"היו מי שהעדיפו לשמור על השקט ולתת לשבאב הבדואי לנהל את הדרום"

"היהודי הרופס משלם כל מחיר תמורת שלום ושקט. מחפשים את מי להאשים מתוכנו בזה שאין שלום, ומתרפסים בפני כל הבטחה. כמו צ'מברליין, שקיבל פתק מהיטלר וחשב שהביא את השלום, ובסוף הכול התפוצץ לו בפנים". במילים הקשות הללו בוחר ניצב בדימוס שלום (שלומי) קעטבי לתאר את הנהגת המדינה היהודית בארץ ישראל בימים אלה. "אני בעיקר סובל בשקט את מה שישראל הפכה להיות", הוא ממשיך בחיוך מריר. "הריבונות הישראלית היא כמו הצפרדע שמתבשלת לאיטה בסיר בלי להרגיש שהמים מתחממים סביבה. גורמי פשיעה תופסים את הפיקוד והשליטה בערים שלמות. בנגב ובגליל מדינת ישראל לא נמצאת כמעט".

קעטבי – בן 67, אב לבת יחידה – מילא שורה של תפקידי פיקוד בזירות הבוערות ביותר. ב־1990 הוא מונה למפקד משטרת העיר העתיקה בירושלים, וב־2001, בשיא האינתיפאדה השנייה, פיקד על מרחב שומרון. ב־2002 קודם לסגן מפקד מחוז ש"י, ואחרי תקופת פיקוד קצרה במכללה לקצינים בכירים, בין 2005 ל־2007, קיבל דרגת ניצב ומונה למפקד מחוז ש"י. זה היה תפקידו האחרון במשטרה; ב־2009 פשט את המדים הכחולים, ומאז הוא עוסק בייעוץ בתחום מומחיותו – ביטחון ומשילות. הוא עובד עם חברות אבטחה, ומשוחח לדבריו עם בכירים במשטרה, ובהם גם המפכ"ל רב־ניצב יעקב שבתאי.

בעת שירותו וגם היום, אומר קעטבי, הוא ראה מכל עבר את כשלי המשילות הישראלית המעורערת. ב־2018 הוא היה ראש הוועדה לבחינת תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים, שמינה השר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן. "ביקרנו עשרות פעמים בבתי הסוהר, פתחנו את הוועדה בפני ארגונים של משפחות שכולות, פגשנו מפקדי בתי כלא, הייתה עבודה יסודית", הוא מספר. "נדהמנו ממה שראינו באגפים הביטחוניים. מדינת ישראל פשוט קונה שקט בכל מחיר. אסיר שנכנס לכלא על גנבה מקבל חליפת אסיר ומספר אישי, ומאותו רגע הוא לא אדם פרטי; אצל המחבלים זה שונה. הם נכלאים באגפים לפי ארגונים – חמאס עם חמאס, פת"ח עם פת"ח – ומקיימים חיי קהילה וחברה. יש היררכיה בתוך האגפים, דובר לכל אגף, בכירים שמנהלים משפטי משמעת לזוטרים. אוטונומיה מלאה. הם גם אוכלים שם ארוחות פאר ועורכים חאפלות, מבריחים פנימה מכשירי טלפון ונפגשים עם עורכי דין. בריחת ששת האסירים מכלא גלבוע בערב ראש השנה לא הייתה יכולה להתרחש בלי הזנחה ממושכת שקדמה לה".

"כשפגשתי בחברון פעיל שמאל ושאלתי אותו אם כואב לו על שלהבת פס, הוא ענה: 'היא לא הייתה צריכה להיות שם'. כאילו יש הצדקה לרצח שלה. אין להם יושרה, הם לא ערכיים. גם אצל השר בר־לב יש נוסחה: מתנחלים זה רע, ערבים זה טוב"

בינואר 2019 גיבשה ועדת קעטבי את המלצותיה: הפסקת השיבוץ של הכלואים לפי ארגונים, ביטול מוסד "דובר האסירים", קיצוץ בכספי הקנטינה, והפעלת חדרי אוכל תוך ביטול האפשרות להכנת ארוחות בידי האסירים. אלא שההמלצות שגובשו לא הובאו לאישור הממשלה, גורמי בטחון שונים מנעו את הבאתם להצבעת השרים". לימים, בעדותו בפני ועדת הבדיקה לבריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע, האשים השר לביטחון פנים גלעד ארדן גורמים שונים כי "עשו סיכול ממוקד לדו"ח הזה. שב"כ הציג מסמך של תרחישי אימה של מה עלול לקרות אם ניישם את הדו"ח, ללא אחיזה מציאותית בשטח. משרד המשפטים מדבר על הביקורת המשפטית והבינלאומית, ושב"כ מטיל אימה על הדרג המדיני".

