מבעד לעדשת המצלמה: מסע פליטי אוקראינה מהגבולות ללב אירופה

חלף כבר שבוע מאז שחזרתי לארץ, בתום שמונה ימי עבודה במולדובה, שנשלחתי אליה כדי לתעד את הפליטים ואת הסיוע שמגישה "הקרן לידידות" ליהודי אוקראינה. אלה היו שמונה ימים שהביאו לידי ביטוי כל רכיב בזהות שלי, ובדרכים שלא שיערתי.

בתור אישה מצאתי את עצמי מקבלת לידיי פתאום תינוק בן חצי שנה, שזה עתה הוברח מהתופת, ושומרת עליו כדי שאמא שלו תוכל ללכת לשירותים. בתור יהודייה, לא יכולתי לא לדמיין שהמסע החוצה יבשות שלי הוא גם הפלגה נגד זרם הזמן, שמונים שנה לאחור, כדי לצלם את סבא שלי בבריחתו מצ'כיה. בתור שומרת מצוות, למדתי שאפשר לחיות במשך שבוע על ירקות ופירות ואדרנלין, המזון המשביע מכול. בפרט הרגשתי את הזרות שלי בשבת, כשדמיינתי איזה פריים הייתי יכולה לתפוס – אבל גם הודיתי על היכולת לשבות גם כשהכול סביבי ממשיך לקרות.

בתור בת המערב, נוכחתי שהאנגלית אינה שפת קסם בינלאומית. פתאום נמצאתי בסביבה שכולם מדברים בה אוקראינית, ואם יש שפה שנייה היא בדרך כלל רוסית. זה לא קל לצלם שרוצה לתקשר עם האנשים שמול העדשה שלו. אבל אז מתגלה הכוח של שפה בינלאומית אמיתית, שפת העיניים. מבטים נפגשים, הנהון, והנה קיבלתי הסכמה לצילום.

בתור ישראלית בגבול מולדובה־אוקראינה, זכיתי להתרגש מהלב הישראלי שאוהב לעזור, ומניע בני אדם על פני מאות ואלפי קילומטרים כדי להגיש סיוע. כמי שמגיעה ממדינה למודת מלחמות, גם השלכותיה של מלחמה לא־לי הציפו מראות וקולות מוכרים מאוד. מצד שני, יכולתי להתנתק ולהביא תמונות שונות מאלו שצילמתי במלחמות תוצרת בית.

כצלמת בעידן של רשתות חברתיות, לא נעזרתי כמעט באתרי החדשות כדי ללמוד על הנעשה באוקראינה. במקום זה נכנסתי בכל רגע פנוי לחשבונות האינסטגרם של הצלמים, ובניתי לעצמי עדכונים דרך התמונות שהם העלו. גם אני בתורי שיתפתי, העליתי, כתבתי ועניתי לכל ההודעות המודאגות.

ולפני הכול ואחרי הכול, זכרתי שאני אדם, מול אנשים בשעתם הקשה, ושעליי להיות רגישה ועדינה, ולהקדים את האנושיות להחלטה להרים את המצלמה. לא די ללכוד את ההווה; צריך לדמיין מהיכן המצולמים באו, מה הם עברו בדרך, אילו מראות ראו, אילו תמונות יזכרו.

לא קל להיות צלמת בגבול מולדובה־אוקראינה, ודאי לא בחורף, כשהקור מאיים להבריח את הפלטינה בכתף. מצד שני, מובן שזה לא הזמן להתלונן, יש כאן אנשים עם צרות גדולות הרבה יותר. בתום הימים האלה יסתיימו, אני אנחת בישראל. לי יש לאן ללכת. המשפחה שבתמונה בעמודים הקודמים חצתה את הגבול והחלה ללכת. ניסיתי להתלוות אליהם, אבל זו הייתה הליכה ארוכה כל כך, עד שהתייאשתי אפילו מלפענח מהו יעדה. הבנתי רק שאין להם ברירה: עם התיק, השקית והתינוק הקטן, הם ימשיכו ללכת וללכת.

