תרגום: אלחנן שפייזר
הרגע הזה חרות במיתוס של ולדימיר פוטין: חומת ברלין זה עתה נכנעה לפטיש, לאזמל ולהיסטוריה, וקצין קג"ב בעיר דרזדן שבגרמניה המזרחית שרף מסמכים בבהלה ודרש סיוע צבאי בשעה שההמון קרב לכיוונו. "איננו יכולים לעשות דבר ללא פקודות ממוסקבה", נאמר בטלפון לקצין ההוא, שאז טרם מלאו לו 40 שנה, "ומוסקבה שותקת". בריאיון בספרו "גוף ראשון" נזכר פוטין בשקט הנוראי הזה. "הרגשתי אז שהמדינה כבר לא קיימת", אמר. "שהיא נעלמה". שנתיים לאחר נפילת החומה נפלה גם ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות USSR. עשור לאחר מכן יעלה פוטין לשלטון ברוסיה, וידבר על חזרה לעבר המפואר.
מותה של ברית המועצות ונתיחת גופתה בידי פוטין עוזרים להסביר מדוע הוא מסתכן בסכסוך עם אירופה ובעימות עם וושינגטון, כשהוא יוצא למתקפתו האכזרית באוקראינה. ברית המועצות, המשיך פוטין בריאיון ההוא לפני יותר משני עשורים, קרסה כי היא סבלה מ"שיתוק הכוח". אם הביטוי נשמע מוכר, זה משום שפוטין חזר עליו בנאום המתריס שבו הצדיק את מלחמתו החדשה. מותה של ברית המועצות, הצהיר פוטין ב־24 בפברואר, "הראה לנו ששיתוק הכוח… הוא הצעד הראשון לקראת השפלה ואבדון מוחלטים". סופה של המלחמה הקרה, לדעתו, לא היה עניין של אידיאולוגיה או של כלכלה, אלא של גישה ורצון. הסובייטים מצמצו, והאמריקנים ניצלו את ההזדמנות. "איבדנו ביטחון לרגע אחד בלבד, אבל זה הספיק כדי לשבש את מאזן הכוחות בעולם", הכריז פוטין. כל מה שאמר בהמשך – הכפשת עידן העליונות האמריקנית החד־קוטבי, גינוי התרחבות נאט"ו, דחיית הדרישות להצטמצמות הרוסית ובקשת השיבה אל העבר – רק מאשר שהוא סובל מקיבעון שנוצר ברגע ההוא בדרזדן.
"מה פוטין באמת רוצה" הוא נושא שעולה דרך קבע בדיונים בתוכניות חדשות ועל שערי מגזינים חשובים; הפלישה לאוקראינה עוררה תהיות על בריאותו הנפשית של המנהיג הרוסי ועל הבידוד שחווה בתקופת המגפה. אך את מניעיו אפשר גם להבין באופן חלקי מספרו, ממאמריו התכופים ומנאומיו, המבעבעים טינה, תעמולה והצדקה עצמית. לנוכח הכתבים הללו, נראה שהמתקפה של רוסיה על אוקראינה קשורה פחות לאיחוד שתי מדינות שפוטין רואה בהן "שלם אחד", כפי שניסח זאת במאמר ארוך בשנה שעברה, ויותר לקריאת תיגר על ארה"ב ואומות החסות שלה החברות בנאט"ו, השחצנים הבלתי לגיטימיים שניצחו במלחמה הקרה. "מאין בא אופן דיבורם החצוף והמתנשא, ממרום ייחודם, צדקתם התמידית ומתירנותם הכוללנית?", תבע פוטין לדעת במהלך הכרזת המלחמה שלו. לא ייתכן שבעולם תהיה מעצמה שלטת יחידה, קבע, והזהיר שוב ושוב שחוסר האיזון הזה – המודגם בהתרחבות ברית נאט"ו – מאיים על קיומה של רוסיה: "בשביל המדינה שלנו זה עניין של חיים ומוות".
