משאלה אחת ימינה: סיפור חייה ומותה של תנועת התחיה

מסע ההלוויה של הרב אליעזר ולדמן, שהלך לעולמו בחודש טבת השנה, כלל הספד ממושך מפי הרב דוב ליאור, שותפו משכבר הימים להנהגת ישיבת ההסדר בקריית־ארבע. הרב ליאור, אם להשתמש בטרמינולוגיה תקשורתית, נחשב ל"קיצוני" מעמיתו לראשות הישיבה, ובווודאי לא היה איש פשרה בעניינים תורניים. אף על פי כן, דווקא הוא העלה על נס את פועלו הפוליטי של המנוח כחבר הכנסת מטעם מפלגה שחרתה על דגלה הליכה של דתיים וחילונים יחדיו. "תנועת התחיה", הזכיר הרב ליאור נשכחות למשתתפי ההלוויה, "הייתה בעיקר בנויה מאנשים שלא זכו להתחנך על ברכי תורה ויראת שמיים, אבל הצד הלאומי, הייחודיות של הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, התגלה בהם, ולכן הרב ולדמן אמר: 'אנחנו צריכים ללכת ביחד'. לצערנו, זה לא הבשיל".

מה לא הבשיל שם? התשובות זרועות לאורך הכתבה הזו, שמתפרסמת במלאת שלושה עשורים לפסק הדין הסופני שגזר הבוחר הישראלי על התחיה. באשמורת הלילה של מוצאי מהפך 92', כ"ב בסיון תשנ"ב, התברר שהיא לא עברה את אחוז החסימה. הליכוד הוגלה לאופוזיציה, מפלגת הלוויין הימנית שלו נמחקה. "גאולה (כהן) מחוץ לכנסת, ארץ ישראל השלמה בחוץ", עלצה יושבת ראש מרצ שולמית אלוני בלילה ההוא, מהמאושרים בתולדות השמאל, תוך השתלחות זחוחה בעמיתתה הימנית המוכה, הרוח החיה במפלגה שזה עתה הלכה לעולמה.

"נקבל 20 מנדטים", התנבאה גאולה כהן במסיבת העיתונאים שהמצע המושקע הוצג בה. גם משה שמיר חזה ורודות: "אני מצהיר בזה שאם ארבעה מן היושבים כאן לא יהיו שרים בממשלה הבאה – אוכל את הכובע שלי". האופטימיות העזה של השניים הסגירה בועתיות

אבל אלוני טעתה. גאולה כהן אומנם לא שבה מאז לכנסת, אך לארץ ישראל השלמה יש ייצוג נאה גם בכנסת הנוכחית, ואפילו הרבה יותר משהיה לה ב־1992. דא עקא, עד עצם ימינו היא לא הצליחה להעמיד גרסה מפלגתית חדשה ומוצלחת לחזון שהניע את מייסדי התחיה: קורת גג פוליטית לכל מתנגדי הנסיגות ושוחרי הריבונות, מפאתי השמאל הציוני ועד עומק השטח המתנחלי. למעשה, גם התחיה עצמה התקשתה להגשימו. בשיא כוחה איישה חמישה מושבים בלבד בכנסת, אבל הניסיון היה מרתק וכך גם הכישלון.

המפלגה ההיא מחוברת בקווי דמיון להתרחשויות ימינו אלה בימין; בעצם, גם הנפשות הפועלות מחברות ביניהן. גדעון סער וצביקה האוזר עשו את ראשית פעמיהם הפוליטיים בתנועת הנוער של התחיה, קבוצה גועשת ורועשת בימים ההם. לפי ויקיפדיה, גם נפתלי בנט היה שם (אם כי זקני התנועה מכחישים). גאולה כהן הייתה אלילת נעוריהם, ועלם החמודות הפלמ"חניק שתמונתו שובצה בלי הסכמתו בפרסומי המפלגה הצליח לפרוט על נימי נפשם. עינת דיין, אחת הצעירות דאז, מספרת שסער בן ה־16 שרטט בקול את הדרך שתוביל אותו יום אחד אל ספסלי הממשלה. את צביקה האוזר היא זוכרת הודות לכישרון הרטורי שהפגין בכנסי התנועה.

תנועה שנוסדה על אי תנועה

אבן הפינה של התחיה נחצבה מתחושת בגידה. כשנה ורבע אחרי מהפך 77' והכרזת "הרבה אלוני־מורה", הניח ראש הממשלה מנחם בגין על שולחן הכנסת הצעה לנטישת רוב חבלי הארץ שצה"ל כבש במלחמת ששת הימים, לעקירתם של כעשרים יישובים עבריים ולכינון אוטונומיה פלסטינית ביש"ע. 101 חברי כנסת תמכו בהצעה או נמנעו, ובהם רוב נציגי הליכוד ותשעה מתריסר נציגי המפד"ל. שר הדתות זרח ורהפטיג לא הסתפק באמירת "בעד" לקונית, ובחריגה מכללי הפרוטוקול והתרסה נגד האגף הימני במפלגתו אמר במהלך ספירת הקולות – "בעד שלום על ישראל". גם עמיתו יוסף בורג הצביע בעד. זבולון המר נמנע.

מכל לוחמי אצ"ל ולח"י באולם המליאה, גאולה כהן – אז חברת כנסת מטעם הליכוד – הייתה היחידה שהתנגדה. אפילו יצחק שמיר ודב שילנסקי לא הצטרפו אליה, וכשהביטה שמאלה וימינה גילתה שגם הח"כים החרדים תומכים בהסכם בהתלהבות. "בעד, ברוך השם", הרים את ידו יהודה מאיר אברמוביץ מאגודת ישראל. סקר דעת קהל של ידיעות אחרונות הצביע על תמיכה של 75 אחוז מהציבור בהסכם. קומץ נאמני שלמות הארץ בכנסת נתקף תדהמה וצורך דחוף בהתלכדות, פוליטי ונפשי. הוא חשש שאם לא יתעשת ויתארגן, יגיע במהרה תורן של שילה, בית־אל ואפילו ירושלים.

פעם כבר תיארתי בכתב את זיכרונותיי מליל השימורים העגום שהנביט את מפלגת הימין החדשה: מכוניות הח"כים והשרים יצאו באשמורת הבוקר ממתחם הכנסת, בתום ההצבעה ההיסטורית שגדעה כשני שלישים משטח המדינה. קבוצת מפגיני ימין קטנה עקבה אחריהן במבט דואב מגבעת ההפגנות ממול. אחרי שהמכונית האחרונה התרחקה והשוטרים החלו לקפל את מחסומי המתכת שנועדו למנוע מהמפגינים לפרוץ לעבר הכנסת, התייצב חנן פורת על אי התנועה שבצומת הכניסה למתחם, והשמיע הצהרה על הקמת תנועה פוליטית חדשה, חילונית־דתית. זו הייתה תגובתו המיידית לבגידת הליכוד בארץ ישראל. ההכרעה שנפלה זה עתה בבניין הסמוך, טען פורת, מוכיחה כי נאמני שלמות הארץ אינם יכולים עוד להסתפק בפעילות חוץ־פרלמנטרית.