"אין שינוי מדיניות של ממש", אומר קעטבי. "לא ציפיתי שההמלצות ייושמו. אני מכיר את הדינמיקה: פוחדים 'להבעיר את המזרח התיכון'. כשהייתי ניצב והצגתי תוכנית פעולה לממשלה, היו שואלים אותי: 'יהיו תמונות של נפגעים?'. אמרתי להם: 'אני לא מבין בתקשורת. אם ייפגעו אנשים, יהיו תמונות של נפגעים'. וזה הפחיד אותם".

השאיפה לשקט עומדת בבסיס המדיניות של שירותי הביטחון, מאשים קעטבי. בשנת 1989, הוא נזכר, היה מתח רב בירושלים כשיהודים רכשו בתים ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי של העיר העתיקה והתיישבו בהם. "כל המשטרה התנגדה לכך שיהודים יגורו שם. אמרתי אז: תקשיבו, אנחנו צריכים שם כמה שיותר נוכחות יהודית. במקום שבו יגורו יותר יהודים, יהיה יותר ביטחון. ברחובות שיסתובבו בהם הבחורים עם הכיפות והעוזי, יהיו פחות אירועי טרור. זה יביא משילות. במבט לאחור, זה הוכיח את עצמו. בזכות התושבים היהודים, הרובע המוסלמי והנוצרי בטוחים יותר, ואפשר להסתובב בהם".

בעיר העתיקה בירושלים התרחשו בשבועות האחרונים עוד ועוד פיגועי דקירה.

"מח"ש היא הבעיה. המחלקה לחקירות שוטרים אמורה לטפל בעבירות על טוהר המידות, ואילו עבירות בתוך התפקיד צריכות להיות מחוץ לתחום שלה. היום מח"ש חוקרת לוחמי מג"ב שמסכלים פיגוע, וזו בושה וחרפה. כשראיתי איך לוחמים כאלה נכנסים לחקירה והנשק נלקח מהם, גם אם זה היה לזמן קצר, הרגשתי מושפל. זה משפט דרייפוס. כשפיקדתי על העיר העתיקה, והיו אומרים לי 'בניסיון פיגוע נהרג אדם, צריך לחקור מה קרה' – הייתי מתקן אותם. מה המסר של התפיסה ההומנית הזאת כלפי המחבלים? שמחבל לא אמור לצאת מת מזירת פיגוע, ואם כן זו תקלה? מבחינתי הסיום התקין של האירוע הוא שהמחבל מת על האספלט".

אסלאמיזציה של הפשע

את הדרישה לנקוט יד קשה ובלתי מתנצלת נגד מחבלים מימש קעטבי בעצמו, כשהוביל תגובה משטרתית חריפה למהומות אלימות שפרצו בהר הבית בחול המועד סוכות תשנ"א, 8 באוקטובר 1990. מאות מתפרעים ערבים, חמושים באבנים, בברזלים ובבקבוקים, עלו באותו יום לשטח ההר באופן מאורגן, נערכו בתוך המסגדים, ואז פתחו במתקפה: הם השליכו אבנים אל המתפללים ברחבת הכותל, פצעו עשרות מהם והשתלטו על תחנת המשטרה במקום. כוח משטרה בפיקודו של קעטבי הגיב בירי חי לעבר המתפרעים; 17 מהם נהרגו, והמהומות פסקו. הוועדה שבחנה את תפקוד המשטרה העניקה לו תעודת הצטיינות על ניהול האירוע, ומתחה ביקורת על מפקדים אחרים, שלא נערכו כראוי ולא הגיעו להר הבית כדי להגיב להתפרעויות.

