אנשי הצב"י : שיחה ראשונה עם הצביהודאים על המשקל שהם נושאים על כתפיהם

"יש ממד אנתרופולוגי בשם הזה", אומר צבי יהודה בן־מאיר. "אני מרגיש שצבי יהודה זה המנחם מנדל והנחמן של הציונות הדתית. אנחנו לא באמת חסידות, אבל זה המעט שיש לנו – כל מיני צבי־יודאים שמגיעים מנישה מסוימת מאוד".

"בשם צבי יהודה יש משהו שמחבר אותך לקהילה מסוימת, אם תרצה ואם לא", אומר צבי קופלד – כן, רק צבי, וגם לכך עוד נגיע. "התרחקתי מהדרך שאבא שלי רצה שאחיה בה, היום אני לא דתי, אבל אני יודע שהשם הזה נושא משמעות שקצת הדחקתי. לתקופה מסוימת הייתי אפילו בעימות איתו, אבל זה כבר מאחוריי, ואולי הגיע הזמן לפגוש אותו קצת אחרת".

גם צבי יהודה דיקשטיין רואה את שמונה האותיות האלה כעבותות שמקשרות אותו אל העבר, אך מבחינתו הכבל הזה לא מחובר בקצהו האחר למשקולת, אלא לעוגן. לפני עשרים שנה, בפיגוע ירי שהתרחש בדרום הר חברון,  נרצחו הוריו יוסי וחנה יחד עם אחיו שובאל, והשם הכפול הפך למעין צוואה. "זה בעיקר מחזיר אותי לבית, לאיך שההורים שלי רצו שאגדל", אומר דיקשטיין. "הוא מזכיר לי את בית המדרש שאבא למד בו, ולאורו גם אני חי. היחס שלי אל השם הזה הוא לא עימות, אלא אהבה גדולה. גם אם הוא קשה לעיכול בתל־אביב, עיר מגוריי היום, כך אני מציג את עצמי".

דיקשטיין: "השתתפתי בקבוצת לימוד של סטודנטים בתל־אביב, וכשהצגתי את עצמי בסבב ההיכרות, מישהו אמר לי: 'בטח נולדת ב־82". בכך גם הוא הסגיר את עצמו: בנאדם שמבין את כל ההשלכות של השם הזה, כנראה גדל בהארד־קור של מרכז הרב. כמובן גילינו שההורים שלנו היו חברים"

לפני ארבעים שנה, בפורים תשמ"ב, הלך לעולמו הרב צבי יהודה הכהן קוק. הוא נולד בליטא בשנת 1891, בנם של הרב אברהם יצחק והרבנית רייזא־רבקה. כשהיה בן 13 עלה עם משפחתו ארצה, לאחר שאביו הוזמן לכהן כרב הראשי של יפו והמושבות. צבי יהודה הצעיר למד בכמה ישיבות בארץ ישראל ובעולם, וב־1923, כשאביו הקים בירושלים את ישיבת "מרכז הרב", הצטרף גם הוא לצוות רבני הישיבה. במשך השנים הקדיש את עצמו לעריכת כתבי הראי"ה ולהוצאתם לאור, וכך מילא תפקיד חשוב בביסוסה ובהפצתה של ההגות החדשנית של אביו.

לאחר מות הרב אברהם יצחק קוק, מונה הרב יעקב משה חרל"פ לעמוד בראש "מרכז הרב". ב־1952 נפטר הרב חרל"פ, והרב צבי יהודה קיבל עליו את ראשות הישיבה. באותה תקופה רוב הלומדים שם היו אברכים מבוגרים, אך הרב צבי יהודה פתח את דלתות בית המדרש בפני תלמידים צעירים, בוגרי תנועת בני עקיבא, וכך הפכה ישיבת "מרכז" לאבן שואבת ולמוקד של לימוד תורה בציבור הדתי־לאומי.

