירות הנשלפות הארוכות של ביתי המרקחת. עד כה נמצא כי לפטרייה הזו יכולה להיות השפעה במקרים של דיכאון, פוסט־טראומה, הפרעות חרדה, הפרעות קשב וריכוז, הפרעה טורדנית־כפייתית ועוד. רק לפני שלושה שבועות פורסם בכתב־העת Journal of Psychopharmacology מאמר נוסף שהוכיח את יעילות הפסילוסיבין לטיפול בדיכאון ארוך טווח. במחקר שנערך בבית הספר לרפואה ג'ונס הופקינס במרילנד, נצפתה השפעה חיובית שנמשכה כשנה. יותר ממחצית המשתתפים נהנו מהפוגה בתסמינים, כשקיבלו במקביל גם טיפול פסיכולוגי. בכמה ממדינות ארה"ב כבר ניתן להשתמש בפטרייה במקרים מסוימים של חולים סופניים ועוד מקרי קצה.
בעקבות השמאנים
כדי להבין עוד את המהפכה המיקולוגית שמתרגשת עלינו, אני מעפילה ביום שמשי לקצרין. הירוק היום ירוק מאוד, הכרמלית הנאה נאה מאוד וממלאת את השטח בפרחים סגולים, והפרות מעטרות את שטחי המרעה. עם הגיעי למכון שמיר אני נכנסת למשרדו של ד"ר ירון דקל, המנהל המדעי של המכון ומרצה במכללה האקדמית צפת. הוא בדיוק בוחן את הלוגו הסופי ל"טורא", חברת המסחור שהוקמה זה עתה כדי להחזיק בבעלות על הקניין הרוחני של המכון. תוך הבטחה שלי שלא אפרסם שמות, הוא מונה בפניי שלושה גופים שמוכנים לדבריו "לשים מיליונים על פטריות – ולא רק על פרויקט אחד בלבד של הגנת הצומח או תעשיית המזון או פטריות המרפא. הם רוצים את כל החבילה".
תן גדול ויפה מככב בתמונה על הקיר, וקשור גם הוא באחד הפרויקטים המגוונים של דקל (45), שעבר דרך פתלתלה בעולם המחקר. הוא התחיל את דרכו בלימודי ביוכימיה באוניברסיטת תל־אביב, בילה שם עשור וכתב דוקטורט שקשור ב"שיגור תרופות", התחום שבו מנסים לייעל ולמקד את מתן התרופות לחולים. למרות הצעות מחו"ל העדיף דקל לעשות פוסט־דוקטורט במכון מיגל שבקריית־שמונה. גם היום, אגב, הוא לא מבלה מעבר לים – "אני לא אוהב לעזוב את הארץ. ברוך השם, עשר שנים לא טסתי. טוב לי בביתי בגולן".
הפוסט־דוקטורט שלו עסק בהנדסה גנטית של צמחים. אחר כך הצטרף למעבדה שעוסקת באימונולוגיה ועבד על פיתוחים שקשורים בתרופות, ואז הגשים חלום ישן ועבר לממלכת החי, לגנטיקה של בעלי חיים. המגורים בגולן, אזור עשיר בחיי בר, מסייעים לו במחקריו: מפעם לפעם הוא נתקל בתן או שועל בר־מינן, ולוקח ממנו דוגמית קטנה כדי ללמוד עוד על הרצף הגנטי שמעסיק אותו במחקרו על נושא הביות. הספארי ברמת־גן – שם דקל עבד בעבר, והוא ממשיך להעביר שם קורסים גם היום – מספק לו מפעם לפעם אשכים של אנטילופה או חתיכת אוזן של גנו.
המחקרים הם אלה שהובילו בעקיפין את דקל גם לתחום הפטריות. "עבדתי על 35P – חלבון שתפקידו להביא למוות מתוכנן של תאים, ומוטציה בו קשורה בהתפתחות סרטן. בין השאר בחנתי את הקשר שלו לכך שפרות מייצרות חלב גם אחרי הנקה. בקיצור, הלכתי להביא עטינים ממשחטה גדולה כשרה למהדרין, ראיתי את השחיטה ואמרתי לעצמי – זו לא הלכה מבחינתי. הפסקתי לאכול בשר והוצאתי מהתפריט גם חלב וביצים. פתאום גיליתי שיש בסופר מחלקות ומדפים שלמים לצמחונים. הצריכה של מזון נטול מוצרים מן החי עולה באופן מעריכי, וכאן במדינת היהודים עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם צמחונים או טבעונים, שזה השיעור הכי גבוה בעולם. יש גם קבוצה גדולה עוד יותר של 'מפחיתים', כך שמשתלם לחשוב על מוצרים כאלה.