ישראל אלדד, תלמיד חכם גלוי ראש, ראה במפלגה החדשה הזדמנות לתיקון תקלה היסטורית – חוסר יכולתה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה לגייס המונים ולהפוך לתנועה מגשימה. שיתוף הפעולה עם גוש אמונים, האמין אלדד, יחבר שמיים וארץ. במאמר ב"נקודה" הוא התפעם: "והנה, כמו בהיסח הדעת, נתברר הצורך ונסתבכה האפשרות לחולל תנועה מסוג חדש: סרוגת דתיים וחילונים לתחייה ציונית"

אבל פורת טרם היה אז חבר כנסת, והבחירות היו רחוקות. בכנס חירום במצודת זאב הביעה כהן תקווה שעדיין אפשר להיאבק מתוך הליכוד בתוכניות הנסיגה. גם הסופר משה שמיר, שהגיע לספסלי הליכוד בכנסת ממחוזות רעיוניים מרוחקים, לא מיהר לנהות אחרי דגל הפרישה שהניף המתנחל המפורסם מכפר־עציון. כהן ושמיר פרשו ממפלגת השלטון רק אחרי יותר מחצי שנה, כשטיוטת הסכם קמפ־דיוויד הפכה לחוזה שלום רשמי שנחתם במדשאות הבית הלבן. סיעתם הקטנה התגדרה תחילה בשם בנא"י – "ברית נאמני ארץ ישראל". כעבור שלושה חודשים הפכה ל"תנועת התחיה", לרגל חבירתה לאגף ההתנחלויות בציונות הדתית.

זו לא הייתה חבירה טבעית, בלשון המעטה. שאלת ההגדרה העצמית של התחיה לא פוצחה מעולם עד תום. מייסדי המפלגה החדשה היו תמימי דעים בכל הנוגע למשנת יישוב הארץ ולסוגיית הגבולות, אך התחבטו קשות באשר לדרך הטובה ביותר לרכז המונים תחת דגלם. מהיכן יבואו? מהשמאל הציוני נוסח אחדות העבודה, שהתקומם אף הוא נגד הסכמי קמפ־דיוויד, או מחוגי גוש המתנחלים? מהחילונים או מהדתיים?

כהן, שמיר ופורת לא התחבטו לבדם. כעבור זמן מה חברה אליהם אישיות חילונית מוערכת מאוד – פרופ' יובל נאמן, פיזיקאי בעל מוניטין בינלאומיים, לשעבר בכיר במערכת הביטחון ונשיא אוניברסיטת תל־אביב. בשלהי אדר תשל"ט, ערב חתימת הסכם השלום עם מצרים, כינס נאמן עיתונאים, הכריז ש"מחדל יום הכיפורים הוא עניין של מה בכך לעומת מחדל פורים", ובישר על הקמת תנועה שתקבץ אליה "כל מי שעיניו בראשו ורוחו לא הובסה עם תבוסתנות הממשלה".

אבל לנאמן לא היו גייסות; הוא נזקק לשותפים בעלי נדוניה של משאבי אנוש. לכן פתח בגישושי אחדות עם ראשי המורדים בליכוד – גאולה כהן ומשה שמיר – וכן עם בכירי גוש אמונים חנן פורת וגרשון שפט. למגעים הצטרפו גם נאמני שלמות הארץ מחוגי מפא"י ז"ל, כמו איש התק"ם אפרים בן־חיים, פרופ' יאיר שפרינצק (בנו של יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק) ורמי מיכאלי מחוג בן־גוריון.

הצטרפותו הרשמית של פורת לתנועה הפוליטית החדשה הוכרזה רק אחרי ויכוח מר עם שותפו להנהגת המתנחלים, הרב משה לוינגר. ההתכתשות הרעיונית ביניהם הגיעה לשיא במפגש פעילי גוש אמונים שכונס בעפרה. הרב לוינגר, שוצף וקוצף, טען שכוחו המוסרי והאיכותי של הגוש נעוץ דווקא בחוץ־פרלמנטריזם שלו. פורת השיב שהזמנים החדשים אינם מאפשרים עוד את המותרות הללו. בעקבותיו הלכו בני קצובר, מנחם פליקס, אורי אליצור, דניאלה וייס ואחרים. ניחוחות השת"פ הפורה עם ההתיישבות העובדת בימי הרפתקאות סבסטיה מילאו עדיין את האוויר, ונסכו בהם אופטימיות באשר לסיכויי הריצה המשותפת לכנסת. מנגד, הרבנים חיים דרוקמן וצפניה דרורי דחו את הפצרות פורת להצטרף. הם נשארו במפד"ל.

הרב צבי יהודה, הרועה הרוחני הבכיר של הציונות הדתית בימים ההם, פסח על שתי הסעיפים. בהתייעצות הראשונה שהתקיימה אצלו, במעמד חובשי כיפות סרוגות בלבד, שאל הרב "ואיפה (משה) שמיר?" – כלומר, מדוע נאמני ארץ ישראל החילונים לא הגיעו אף הם למפגש. "באנו רק להתייעץ עם הרב", התנצלו האורחים הדתיים, אבל הרב צבי יהודה נשאר בשלו: "לא רוצה לדבר עד שהם (החילונים) יהיו פה". מכאן נטו להסיק שהוא תומך בהקמת מפלגה משותפת של דתיים וחילונים.

בהמשך זימן אליו הרב לדירתו הצנועה במאה־שערים את נאמן, פורת וכהן, ודחק בהם ללכד כוחות. מאז הצטרפות המפד"ל של בורג והמר לממשלת רבין הראשונה, שנשענה על קולות ערבים, נטר הרב טינה עזה למפלגת הציונות הדתית. "שקרנים, דוברי כזב, מחללי שם שמיים", אמר עליהם, ואפילו "בוגדים". לא פלא שרחש חיבה בסיסית למפלגה החליפית המתהווה. אלא שהוא מעולם לא קרא לתלמידיו להצביע בעדה, כנראה בגלל רכיביה החילוניים: נאמן היה אתאיסט, גאולה כהן לא הגדירה את עצמה כדתייה, ואפרים בן־חיים בא מהאגף המפ"מי של תנועת העבודה.

בכיר חילוני בחבורה המייסדת הזהיר כבר אז שההליכה המשותפת תזיק יותר מאשר תועיל. היה זה צבי שילוח – לשעבר עורך ביטאון מפא"י, מקורבו של בן־גוריון וממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" אחרי מלחמת ששת הימים. למרות שנאות העבר העזות בין מפא"י לתנועת החירות, חבר שילוח לבגין בתחילת שנות השבעים לצורך מאבק משותף ביוזמות נסיגה מיש"ע, ולימים לא חשש לצאת נגדו, כשהפך לראש הנסוגים. שילוח התריע בפני נאמן כי פגישתו המתוקשרת עם ראש ישיבת מרכז הרב תצבע בגוון דתי את המפלגה החדשה ותכרסם באלקטורט החילוני שלה. לו היו הדברים תלויים בו, הוא לא היה מצרף חובשי כיפות לצמרת התנועה.