עשור לאחר מכן, תגובה חריפה הרבה פחות למהומות חמורות הרבה יותר, הולידה דו"ח שדווקא מתח ביקורת על הפעלת כוח מצד המשטרה. ועדת אור, שהוקמה בעקבות המהומות האלימות של ערביי ישראל באוקטובר 2000, פגעה אנושות במדינת ישראל, אומר קעטבי. "היא קבעה כללים לא אפשריים לטיפול בטרור. התבלבלנו בין קורבן לתוקף. זו ועדה שסירסה את היכולת שלנו, הנפגעים, להתמודד עם טרור מבית".

עושה רושם שמערכת הביטחון חושבת הפוך ממך. שם מדברים היום על הכלה והרגעה.

"זו שאלה של שפה. במערכת הביטחון חושבים ופועלים בכלים פוסט־מודרניים, מתקדמים, דמוקרטיים – אבל אי אפשר להשתמש בהם מול עולם שאין בו דמוקרטיה, ואין לו שפה של זכויות אדם. זה מה שמבינים עכשיו באוקראינה למשל. הם הסכימו להתפרק מהנשק, מהעוצמה ומהכוח תמורת נייר מארצות הברית, שלא שווה כלום.

"כל מה שקורה היום בערים המעורבות, בדרום, בבתי הכלא – זה כי הערבים הבינו שאנחנו לא נורמלים. אנחנו מאבדים את הריבונות, והם צוחקים עלינו. ריבונות זה לא להתנצל. אני לא צריך הסברים למה אני מגיע לשם או הולך לפה. ברגע שאני מתרץ ומסביר, אני יהודי גלותי".

שרים בממשלת ישראל טוענים שהקיפוח הוא שגורם לפרעות.

"מה שראינו בשומר החומות היה מרי אזרחי של צעירים ערבים, אינתיפאדה לכל דבר. לא כל ערביי ישראל היו שותפים לכך, אבל קבוצה שלמה החליטה לעשות פה טרור. האמירות על 'טרור משני הצדדים', או הטענות שהאלימות פרצה בגלל מצב כלכלי קשה או אפליה – אלה שטויות. ביקרתי בלוד אחרי הפרעות, ואישה מבוגרת סיפרה לי איך שרפו ליד הבית שלה את בית הכנסת ואת המכוניות של השכנים היהודים. לחשוב שיש פה 'שני צדדים' או 'רקע כלכלי' – זו טעות בסיסית, תפיסה רופסת והיעדר ריבונות, מתוך תחושה שהיהודים אינם בעלי הבית פה. מתן תגמול לכוחות רדיקליים לא ישפר את איכות החיים".

לתקופה קצרה ב־2002, בין תפקיד לתפקיד, נשלח קעטבי לפקד על מג"ב בדרום, והתמודד שם עם הפשיעה ועם הבנייה הלא חוקית במגזר הבדואי. היום, הוא אומר, המדינה פשוט נמנעת מאכיפה באזור, אבל המפכ"ל שבתאי עוד יכול לחולל שם שינוי. "הוא קיבל ירושה קשה מהמפכ"ל הקודם, רוני אלשיך, שמיקד את כל המשטרה בתיקי נתניהו והזניח תחומים אחרים. גם לפני אלשיך היו מי שהעדיפו לשמור על השקט ולתת לשבאב הבדואי לנהל את הדרום ובקעת הירדן, ולמשפחות הפשע לנהל את יישובי הצפון. היום המפכ"ל מנסה לפגוע בכיס של גורמי הפשיעה, לקחת את מכוניות היוקרה מהאוהלים של הבדואים, להחרים את הכספים של העבריינים. ככה אתה נוטל מהם את הכוח".

ועם זאת, הוא אומר, לא מדובר רק בשאלה של כסף וכוח. "כמו שלפשיעה הלאומנית יש מניעים אידאולוגיים, כך גם לפשיעה העבריינית שאנחנו רואים במקומות האלה. יש אסלאמיזציה של הפשע. כשמוסלמי גונב מכונית מיהודי או בונה בית לא חוקי בשטח מדינת ישראל, זאת מצווה בעיניו, מלחמה בכובש.