"בחוות ניסיונות שלנו באבני־איתן עומד לקום בקרוב מפעל קטן שיגדל עשרה מינים של פטריות אקזוטיות, במטרה לבדוק מאילו מהן אפשר להפיק חלבון. יש לפטריות האלה כמה טעמים ומרקמים מעניינים, ואנחנו רוצים לפתח אותם וליצור בגולן ענף חדש, שיספק חומרים לחברות המזון הגדולות. שטח החווה הוא בסך הכול 40 דונם, כך שמי שיגדלו את הפטריות בפועל הם חקלאי הגולן".
בקיצור, הכול התחיל מזה שדאגת לארוחת הצהריים שלך.
"לגמרי. אני אצטט את חברי יהודה הראל, שאמר 'הכול אישי, ומה שלא אישי פרסונלי'. וברצינות, כמו כל חקלאי ישראל, גם המגדלים בגולן נמצאים בבעיה קשה, כשענפים מרכזיים נשארים מאחור. אנחנו, כמי שעוסקים במחקר סביב החקלאות המקומית, החלטנו להוביל את מדינת ישראל בנושא הפטריות. ראינו שהתחום הזה נזנח, ואמרנו לעצמנו: בואו נייצר פה מרכז ידע ארצי – ובעזרת השם גם עולמי – שמתעסק רק בפטריות כובע. אני יודע, זה יומרני למכון מחקר כזה קטן לקחת את הסיפור על הגב שלו. לפי הרוקח הראשי, כולם רוצים לקבל אישורים לפסילוסיבין, ואנחנו באמת רואים את העלייה לרגל של חברות שמעוניינות לעבוד איתנו בתחום. הגולן אף פעם לא זכה להיות כזאת אטרקציה, אני אומר שזו פשוט מדינה בהזיה. חוקרים ומטפלים ורופאים – כולם מגיעים ורוצים לעבוד עם הפסילוסיבין. הבעיה היא שלא כולם מכוונים לאסטרטגיה שלנו, שמבקשת לקחת את כל תחום פטריות הכובע ולפתח אותו בצורה מחקרית, כולל שיתוף פעולה עם חברות מסחריות".
אז הוא מציין חברה גדולה מאוד שעוסקת בפיטופתולוגיה, מחלות צמחים הנגרמות ממזיקים שונים. החברה הזאת מייצרת תרסיסים, בעיקר מחומרים טבעיים, ומוכרת אותם בכל העולם – "והם מחזרים אחרינו, כיוון שבחלק מהפטריות שלנו יש חומרים שיכולים לשמש נוגדן לפטריות פתוגניות שתוקפות צמחים. הם רוצים שאנחנו נעשה עבורם את המחקר. יש גם פניות מתחום האנטי־אייג'ינג, ואנחנו שואפים לייצר תכשירים המבוססים על פטרייה מסוימת שגדלה כאן. דליה בדיוק ליקטה אותה לפני כחודש".
מולנו מתגלות כמה אוזניות־כלך יפות וצעירות. דקל ולוינסון מניחים לי בסלסילה פטריות לחביתה שאטגן בבית; היא מרימה אחת נוספת ומשוויצה – "תראי את היופי, את הווריאביליות בצבעים: בין לבן לשנהב לחום. כמה יפה"
כמי שמתעסק בפרה־היסטוריה, גם אם בעצימות נמוכה, אני שואלת אותו על תיאוריית "הקוף המסומם". לפי אותה תיאוריית שוליים שחזרה לאחרונה לכותרות, התקיים קשר ישיר בין טעימה מהפסילוסיבין לאבולוציה של האדם: הפטריות הן שעודדו את האדם הקדום לפתח מיומנויות שפה וקול, ואפילו גרמו לו לעבור חוויות דתיות ראשונות. דקל מסתכל עליי בספקנות. "התשובה היא שאין תשובה. יש לנו פרה־היסטוריה ויש היסטוריה; היסטוריה היא כתובה ולכן היא בת 5,500 שנה, כגיל הכתב. אנחנו יודעים ש'מלך א' העביר שלושה כדי שמן למלך ב", זה כתוב. כל דבר שקרה לפני כן, אלה השערות. כשמדברים על מה שקרה לפני 3 מיליארדי שנים, את יכולה לכתוב סיפור וערכו יהיה שווה פחות או יותר לסיפור שיספר לי מדען מ'סיינס'. אני לא מקבל את זה, גם אם זה סיפור נחמד".