קריינית הלח"י לשעבר האשימה את הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן בפזילה לליכוד ואפילו למערך. הוא התלונן מרה על הייצוג הנרחב מדי שניתן למתנחלים במפלגה. בניגוד לעמדת הסיעה הצביע רפול נגד האיסור על שיווק חזיר בארץ, ונגד תיקון "חוק מיהו יהודי" ברוח ההלכה. הוא גם דחף לכינון בחירות אזוריות, מהלך שהטיל אימה על הנהגת התנועה

בשיחה איתי ב־1988 נזכר שילוח בשיחה שקיים כעשר שנים לפני כן עם הרב אליעזר ולדמן – כאמור, מהתומכים הנלהבים ביותר של ההתמודדות המשותפת. "דיברנו שעות", סיפר שילוח. "אמרתי לו שאסור לנו להתחרות במפד"ל. היא, לפחות בעיקרון, בעד ארץ ישראל השלמה. הבעיה זה לא הציבור הדתי, אלא החילונים של המערך. התחיה קמה כדי לנשוף דווקא בעורפה של מפלגת העבודה, כדי למנוע ממנה להידרדר שמאלה. היה לי ברור שרוב הדתיים הלאומיים ממילא לא יוכלו להצביע בשבילנו, כי על דת אי אפשר לעשות פשרות. אבל הרב ולדמן והדתיים לא השתכנעו. הם רצו ללכת יחד. לימים, אחרי בחירות 81', ניגש אליי חנן פורת ואמר: 'צבי, ראייתך הייתה נכונה'".

לעומת שילוח, איש הרוח ישראל אלדד, תלמיד חכם גלוי ראש, תמך בהתלהבות בחבירה בין־מגזרית. הוא ראה במפלגה החדשה הזדמנות לתיקון תקלה היסטורית שאירעה אחרי מלחמת ששת הימים – חוסר יכולתה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שהורכבה בעיקר מאישי רוח לא דתיים, לגייס המונים ולהפוך לתנועה מגשימה. שיתוף הפעולה עם אנשי גוש אמונים, האמין אלדד, יחבר שמיים וארץ. במאמר שפרסם בירחון "נקודה" הוא התפעם: "והנה, כמו בהיסח הדעת, נתברר הצורך ונסתבכה האפשרות לחולל תנועה מסוג חדש: סרוגת דתיים וחילונים לתחייה ציונית".

מחולצות לחליפות

שאלת ההתנתקות מהמפד"ל העיקה גם על חובשי הכיפות הסרוגות שבחבורה. "אין בודקין בשעת הסכנה", הצליח פורת לשכנע אותם. "לא ראיתי את ההליכה המשותפת עם לא־דתיים כעניין שבדיעבד, ואף הצלחתי לשבץ במצע התחיה דברים שאמר הרב קוק זצ"ל בעניין קירוב הלבבות בין דתיים לחילונים", הסביר לי את תפיסתו אז, תפיסה דינמית כפי שהתברר בהמשך. זה אכן היה מצע לתפארת, לא גיבוב הסיסמאות החלולות שמאפיין את רוב מפלגות דורנו. התחיה הייתה מפלגה עם אופי, בעלת עקרונות צלולים. אי אפשר היה לטעות בהתנגדותה הנחרצת לנסיגות ובכמיהתה להחייאת האידיאלים החלוציים של פעם. בקול קורא שפורסם בעיתונים לקראת כנס היסוד של התנועה, הוסבר ש"את הכוח לקום ולהניח יסוד לתנועה חדשה נתנה לנו האמונה כי נוכח אובדן דרך, נסיגה וחולשה – יש להתחיל מבראשית ולהתחבר מחדש למהלך התחיה".

בפרק הדתי של קווי היסוד נכתב שהמפלגה החדשה תאמץ את הסטטוס־קוו המפורסם, וכי "כל יוזמת חקיקה נוספת מעבר למצב הקיים תידון בתנועה לגופה באופן יסודי ומעמיק". החילונים במפלגה השתדלו ששותפיהם החובשים כיפות סרוגות ירגישו בבית. עד כדי כך השתדלו, שמשה שמיר הצביע בכנסת נגד הצעת חוק להתרת הפלות מלאכותיות. נאמן ובן־חיים דחו אומנם את הפצרות פורת לאמץ את הסיסמה שהרב קוק האב הציע לתנועת המזרחי ההיסטורית – "תחיית האומה, בתורתה, על אדמתה" – אבל הסכימו להכליל במצע תביעות לתיקון חוק "מיהו יהודי" ברוח ההלכה ולחיזוק החינוך הממלכתי־דתי. התחיה הייתה גם המפלגה הראשונה שהזכירה את הר הבית במצעה.

"נקבל 20 מנדטים", התנבאה גאולה כהן במסיבת העיתונאים שהמצע המושקע הוצג בה. גם משה שמיר חזה ורודות: "אני מצהיר בזה שאם ארבעה מן היושבים כאן לא יהיו שרים בממשלה הבאה – אוכל את הכובע שלי". האופטימיות העזה של השניים הסגירה בועתיות. למפלגה החדשה היה בסיס תמיכה נאה אך קטן. ההתלהבות הראשונית הטעתה את מייסדיה, ולא רק אותם. גם הפרשנים הפוליטיים העריכו שמשהו חדש וגדול מתחיל.

לוועידת היסוד, שהתקיימה בחול המועד סוכות תש"ם (אוקטובר 1979), אי אפשר היה להכניס עוד סיכה. כשלושת אלפים מאוכזבי בגין, סולתה ושמנה של ארץ ישראל השלמה והיפה, גדשו את האולם וישבו גם על המדרגות. "תנועת התחיה יצאה אתמול לזינוק מרשים בבנייני האומה בירושלים", דיווח בהתפעלות שליח מעריב. "זה היה פסיפס אנושי מגוון מאוד. (…) רבים שם חובשי הכיפות, וכן מחנה גדול שלבושו העיד כי בא מן ההתיישבות העובדת. היו שם ראשי שיבה רבים, עם בלורית של בני תשחורת. לא תזמורות, לא מקהלות, לא מצעדי דגלים ולא במאים מקצועיים, אפילו על שולחן עיתונאים עוד לא שמעו כאן. הכול אלתור. אבל הייתה בהתכנסות הזאת רעננות של חידוש והתלהבות אין קץ". כתבים אחרים דיווחו על צעירים – רובם המכריע חובשי כיפות סרוגות – שהגיעו עם שקי שינה, תרמילי גב וקיטבגים.

בימים ההם נהגו לארח בעצרות מפלגתיות כאלו ראשי מפלגות יריבות, ואף את נשיא המדינה (אז היה זה יצחק נבון). לא כן בכנס התחיה. גאולה כהן הסבירה לנוכחים כי "לא הזמנו את האנשים שחתמו או הצביעו בעד ההסכם עם מצרים, אין להם חלק ונחלה בתוכנו". האישיות הממסדית היחידה שזכתה ל"ברכה לוהטת" מהמתכנסים הייתה הרמטכ"ל דאז, שכולם יָדעו כי הוא מתנגד נסיגות. משה שמיר הכריז בקול גדול: "רפאל איתן – אנו עמו, והוא עמנו", והקהל הגיב בתשואות. לשכת הרמטכ"ל לא טרחה להכחיש או להסתייג. כעבור שנים אחדות, אחרי פרישתו מצה"ל, איתן אכן הצטרף לתחייה, אבל אלה היו נישואין אומללים למדי, שעוד יתוארו פה בהמשך.