"כשהייתי מפקד מג"ב דרום שאלתי את הבדואים: 'למה אתם כל כך מתנגדים לעבור למגורים עירוניים? הרי מדינת ישראל, כמו כל העולם המערבי, צומחת לגובה. אדם שגר בדירת שלושה חדרים יפה ומכובדת שנמצאת בקומה שנייה או שלישית, הוא פחות טוב מכם?'. אמרו לי: 'ככה זה. התרבות שלנו היא לגור קרוב לאדמה'. אני לא יודע אם זו באמת התרבות או שזה תירוץ, אבל בכל מקרה זה נותן להם הסדרה, הכרה, תקציבים. ובסוף מקבלים מהומות בנגב על נטיעות עצים".

בגללם – מלחמת עולם

אופנוע חונה בכניסה לביתו של קעטבי בכפר־סבא, ואופני ספורט ממתינים בחצר. כשניכנס פנימה נמצא עוד מכשירי כושר, שמעידים כי גם בגיל 67, בעל הבית מלא אנרגיות כפי שהיה תמיד. "אתם יודעים מי גר פה? הוא היה איש חשוב במשטרה", אומרות לנו שתי שכנות מבוגרות רגע לפני שהשער נפתח.

קעטבי, בן לעולים מתימן, גדל בצריף בגבעת־עמל בצפון תל־אביב. "היינו חמישה אחים, ומדי פעם אמא אמרה לנו: הייתה צריכה להיות לכם אחות. מעבר לזה היא לא סיפרה ולא הרחיבה. זה היה נושא שלא מדברים עליו בבית, ואנחנו לא שאלנו". מהצריף עם הגינה הקטנה הם יכלו לראות את הבניינים החדשים שצמחו סביבם, בשיכון בבלי – דירות נאות של ארבעה חדרים, עם מעליות וחנייה צמודה, שאוכלסו בבני מעמד הביניים האשכנזי. "כמו משה רבנו בהר נבו, הבטנו בארץ המובטחת בלי שנוכל להיכנס אליה", הוא אומר.

אבל אמו לא נתנה מקום לקנאה או לתסכול. "כששאלתי אותה למה אנחנו בצריף והאשכנזים גרים בווילות, היא הייתה אומרת 'מגיע להם, הם היו בשואה'. זו תשובה מדהימה ואצילית. אמא הייתה עובדת כעוזרת בבתי העשירים, ולא מתלוננת". אביו, רצף במקצועו, היה ציוני בית"רי וסירב להזדהות עם ההסתדרות ומפלגת העבודה. "הוא גם הסכים לשלם על זה מחיר. ראינו איך הרומנים והיקים עם הפנקס האדום יוצאים מהשכונה, ומי שזוהה עם תנועת החירות נשאר שם".

"סביב בית ההורים שלי צמחו מגדלים – כל רחוב פנקס, כיכר המדינה, מגדלי אקירוב. גבעת־עמל נהייתה השטח הכי יקר בתל־אביב, אבל לא נתנו לאבא שלי ליהנות מזה. מערכת המשפט והרשות המקומית החליטו שהוא פולש, שאין לו חלק בבית שלו"

קעטבי לא נשאר בשכונה, אלא עשה הכול כדי לצאת ממנה. הוא למד בבית הספר החקלאי כדורי ("התמחיתי בתחום הרפת והבקר"), שירת בצנחנים, התקדם לדרגת רב־סרן, ואחרי השחרור למד פסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. בינתיים עבד בכל מה שמצא – "טיח, דוכן טוטו, החזקתי את עצמי".

ב־1980, בשנה השלישית של הלימודים, קיבל עבודה במשטרה בתור זקיף בתחנת מרחב ירקון, ומשם התקדם. משפחתו נותרה בינתיים בגבעת־עמל. "סביב הבית נבנו מגדלים – כל רחוב פנקס, כיכר המדינה, מגדלי אקירוב. זה נהיה השטח הכי יקר בתל־אביב, אבל לא נתנו לאבא שלי ליהנות מזה. מערכת המשפט והרשות המקומית החליטו שהוא פולש, שאין לו חלק בבית שלו. הוציאו אותו בלי כלום.