ב"גוף ראשון", אוסף ראיונות איתו ועם קרוביו ומקורביו, פוטין מתגאה בכך שקיבל ציונים גבוהים בתיכון, למעט מקצוע אחד. "קיבלתי 80 בחיבור", הוא מודה. אם זה נכון, המורה צדקה כנראה. כתיבתו נעה בין פשוטה למוגזמת, בין רעיונית לאינטרסנטית מדי. ובכל זאת, החיבורים הללו הם תזכירים שיש לתייק בארכיוני ההיסטוריה: אלה ניסיונותיו של פוטין לנסח עמדה של התרסה מתמדת, להגדיר ייחודיות רוסית חסינה מכללים ומנורמות. הם מתארים מנהיג שנחוש לתקן עוול היסטורי שנגרם לארצו ולעצמו, ואדם שמשוכנע שמוסקבה לעולם לא תשתוק שוב.
השיבו את רוסיה לגדולתה
בסוף 1999 פרסם פוטין, אז ראש ממשלה, מאמר ארוך על "רוסיה במפנה המילניום", שבו קונן על הפיחות במעמדה הבינלאומי של ארצו. את הידרדרותה הכלכלית בשנות התשעים הוא תולה ב"חוסר התוחלת ההיסטורי" של הקומוניזם מתקופת ברית המועצות וב"מזימות שנשלפו מספרי לימוד זרים" – עקיצה ליועצים מערביים שהופיעו ברוסיה כשהם נושאים תוכניות לכלכלת שוק ולרפורמות. בגלל תשתית חלשה, השקעות זרות דלות ונתוני בריאות גרועים, כתב פוטין, עמדה רוסיה בפני סכנה אמיתית של "גלישה לדרג השני, ואולי אפילו השלישי, של מדינות העולם".
אף על פי כן, פוטין היה נחוש בדעתו שהאומה יכולה לשוב ולהיות מפוארת, משוכנע ש"מוקדם מדי לקבור את רוסיה כמעצמה גדולה". לשיטתו, התשובה אינה חזרה לערכי המפלגה הקומוניסטית – אלה היו "דרך ללא מוצא" – אלא אסטרטגיה ארוכת טווח לפיתוח כלכלי ולהתחדשות מוסרית, אפילו רוחנית. הפרטים מעורפלים, אבל למשל: "רוסיה זקוקה לכוח מדיני חזק ומוכרחה להשיג אותו", הוא הצהיר. פוטין נימק את הדרישה הזו במונחים מיסטיים כמעט. "מראשיתה, רוסיה נוסדה כמדינה על־ריכוזית", הסביר בספרו. "למעשה זה מוטמע ברצף הגנטי שלה, במסורות שלה, ובמנטליות של עמה".
המניפסט מ־1999, שפורסם זמן קצר לפני שבוריס ילצין התפטר מהנשיאות ומסר את השלטון לפוטין, הוא מתפאר יותר ממפואר; פוטין אפילו ראה בשיקום הרוסי אחד מהאותות המבשרים את בוא המילניום החדש. כשטען ש"כוחות חברתיים־מדיניים אחראיים" צריכים לבנות את האסטרטגיה להתחדשות רוסית, היה ברור על מי הוא חושב. ב"גוף ראשון", שפורסם בשנה שלאחר מכן, הוא הרהר ב"שליחות ההיסטורית" שלו, שיבח את יציבותן של מונרכיות, ואמר כי הוא שוקל לתקן את החוקה כדי להאריך את כהונתו כנשיא. "אולי ארבע שנים הן די זמן לעשות מה שצריך", אמר, "אבל ארבע שנים הן תקופה קצרה". עמית שעבד עם פוטין בלשכת ראש עיריית סנט־פטרסבורג בתחילת שנות התשעים, וצוטט ב"גוף ראשון", נזכר כיצד, במקום לתלות את דיוקנו הרשמי של ילצין במשרדו, בחר פוטין בדיוקן של הצאר פיוטר הגדול. תהילתה של רוסיה היא המטרה, אך כוחו של פוטין עצמו הוא תמיד האמצעי הנוח.
כבר לפני שנים רבות הגיע פוטין למסקנה שארה"ב היא שעומדת בדרכן של העוצמה והגדולה הראויות לרוסיה. בתחילה נקט נימה פייסנית – "אנחנו מעריכים את היחסים שלנו עם ארה"ב ודואגים לאופן שבו האמריקנים תופסים אותנו", כתב בנובמבר 1999, במאמר שהצדיק את דיכוי הבדלנים הצ'צ'נים בידי רוסיה; ולאחר פיגועי 11 בספטמבר הוא היה בין ראשי המדינות הראשונים שהביעו תמיכה בוושינגטון – אך עד מהרה כל מיצג של התקרבות פינה דרך לאנטגוניזם. בשנת 2007 נאם פוטין בוועידת הביטחון הבינלאומית במינכן, ולאחר שהודיע לקהל ש"יימנע מנימוס מוגזם", הוא פצח במתקפה חריפה נגד סדר היום שהובילה ארה"ב מאז סוף המלחמה הקרה.