בצילומים מהאירוע אפשר להבחין שליד שולחן המייסדים יושב רק אדם אחד בחליפה ועניבה – יובל נאמן. כל השאר הסתפקו בחולצות. "מרכז הכובד האינטלקטואלי של התנועה", כך תיארו את נאמן בעיתון. הוא קרא לנאספים לחתור להצלת חבל ימית ומרחב שלמה, והביע משאלה להחלת ריבונות ישראל בגולן, ביהודה, בשומרון וברצועת עזה. גם נאומה של גאולה כהן עורר קשב רב, אבל לפי הדיווח במעריב, "האיש שגנב את ההצגה היה חנן פורת". בנאום מלהיב, יש אומרים המלהיב שנשא אי פעם, סחף פורת את הנאספים. "מתחנו מיתר, אתם פורטים עליו. יש צליל גדול", הכריז. "לא נרוץ לכנסת כדי להשיג כיסאות, אלא כדי לבצע את יעדינו. נדפוק על כל הלבבות והם ייפתחו".

מחוץ לאולם הפגינו כמה עשרות אנשי תנועות שמאל, שהניפו שלטים "הלאה הכיבוש" ו"תנועת התחיה – תנועת מוות". גם בעיתון "דבר" קידמו אותה בפנים חמוצות. הכותרת העוינת בישרה על "כנס היסוד של (מפלגת) הבעת'". נחום ברנע הצעיר, שהיה חתום על הידיעה, התקשה להסתיר את איבתו לימין, והסביר בהתחכמות לקוראים שהבעת' הוא התרגום לערבית של שם המפלגה החדשה. עם זאת הוא קינח בהערה נכונה: "3,000 איש זה הרבה בשביל בנייני האומה, אבל מעט בשביל הקלפי. מה גודל הפריפריה, זו השאלה".

ארכיון התנועה, שהועבר לי בטובו של אחד הפעילים הצעירים דאז, דני דיין, מכיל תשובה עגומה לשאלה זו. היא הלכה והתבררה עוד לפני שהמפלגה ניגשה לראשונה למבחן הבוחר. סקר עומק כמוס אמד את כוחה בשני אחוזים בלבד, כשלושה מנדטים. הסטטיסטיקאי פרופ' אליהו גוטמן מהאוניברסיטה העברית בדק ומצא ש"מבחינת מקום מגורים, קהל המטרה לתחיה הוא בעיקר תושבי הערים הגדולות: ירושלים, תל־אביב, חיפה. לעומת זאת, באזור הדרום, הן בבאר־שבע והן בעיירות פיתוח, אין לתחיה כמעט קהל מטרה. אשר ליתר היישובים ברוב אזורי הארץ, במחציתם אין כל תמיכה בתחיה". על תומכי המפלגה כתב גוטמן ש"הם צעירים, בעלי רמת השכלה והכנסה גבוהות יחסית ועם פרופורציה גבוהה של בני עדות מערביות (לפחות 50%)… שומרי מסורת אפילו יותר מתומכי הליכוד". ובמילים אחרות: רוב אוהדי התחיה אובחנו כאשכנזים צעירים ודתיים. מכנה משותף נוסף היה התנגדותם לנסיגה בסיני, ותחושתם שהסכם השלום עם מצרים יוביל בעתיד למלחמה בתנאים קשים.

הפעילים והאוהדים, שלא היו מודעים לממצאי הסקר, נערכו נפשית להישג סוחף בקלפי. הם האמינו שיש ברשותם סיסמה מנצחת: "הולכים ביחד", דתיים וחילונים. אפילו אורי אליצור, מקום 13 ברשימה, נחשב למועמד ריאלי. משה שמיר, חבר הכנסת היוצאת, התנדב להשתבץ במקום ה־16 "כדי להאיץ בכל נאמני ארץ ישראל לבחור ברשימה". 44,700 המצביעים שנתנו לבסוף את קולם למפלגה, הספיקו בקושי להכניס את המקום השלישי. אפילו בימית לא זכתה התחיה לגרוף את רוב פתקי ההצבעה: המפלגה שקמה כדי להציל את העיר הצעירה קיבלה בה 160 קולות, לעומת 180 שניתנו לליכוד – מפלגת השלטון שנערכה להחריב אותה בתוך פחות משנה.

להיכנס מתחת לאלונקה

תוצאות הבחירות התפרשו בליכוד, לגמרי בצדק, כהבעת אמון במהלכיו המדיניים של מנחם בגין. ח"כ רוני מילוא הקניט את התחיה מעל דוכן הכנסת: "הוויכוח בעד ונגד הסכמי קמפ־דיוויד הסתיים ב־30 ביוני 1981 (יום הבחירות – ח"ס). מאז, מתנגדי ההסכם אינם יכולים לדבר בשם רוב העם. לכל היותר הם יכולים לדבר בשם שני אחוזים מהעם. אלה הקולות שקיבלתם בבחירות האחרונות, כשהלכתם עם הדגל לעצור את הנסיגה בסיני".

שלושת נציגי התחיה בכנסת – יובל נאמן, גאולה כהן וחנן פורת – ירדו בגופם לימית כדי לעצור את הנסיגה. בנה של כהן, הסטודנט צחי הנגבי, מועמד מספר 18 של התחיה בבחירות 81', היה מראשי הקבוצה שהתבצרה במרומי האנדרטה בפאתי העיר. אבל כל זה לא עזר. בראשית אייר תשמ"ב, סוף אפריל 82', הוחרבה ימית עד היסוד. הסעיף הראשי במצע התחיה, סעיף עצירת הנסיגה בסיני, נותר חסר משמעות, אך גם מישיבתה באופוזיציה ניטל הטעם. המפלגה נקרעה בין הרצון להיפרע מבגין על עקירת היישובים ובין החשש מפני נפילת ממשלתו ושיבת המערך לשלטון. קואליציית הליכוד, שנשענה על רוב מצומק של 61 ח"כים בלבד (אחרי ששניים מנציגי מפלגת השלטון, אמנון לין ויצחק פרץ, ערקו למערך), שרדה בקושי רב הצעות אי אמון ונזקקה נואשות לתגבורת. בכירי ליכוד נשלחו לדבר על ליבה של סיעת הימין הקטנה ולהבטיח לה תנופת בנייה ביש"ע.

המגעים האלה התקיימו לאו דווקא על דעתו של ראש הממשלה; הוא עצמו היה מסויג נפשית מהאפשרות הזו, זמן כה קצר אחרי ההתנגשות הקולנית עם ראשי התחיה בחזית ימית. כשמשלחת מתנחלים בראשות הרב משה לוינגר התייצבה אצלו כדי לשדך בין הצדדים, הגיב בגין בהפתעה שהסגירה רגשות מעורבים. מצד אחד, התנגדות התחיה לוויתוריו בסיני הלעיגה את יכולת עמידתו על משמר עקרונותיו, והוא לא נמנה עם המוחלים בקלות על כבודם. מצד שני, הוא נזקק עכשיו מאוד לקולותיה. "בגין נדהם כשבאנו ואמרנו שאנחנו מוכנים להיכנס לממשלה שלו. זה היה רק חודשיים אחרי הפינוי, וריח השרפה של ימית עוד עמד באוויר", סיפרה לי גאולה כהן ברבות הימים.