הרב צבי יהודה האיר את הדרך לתלמידיו גם בנושאים אקטואליים ובסוגיות ערכיות. בהמשך לתפיסתו של אביו, שקבע כי הציונות והעליות לארץ ישראל הן התגשמות חזון הנביאים, התייחס הרב צבי יהודה להקמת המדינה כתהליך גאולי, וראה בעצם הכרזתה נס של ממש. הוא עודד את תלמידיו להירתם למשימות לאומיות, ואחרי מלחמת ששת הימים שלח אותם ליישב את יהודה ושומרון. הרב עצמו ליווה אותם בשטח, והוביל גם את המאבקים הפוליטיים הכרוכים בכך. הנתיב הרוחני־מדיני שסלל משך את הציבור הדתי באופן מובהק לצד הימני של המפה הפוליטית, ועיצב את מקומו במרחב הכללי של מדינת ישראל. דמותו החזקה של הרצי"ה הפכה את מרכז הרב ושלוחותיה לזרם אידיאולוגי משמעותי בציבור הדתי – מה שלימים ייקרא החרד"לים.

לרב צבי יהודה ולאשתו חוה לאה – שנפטרה 38 שנים לפניו – לא היו ילדים. ייתכן שגם זו אחת הסיבות לכך שרבים מתלמידיו העניקו לילדיהם את השם צבי יהודה, שסימל עבורם חיבור לתורה, לעם ולארץ. ארבעים שנה אחרי כן, החלטנו לכנס לשיחת זום כמה מהילדים האלה, שמאז הספיקו לעבור כברת דרך. נפתולי החיים, מתברר, לקחו כל אחד מהם למסע שונה – אך כולם מצאו את עצמם מתמודדים בדרך זו או אחרת עם השם עמוס המשמעות, שיש בו הרבה מעבר לצירוף אותיות בתעודת הזהות.

יש שאלה שבוודאי רבים מהצבי־יודאים שאלו את עצמם – מי היה הראשון? "יכול להיות שזה אני", טוען צבי קופלד. תאריך הלידה שלו מעניק לו סיכויים גבוהים לזכות בתואר: כ' באדר תשמ"ב, שישה ימים אחרי פטירת הרצי"ה.

ובכל זאת, שמעתי שלפי האגדה שמסתובבת בשכונת קריית־משה בירושלים, דווקא בגולן יש צבי יהודה שקיבל את שמו כבר בזמן הלוויה של הרב. אומרים שזה אחד בשם שר־שלום.

ציני שר־שלום: "אני בוודאי הייתי מהראשונים – אמא שלי הייתה בחדר לידה כשהרב צבי יהודה נפטר – אבל לפי מה ששמעתי היו שניים שקיבלו בפועל את השם לפניי, כי הברית שלהם הייתה באותו השבוע. ההורים שלי התכוונו לתת לי שם אחר, אבל בנסיבות האלו זה היה מתבקש מבחינתם. הם אפילו קיימו את ברית המילה בבית של הרב צבי יהודה".

במובן אחר ייתכן שדיקשטיין הוא הצבי יהודה הראשון. הוא אומנם נולד כחודשיים אחרי פטירתו של הרב, אך בחגיגת בר המצווה שלו, שהתקיימה בישיבת מרכז, סיפר אביו כי עוד במהלך ההיריון ניגש אל רבו וביקש את הסכמתו לקרוא לרך הנולד העתידי בשמו. הרב צבי יהודה השיב בחיוב, וגם הסביר את משמעות השם. "אני זוכר את הדברים באופן חלקי", אומר דיקשטיין. "צבי זה ראשי תיבות של 'צדיק באמונתו יחיה'. הגמרא אומרת שהנביאים העמידו את התורה על מספר מצומצם של מצוות, עד שהגיע חבקוק והעמידה על מצווה אחת בלבד: צדיק באמונתו יחיה. כלומר, זה השורש של כל התורה. ויהודה – יש בו אותיות שם השם, והוא גם מסמל את מלכות ישראל. כשאבא סיים לדבר, רב אברום שפירא ז"ל (ראש ישיבת מרכז הרב בזמנו – א"ז) אמר לו שהוא חייב לפרסם את זה. בעיניי ההסבר הזה מעניין כי הוא מראה את היחס של הרב עצמו לשם שלו. לפי הסברה הרווחת הוא נקרא בעצם על שם הנצי"ב – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שהראי"ה למד אצלו בצעירותו – אבל הרב צבי יהודה רצה להראות גם את עומק השם".