אז נעבור לסיפור נחמד אחר. איך הגעתם לחקור את מה שנחשב לפי פקודת הסמים כסם מסוכן?
"קודם כול הייתה פה תורה שבעל פה שדליה הביאה ממקסיקו. והייתה גם הכימיה". הוא מראה לי על המסך מולקולה של פסילוסיבין, מולקולת פסילוצין – שהיא למעשה אותו חומר, אחרי שהתפרק בכבד ונפרד מהזרחן שבו – ולצידן מולקולה של סרוטונין, הורמון טבעי המשחק תפקיד ראשי במצב הרוח שלנו. "תראי איזה מדהים הטבע. ההורמון הטבעי שלנו כל כך דומה לחומר הזה שבפטרייה. את רואה את הדמיון? זה ממש תרגיל לשיעור בכימיה – מצא את ההבדלים. וזו רק אחת מתוך מאות מולקולות קטנות בפטרייה, שחלקן פעילות. אותן אנחנו רוצים לבדוק".
חלקו של דקל בפרויקט פטריית הקסם מתמקד במחלות מוח ניווניות כמו אלצהיימר, פרקינסון ועוד. כשיופקו החומרים, הוא זה שיבצע את הבדיקות הראשוניות במודלים של אלצהיימר. "בימים אלה המחקר מתמקד בשיטות גידול ומיצוי, ומוביל אותו ד"ר אייל קורצבאום. אסף רוזנברג, שהגיע אלינו ממכון ויצמן, משמש עוזר המחקר הראשי, והכימאית האנליטית ד"ר שרה אזרד עובדת על בדיקת המיצויים. בקרוב מאוד נתחיל בדיקת מודלים במחלות ניווניות, ואנחנו מקווים להגיע למסקנות אופטימיות".
במאמרי עבר שלו מראה לי דקל תמונה של תופעה שמתרחשת באלצהיימר: במוח נוצרים צברי חלבונים, שהופכים אותו לספוגי. "אני לא מכיר אף מחקר שבדק אם שימוש בפטרייה מביא לשיפור במצב הזה, אבל אני יודע שהחומר שבה מגיע למוח. שמאנים מטפלים באלצהיימר בעזרת פטריות, ועכשיו נחקור את העניין לעומק".
תוך כמה זמן לדעתך תהיה תרופה שתשווק לציבור? האף־די־איי לא עושה חיים קלים, בטח לא לפטרייה עם השלכות בעייתיות.
"יש כאן עניין שקודם לתרופה. אם אני מגלה שהצלחתי למנוע היווצרות של צברי חלבונים, המשמעות היא אדירה. מדוע? כי היום יותר מ־300 תרופות חלבוניות, כמו אינסולין והורמון גדילה, כוללות חומרים ששומרים על ההורמון בצורתו הטבעית – והחומרים האלה אינם בהכרח ידידותיים לבריאות. לכן, אם נמצא חומרים מהטבע שיצליחו לייצב חלבון בתמיסה במשך שנה־שנתיים – שזה התוקף של תרופות כאלה בדרך כלל – תהיה לכך משמעות עבור כל תעשיית התרופות, וזה הישג מטורף. נכון, תהליך של אישור תרופה דורש אורך נשימה ובעיקר כיס עמוק. זה לא משהו שאנחנו יכולים לעשות פה במכון, אבל אנחנו יכולים לבנות שיתופי פעולה עם חברות תרופות שייקחו את זה הלאה".