בינתיים פרצה מלחמת לבנון (הראשונה). בימים הראשונים גם המערך תמך בהחלטה לצאת למלחמה, אך עד מהרה התחיל לפקפק בצדקתה. המתח הבין־גושי התלהט. ראשי התחיה זיהו סכנה של "סחף שמאלני", שקלו שנית את הצעת הליכוד לחבור לקואליציה, והפעם החליטו לקבלה. חלקם גם קיוו בחצי פה להקמת התנחלויות בלבנון. הדוחפת העיקרית להצטרפות הייתה גאולה כהן, שפרישתה מהליכוד לא חדלה לייסר אותה עד סוף ימיה. בעיצומו של הקרע הגדול מבגין, בקיץ 80', העבירה בברכתו את חוק יסוד ירושלים, ועכשיו נחלצה לסייע לו לשמר את ממשלתו.

לפני בחירות 84' הפתיע חנן פורת בהודעה על פרישה מהתחיה והקמת מפלגת ימין יראת שמיים – "אורות". הודעתו עלבה קשות בשותפיו החילונים. הוא הסביר שנכזבה תקוותו למשוך לתחיה את הציבור הדתי, במפלגה שלא נושאת ברמה את "דגל האידיאלים של תורה ואמונה"

גם חנן פורת היה בעד. ערב מותו סיפר לתחקירנית תולדותיו, אפרת בדיחי, כי "בגין התחייב להקציב סכום כסף מאוד נכבד" לטובת ביסוסה של ההתיישבות היהודית בדרום הר חברון, שהייתה עדיין בחיתוליה. בדיון בכנסת שאישרו בו את הרחבת הקואליציה ננקבו סכומים בסדר גודל של 250 מיליון דולר לטובת ההתיישבות ב־1982, ותקציב כפול בשנה שלאחר מכן.

כמו כן דווח על מכתבי אי הסכמה שהוחלפו בין הצדדים בסוגיית סעיף האוטונומיה הפלסטינית ביש"ע, שנכלל בהסכם השלום עם מצרים. יו"ר התחיה יובל נאמן הבהיר את עמדת מפלגתו נגד כינון האוטונומיה, ובגין – את נחישותו לחתור אליה. כעבור שנים הוחלפו מכתבים דומים בהסכם הקואליציוני של התחיה עם יצחק שמיר. הדיאלוג מ־82' מזכיר את קווי היסוד הסותרים של ממשלת בנט־לפיד: שני הצדדים הסכימו שלא להסכים. "ידידים יקרים", כתב בגין לנאמן, "עליי להודיעכם, כי הממשלה תקיים את כל התחייבויותיה הבינלאומיות, לפי הסכמי קמפ־דיוויד".

והיה גם סעיף חשאי בהסכם הקואליציוני – "לא יגיש ראש הממשלה התפטרות מסיבה מדינית כדי לקיים בחירות, אלא בהסכמת כל הסיעות המשתתפות בקואליציה". התחיה נזקקה להתחייבות הזו כדי שלא תיאלץ לעמוד למבחן הבוחר זמן קצר אחרי שזגזגה לכאורה והושיטה יד למנהיג שבו מרדה בעבר. "אני זוכרת שעשינו ישיבה ברחובות, וכל נוער התחיה עמדו בחוץ וצעקו לי 'בוגדת, בוגדת'", הצטמררה גאולה כהן באוזניי לעת זקנתה. היא נקבה בשמו של אחד הצועקים – הרכז הארצי של נוער התנועה, גדעון סער. "אמרתי להם שעכשיו הזמן להקים התנחלויות. הסברתי שכאשר יש מלחמה בלבנון, והתותחים רועמים, לא ישמעו את הבולדוזרים (שבונים) ביו"ש. בסוף דעתי התקבלה".

לא רק מימין נמתחה ביקורת על הזיגזג הפוליטי של מפלגת העקרונות. יו"ר המערך שמעון פרס נשא נגדה נאום ארוך, בדיון בכנסת שהוקדש להצטרפותה לממשלה. "גם אלה שהתנגדו לדרכה של התחיה", התענג פרס על כל מילת לעג, "חייבים להודות שנשבה בה רוח מסוימת. (…) נהגנו להקשיב לדברי גאולה, חנן ויובל. הם היו מיעוט קטן, אבל נון־קונפורמיסטי. היום נסתם הגולל על ייחוד זה. (…) מכאן, מספסלי האופוזיציה, ננופף להם יד של פרדה בנוטשם את מרד הנעורים ובהתיישבם בכורסאות, אומנם כורסאות מרופדות". גם במפד"ל הקניטו: יהודה בן־מאיר טען שהצטרפות התחיה מוכיחה את צדקת הרוב במפד"ל שתמך בהסכם השלום עם מצרים.

כשכהן קמה להשיב להם, היא הסבירה ש"בין העקרונות של התחיה, לא היה עיקרון שקוראים לו אופוזיציה. בין העקרונות שלה היה העיקרון להגשים את העקרונות שלה ברגע שאפשר. …התחיה מעולם לא הייתה קיצונית־ימנית. היא הייתה החלוץ הקדמי. אלא מה? כל המחנה לא הלך איתנו". במאמר בעיתון כתבה: "חשבון סיני חתום מאחורי גוונו, גורל יהודה ושומרון עדיין פתוח לפנינו", ובעל פה הוסיפה כי "איננו רוצים שהמחזה של הגגות בסיני יחזור חס וחלילה ביהודה ובשומרון. היום אנחנו יכולים למנוע אותו, ונמנע אותו".

מפלגת הדחייה

למרות נימת ההתנצלות, ההסברים הללו ניכרים כדברי אמת גם בפרספקטיבה היסטורית, בין השאר מפני שכהן עצמה לא קיבלה טובת הנאה מיניסטריאלית כלשהי בממשלת בגין, והסתפקה בחברות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כושר המיקוח של המפלגה על כיסאות ועל השפעה היה עלוב מאוד ביחס לנורמות של הפוליטיקה הישראלית במאה ה־21. פרופ' נאמן – הנציג היחיד של התחיה בממשלה בכל 13 שנות קיומה – כיהן כשר המדע והפיתוח, לא תיק נחשק במיוחד. מבחינתו ומבחינת מפלגתו, תכלית ההצטרפות לממשלה הייתה קידום ההתיישבות ביש"ע והגדלת מספר המתנחלים, שעמד אז על 23 אלף בלבד (או 30 אלף, לפי גרסה רשמית אחרת). באוטוביוגרפיה שלה טענה כהן כי בזכות התחיה קמו שמונים התנחלויות חדשות. היא הגזימה, אבל התחיה אכן פעלה רבות למען מפעל ההתיישבות, ויש לה חלק נכבד בכך ששנות השמונים עמדו בסימן תנופת בינוי יהודית כבירה מעבר לקו הירוק. נאמן מונה לסגן יו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות, ועדה פעילה מאוד באותו עשור. אחרי מותו החטוף של השר שמחה ארליך בקיץ 83' נעשה נאמן ליושב ראש הוועדה, וכיהן בתפקיד במשך שנה, עד להקמת ממשלת האחדות פרס־שמיר ב־84'.