"מהו עולם חד־קוטבי?", שאל פוטין. "זה עולם שבו יש אדון אחד, ריבון אחד". הוא כינה את המודל הזה לא רק "בלתי מקובל" אלא גם "בלתי אפשרי", וביקר את ארה"ב, המבוססת בעיראק ובאפגניסטן, על כך ש"חרגה מגבולותיה הלאומיים בכל דרך". פוטין תקף את ברית נאט"ו על הצבת "כוחות החזית" שלה בגבולות רוסיה, וכינה זאת "פרובוקציה רצינית". הוא התלונן על שנאט"ו והאיחוד האירופי ביקשו להחליף את האו"ם (שם, למרבה הנוחות, רוסיה נהנית מווטו על החלטות מועצת הביטחון), ואמר שתוכחות המערב בדבר החירות בתוך רוסיה הן רק כסות מלאת צביעות למדיניות ביטחון אינטרסנטית: "רוסיה – אנחנו – שומעים כל הזמן הרצאות על דמוקרטיה", אמר פוטין. "אבל משום מה, מי שמלמד אותנו לא רוצה ללמוד בעצמו". לדבריו, מוסקבה אינה מחויבת לשימור חוסר האיזון ביחסי הכוח: "רוסיה היא מדינה עם היסטוריה שמשתרעת על פני יותר מאלף שנים, ולמעשה תמיד השתמשה ביכולת שלה להנהיג מדיניות חוץ עצמאית". הפלישה לאוקראינה הוכיחה כביכול את רצונו לבנות סדר בינלאומי חדש, אך פוטין הכריז על כוונותיו בפומבי ובבירור לפני זמן רב.
המגן והחרב
ביולי שעבר פרסם פוטין מסה שכותרתה "על האחדות ההיסטורית של הרוסים והאוקראינים". שתי האומות, טען, הן למעשה עם אחד החולק אמונה, תרבות ושפה, ו"אוקראינה המודרנית" היא לא יותר מאשר יצירה של התקופה הסובייטית. כמו תמיד, פוטין הצביע על מזימות זרות לערער את המורשת המשותפת הזו, אבל גם קונן על שברית המועצות, בראשיתה, העניקה במשגה לרפובליקות סובייטיות יחידות את הזכות לפרוש. "פצצת הזמן" הזו, הוא כתב, התפוצצה בתום המלחמה הקרה, ומדינות הלוויין הסובייטיות לשעבר "מצאו את עצמן מחוץ לארץ בן לילה, תלושות… ממולדתן ההיסטורית".
בספרם "מר פוטין: פעיל בקרמלין", פיונה היל וקליפורד ג' גדי כותבים שפוטין מרבה לנצל "היסטוריה שימושית"; הוא מסלף זיכרון קולקטיבי למטרות אישיות ופוליטיות, כאמצעי "לעטוף את עצמו ואת המדינה הרוסית בשכבת הצדקה נוספת". בהצדקות לפלישה לאוקראינה, ההיסטוריה השימושית עובדת קשה. להגדרתו של פוטין, זו אינה פלישה אלא איחוד מחדש; לא הפרה של החוק הבינלאומי, אלא החזרת שטחים שהוחזקו כחוק ונחטפו כשהסתיימה המלחמה הקרה.
בפרשנויות ההיסטוריות של פוטין יש התפתחות מובהקת. ביולי כתב הנשיא הרוסי כי "ריבונות אמיתית של אוקראינה אפשרית רק בשותפות עם רוסיה" – שזו הגדרה מוזרה, בלשון המעטה, למונח ריבונות. בנאומו ב־21 בפברואר הוא הרחיק לכת וטען כי לאוקראינה "למעשה מעולם לא היו המסורות היציבות של מדינה אמיתית". שלושה ימים לאחר מכן, כשהפלישה נראתה בלתי נמנעת, האיום התהפך; אוקראינה לא נזקקה לסיוע רוסי כדי לשרוד, אלא הציבה יחד עם בנות בריתה המערביות איום על ההישרדות הרוסית, "על עצם קיומה של המדינה שלנו ועל ריבונותה".
