בזמן שכפתור הרגש של אריק מרמור כבה, כפתור הצילום במצלמה שלו המשיך לעבוד

יממה לפני שנהרג באש חיילים רוסים עמד העיתונאי והצלם האמריקני ברנט רנו מצפון־מערב לקייב, ליד הגשר בכניסה לעיירה אירפין. שם פגש אותו אריק מרמור, צלם מלחמות בן 29 מישראל. "דיברתי איתו", הוא מספר לנו. "הוא אמר שהם מתכננים לנסוע פנימה לאירפין. אמרתי להם חבר'ה, אתם מבינים שזה לא הכי בטוח".

כשכוחות צבא רוסיה החלו להשתלט על הפרוור שבין קייב לנמל התעופה הוסטומל, רבע שעה נסיעה ממרכז העיר, הפך הגשר שמעל נחל אירפין למוקד משיכה לעיתונאים המסקרים את המלחמה: הם תיעדו שם את התושבים המבוהלים עוברים את הנחל על גבי חורבות הבטון והאספלט, נשים וילדים עם מיטלטליהם וחיות המחמד שלהם, בדרכם אל הבירה הריקה למחצה. הנחל והפרוור אירפין שמעבר לו הפכו לקו המגע שבין צבא רוסיה לצבא אוקראינה; קווי גבול כאלה הם לחם חוקם של צלמי מלחמה. "הגשר הפך לנקודת מפגש של צוותי העיתונות", מספר מרמור בשיחת טלפון מבית אמו במערב אוקראינה. "אנחנו כל הזמן מדברים זה עם זה, כי אתה צריך להיות בקשר עם כולם, לכל אחד יש מידע. אז אתה מתחיל להכיר אנשים, ולייצר קשרים עם עיתונאים מכל המדינות. ברנט ואני היינו חברים, והוא תמיד היה ליד הגשר. חצי שעה אחרי שהוא נהרג שמעתי על זה והייתי בהלם. איך זה קרה? למה הם נסעו בכלל?"

הנסיעה שלו הייתה צעד אחד יותר מדי? מה ההבדל בין הנסיעה של ברנט למה שאתה עשית – לעמוד ליד הגשר ולצלם?
"אירפין קרובה לקייב, ונכנסנו אליה בקלות אחרי שעברנו את הגשר. ראיתי כוחות רוסיים שעומדים עם הטנקים שלהם באירפין. כשהיה חילוץ הומניטרי של אזרחים, אף אחד לא פגע באף אחד. כולם שמרו על העמדות שלהם ונתנו אור ירוק למעבר אזרחים. אבל ברגע שסיימו את הפינוי התחיל בלגן רציני. היינו תחת אש. ברנט והעיתונאי שהיה איתו לא עברו דרך הגשר, הם עברו מסביב, וברגע שהם נכנסו לעיירה התחילו לירות לעברם".

"מעבר לאירפין היה מחסום שאסור לעבור אותו, פשוט אסור, כי יש שם מלא כוחות רוסיים והם לא מפלים: גם אם נוסעת מכונית עם משפחות וילדים, וכתוב עליה בפירוש 'ילדים' – הם יורים. יש לי תמונה כזאת, כיתוב ענק שכולו מחורר מכדורים של קלצ'ניקוב. הרוסים לא מבדילים, לא אכפת להם"

במציאות המלחמה הכאוטית, עיתונאי המלחמות משרטטים לעצמם את גבולות הגזרה, מספר מרמור, שנמצא באוקראינה עם מצלמתו כמעט מאז פריצת המלחמה. העיתונאים מנסים לשמור על חייהם, אבל כמו קווי החזית גם גבולותיהם שלהם משתנים ונמתחים. הם לבושים בבגדים אזרחיים, אבל גם לובשים אפודי מגן (שהמילה PRESS מודבקת עליהם) וחובשים קסדה, כמו חיילים. הם מצלמים ומתעדים את הלחימה כשהם מעבר לעדשה, כאילו הם משקיפים מהצד, אבל גם יכולים לחטוף כמו כל אחד אחר כשהם נקלעים לאש כבדה וחסרת הבחנה. "מעבר לאירפין, בדרך להוסטומל, נמצאת העיירה בוצ'ה, ושם היה מחסום", מספר מרמור. "אמרו לנו שאסור לעבור אותו, פשוט אסור, כי יש שם מלא כוחות רוסיים והם לא מפלים: גם אם נוסעת מכונית עם משפחות וילדים, וכתוב עליה בפירוש 'ילדים' – הם יורים. יש לי תמונה כזאת, כיתוב ענק שכולו מחורר מכדורים של קלצ'ניקוב. הרוסים לא מבדילים, לא אכפת להם".