התחיה התייצבה לבחירות הדרמטיות ההן כשהיא מתוגברת בשחקן חיזוק יקר ערך, הרמטכ"ל המשוחרר רפאל איתן, אך כבר ללא האיש שהגה את הקמתה והעניק לה את שמה – חנן פורת. כארבעה חודשים לפני פתיחת הקלפיות הפתיע פורת בהודעת פרישה מהתחיה ובבשורה על הקמת מפלגת ימין חדשה ויראת שמיים – "אורות". הודעתו היממה את המצביעים הדתיים של המפלגה, ועלבה קשות בשותפיו החילונים. בריאיון שהעניק לי בעיצומה של הסערה הסביר כי נכזבה תקוותו למשוך אחריו לתחיה את הציבור הדתי, ושאינו יכול עוד לשאת את "אי היותה נושאת ברמה את דגל האידיאלים של תורה ואמונה".

מאמר שפרסם פרופ' יאיר שפרינצק ב"נקודה" שנתיים תמימות קודם לכן, אבחן היטב את ייסורי פורת ואת הנזק שימיטו על התחיה. "גוש אמונים הצטרף לתחיה בלב חצוי", קבע שפרינצק, לימים ח"כ בסיעת מולדת. "יהודים דתיים ראו בתחיה מייצגת נאמנה של שאיפותיהם, אבל לא מצאו בה את 'הדגל השלם'. האילוצים שפעילי התחיה מקרב גוש אמונים היו נתונים בהם גרמו לכך שהשתדלו להרגיע את מבקריהם בגוש שהתחיה תהיה בסדר בענייני דת ומדינה שיעלו על הפרק מזמן לזמן. כדי לחזק את אמינותם והבטחתם הם דאגו לכך שהשליטה בארגון ובהסברה בתנועה תהיה בידיהם. בהשאלה מתחום הביולוגיה אפשר לומר שבתחיה פעל מנגנון דחייה (דתי) שסיכל ביעילות כל ניסיון לשתול בתנועה רעיון טוב או אדם מתאים. כתוצאה מכך נשאר הארגון בתחיה כושל. בהסברת התחיה – במידה שהייתה הסברה – שלטה נימה רגשנית ואמונית שדחקה את רגליה של הסברה מדינית רציונלית. כך ננעלו שערי התחיה בפני ציבור רחב שהצביון של מפלגה דתית־לאומית אינו קוסם לו".

"עשינו ישיבה ברחובות, וכל נוער התחיה עמדו בחוץ וצעקו לי 'בוגדת, בוגדת'", הצטמררה גאולה כהן באוזניי לעת זקנתה. היא נקבה בשמו של אחד הצועקים – רכז נוער התנועה, גדעון סער. "אמרתי להם שעכשיו הזמן להקים התנחלויות. הסברתי שכאשר יש מלחמה בלבנון, לא ישמעו את הבולדוזרים ביו"ש"

מפלגת "אורות" התפוגגה עוד לפני פתיחת הקלפיות, ופורת עצמו פרש זמנית מהחיים הפוליטיים. לעומת זאת התמודדו על קולות הבוחר הדתי והימני שתי מפלגות חדשות אחרות – "מורשה" של הרב חיים דרוקמן ו"כך" בראשות הרב מאיר כהנא, שטען עוד ב־1979 כי אין כל צורך בתנועת התחיה. "רק אתמול הם הריעו לבגין והעלוהו לשלטון, היום הם יוצאים נגדו ומקימים מפלגה חדשה שתביא גואל לציון וגאולה לישראל", גיחך אז כהנא במודעת תעמולה בעיתון. אבל למרות התחרות הקשה ופרישתו של פורת משורותיה, הצליחה התחיה להכפיל את מניין הקולות שניתנו לה. מספר נציגיה בכנסת עלה לחמישה – אחד יותר מהמפד"ל, שהידרדרה בבחירות ההן לשפל של כל הזמנים, עונש על תמיכת רוב חבריה בעקירת יישובי סיני.

התחייה הייתה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, ואף על פי כן נותרה באופוזיציה. בליכוד בראשות יצחק שמיר העדיפו הקמת ממשלת חילופים עם המערך על פני הסתייעות בסיעת היחיד החדשה של הרב כהנא, ובלעדי כהנא לא היו לימין 61 מנדטים. שמיר חיזר אומנם אחרי התחיה, אך זו חששה שקווי היסוד שסוכמו בינו ובין פרס לא יאפשרו את המשך פיתוחו של מפעל ההתנחלויות. היא גם העריכה – כמו רוב הפוליטיקאים והפרשנים הפוליטיים – שהקואליציה החדשה והמורכבת כל כך תקרוס בתוך זמן קצר, ושהבוחר הימני עתיד להעניש מפלגת ימין שתמהר להצטרף לממשלה בראשות השמאל (שמעון פרס קיבל את זכות הבכורה ברוטציה).

זו הייתה טעות כפולה: ממשלת הרוטציה שמיר־פרס האריכה ימים יותר מכל הקואליציות שהוקמו פה אי פעם, היטיבה עם כלכלת ישראל, וגם נחשבת עד ימינו לאחת הפוריות בתחום ההתיישבות ביש"ע. מפעל ההתנחלויות לא רק שלא הוקפא, הוא התרחב, אם כי פחות מאשר בתקופת הממשלה הקודמת. לתחיה לא היה כמעט חלק בכך. במשך למעלה מארבע שנים היא התרכזה בהבלטת ימניותה לעומת הליכוד.

בפברואר 88', למשל, הקימה התחיה מאהל מחאה בגן הוורדים, ובמקביל הגישה הצעת אי אמון בממשלה בראשות שמיר בגלל "הנסיגה המדינית החמורה שתקדם מדינה פלשתינאית, והכניעה לטרור". בד בבד היא קצרה הישגים כשקידמה מספסלי האופוזיציה מהלכים שזכו לתמיכת הליכוד, כמו חקיקה האוסרת מפגשים עם אש"ף וחוק איסור אזרחות כפולה לחברי כנסת. אנשיה שבתו שבת בקסבה של חברון בתביעה להגברת ביטחונם של קומץ יהודי העיר. יובל נאמן הגיע לשם בחליפה ועם תיק מנהלים, שעה קלה אחרי ששב ארצה מכינוס מדעי חשוב. "לאיזה עם בעולם יש פרופסורים כאלה?", התמוגגה גאולה כהן.

ח"כי המפלגה גם יזמו ביקור מתוקשר של ועדת הפנים בהר הבית – ביקור ראשון מסוגו, שהסתיים בכמעט פוגרום. הם אף נטו לתמוך ביוזמת המערך לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות, אבל יצחק שמיר הצליח להניא אותם מכך בהבטחה לעיבוי התנחלויות קיימות ולהקמת יישובים.

ומה עוד הספיקה התחיה לעשות בשנות האופוזיציה ההן? להתפלג. רפול וגאולה כהן התקשו מאוד לשאת זה את זו, ובעיקר זו את זה. קריינית הלח"י לשעבר האשימה את הרמטכ"ל לשעבר בפזילה לליכוד ואפילו למערך. הוא מצידו התלונן מרה על הייצוג הנרחב מדי שניתן למתנחלים במפלגה. בניגוד לעמדת הסיעה הצביע רפול נגד הצעת חוק לאיסור על שיווק חזיר בארץ, ונגד תיקון "חוק מיהו יהודי" ברוח ההלכה. הוא גם דחף לכינון בחירות אזוריות, מהלך שהטיל אימה על הנהגת התנועה.