התקשורת הצטרפה לחגיגה
דקל ממשיך בעיסוקיו – מי יודע, אולי עודכן שנמצא איזה זנב של תן זהוב – ואני נפרדת ממנו עד שנצא ללקט פטריות. פסילוסיבין אנחנו לא נלקט כמובן: הפטרייה, או יותר נכון תפטיר שלה, טמונה במבחנה בתוך חדר נעול ששומר עליה מכל משמר. בינתיים אני ניגשת ללוינסון, מי שכאמור נושמת פטריות כבר שנים. עוד כילדה בקריית־טבעון היא אהבה לצאת וללקט אותן. "טבעון היא עדיין קצת יער. אני יודעת שאם אגיד את זה לאירופים, הם יצחקו. זה כמו שנספר לנורבגי על הפיורד שלנו באילת", היא צוחקת.
היא למדה לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות, ובמשך שמונה שנים עבדה בבית ספר שדה שורק. "כשהייתי בחברה להגנת הטבע, אולי פעמיים יצאנו לסיורי פטריות, ואף מדריך לא הסכים להוביל אותם. פחדנו מאוד מהרעלות. אני זוכרת שהדרכתי סיור עם ידיד, והוא הביא שימורי פטריות ואמר לקבוצה 'עזבו אתכם משטויות, בואו נאכל מהקופסה'. אז עוד לא היו שמפיניונים על המדפים".
משם עברה לוינסון לחקור תרביות של צמחים במכון ויצמן. מאוחר יותר פגשה במכון וולקני חוקרת חשובה שהשפיעה על המשך דרכה: פרופ' זהרה אביזוהר־הרשנזון. "היא הייתה ילידת שוויצריה, אישה מדהימה ויפהפייה. כינו אותה היפהפייה הנרדמת", מספרת לוינסון. "זהרה הייתה בין הנשים החלוצות שחקרו במכון וולקני. היא למדה בסורבון, וגם היא באה כמוני מתחום הצמחים, אבל ההתמחות שלה הייתה מיקולוגיה. למדתי ממנה את כל התורה והייתי יד ימינה. היא זו שהתוותה לי את הדרך. הייתה בינינו ידידות מדהימה – גם אם זהרה הייתה בשנות השבעים לחייה ואני בשנות העשרים".
באתר של משרד החקלאות ופיתוח הכפר יש עמוד שמוקדש לזכרה של פרופ' אביזוהר־הרשנזון, שנפטרה ב־94'. "מוקיריה זוכרים את סיורי הפטריות המרתקים שהייתה מארגנת (לחוקרי המכון) בחודשי החורף", נכתב שם. אפשר לנחש שהחוקרת המנוחה שהביאה את המורשת האירופית לתוככי האקדמיה, לא העלתה בדעתה שסיורים כאלה יהפכו לתחביב הלאומי.
כשבעלה של לוינסון נסע לארה"ב לפוסט־דוקטורט, היא הצטרפה אליו ושקדה באוניברסיטת איידהו על עבודת מאסטר. המחקר שערכה שם נגע במחלה שגורמת לעצי אשוח למות בהמוניהם. שנתיים ישבה ביערות אשוחים, "באתר מיוחד שהאוניברסיטה סידרה לי, וזו הייתה תקופה מדהימה. ראיתי דובים, אייל צפוני, יחמורים ומה לא. כשאמרתי למנחה שלי שראיתי דובה עם גורים, וזה יכול להיות מסוכן מאוד, הוא ענה – 'אל תדאגי, היא פוחדת ממך יותר ממה שאת מפחדת ממנה'. הוא לא רצה שאפסיק ללכת ליער".
היא מספרת לי בהתלהבות ובאריכות על המחקר, שבחן מנגנון מעניין מאוד של חיפושיות קליפה שחודרות לעצי האשוח וגורמות להם להתמוטט – ואל דאגה, יש גם פטריות בסיפור. החיפושיות שגודלן שלושה עד חמישה מ"מ בלבד, חודרות לאשוח על ידי קידוח. ואם לדייק: הנקבה היא זו שקודחת את הפתח הראשון, יוצרת תעלה, ואז כנראה מעירה את הבעל מהסיאסטה לבצע את תפקידו. "בעזרת מיקרוסקופ אלקטרונים גיליתי שעל גב החיפושית יש מעין שקערוריות המכילות נבגים, ואלה משמשים ככלי נשק והורסים את העץ. כך היא למעשה דואגת למזון לצאצאים שלה. הטבע יפה וחכם כל כך".