מסע

מיד אחרי חציית מעבר הגבול בפאלנקה, הפליטים מתפצלים. יש מהם שמחכים לאוטובוס שאמור לקחת אותם למולדובה ואולי גם הלאה, ללב אירופה, הרחק מהישג ידו של פוטין; ויש שמתחילים ללכת. בני המזל שבין הפליטים מתקדמים לעבר שורת המכוניות הארוכה, שם ממתינים להם קרובי משפחה מולדובים שבאו לאסוף אותם. בשבילם המסע הסתיים, לפחות לעת עתה. ויש אחרים שפשוט הולכים, לא ברור לאן.

בריחה

הדקות הראשונות אחרי הנחיתה במולדובה כבר עימתו אותי עם סוגיה שאדרש לה עוד רבות במסע הזה: צילום ילדים. בשונה מהמקובל בשגרה הישראלית, כאן אני לא מבקשת אישור חתום, אלא מסתפקת במבט הסכמה מהורה. אבל מה עושים כשאין הורה?

בתוך האולם הגדול שהגענו אליו מתרוצצים עשרות ילדים ללא הורים. חלקם התייתמו, אחרים ננטשו ונאלצו להתמודד עם מציאות חיים מורכבת עוד הרבה לפני שהחלה המלחמה. ומאז שהיא פרצה, אלה ואלה נתונים במסע בריחה. אני פוגשת אותם ערב לפני צאתם לעבר הבית החדש שממתין להם בגרמניה. זו לא תהיה טיסה של כמה שעות אלא נסיעה שתארך יותר מיומיים, מכיוון שמרבית הילדים כאן נטולי כל מסמך שיאפשר להם לטוס.

טוביה, תינוק בן חודש בלבד, כבר הספיק לעבור מסע של חיים שלמים. את האישור לצלם אותו אני מקבלת מהמשפחה המאמצת שלו, אנשי בית חב"ד באודסה.

כתם

אל מעבר הגבול פאלנקה אנחנו מגיעים בצהרי היום, אבל האור העמום והאווירה הקודרת משרים תחושה שהיום תכף מסתיים כאן. מעבר לתיקים, למזוודות, לשקיות ולצפיפות הגדולה של הפליטים שלא מפסיקים לזרום הנה, העיניים שלי מחפשות קצת צבע, ואותו אני מוצאת בכל פעם דרך הילדים הקטנים שמפלסים את דרכם אל האוטובוס שירחיק אותם עוד קצת מהמלחמה. פעם אני רואה מעיל ורוד, פעם בובה כחולה. כתם צבע בתוך סביבה אפורה ועצובה.

פחד

לא חשבתי שארגיש מהר כל כך את הדמעות מטפסות במעלה הגרון, אבל הרגע הזה מאיים לשבור אותי. מול שורת הנשים המחכה לאוטובוס שייקח אותן אל היעד הבא, אני מרגישה את העקצוץ המתקרב לעיניים. עבר מתערבב בהווה, מבט אל אישה מבוגרת בכיסא גלגלים מעלה פתאום מולי את סבא שלי כאדם צעיר, ואת הסיפורים האיומים מאירופה הקרה. זו לא אותה מלחמה, גם לא אותה מציאות, והפליטים האלה, תודה לאל, לא נוסעים אל המוות אלא למקום מבטחים. אבל הפחד, אוי הפחד מהלא נודע, הוא דבר נורא. ואותו אני שומעת מדבר מתוך שורת הנשים הארוכה.

תפילה

בערב שבת אני מדליקה נרות והולכת אל בית הכנסת של קישינב, כדי לקבל את השבת בתפילה. גם בית הכנסת, אני מגלה, הפך למקום מחסה לפליטים הרבים שהגיעו מהגבול היישר אל תוך השבת. שום דבר כאן לא שובת, הכול מכוון למצב פיקוח נפש. הרב פנחס זלצמן, רבה של מולדובה, מחלק הוראות לכל המתנדבים. המטבח ממשיך לבשל מנות שיועברו לפליטים בגבול, ובקומה למעלה, בחפ"ק של "איחוד הצלה", יושב בחור חרדי מול המחשב ומנסה למצוא מקום מחסה לפליטים שעוד יגיעו הלילה. בינתיים בית הכנסת מתמלא בעוד ועוד מזרנים, כדי לספק לבאים פינה להניח בה את הראש.