"זו לא מדינה שיש בה צדק חברתי. כל דאלים גבר, ומי שיותר חזיר, מרוויח יותר. האליטה מחזקת את עצמה. מערכת המשפט השתלטה על החברה הישראלית ודורסת אותה. יש לה כוח אדיר, אין עליה פיקוח, היועץ המשפטי פועל ללא ביקורת, בלי דין ובלי דיין. ברצותו מאיץ חקירה, וברצותו מאט ומונע. הוא מחליט אילו תיקים יקודמו ואילו לא. אומנם לא הייתי איש חקירות במשטרה, אבל הייתי בשטח וראיתי את זה קורה".

 

ביומו הראשון של קעטבי כמפקד מרחב שומרון, 12 בדצמבר 2001, אירע פיגוע בקו 189 בכניסה לעמנואל. "הגעתי לזירה בלבוש אזרחי, עוד לא ממש הייתי בתפקיד", הוא משחזר. "ראיתי מולי עשרה הרוגים. זה מראה שאי אפשר לשכוח". ביומו האחרון בתפקיד הזה, 16 ביולי 2002, שוב הותקף אוטובוס באותו קו וליד אותו יישוב. שבעה ישראלים נרצחו בפיגוע הזה. חודש לפני כן הגיע קעטבי לזירת פיגוע קשה אחר, בבית משפחת שבו באיתמר. "הקריירה שלי רוויית פיגועים. זה חיזק אצלי את החיבור לערכים שאני מאמין בהם. לעם שלנו, ליהדות שלנו".

כמי שמכיר את השטח ואת האנשים, הוא זועם על מסע התעמולה הממושך והעיקש של שרים בכירים נגד יהודים תושבי יו"ש, ירושלים, עכו ולוד. שר הביטחון בני גנץ מקיים ימי עיון בנושא "אלימות המתנחלים", והשר לביטחון הפנים עמר בר־לב מקפיד להשוות בין מחבלים פלסטינים ל"גורמי קיצון" – שם קוד לאנשי ימין – בכל פעם שהוא מדבר על מי "שמנסים להבעיר את השטח". הדברים הללו, אומר קעטבי, מנותקים מהמציאות. "תראה את נתוני המשטרה ביו"ש משנת 2021", הוא שולף מסמך מכיסו. "אירועי יידוי אבנים, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה: 995 תיקים נפתחו נגד פלסטינים בחשד לפגיעה ביהודים, ומהצד השני רק 87 ישראלים נחשדו בעבירות דומות. היחס הוא בערך פי 11. בשנת 2021 היו בסך הכול עשר עבירות 'תג מחיר'. זה דבר נקודתי, לא אירוע ולא תופעה.

"אצל בר־לב יש נוסחה: מתנחלים זה רע, ערבים זה טוב. הוא נכנס לקמפיין של ארגוני השמאל. מי שמובילים את תעמולת 'אלימות המתנחלים' הם גורמי שמאל קיצוני – שלום עכשיו, שוברים שתיקה, בצלם. בהתחלה חשבתי שהם אידאולוגים עם מערכת ערכים שונה משלי. כשהכרתי אותם יותר, הבנתי שהם לא אנשים ערכיים. אדם שיש לו חמלה רואה את הכאב של האמא הערבייה ושל האמא היהודייה; אבל כשפגשתי בחברון פעיל שמאל ושאלתי אותו אם כואב לו על שלהבת פס, תינוקת שנרצחה בידי צלף פלסטיני, הוא ענה: 'היא לא הייתה צריכה להיות שם'. כאילו יש הצדקה לרצח שלה. אין להם יושרה, הם לא ערכיים. מעניינים אותם שלושה דברים: כסף, כסף וכסף. יש כל מיני גורמים אנטישמיים שמממנים את ארגוני השמאל בארץ".

בעת שפיקד על מחוז ש"י, מספר קעטבי, התעורר ויכוח בין יהודים לערבים סביב השימוש בנתיב הליכה מסוים ליד חוות מעון. "מערכת הביטחון החליטה על פשרה עם חלוקת זמנים ליהודים ולערבים, כדי שלא יהיה חיכוך. יום אחד התקבל דיווח על אלימות מצד מתיישבים שתקפו ערבים.