הצ'ולנט המרכזי העולמי

בין משתתפי השיחה היה מי שהגה כבר לפני עשר שנים "פגישת מחזור" שכזו. במסגרת לימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע מעלה, נדרש בן־מאיר להעלות רעיון לסרט תיעודי שלא בהכרח יקרום עור וגידים, ולצורך התרגיל כתב תסריט שבו הוא נפגש עם צבי־יודאים שונים. "הנושא הזה עניין אותי מאוד באותה תקופה", הוא מספר. "שמעתי על סרט של במאי אמריקני שאסף המון אנשים בעלי שם דומה לשלו, ובחן מה היחס שלהם לשם. במקרה שלו זה היה שם גנרי; חשבתי שיהיה הרבה יותר מגניב לעשות את זה עם 'צבי יהודה', כי אלה אנשים שגדלו בעולם תוכן דומה, ומעניין לראות מה יצא מהם".

בן־מאיר: "היום אני אוהב ללמוד תורה, אבל ממנו אני לא מצליח. את הסיפורים המוכרים והנאומים המפורסמים אני כבר לא מסוגל לשמוע, ויותר מזה – אולי הם אפילו עושים לו קצת עוול. הרב צבי יהודה בטח היה הרבה יותר מהסטיקר של סבסטיה. ברור שהיו שם עומקים רוחניים ותורה רחבה מני ים, ואלה דברים שהלכו לאיבוד"

חברו חי אפיק, שלמד במסלול בימוי, אהב את התסריט והציע לבן־מאיר להוציא את הרעיון לפועל. "החלטנו ליצור יחד סרט קצרצר, והתחלנו להתגלגל ולפנות לאנשים. היו שבכלל לא הבינו מה אני רוצה מהם, אמרו שאין להם סיפור. אצלי זה היה אישיו, אפילו אישיו רציני בתקופות מסוימות – לא הבנתי למה להכביד על הילד ולקרוא לו על שם מישהו. התיוג ממש עצבן אותי, אבל גיליתי שיש כאלה שזה לא מטריד אותם.

"עם הזמן הבנתי שהמפגש של ההורים שלי עם הרב צבי יהודה לקח להם את החיים למקום לגמרי אחר, בצורה שאין לה אח ורע. זו חוויית חיים שהם ניסו להעביר הלאה דרך השם שלי, אולי במאמץ להנכיח את זה בבית מעבר לתמונות שעל הקיר. אני הרגשתי בסוף שהשם הוא שולי בסיפור; האנשים שדיברתי איתם גדלו על אידיאלים דומים, זה המכנה המשותף,  והשם רק מסמל את היחס להורים, לקהילה ולאמונות".

החיפוש אחרי מרואיינים לסרטו, מספר בן־מאיר, לימד אותו כמה הכול קרוב וצפוף וכולם מכירים את כולם. "זה נישתי אפילו יותר מחוק הדתיים השלובים", הוא אומר.

לי אין ספק שהוא צודק. כשהתחלתי לחפש את הצבי־יודאים הבנתי שברגע שאשוחח עם הראשון, מהר מאוד אגיע גם לאחרים. הם כולם הרי גדלו סביב מרכז הרב ושלוחותיה האידיאולוגיות, וגם אם הם עצמם לא מכירים זה את זה – בוודאי יהיו חברים משותפים שיוכלו לעשות את החיבור. התיאוריה הוכחה כנכונה, וכל צבי יהודה ידע להפנות אותי לאחד נוסף: "אני לא ממש יודע איפה הוא היום, אבל אברר"; "אין לי מספר שלו, אבל בתוך שעה אני משיג אותו".

גם כשסיפרתי בשולחן שבת על הכתבה המתרקמת, לא עברו חמש דקות וכבר נזרקו לאוויר שמות וזיכרונות ממפגש עם צבי יהודה כזה או אחר. בתוך הציבור הרלוונטי, כולם מכירים את כולם. אמא שלי, שלמדה גם היא אצל הרצי"ה, סיפרה שכאשר הלכה בימים ההם ברחוב יפו, לא הייתה אישה עם כיסוי ראש שלא הייתה מוכרת לה.

התחלתי להתקשר ולהציג את עצמי ואת הפרויקט. היו כמה צבי־יודאים שלא הבינו מה כל כך מעניין בשם שלהם, ולמה שמישהו מלבד האורחים בבר מצווה ירצה לשמוע על משמעותו. אחרים אמרו שהם פשוט מעדיפים להתרחק מאור הזרקורים. אבל בסופו של דבר, רשת הקשרים הניבה קשת רחבה של סיפורי צבי יהודה.