רנו היה העיתונאי הזר הראשון שמת במלחמתו של פוטין באוקראינה, ככל הידוע; אבל זה היה יכול לקרות גם לכל מי שסבבו אותו יום לפני כן ליד הגשר. מרמור, למשל, היה בכפר קטן ליד אירפין בשעה שהרוסים החלו להפגיז אותו במטח טילים. "חטפנו משהו כמו חמישים טילים על הראש", הוא מעיד. "הם פשוט יורים באזרחים בבתיהם. הכול סביבי התפוצץ. ואין כיפת ברזל, שאתה יודע שאתה יכול להיפגע מרסיסי היירוט. במרחק שלושים מטר ממני התפוצץ בית. היו מלא רסיסים, הגנתי על הראש. ראיתי אזרח שעומד שם, וקפצתי עליו. הוא היה בלי שום מיגון".

יש איזו התרעה לפני מטח טילים, או שזה פשוט מגיע?
"הפיצוץ הראשון הוא ההתרעה. הוא אומר שהולך להיות טירוף. זה בדיוק מה שקרה אחרי שברנט נהרג. אחרי חצי שעה רצינו לנסוע לכיוון קייב, והתחילה הפגזה משוגעת".

משחק עם צלף

בסרטונים שצילם בכפר במהלך התקיפה הוא נראה מתנשף, אוחז בקסדתו, ומתכופף בכל פעם שטיל שורק בשמיים ומתפוצץ. בהמשך הוא מסייר באזור שהותקף. אש בוערת בבית פרטי קטן בקצה הרחוב החרב. עשן מיתמר. חוץ מקולות ההתפצחות של השרפה, שוררת שם דממה מוחלטת. "אנשים שואלים אותי אם אני מפחד", אומר לנו מרמור. "אני כל הזמן אומר לכולם: אין ממה לפחד".

אבל בסוף אתה נמצא שם, ודברים מתפוצצים, ואנשים נהרגים. גם עיתונאים.
"אין פה מקום לפחד. אם אתה מפחד אתה מאבד את עצמך, זו הדרך הכי קלה למות. אני שולט בעצמי במאה אחוז, ואני מרגיש שזו הסביבה שלי. פה אני מרגיש בנוח. האדרנלין פשוט ממלא אותי. כזה אני. ממוקד: זה המקום שלי. המחשבה שלי היא: אני יוצא מהמצב הזה בחיים. גם כשהגוף שלי רועד מההדף של הפיצוץ, אני אומר לעצמי כל הזמן: אני יוצא מפה, אני חוזר היום הביתה, אני עומד על שלי. גם כשהיינו באירפין וצלף של הרוסים התחיל לשחק איתנו, רצה להפחיד אותנו, וקליע פגע שלושים ס"מ מהרגל שלי".

ובכל זאת, הוא אומר, "אנחנו יודעים שאנחנו עלולים לא לחזור. אתה רוצה לשמור על החיים שלך, אבל לכל אחד יש גבול משלו. אם אתה רוצה לעשות אייטם מטורף, אבל המחיר עלול להיות החיים שלך – זה לא שווה את זה. האם אני יכול לצלם כוחות רוסיים? התשובה היא לא, כי הסיכוי לחזור אחר כך הוא מאוד קטן".

"אתמול הייתי בלבוב, בהלוויה של קצין אוקראיני, בן שלושים ומשהו. הארון היה סגור, אבל כשהיינו בבית העלמין אמא שלו ביקשה לראות אותו, והפעם הכפתור הזה שלי לא עבד. זה נראה לי הדבר הכי גרוע בחיים. אין מילים. התחלתי לבכות"

בתמונות אנחנו לא רואים כמעט כוחות צבא – גם של אוקראינה. רואים הפגזות, פליטים. יש כללים, מה מצלמים ומה לא?
אני חושב קודם כול על החיילים. אם הפרסום שלי יכול לסכן אותם בצורה מיידית וברורה, אני לא מוכן לעשות את זה. יש צלמים שיפרסמו, אבל אני לא מוכן. לא אסכן אף אחד. זו לא המטרה שלי. המטרה שלי היא להראות לעולם מה קורה, לא להזיק. גם לגבי הפליטים: רוב האנשים יגידו לך שאם הפריים חזק צריך לפרסם אותו, אבל אני אומר: קודם כול תהיה בן אדם".