"הגעתי לשם בעצמי וגיליתי שארגון שמאל קיצוני עשה 'אמבוש מצלמות': הציבו מצלמות מראש, חסמו ליהודים את הציר בזמן שהיו בדרך לבית הכנסת לתפילת שבת, התחילו ויכוח והמתינו עד שאחד מהם יאבד את זה ויתעצבן. כשהייתה להם תמונה – הוציאו אותה עם כותרות של 'אלימות מתנחלים'. אף אחד לא ישאל מה הרקע, מה הצד השני. בחווארה, בפאג'ר, באל־פוואר, באל־ערוב – בכל המקומות האלה יש פגיעה מכוונת ביהודים יום־יום, ובסוף מתעדים איזה יהודי שהתרגז והופכים אותו למרכז האירוע".

ראשי שב"כ עדיין מציבים את התקריות האלה במרכז סדר היום. איך אתה מסביר את זה?

"גוף ביטחוני שמבקש תקציב מהמדינה, צריך להגדיר מהם האיומים. מגיע המוסד ומגדיר את איראן כאיום קיומי; בצה"ל מצביעים על ארגוני הטרור; המשטרה מבקשת תקציב להילחם בגורמי הפשיעה. כנראה בשב"כ החליטו לצייר את נערי הגבעות כאיום ולבקש תקציבים. מדווחים על כמה נערים שבונים חושות, הופכים אותם לסכנה לאומית ומספרים שהם יפוצצו את הר הבית ויחוללו מלחמת עולם.

"מה זה נוער גבעות? כמה עשרות צעירים שקצת רוצים לצאת מהמסגרת, אולי עושים שטויות. בתל־אביב יוצאים לחגוג, בשומרון הולכם לדבר עם א־לוהים בגבעות. יש בשוליים גם עבריינות, וצריך לטפל בה. אבל איום קיומי? מי ישמע. הייתי רואה אותם במעצרים – ילדים עם אומץ, עם יכולת לעמוד בחקירות בלי להישבר. לא היו מוציאים מילה בחקירה. חשבנו מה לעשות איתם, איך ליצור פרויקטים חינוכיים במועצות שיעסיקו אותם. אני מודה שהתאהבתי בנערים האלה, יש בהם הרבה מה לאהוב. מה שבטוח, הם לא האויב".

כיום משתתף קעטבי בפעילות 'הביטחוניסטים' תנועה שנוסדה לפני כשנתיים בשנת 2020, ביוזמתו תא"ל במיל' אמיר אביבי, במטרה להשפיע על השיח הציבורי ודרג מקבלי ההחלטות בנושאים הביטחוניים העומדים על סדר היום לפתחה של מדינת ישראל ולהציב חלופה ימנית לתנועות השמאל המבוססות על אנשי צבא ומחקר.

תגובות:

משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה לדברי ניצב בדימוס קעטבי: "ההחלטה על יישום המלצות דו"ח קעטבי נמצאת לפתחם של מקבלי ההחלטות ברמה המדינית, בשיתוף פעולה עם כלל גופי הביטחון. לצד זאת, שב"ס פועל בנחישות להחזקת האסירים הביטחוניים במשמורת בטוחה, על ידי אכיפת המשמעת וקיום השגרה בבתי הסוהר בהתאם לחוק הבינלאומי, לפקודות שב"ס ולנהלים סדורים. סוהרי שב"ס פועלים במקצועיות ובהקפדה מתוך תחושת שליחות ומסירות לטובת ביטחון המדינה ותושביה".

מטעם המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך נמסר: "חבל שגמלאי ותיק שהוא פנסיונר שנים רבות, עוד בטרם מונה אלשיך למפכ"ל, מהדהד טענות מופרכות של פוליטיקאים בעלי עניין. מנתוני המשטרה עולה שדווקא בשנים הללו חלה ירידה דרמטית לא רק בפשע המאורגן אלא בכל עבירות הרכוש, עבירות איכות החיים, תאונות הדרכים, מספר ההרוגים והפצועים ועוד, זאת לצד דיכוי גל הטרור והשבת השקט לירושלים. השיטור, העצמת תחנות המשטרה, מימוש אלפי 'הסדרים מותנים', הרחבת תוכניות מיל"ה לנוער בסיכון, הקמת תנועת הנוער שח"קים ועוד מעידים שלדברים אין כל שחר".