יום אחד בסתיו 87' הודיע רפול על פרישה. "במקום כושר מנהיגות מצאתי בתחיה את תסביך הסינר, והמבין יבין", הסביר בתמציתיות רפולית, וכולם הבינו שהחץ מכוון לצייתנות־היתר של יובל נאמן לגאולה כהן. היא עצמה הגיבה בתחושת הקלה מוחצנת; כנראה לא הבינה שפרישת רפול שמה קץ לרומן בין מפלגתה לאנשי ההתיישבות העובדת, ולמעשה חרצה את גורל התחיה לכיליון.

לא כוס התה

בבחירות־דמה בתיכון מקיף ביהוד, אחרי עימות בהשתתפות גאולה כהן, אהוד אולמרט, חיים רמון ושולמית אלוני, הגיעה התחיה למקום הראשון, לפני הליכוד והמערך. בקרב המצביעים הבוגרים הייתה המפלגה אהודה הרבה פחות. בבחירות 88' שוב הצטמקה לשלושה מנדטים. 167 קולות בלבד חסרו לה למנדט הרביעי, והיא לא השיגה אותם גם אחרי שהצליחה לגרום לבית המשפט להכריז על בחירות חוזרות בשתי קלפיות בבני־ברק וברמת־גן. הליכוד התגייס נגדה ופעל לטובת החרדים, והמנדט נשאר בידי "דגל התורה". נכזבה גם תוחלתה של התחיה לזכות בקולותיהם של מצביעי כהנא, שרשימתו נפסלה על ידי ועדת הבחירות המרכזית. נראה שהמצביעים הללו העדיפו להעניש אותה על הימנעותה המתחסדת בהצבעת הפסילה, בעוד ש"ס והמפד"ל מצביעות נגד. "שגיאה מוסרית ותכסיסית", קונן אליקים העצני על התנהלותה של התחיה במקרה הזה; "מעשה מכוער", הסתייגה הסופרת נעמי פרנקל, פלמ"חניקית וקיבוצניקית שלעת זקנתה ביקשה מקלט רעיוני בקריית־ארבע.

"צומת" של רפול קיבלה בבחירות האלה שני מנדטים, וכך גם "מולדת" שהקים רחבעם זאבי. המפד"ל בראשות אבנר חי שאקי עלתה במנדט, ועקפה את התחיה. בשלהי 88', כשנשלחתי מטעם מערכת "נקודה" לסקר את ליקוק הפצעים, רשמתי מפי העצני כי "הפילוג עם רפול היה המכה הראשונה שקיבלנו לקראת הבחירות. הוא יצר תדמית לא טובה. הבוחרים אומרים 'מלחמות יהודים יש גם בליכוד. בשביל זה לא צריך את התחיה'". אורי אליצור ז"ל אבחן אחרת את השלכות הפילוג הפנימי: "התחיה התבססה הרבה על יוצאי מפא"י, טבנקינים כאלה, שהצביעו עבורה בגלל הדגל ולמרות הדתיים. ברגע שהייתה להם אלטרנטיבה של רפול וגנדי, הם לא חשבו פעמיים ועזבו". איש השיווק בני גל – שטבע בשעתו את הסיסמה "הולכים יחד" – הצביע על בעיה אחרת: "במקום לכסח את ערפאת או פרס, התחיה כיסחה את הליכוד והרגיזה את הציבור. הוא לא אוהב כשמקללים את אבא ואמא". מזכיר משהו?

כשלרשותה שלושה מנדטים בלבד נערכה התחיה למשא ומתן קואליציוני קשוח, ולכאורה ניהלה אותו הפעם בהצלחה רבה. העתק מההסכם נמצא בתיק המסמכים המצהיב שדני דיין העביר לי. הוא חתום בידי בכירים משני הצדדים, שבינתיים הלכו כולם לעולמם: אריאל שרון ויצחק מודעי מהליכוד, יובל נאמן וגרשון שפט מטעם התחיה. כמעט כל 25 עמודיו עוסקים ביהודה, שומרון וחבל עזה: רשימת עשרה יישובים חדשים שיוקמו כבר בשנה הראשונה לקיומה של הממשלה (דוגית, טלמון, אלון, רבבה, כפר־דרום ועוד), התחייבות להקמת שלושים יישובים נוספים בהמשך הקדנציה, בינוי חברון, מלחמה נחושה באינתיפאדה, שמירה על אדמות המדינה, רישום בטאבו של חצי מיליון דונם אדמות מדינה, תקציבי בינוי ועוד כהנה וכהנה תופיני ימין שהליכוד התחייב לתת כדי לבסס את הרוב הקואליציוני שלו בכנסת ה־12.

מרכז התחיה כבר אישר את ההסכם, אך אז התברר שיצחק שמיר השתמש בו בעיקר כדי לרכך את השותף הקואליציוני המועדף עליו – המערך. אף שתוצאות הבחירות העניקו הפעם לגוש הימין ולחרדים 65 מנדטים, שמיר הרגיש נוח יותר במחיצת יצחק רבין ושמעון פרס מאשר במחיצת יובל נאמן וגאולה כהן.

גם בצמרת הליכוד כעסו על הבגידה בשותף הטבעי יותר, אולם שמיר הצליח להעביר במרכז מפלגתו את ההסכם עם שמעון פרס על הקמת ממשלת אחדות נוספת, לשמחת ליבם של השמאלנים והאמריקנים. כשנאמן תהה במרירות מה לעשות בהסכם הקואליציוני שכבר נחתם בין התחיה לליכוד, השיב לו שמיר באמירה שהפכה לסמל של ציניות פוליטית – "תלה אותו על הקיר" (ולפי גרסה אחרת: "במוזיאון").

כך נותרה התחיה באופוזיציה למשך שנתיים נוספות, עד לתרגיל המסריח והתפרקות ממשלת האחדות. פתאום שמיר נזקק לה מאוד. ההסכם שנתלה על הקיר ב־1988 הורד ממנו והונח על השולחן לחתימה חוזרת. ב־11 ביוני 1990 הושבע יובל נאמן לתפקיד שר המדע והטכנולוגיה בממשלת הימין הצרה החדשה, וקיבל גם את תיק האנרגיה והתשתית. גאולה כהן נעשתה לסגניתו במשרד המדע. אלה היו מרב מנעמי הקואליציה שהתחיה הצליחה לקושש אי פעם, הרבה פחות משנפתלי בנט הצליח להפיק משלושת המנדטים של הימין החדש, או מששת המנדטים של ימינה.

ושוב, עיקר עניינה של התחיה בישיבתה בממשלה היה מפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. בניצוחו של נאמן התקבלו בממשלה ובוועדת השרים לענייני התיישבות עשרות החלטות על הקמת יישובים. חלקן לא התממשו מעולם בגלל סחבת משפטית או קוצר זמן (נאמן כיהן כשר בממשלה ארבע שנים בסך הכול, בשתי קדנציות לא רצופות), אבל רבות אחרות הפכו במוקדם או במאוחר לעובדות בשטח: טלמון, מגדלים, בת־עין, עופרים, ברוכין ועוד.