גם במפגש הזום שלנו, נדמה שכל אחד מהם מכיר את האחרים, אפילו אם לא פגש אותם מעולם. כאילו יש מין רשת פנימית שמחברת בין כל הצבי־יודאים שבעולם. כשהם מתחילים לזרוק שמות והקשרים, אני צוחקת שהם כולם מאותו סיר צ'ולנט – והם אומרים שהדימוי מדויק. צבי יהודה שר־שלום מכיר היטב את בן דוד של צבי יהודה ויצמן, שהוא גיס של צבי יהודה דיקשטיין שלמד עם צבי יהודה גפן בישיבה התיכונית במצפה־יריחו. חוץ מזה, אח של צבי יהודה בן־מאיר למד יחד עם צבי יהודה דיקשטיין בבית הספר מורשה בקריית־משה. סביב הכיתה שלהם אף נבנתה אגדה מגזרית מפורסמת, על מורה שאמר "צבי יהודה, צא החוצה" וכל התלמידים קמו. "כטבען של אגדות זה מעט מוגזם", אומר דיקשטיין. "היינו בסך הכול ארבעה. אני מבין שאח של צבי יהודה בן־מאיר נולד לפני שהרצי"ה נפטר, ולכן לא נקרא כך בעצמו. תגיד", הוא פונה לבן־מאיר, "גרתם ברחוב בעל השאילתות או בבית שערים? אני זוכר שאבא שלי היה חוזר מבית הכנסת יחד עם אבא שלך, ולפעמים באנו אליכם לסעודות שבת".

בכיתה של דיקשטיין וגפן בישיבה התיכונית היה עוד צבי יהודה אחד, וכך יצא שבמצפה־יריחו היו יותר צבי־יודאים מאשר בכיתה המקבילה ב"ישיבה לצעירים" מבית מרכז הרב. "תמיד אמרו שיש עוד הרבה כמונו, ובכל זאת ניצחנו את ישל"צ, שזה קטע מצחיק", אומר גפן.

שר־שלום: "זה בעצם באשמתי. התחלתי בישיבה לצעירים, היינו שם שלושה צבי יהודה, אבל אחרי חצי שנה הברזתי להם וחזרתי לגולן. לא הצלחתי באמת להתאקלם שם".

ואתה בכלל הנחת את השם המלא בצד, והפכת ל"ציני".
"זה קרה כבר בכיתה ד'. למרות הפאתוס שנלווה לשם צבי יהודה, אף אחד לא הכיר אותי כך. אמא שלי ניסתה להיאבק בשם שאימצתי, אבל זה לא עבד. גם בצבא הצגתי את עצמי כ'צבי יהודה שר־שלום, בקיצור ציני', וזה מה שתפס. בעצם, הרבה שנים אני והשם לא חיים ביחד, ודווקא בגלל זה רציתי להיפגש. זו הזדמנות".

"לי תמיד קראו בשם המלא", אומר ויצמן, "אבל גם בין אלה שהולכים עם כל השם, יש ניואנס סביב ההגייה: האם אומרים צבי יהודה או צביודה".

ויצמן: "אנשים לא קוראים לעצמם בשני שמות, אבל לך תסביר ש'צבי יהודה' זה שם אחד. הייתה תקופה שניסיתי צביקה – לא היה לי נוח עם השם המלא, בעיקר בגלל האורך שלו – אבל זה לא תפס, ואולי טוב שכך. אגב, בגלל הטראומה של אורך השם, לכל הילדים שלי יש שמות קצרים"

ואתה?
"אני שייך לאפשרות הראשונה. באופן כללי, אנשים לא קוראים לעצמם בשני שמות, אבל לך תסביר ש'צבי יהודה' זה שם אחד. הייתה תקופה שניסיתי צביקה – לא היה לי נוח עם השם המלא, בעיקר בגלל האורך שלו – אבל זה לא תפס, ואולי טוב שכך. תכלס, לא היה לי אומץ לשנות. כנראה נגזר עליי הצבי יהודה, ואני הולך איתו. אגב, בגלל הטראומה של אורך השם, לכל הילדים שלי יש שמות קצרים".

גפן: "האמת היא שבמשך הרבה שנים קראו לי יהודה. רק כשהגעתי לישיבה הגבוהה והתחלתי להכיר את הכתבים ואת הדמות של הרב צבי יהודה, עברתי לשם המלא. זה גם בא מהסביבה: הייתי מהראשונים שנקראו בשם הזה, והזקנים של הישיבה התלהבו לפגוש במחזור שלי צבי־יודאים".