בעת שנהג במכוניתו, ראה פוטין משאית עמוסה בחציר נוסעת בנתיב הנגדי. הוא הושיט יד מהחלון כדי לתפוס קצת חציר, וסטה בטעות מהכביש. "סובבתי את ההגה בחדות לכיוון השני", הוא משחזר, "והזאפורוז'ץ הרעועה שלי עלתה על שני גלגלים. (…) מה משך אותי למשאית הזו? זה בטח היה ריחו המתוק של החציר". המסר: פוטין לוקח את מה שהוא רוצה
פוטין מגנה ללא הרף את ההתערבות של ארה"ב ונאט"ו בעולם שלאחר המלחמה הקרה – בפרט בבלקן, בלוב, בעיראק ובסוריה – ומגדיר אותה כתוקפנות בלתי נסבלת. במאמר בניו־יורק טיימס בשנת 2013 הוא הזהיר מפני מתקפה של ארה"ב בסוריה, ודחק באמריקנים לציית לאו"ם. "לפי החוק הבינלאומי הנוכחי, השימוש בכוח מותר רק להגנה עצמית, או לפי החלטת מועצת הביטחון", כתב. אין פלא שכאשר הוא זה שמשתמש בכוח – מצ'צ'ניה בתחילת המאה ועד אוקראינה היום – פוטין מציג תמיד את התירוץ של הגנה עצמית לאומית. "לאירועים הנוכחיים אין שום קשר לרצון לפגוע באינטרסים של אוקראינה והעם האוקראיני", הצהיר ב־24 בפברואר. "הם קשורים להגנה על רוסיה מפני מי שלקחו את אוקראינה כבת ערובה". הנוסחה פשוטה: כאשר אתם מניפים אותה, זו חרב; כאשר אני מניף אותה, היא מגן.
פוטין נשען על רטוריקה פופוליסטית פשוטה כדי להצדיק את מלחמתו באוקראינה – אליטות אוקראיניות מושחתות, הנתונות להשפעות זרות, בוזזות את ארצן ומסיתות את בני העם האוקראיני נגד אחיהם הרוסים – ושש לשלב איומים מתקופת מלחמת העולם השנייה (נאצים שהשתלטו על אוקראינה) עם אלו מהמלחמה הקרה (אוקראינה צוברת נשק גרעיני). היסטוריה שימושית פר־אקסלנס. אך נאומיו ערב הפלישה הבהירו את שהטריד אותו יותר מכול, כאשר הקדיש זמן רב דווקא לארה"ב, והאשים אותה בכוונות זדון. הוא גיחך על "הסטנדרטים התרבותיים הנמוכים" ועל "תחושת העליונות המוחלטת" של אמריקה שלאחר המלחמה הקרה, תוך הדגשת "אימפריית השקרים" בפוליטיקה העכשווית של ארה"ב. הוא ציין שארה"ב השתמשה ב"עילה של מידע אמין לכאורה" בדבר קיומו של נשק להשמדה המונית, כדי לפלוש לעיראק. בעודו אומר זאת הוא גם הזהיר שאוקראינה, בתור משטר בובות מערבי, עלולה לעשות שימוש בנשק להשמדה המונית נגד רוסיה (אוקראינה ויתרה על כלי נשק גרעיניים שנותרו בשטחה לאחר התפוררות ברית המועצות, בתמורה להגנה מפני פלישה רוסית). "רכישת נשק גרעיני טקטי תהיה קלה עבור אוקראינה הרבה יותר מאשר עבור כמה מדינות אחרות שאינני מתכוון להזכיר כאן", הכריז. "לא נוכל לא להגיב לסכנה האמיתית הזו". וזה לא ההד האמריקני היחיד בדבריו. פוטין נשמע טראמפי מאוד כשהזהיר שרוסיה תגיב לכל התערבות זרה באוקראינה, "וההשלכות יהיו כאלה שלא ראיתם כמותם בכל תולדותיכם".