יישוב נוסף, אלון שבמדבר יהודה, הוקם כנדוניה כבר בתקופת המשא ומתן הקואליציוני שלאחר כישלון התרגיל המסריח. אליקים העצני, שנכנס לכנסת באמצע הקדנציה והחליף את הרב אליעזר ולדמן, הציג לשמיר אולטימטום חשאי: "לא נמליץ לנשיא להטיל עליך את הקמת הממשלה, אם לא תאשר את הקמת אלון ליד כפר־אדומים". ללא תמיכת התחיה, לשמיר לא היו די המלצות. הוא נכנע לתכתיב והפקיד מסמך המאשר את הסכמתו לייסוד היישוב החדש. סוכם שבמשך שבועיים יוחזק המכתב בידי התחיה, והיא תעשה בו שימוש פומבי רק אם ראש הממשלה יתמהמה לממש אותו. בסוף לא נוצר צורך בפרסום: חרף מחאות נמרצות משמאל, בעוד שמיר מכהן כראש ממשלת המעבר, עלה היישוב אלון על הקרקע. עד היום הוא משמש אנדרטה חיה לדברים שהיו יקרים באמת לליבה של התחיה, ואולי גם לאתגרים שהחמיצה בגלל תוחלת חייה הקצרה.

השידוך הפוליטי המחודש בין הליכוד לתחיה החזיק כשנה וחצי, עד לוועידת השלום שממשל אמריקני רפובליקני כפה על שמיר בסתיו 91'. ראש הממשלה הימני בתולדות ישראל התרצה לשאת ולתת במדריד עם נציגות פלסטינית מיש"ע, ששולבה במשלחת הירדנית. בתחיה ראו בה משלחת אש"פיסטית לכל דבר ועניין. העצני וכהן דחפו לפרישה מהממשלה, וכך גם המזכ"ל דני דיין והפעיל הבולט בני קצובר. בראש המתנגדים ניצבו יובל נאמן וגרשון שפט, וכן בכיר התנועה אבי פרחן – מתושבי חבל ימית הבודדים שנאבקו בנסיגה מסיני, ומהבודדים בתחיה שהטיפו למפלגתם לשאת גם דגלים חברתיים. בסופו של דבר גברה ידם של תומכי הפרישה, אך למען הדיוק ההיסטורי יצוין שהמהלך נעשה רק לאחר שהליכוד יזם את פיזור הכנסת, ולאחר שנציגי שתי מפלגות ימין אחרות הגישו לשמיר מכתבי התפטרות – גנדי ורפול. בכל מקרה, הבחירות הוקדמו ב־133 יום בלבד; גם אילו התקיימו במועדן המקורי, סביר להניח שהיו מסתיימות בתוצאה רעה לליכוד, בגלל הסתאבות שלטונו והשנאות הפנימיות שבעבעו בתוכו לעיני כל ישראל.

לגודל הטרגדיה והאיוולת, התחיה הייתה מיוזמי הרמת אחוז החסימה. כמפלגה בת שלושה מנדטים היא הייתה אמורה להתפלל שתעבור את הקריטריון הישן, ובכל זאת השתטתה להגביהו. גוש הימין קיבל בבחירות כ־60 אלף קולות יותר מגוש השמאל, אבל רובם התבזבזו. יצחק רבין נבחר לראש הממשלה, והשאר היסטוריה. גם התחיה

משבר פלגנות עמוק עבר אז על המחנה הלאומי כולו. לא פחות מעשר מפלגות התחרו על קולות הימין: הליכוד, המפד"ל, התחיה, צומת, מולדת, ש"ס, יהדות התורה, "התורה והארץ" בראשות הרב לוינגר ודניאלה וייס, "גאולת ישראל" בראשות הח"כ החב"דניק אליעזר מזרחי, ו"המפלגה הליברלית החדשה" בראשות פורש הליכוד יצחק מודעי. משום מה כולן האמינו שיצלחו את רף הכניסה לכנסת, אשר רק זמן קצר קודם לכן הועלה מאחוז לאחוז וחצי.

לגודל הטרגדיה והאיוולת, התחיה הייתה מיוזמי הרמת הרף. כמפלגה בת שלושה מנדטים היא הייתה אמורה להתפלל שתעבור את הקריטריון הישן, ובכל זאת השתטתה להגביהו דווקא. זו הייתה יריית התאבדות. גוש הימין קיבל בבחירות הגורליות ההן כ־60 אלף קולות יותר מהגוש היריב, אבל רובם התבזבזו מתחת לאחוז החסימה, מה שאפשר את שיבת השמאל לשלטון אחרי 15 שנה. יצחק רבין נבחר לראש הממשלה, והשאר היסטוריה. גם התחיה. עד הרגע האחרון של סגירת הגשת הרשימות היא עוד חיזרה אחרי רחבעם זאבי במאמץ נואש להתאחד עם מפלגתו, אבל גנדי לא רצה בשידוך, ודחה אותה בטענה (הנכונה חלקית בלבד) שהיא מסרבת להתיישר עם מצע הטרנספר שלו. הסקרים ניבאו לו שמונה מנדטים, והוא לא חפץ להתחלק בהצלחה עם המפלגה הדועכת. בסוף הוא קיבל רק שלושה.

מסע הסברה כושל ומטה בחירות מסוכסך שלא אימץ את לקחי קמפיין 88' הניבו הפעם לתחיה 32 אלף קולות בלבד – 1.2 אחוזים מסך הקולות הכשרים. אילו לא העלתה את אחוז החסימה במו ידיה, הייתה מסוגלת לשרוד, למנוע מהשמאל גוש חוסם, ולסכל מראש את הסכם אוסלו. אגב, סיסמת הקמפיין הכושל הייתה "יש ימין אמין".

"בעיני אנשים רבים הצטיירנו, בגלל הפרישה מהממשלה, כקבוצה של קיצונים מטורפים", סיכם יובל נאמן את המפלה בכתבה שפורסמה בהארץ כשבועיים אחרי הבחירות. "הפלנו את הממשלה הכי ימנית שניתן היה להקים בישראל. השאלה הפופולרית ביותר בחוגי הבית שבהם הופעתי (ערב הבחירות) הייתה 'מנין לנו שאם ניתן לכם את קולנו, לא תפרשו שוב מהממשלה?'"

בכנס רווי האשמות הדדיות בין בכירי התנועה הצהיר נאמן: "אני אחראי גם להקמתה וגם לנפילתה של התחיה. יש לי אחריות מיניסטריאלית על הכישלון ואני אפעל בהתאם: אחזיר את מרכז הכובד של הפעילות שלי אל התחום המדעי". נאמן היה נאמן לדיבורו. מאז התפוגגות התחיה ועד מותו ב־2006 התעטף הפרופסור שתיקה בנושאים פוליטיים, והתרכז בעיסוקיו המדעיים. גם כך לא היה דברן גדול. במפגש פעילים נדיר במסעדה תל־אביבית במלאת שנה לתבוסה נידונה בעיקר סוגיית החובות שהמפלגה הותירה אחריה – מיליון שקלים לפי מדד 92'. גאולה כהן התחייבה לשלם מכיסה 6,000 שקלים. "הכול יישכח והתחיה תיזכר כתנועה ציונית רומנטית אחרונה בתקופה הזאת", העריכה אז. "היא הייתה כמו תמצית של תה שאי אפשר למהול אותה בשום דבר, אבל גם קשה לשתות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il