כמו יום הורים ארוך

בן־מאיר, כאמור, לא אהב את הנטל שנגזר עליו כבר בגיל שמונה ימים. "כשהייתי בתוך הישיבות והציבור הדתי, הרגשתי שהשם שלי ריק. הוא לא אומר עליי שום דבר, הוא של מישהו אחר. התחושה הייתה כאילו אבא שלי מלווה אותי לכל מקום, מעין יום הורים ארוך. אתה רק אומר את השם שלך, ולכולם כבר ברור מי אתה, מאיפה באת, איך הבית שלך נראה ואילו תמונות תלויות על הקירות. ההקשר הזה מכביד, במיוחד כשיש פערים ביניכם".

כבר בישיבה התיכונית הוא החליט להשתחרר מהתווית המוצמדת למצחו, ולקצר את השם לצב"י. בשנים האחרונות, הוא אומר, דווקא הנוף החילוני של חייו העניק לו פתאום מרחב נוח יותר מול שמו המלא. "היום אני רואה בזה משהו מיוחד, למרות הריחוק שלי מהשקפת עולמו של הרב צבי יהודה. השם הזה הוא הזמנה לשיחה. אני כבר לא נראה דתי, אז זה מעורר עניין. אומנם אני משתמש רק בשם צבי, אבל זו בחירה פרקטית. השם המלא לא מביך אותי, והרבה אנשים בחיים שלי, כולל בן הזוג והחברים, קוראים לי צבי יהודה".

אחד ממשתתפי המפגש שלנו אינו צבי יהודה רשמי, אך מקומו בחבורה הזו אינו מוטל בספק. "נולדתי שבוע אחרי שהרב נפטר, ומבחינת אבא שלי לא הייתה בכלל שאלה איזה שם לתת לי", מספר צבי קופלד. "הבעיה הייתה שלסבא שלי קראו משה יהודה, והוא בשום אופן לא הסכים שיקראו בשמו בחייו. אז אבא קרא לי צב"י; סבא אברהם, מהצד של אמא שלי, היה צוחק עליי ואומר שאני צבי עם קרניים.

"כשהגעתי ללמוד בישיבת הר המור (שהתפלגה מישיבת מרכז הרב – א"ז), אנשים פשוט הניחו שהשם שלי הוא צבי יהודה, וכך כולם קראו לי. זה די סגר עליי, חרפן אותי ממש. פתאום קלטתי שבמחוזות האלה, השם שלי כאילו מספר שאני 'אדם שגדל במקום הנכון', וזה דורש ממני לגלות רוח מתאימה וללכת בדרך העולה מעלה. עוד לפני שאתה פותח את הדלת – אתה כבר משהו מסוים, כי אתה צבי יהודה. ואז פשוט מחקתי, פשוטו כמשמעו, כל זכר לגרשיים שחיברו אותי אליו. זה לא ממש עזר, לקח עוד הרבה זמן עד שהפנימו שאני רק צבי. ממש לאחרונה פגשתי בחתונה אנשים שהכירו אותי מאז, והם קראו לי צבי יהודה. הפעם כבר לא תיקנתי".

דיקשטיין מביט בזיהוי האוטומטי גם בהומור. "לימדתי קבוצת סטודנטים ב'המקום' (מרכז תרבות ורוח יהודית – א"ז) בתל־אביב, וכשהצגתי את עצמי בסבב ההיכרות, מישהו אמר לי: 'בטח נולדת ב־82". בכך גם הוא הסגיר את עצמו: אדם שמבין את כל ההשלכות של השם הזה כנראה גדל בהארד־קור של מרכז הרב. כמובן, גילינו שההורים שלנו היו חברים, כי בסופו של דבר המגוון באמת לא רחב".

אפילו צבי יהודה גפן – עם הכיפה החד־משמעית שעל ראשו והמדפים הגדושים ספרי קודש מאחוריו – חש שדווקא שמו הפרטי הוא זה שמקטלג אותו. כמו אחרים ממשתתפי השיח, גם הוא מציין את השירות במילואים כנקודת השקה עם עולמות אחרים, שמאלצת שינויים והתאמות: כשהוא עולה על מדים הוא משיל חצי מהשם שלו, ומסתפק בצבי. "זה לא משהו שאני גאה בו. אני בורח מעימותים, והשם מסבך אותי עם דימוי הדוס".