כשחזרה לארץ עמלה על דוקטורט אצל פרופ' סולומון ואסר ופרופ' יצחק הדר, מגדולי המיקולוגים בעולם. אז החלה לקיים סיורי ליקוט לימודיים והרצאות, חלקן בהתנדבות במסגרת עמותה העוסקת בחינוך. היא המשיכה לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת חיפה, עבדה בחברות שונות, ובינתיים ראתה איך המלקטים ממלאים את היערות. "העברתי המון הרצאות, כתבתי את המדריך לפטריות מאכל ורעל, ואני אגיד לך מאיפה המוטיבציה שלי. במשך 25 שנים אני יועצת במרכז הרעלים הארצי ברמב"ם – אגב, פעם היו מביאים לי את הדוגמה למעבדה, היום שולחים תמונה בוואטסאפ. לאורך התקופה הזו נתקלתי בהרעלות קשות מאוד. היו אנשים שחוברו לאקמו בעקבות אכילת פטריות, הייתה אישה שאושפזה למשך שמונה חודשים ונזקקה לדיאליזה בגלל פטרייה שפוגעת בכבד ובכליות. הרגשתי שאני חייבת לתת ייעוץ לציבור, שיבינו שיש סכנה של מוות מפטריות. היום אנשים עושים חגיגה ביער, קוטפים פטריות ומכינים מרק בשטח. חשוב במיוחד לדעת שאם יש לך כמה מיני פטריות שלא טעמת עד היום, אסור לך לאכול אותן יחד, למקרה שתפתח תגובה אלרגית. שלושים אחוז מהאנשים אלרגיים לאורניות מהבר למשל, וזה המון". נתונים שאספה העלו ש־39 אחוזים מנפגעי אכילת הפטריות הם תינוקות וילדים מתחת לגיל 6 – "וזו נורת אזהרה".
לסכנה הזאת, סבורה לוינסון, אחראית גם המדיה בארץ. "כשהליקוט הפך לתחביב, התקשורת הישראלית עשתה שגיאה גדולה. התחילו להראות את החגיגות האלה ואת הצבעוניות, לשלוח כתבים ולערוך כתבות בנושא. גם אני באופן אישי התראיינתי, כתבים הצטרפו אליי לסיורים, אבל הפסקתי עם זה. אני חושבת שלא צריך לתת לזה במה".
טעות קטלנית במחבת
עניין נוסף הטורד את מנוחתה של לוינסון קשור בתחביב ההמוני והבלתי מבוקר הגורם לפגיעה אקולוגית בפטריות הבר. במאמר שפרסמה במאי האחרון בכתב־העת "יער" של קק"ל, היא פירטה את התוצאות הקשות שעלולות לנבוע מהיעלמות פטריות הבר מנופי הארץ, ואת הגורמים לתופעה – ובהם היעדר תרבות ליקוט. כיוון שרבים מהעוסקים בטרנד לא מודעים או לא נשמעים לכללים, הסבירה, נוצרת פגיעה במערכת האקולוגית. למשל, הליקוט עלול להסיר חלקים מהתפטיר, וכך למנוע מהפטריות לפזר נבגים ולהתרבות.
"גם הפיתוח האנושי יוצר לחץ על הפטריות. טרקטורונים נוסעים בשטח ומהדקים את הקרקע, כשכל התפטיר יושב בעומק של סנטימטר. יש לנו מגוון עצום ויפה של פטריות עבור מדינה צחיחה למחצה, אבל אין לנו כמות גדולה מהן. עכשיו כשנצא החוצה אני כבר לא אוכל לקחת אותך לשטח מדהים ומלא פטריות שהיה כאן. יום אחד הגעתי וגיליתי שבנו עליו שכונה. היה לי קשה מאוד לראות את זה".
הסיפור העצוב של הטבע הארצישראלי כולו.