לשפר את תחושת הסכנה
כמובן, אין להתייחס לכתביו של קצין קג"ב לשעבר – או של כל פוליטיקאי – כפי שהם; המטרה שלהם היא לטשטש וגם לחשוף, והתוכן הוא תעמולה יותר משהוא אמת. פוטין גרוע בתקשורת עם סביבתו; לפי "גוף ראשון", מוריו בקג"ב ראו בו אדם מסוגר ושתקן, ואפילו אשתו לשעבר לא הצליחה להבין אותו: כשהוא הציע לה נישואין, חשבה שהוא נפרד ממנה. אבל כמו בכל כתיבה פוליטית, התעמולה מאירת עיניים מכיוון שהיא חושפת כיצד מי שמפיצים אותה רוצים להיראות. כתביו של פוטין, כשהם נקראים בזמן מלחמה, מציגים את דמות הלוחם שהוא מקווה שהעולם רואה – ושהוא מדמיין לעצמו.
בשני סיפורים ב"גוף ראשון" פוטין מתאר את עצמו כנוטל סיכונים. הוא מספר למראיין שכאשר למד בבית הספר למודיעין של הקג"ב, אחד המפקחים ציין בדף ההערכה את "תחושת הסכנה המופחתת" שלו. "זה נחשב לפגם חמור מאוד", נזכר פוטין. "במצבים קריטיים צריך להיות מודע מאוד כדי להגיב בצורה טובה. פחד הוא כמו כאב. הוא אות… נאלצתי לעבוד על תחושת הסכנה שלי במשך זמן רב". המסר: פוטין לא חושש מסיכונים כמו שאנשים רגילים חוששים.
עוד הוא מספר איך פעם, בתקופת לימודיו באוניברסיטה, נהג במכוניתו כשלצידו מאמן ג'ודו, ולפתע ראה משאית עמוסה בחציר נוסעת בנתיב הנגדי. כשהמשאית חלפה על פניו, הושיט פוטין את ידו מהחלון כדי לתפוס קצת חציר, וסטה בטעות מהכביש. "סובבתי את ההגה בחדות לכיוון השני", הוא משחזר, "והזאפורוז'ץ הרעועה שלי עלתה על שני גלגלים". איכשהו הם נחתו בשלום במקום להתרסק בשולי הכביש. רק כשהגיעו ליעד, המאמן הנדהם הצליח סוף־סוף לדבר. "אתה לוקח סיכונים", אמר והלך. "מה משך אותי למשאית הזו?", תוהה פוטין שנים לאחר מכן, "זה בטח היה ריחו המתוק של החציר". המסר: פוטין לוקח את מה שהוא רוצה, ללא קשר לסכנות לעצמו או לאחרים.
אולם סיפור נוסף ב"גוף ראשון", מילדותו של פוטין, מאיר אותו באור נועז פחות. בבניין המגורים של משפחתו היו חולדות, ופוטין וחבריו היו רודפים אחריהן כשמקלות בידיהם. יום אחד הוא הבחין בחולדה גדולה ולכד אותה בפינה – אבל אז היא הסתובבה לפתע וקפצה לעברו. "הופתעתי ונבהלתי", נזכר פוטין. "עכשיו החולדה רדפה אחריי. היא זינקה לכיווני ובמורד המדרגות. למזלי הייתי קצת יותר מהיר והצלחתי לטרוק את הדלת בפניה". מה המסר כאן? שכאשר פוטין חושב שהוא ניצח אויב חלש יותר, כל מה שדרוש כדי לגרום לו לברוח הוא מתקפת נגד?
זו אנלוגיה קלה ומפתה. אולי האחדות המחודשת לכאורה של הברית הטרנס־אטלנטית לנוכח מלחמתו של פוטין באוקראינה, וההתנגדות מצד כוחות ופוליטיקאים אוקראינים, ישמשו אמצעי הרתעה מפני מלחמה רחבה וארוכה יותר. אך במקרה של פוטין, הן יכולות באותה המידה לגרום להסלמה נוספת. "אם תהיה תזזיתי, הם יחשבו שהם חזקים יותר", הוא אומר ב"גוף ראשון" על יריביה של רוסיה. "רק דבר אחד עובד בנסיבות כאלה – לצאת למתקפה. אתה חייב להכות קודם, ולהכות חזק עד כדי כך שהיריב שלך לא יקום על רגליו".
לפי פוטין, אסור לשתק כוח. חובה להשתמש בו.