שר־שלום טוען כנגדו שזה עניין סובייקטיבי, ואי אפשר לדעת מה השם הזה מפעיל אצל אנשים אחרים שמגיעים מרקע שונה. "גם אני מציג את עצמי כצבי", הוא אומר, "אבל אני מניח שזה בגלל הדימוי של השם המלא אצלי". ויצמן מספר שהוא ניסה במילואים להציג את עצמו כצבי יהודה, "אבל תמיד הם היו מתבלבלים ומסתבכים, ובסוף פשוט הלכו על ויצמן".

בן־מאיר: "דווקא בשירות הסדיר הייתי גאה בשם שלי. הרגשתי שהוא שומר עליי והתעקשתי על שני השמות, גם כשלא הפסיקו לרדת עליי. אין מה לעשות, השם הזה פחות זורם לאנשים, והחבר'ה לא עיכלו בהתחלה את הקטע, אבל זה הצליח".

התלמידים נתקעו בעבר

אני רוצה לצרף למפגש הזה צבי יהודה נוסף – הרב צבי יהודה הכהן קוק. יש לכם נושאי שיחה משותפים איתו? אתם מרגישים שהוא מוכר לכם באופן אישי?

קופלד: "זה די סגר עליי, חרפן אותי ממש. פתאום קלטתי שבמחוזות האלה, השם שלי כאילו מספר שאני 'אדם שגדל במקום הנכון', וזה דורש ממני לגלות רוח מתאימה וללכת בדרך העולה מעלה. עוד לפני שאתה פותח את הדלת – אתה כבר משהו מסוים, כי אתה צבי יהודה"

גפן: "כילד ידעתי שהוא היה רב גדול, הרב של כל הרבנים. מכיוון שגדלתי בבית־אל, לא אהבתי את השם הזה – הוא שייך אותי מיד לחבר'ה הדוסים, אבל לא הכרתי באמת את המשמעות שמאחוריו. בבית לא דיברו איתי יותר מדי על הרב צבי יהודה, וטוב שכך, כי כשפגשתי בסוף את הדמות שלו זה היה משהו גדול שנוסף לחיים שלי. תורה גדולה, משהו שמביא רוח ונשמה, הרבה מעבר למאבקים על ארץ ישראל. אני כל הזמן לומד ומלמד את תורתו". שר־שלום מעיר שהרב צבי יהודה לא השאיר אחריו אף ספר, וכל הספרים המיוחסים לו הם למעשה סיכומי שיעורים שלו. גפן מתקן ואומר שיש שני ספרי מאמרים שהרצי"ה עצמו כתב – "לנתיבות ישראל" ו"אור לנתיבתי".

ויצמן, שגם הוא מלמד בישיבה, אומר שאינו מרגיש חיבור מיוחד לדמותו של הרב צבי יהודה, או מחויבות להנחלת תורתו. "הוא לא מלווה אותי ביומיום. אני כבר ילד מספיק גדול כדי להרגיש שהוא לא מעמסה של ממש עליי, אבל אני לא עוסק בתוכן הדברים שלו. לפעמים נראה לי שתלמידי הרב צבי יהודה קצת נתקעו בעבר, כל אחד מנסה להגיד מה הוא היה אומר על המצב היום. אני לא מסתכל ככה על המציאות".

שר־שלום: "בשבילי הרב צבי יהודה היה אדם שכולם נכנסו תחת כנפיו – גם מי שהתנגד לדרכו, מצא אצלו מקום. אנשים אולי לא יודעים, אבל כשהוא שלח את תלמידיו ליישב את יהודה ושומרון, המטרה הייתה לרומם את רוח העם אחרי מלחמת יום כיפור. בעיניו זה היה מעשה שנועד לתת כוח. מהבחינה הזו אולי השם שלו השפיע עליי, כי זו נקודה שחשובה גם לי.