"בהחלט. אנחנו גם לא יודעים מה יעוללו שינויי האקלים. אם אנחנו הולכים לקראת יובש, תהיה לפטריות בעיה, כי הן זקוקות ללחות ולמים. מה שכן, אנחנו כאן במכון שמיר מתכוננים מראש: יש לנו בנק פטריות רציני, ואני מעשירה אותו בכמה שיותר מינים. רמת הגולן היא 'לשון' אירופית מיוחדת שחודרת לאזורנו, ולכן היא מכילה מינים שלא תמצאי בשום מקום אחר בארץ. קצרין לא מספיק גבוהה, אבל כשאת עולה לגובה של 900 מטרים מעל פני הים, את כבר באירופה. בשמורת יער אודם יש פטריות נהדרות, וכיוון שאסור ללקט שם, יש עושר".
תחילה אנחנו נכנסות לחממה גדולה, שבתוכה יושב חדר קטנטן, צנוע וקפוא – שש מעלות על שעון הטמפרטורה. זהו מעונו של אוסף הפטריות הגדול במזרח התיכון. על המדפים מסודרות שורות של מבחנות וצלחות פטרי שבהן נחות התרביות. כ־500 מינים יש כאן, כולם ממוספרים ומקוטלגים; בעולם כולו, אגב, ידועים כ־200 אלף מיני פטריות. חלק מהמדפים חסרים: אחת לכמה חודשים התרביות נלקחות למעבדה ועוברות דירה למצע חדש במבחנה אחרת. בעת הצורך ניתן יהיה להוציא את התרבית, ולהתחיל לגדל את הפטרייה.
האוסף, שפותח על ידי פרופ' ואסר באוניברסיטת חיפה ונקלט במכון שמיר, נועד להביא את בשורת הפטריות לחקלאות הגולן, ולקדם רעיונות בתחום הפארמה והמזון. "אנחנו כל הזמן מוצאים מינים חדשים בישראל", אומרת לוינסון. "הרוחות מביאות איתן נבגים, ואם נבג נופל הוא מתבסס. פטריות מגיעות גם בקומפוסט, או בשינוע של עצים בין מדינות – עץ שלא טופל בחומרים מתאימים, מגיע יחד עם תפטיר. הדוגמה הקלאסית היא ירוקת הדפים הקיצית, שהגיעה לישראל עם עצי אבוקדו. זאת פטרייה איומה שצומחת על המדשאות וגורמת בכל קיץ להרעלות. אנשים חושבים שהם מצאו שמפיניון על הדשא, והם אוכלים אותה ללא בישול. כל פטרייה מהבר חייבת בישול".
דקל מצטרף אלינו לסיור, ולוינסון מעדכנת אותו שהיא רוצה לצאת בפרויקט ריצוף די־אן־איי של המינים שבבנק. הוא מזכיר את העלויות הגבוהות, מתפתח דיון על ריצופים מיטוכונדריאליים לעומת ריצופים גרעיניים – וזה השלב שבו פטריית הזיה הייתה מסייעת לי בחיים. בינתיים אנחנו צועדים לשטח, במטרה לאתר פטריית בר מסוימת שלוינסון מחוברת אליה מאוד.
שעת צהריים מאוחרת, השמש עדיין זורחת על מפל קצרין השוצף, ולוינסון מספרת לי מקצת מחוויותיה במקסיקו. "לפני ארבע שנים הוזמנתי לכנס גדול שהתקיים שם, ויצאנו לסיור בשטחי השבטים האינדיאניים. נותרו שם מתי מעט, והם נלחמים בשיניים על המסורת שלהם. ביקרנו בשבט הטלאוויקה למשך שלושה שבועות, וזה היה מאיר עיניים. הם יודעים לנצל את הפטריות שלהם בהמון דרכים, ויודעים להעריך את המתנות האלה שיש להם ביער. כשהגענו אליהם, הם בירכו את היער: שמו עלינו שרשראות של פטריות, יצרו עשן ריחני, ורקדו ריקוד מיוחד לזמן את הפטריות.
"ראיתי שם לראשונה 'אמנית קיסרית', פטרייה אדומה־כתומה יפהפייה. הייתה פטרייה אחת שמבחינתי לראות אותה זה היה חלום שמתגשם – לקטאריוס אינדיגו, נטופה כחולה. זו פטרייה כחולה לגמרי, והיא מדהימה. בעזרת הפטריות האינדיאנים צובעים את הצמר באדום, כחול, סגול ושלל צבעים. הם יוצרים מהן קישוטים, מכינים מהן ממתקים, ומשתמשים בהן לבריאות, למאכל, למה שתרצי".