אני לא מתפללת בבית הכנסת בשבת הזו, אבל בדרך חזרה אני שרה לעצמי בדמעות: "לא תבושי ולא תיכלמי, מה תשתוחחי ומה תהמי, בך יחסו עניי עמי, ונבנתה עיר על תלה". ביום ראשון אחזור לבית הכנסת, הפעם עם המצלמה.

שמיים

יום ראשון בבוקר. השמש רק מתחילה לזרוח, אני כבר מול נמל התעופה. עוד מעט, אף ששמי מולדובה סגורים, תצא מכאן טיסת העולים של "הקרן לידידות". אני מתעדת את המשפחות בחוץ, ותוך כדי כך קולטת את הילדות הקטנות שמביטות מבפנים, וכבר מצוידות בדגל ישראל.

94

היא שרדה את השואה, ושמונים שנה אחר כך, בגיל 94, היא בורחת מאוקראינה ועולה לישראל. זה עצוב ומשמח, ובעיקר גורם לי לקוות שהשנים הבאות יהיו קלות לה הרבה יותר.

ניירות

הדרך של כל עולה חדש אל הארץ המובטחת עוברת בקונסוליה הישראלית. לכאן עליו להגיע כדי לקבל אשרת כניסה. כעת העומס כאן רב, ואנשי "הקרן לידידות" ו"נתיב" עושים ככל יכולתם לסייע לפליטים למלא ולהגיש כל מסמך שיעיד על הזהות שלהם, על היהדות שלהם או על הקשר היהודי. כדי להוכיח את הזכות לעלות לארץ, נדרשים כאן מסמכי לידה של אמא, ולפעמים גם של סבתא. ואני רק חושבת – איך אדם שבורח מהבית זוכר לקחת איתו את כל הניירות הללו.

יש כאן הרבה רגעי תסכול, אבל גם לא מעט רגעים מרגשים. הנה אחד: משפחה שיכולה סוף־סוף לחייך, אחרי שקיבלה את האשרות. עכשיו היא כבר מרשה לעצמה לדמיין את העתיד שלה.

לוחמת

חוזרים אל הגבול, אל מעבר פאלנקה. שוב אני פוגשת מאות נשים שהגברים שלהן נשארו מאחור כדי להילחם על המולדת, אבל כל אחת מהן חייבת גם להיות לוחמת בעצמה. כמו זו, שכל חייה צרורים על גבה בתוך תרמיל, ידה האחת אוחזת בילדה קטנה, והיד האחרת תופסת חזק את הכלב, שדרוך מכל ההמולה. זו מלחמה בעייפות, מלחמה בדרך הארוכה, מלחמה בייאוש, בגעגוע ובפחד.

רגע

יש כאן כל כך הרבה רגעים מלאים בכאב, אבל זה רגע שבחרתי לקחת איתי. רגע שמסמל את הפשטות והכוח שיש בחיים, את היכולת ליהנות פתאום, לנשום אוויר, ולקוות שגם זיכרונות כאלה יישארו מתוך המסע הארוך.

תעתועים

מזג האוויר כאן מתעתע. רק לפני שנייה השמיים היו תכולים, ופתאום התחיל לרדת שלג. אני נאבקת בקור המקפיא ומזכירה לעצמי – לי בטח אין על מה להתלונן. מנסה להתרכז מבעד לפתיתי השלג במה שחולף מולי. לא ידעתי עד כמה קשה לצלם בקור כזה, האצבעות קופאות גם מתחת לכפפות. אבל אני יודעת שאני מצלמת כאן היסטוריה, ולכן אני חייבת להתגבר, חייבת לצלם.

התחלה

ילדים, נשים וגברים, צעירים וגם קשישים. כולם פליטים, אבל מעכשיו הם גם עולים חדשים. עלייה מסוג אחר, בנסיבות קשות כל כך. ואני מתפללת שנדע לחבק, להכיל, לתמוך ולאפשר לכל אחד מהם להרגיש כאן בית. זו החובה שלנו.