"יחד עם זה, רק בשנה האחרונה התחלתי לחשוב מי הוא ואיך דמותו קשורה אליי. בניגוד להרבה אחרים, שתיארו עימות שיושַב או לא במהלך השנים, איכשהו אצלי אפילו העימות לא היה קיים. פשוט לא קיימתי דיאלוג איתו, וביומיום אין לי שום קשר לרב צבי יהודה. לדעתי מעולם לא פתחתי באמת את הכתבים שלו, ואני גם לא זוכר איזו אמירה שלו, מלבד הנאומים המפורסמים שנהוג לצטט – 'את ארצי חילקו' אחרי אישור תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר, והנאום שלו לפני מלחמת ששת הימים, 'איפה חברון שלנו, איפה שכם שלנו'. אבל גם אלו לא ממש מפעילים אותי. אני חושב שאחרי פטירתו הכול פשוט התפזר והלך לאיבוד".

בן־מאיר: "יש מאפיין טרגי בדמות של הרב צבי יהודה. הוא לא חלק משושלת מלוכה כלשהי, והתורות שלו רוחניות ומופשטות מאוד. גם כשהייתי הכי מחובר ובתוך העולם הדתי, לא הצלחתי לקרוא כתבים שלו או להתחבר לדמותו. יש בי אפילו איזה אנטגוניזם. אולי זה נובע מחוסר היכרות, ואולי מכך ש'שיחות הרב צבי יהודה' זה דבר משמים. זאת מחברת שהפכו לספר, וכל רב אומר מה לדעתו יש שם. גם היום אני אוהב ללמוד תורה, אבל ממנו אני לא מצליח. את הסיפורים המוכרים והנאומים המפורסמים אני כבר לא מסוגל לשמוע, ויותר מזה – אולי הם אפילו עושים לו קצת עוול. הרב צבי יהודה בטח היה הרבה יותר מהסטיקר של סבסטיה. ברור שהיו שם עומקים רוחניים ותורה רחבה מני ים, ואלה דברים שהלכו לאיבוד. עצוב להגיד, אבל הדמות קצת לא מעניינת אותי היום, בטח לא מתחברת לחיים שלי".

קופלד: "אצלי זה מורכב. מצד אחד ישנה הדמות הנערצת שגדלתי עליה דרך הסיפורים ששמעתי מאבא שלי. הוא היה משמעותי מאוד בבית שלנו – תמונות, ספרים, מחברות ובהן שורות צפופות בכתב הקטן של אבא. הוא היה בשבילנו אדם גדול ועילאי, שבזכות כוחו ועוצמתו אסירי ציון שוחררו, וגבעות יהודה ושומרון יושבו, ומנהיגי המדינה שיחרו לפתחו. ומצד שני, משהו פשוט לא עבר הלאה. לא יכול להיות שהדמות שלו משתקפת במה שאני רואה היום דרך התלמידים שלו, זה פשוט לא מסתדר".

"אם היינו יושבים עכשיו בשיעורים שלו, אפילו אני לא בטוח שהייתי מוצא שם את עצמי", מודה גפן. "אנחנו דור אחר. היום יש מתווכים שדרכם אני מרגיש מחובר מאוד לתורה ולעומק שלו, אפילו מקבל מזה חיים בהרבה מובנים. יש אנשים ש'פוגשים' את רבי נחמן כשהוא אומר להם כמה הם טובים; מבחינתי הרצי"ה הוא הרבי נחמן שלי. הנקודה של 'סגולת ישראל' שהוא מדבר עליה, זה העיקר. הרבה פעמים אומרים שאנחנו לא באותו מקום כמו ההורים שלנו; הם היו תלמידי חכמים ואידיאליסטים, ולידם אנחנו מרגישים פחיתות. מבחינתי הרב צבי יהודה מציל אותי מהתחושה הזאת. כשהוא אומר 'אתה מחובר, הטוב הזה קיים אצלך יחד עם תהליכי הגאולה', זה נותן לי גב".

כשהם נפרדים זה מזה ונעלמים מהמסך שלי, אני חושבת שבמובנים מסוימים, למרות מעשיו ותורתו, נראה שהרב צבי יהודה עצמו היה עלול להיעלם מהתודעה. במשך שנים רבות הוא עמד והעמיד את עצמו בצילו של אביו, ולא שאף להעברת דמותו שלו. גם ילדים שימשיכו את שושלת קוק לא היו לו. ואולי זו הסיבה לכל העניין הזה של הצבי־יודאים, שלא ממש אופייני לציבור הדתי־לאומי. אולי רק השם המשותף הזה, שמציץ מדי פעם באקראי, מצליח לשמר משהו חשוב שבלעדיו היה מתעמעם ונשכח.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il