מה למדת מהם?
"אפשר ללמוד הרבה, ואחד הדברים היפים הוא הכבוד לאדמה. אף שיש להם יערות ענקיים ויבול עצום של פטריות, הם מסמנים שבילים מיוחדים ומגדרים שטחים בחבלים, ושם בתקופה קצובה – שבוע מסוים, חודש מסוים, שנה מסוימת – לא מלקטים, ממש כמו שמיטה של האדמה. החלום שלי הוא שיעשו בארץ דבר כזה. אבל עם הגישה הישראלית, לא נראה לי שיהיה אפשר להודיע שסוגרים את יער בן שמן לשנה".
את הרעיון לעבוד עם פסילוסיבין הבאת ממקסיקו?
"הפרופסורים שאיתם הסתובבתי שם מאוד לא אהבו לדבר על הפטרייה הזאת, כי הרבה שנים החשיבו אותה כחלק מאיזה ריטואל שבטי, משהו טקסי חסר מדעיות וערך. כששאלתי את אנשי השבט מה אפשר לעשות בה, הם מנו כל מיני שימושים שמוכרים ברפואה המערבית, אבל פתאום הזכירו גם אלצהיימר ואיבוד זיכרון. את זה אף פעם לא שמעתי. כשחזרתי למכון אמרתי – אני חושבת שיש בפסילוסיבין פוטנציאל, בואו ננסה".
שאלת אותם גם על תופעות לוואי? על משתמשים שאחר כך חשבו שהם דולפין?
"הסבירו לי שם שמתוך 500 אנשי השבט, רק ל־25 שמאנים מותר לטפל באמצעות הפטרייה, כי רק הם יודעים את המינון הנכון והטיפול הנכון. השמאנים מאוד מאומנים ומיומנים בזה, והם יודעים לעבוד על מיקרו־דוזינג, מתן מנות קטנות מאוד. השטות הגדולה היא שחבר'ה שמסתובבים בהודו רוצים להתנסות בפטרייה הזו, והטבח מסתכל עליהם ומעריך פחות יותר איזו כמות צריך לשים בחביתה, והוא נותן להם יותר מדי. במקרה כזה אפשר לסבול מפגיעה מוחית ומנזק בלתי הפיך. החבר'ה האלה נמצאים אחר כך בטיפולים ארוכי טווח. חשוב לומר: אם אתה מטופל בפטרייה, זה חייב להיעשות תחת השגחה ועל ידי מישהו מיומן ובקיא".
הביות משחית
השטח קצת רטוב ולח אחרי הגשם. טוב לפטריות, פחות טוב לנעליים. לוינסון מצטערת שלא הצטיידה במגפיים, אבל סלסילות לאיסוף יש, סכין יש וכוח רצון יש. אנחנו מתחילים לטפס קצת, מחפשים ומחפשים, הולכים קדימה ואחורה, ואז אני נזכרת לשאול מה בעצם אנחנו מחפשים. "כֶּלֶך", אומרת לוינסון. "זהו צמח רב־שנתי רעיל, שימי לב שהפרות לא נוגעות בו. אבל אוזנית הכלך, הפטרייה שנצמדת אליו, היא אכילה. מאמר שקראתי לאחרונה מסביר שייתכן שהפטרייה נצמדה לכלך כי הוא מפריש חומרים אנטי־בקטריאליים. זה דבר מעניין".
ד"ר ירון דקל "הצריכה של מזון נטול מוצרים מן החי עולה באופן מעריכי. בחוות ניסיונות שלנו באבני־איתן עומד לקום מפעל קטן שיגדל עשרה מיני פטריות אקזוטיות, במטרה לבדוק מאילו מהן אפשר להפיק חלבון. יש להן כמה טעמים ומרקמים מעניינים, ואנחנו רוצים לפתח ענף חדש, שיספק חומרים לחברות המזון הגדולות"
"רגע, אז למה שלא נעשה ממנו אנטיביוטיקה?", שואל דקל מאחור, ולוינסון צוחקת שהוא כבר חושב על מסחור. "את הכלך אסור לאכול בשום שלב למעט אחד", היא ממשיכה. "תכף נמצא כלך בשלב הזה. תפתחו את העיניים". והנה היא מוצאת אותו: מדובר בשלב ביצי הכלך, תפרחות סגורות שנראות כמו ברוקולי זעיר. הן טמונות בנדן בראש הגבעול, וניתן ללקטן בראשית האביב. אצל הדרוזים הן נחשבות למעדן מלכים, ויש מסעדות המתמחות בהן. ראשי הגבעולים הערופים שמצאנו לימדו שמישהו דאג כבר לאסוף את הביצים הללו, ופספס רק אחת.
אנחנו ממשיכים בעקבות אוזנית הכלך, פטרייה שלוינסון התמקדה בה בדוקטורט, ואפילו גילתה תת־מין חדש משלה. לרגע היא מעלה חשש שאחרי הסיור שערכה כאן עם בנות אולפנה, אולי לא נשארו אוזניות. אבל הופ, הנה אחת קטנה. "אם יש אחת, יהיו אחרות. זה הכלל", קובעת לוינסון. היא מוצאת לנו גם גבעולים ארוכים של הכלך מהשנה שעברה, ופונה אל דקל: "אתה מכיר את המשנה של 'אין מדליקין?'". הוא מיד מצטט: "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך". יש סברה האומרת שהכלך המוזכר במשנה הוא זה שלפנינו, מסבירה לוינסון. אחד הגבעולים הישנים מגיע לגובה של שלושה מטרים, ובפנים היא מראה לנו חומר עשיר בליגנין, שממנו אכן ניתן להכין פתילות – אבל פתילות דמיקולו שלא עושות את העבודה, כפי שהבינו חכמינו.
הם במשניות ואני צועדת בעקבות האוזניות. לפנינו פטרייה ענקית, רחבת כובע, אבל לוינסון מעדכנת שגם זו ידעה ימים יפים יותר. היא ממשיכה הלאה, וכפי שהבטיחה – מולנו מתגלות כמה פטריות יפות וצעירות יותר. כובען מזכיר אוזן גדולה, הן נשענות על רגל לא ממורכזת, והן צצות כפטריות אחר הגשם – כי לא יכולתי באמת לברוח מהביטוי בכתבה הזאת. הריח שלהן מזכיר משהו, שומר! אני מזהה. כמוהו גם הכלך שייך למשפחת הסוככיים, ומכאן הניחוח האניסי. דקל ולוינסון מניחים לי בסלסילה פטריות לחביתה שאטגן בבית; קודם אקבל הוראות הכנה מדויקות, כדי שלוינסון לא תקבל חלילה הודעת וואטסאפ מרמב"ם, על אישה חמושה במכשיר הקלטה שנפגעה מפטרייה. היא מרימה אחת נוספת ומשוויצה – "תראי את היופי, את הווריאביליות בצבעים: בין לבן לשנהב לחום. כמה יפה".
באחד הפרויקטים במכון מנסה לוינסון להכניס את האוזנית לגידול חקלאי מבוית. "כשמתרבתים פטרייה, הרבה פעמים מאבדים מהתכונות שלה, מהריחות שלה. את מכירה את פטריית 'מלך היער'? בייתו אותה, עשו הרבה דברים כדי לקבל רגל שמנה וראש קטן, כי כך אוהבים במזרח, ולשפים מתאים לשים אותה על סטייק".
אף בעל חיים כאמור לא אוכל כלך, ובכל זאת בעודנו ממתינים ללוינסון שטיפסה על עוד מדרון לחפש אוזניות, מגיחות שיניים קטנות מהאדמה וקולות כרסום רמים בוקעים מכיוון הצמח. מה זה הדבר הזה? האם חולד לועס את הכלך? "צלמי, צלמי", מורה לי דקל, אבל אני עם טנא גדוש פטריות ומכשירי הקלטה – והמצלמה מפספסת. כשלוינסון חוזרת, הוא מדווח לה שעלינו על משהו. "אתם בטוחים?", היא שואלת, "קשה לי להאמין. החולד כנראה משך צמח אחר". "לדעתי זו תגלית. אולי יש לו אנזים שמפרק את זה, בואי נחקור את העניין", מציע דקל. גלגלי המחקר במוח של שניהם כבר עובדים – אצלו בהתלהבות, אצלה בספקנות – ואני פורשת לכיוון המפלים, בדרך אל החביתה מלאת הסגולות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