אנחנו מדברים ביום שישי, בימים של הפוגה והתארגנות מחדש. אחרי שבשבוע שעבר הוכרז עוצר של יומיים בקייב יצא מרמור מערבה, לנוח מעט בביתה של אמו. בדרך עצר בלבוב וצילם הלוויה של קצין אוקראיני שנהרג בלחימה. כאמור, הוא באוקראינה כמעט מאז פריצת המלחמה: למעשה, הוא היה אמור לנחות שם ביום חמישי, 24 בפברואר. "היה לי כרטיס לטיסה מישראל בעשר בבוקר. קמתי בחמש, ופתאום אני מקבל הודעות לטלפון: הרוסים פלשו לאוקראינה. במייל חיכתה לי הודעה שהטיסה בוטלה. בהתחלה אמרו שהמלחמה תימשך יומיים־שלושה, אז חשבתי שבימים הקרובים אבין מה קורה ואחליט. מהר מאוד החלטתי לטוס לבודפשט ומשם לעבור לאוקראינה. הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב".

עד הטיסה הוא אסף כסף כדי לקנות תרופות וציוד ולהכניס אותם לאוקראינה. "אנשים שאני מכיר אישית נמצאים שם, בשטח אש, ורצינו לקנות מלא ציוד. כשנחתתי בבודפשט התקשרתי לכמה חברים, הם אספו אותי, ועברנו בבתי מרקחת עם רשימות קניות". ליד העיר האוקראינית אוז'הורוד, בגבול סלובקיה־אוקראינה, שומרי הגבול אפשרו מעבר מהיר בעת מלחמה למי שהכניסו סיוע הומניטרי. מרמור יצא מבודפשט לסלובקיה, ומשם חצה לאוקראינה ולעיירת ילדותו. "הפתעתי את אמא", הוא מספר. "היא לא ידעה כלום. בהתחלה רציתי לראות מה קורה בעיר שגדלתי בה, לראות את הפליטים, איפה הם ומה מצבם. אמא הייתה קצת בהלם, כי היא הבינה שהכיוון שלי הוא קייב".

היא מכירה אותך.
"כן. ישנתי בלבוב לילה אחד ואז עליתי לרכבת לקייב. חמישה ימים שיקרתי לה שאני עדיין בלבוב – לא רציתי שהיא תדאג ושזה יפגע לה בבריאות. לצערי חברה שלה ראתה את התמונות שלי באינסטגרם מאירפין, ושלחה לאמא שלי צילום מסך. כתבתי לחברה הודעה לא נחמדה וזרקתי אותה לרשימה השחורה".

אסטרטגיית יציאה

מרמור נולד בסלובקיה, אך כשהיה בן חמש עברה משפחתו לאוקראינה, ארצו של אביו. הוא גר שם במשך 17 שנה, ולמד תואר ראשון באמנות; אבל אז עלה ארצה עם חלום גדול אחד: להיות צלם מלחמות. "עד היום אני לא זוכר איך קיבלתי את ההחלטה לעלות ולהתגייס לצה"ל. שאלתי את אמא שלי מה היא זוכרת, והיא סיפרה שהגעתי אליה יום אחד וביקשתי את כל המסמכים ושנקבע תור לקונסוליה. וזהו. הכול קרה מהר, בתוך שבועיים הגעתי לארץ, לאולפן של שישה חודשים, אבל נשארתי רק חודשיים. לא ממש למדתי שם עברית, כי היה לי מאוד קשה ללמוד: היינו מתעכבים על נושא אחד במשך יומיים, ואיבדתי עניין".

כמה שנים לפני כן הוא גילה את המצלמה והתאהב. "זה נראה לי הסיפור הכי בנאלי", הוא מנסה להתחמק. "מצאתי בבית מצלמת פילם, הסתכלתי עליה, קראתי עליה באינטרנט, ולמדתי איך מצלמים. ללימודי אמנות נרשמתי כי רציתי לצייר קומיקסים, אבל מהר מאוד הבנתי שכנראה לא הגעתי למקום הנכון – למדנו את הבסיס של האמנות, וזה חשוב אבל לא מה שרציתי. המשכתי את הלימודים בלי מוטיבציה, ואז היה קורס בצילום שקיבלתי בו ציונים גבוהים וחשבתי: אולי אמשיך לצלם? פגשתי חבר שהיה צלם, הפכתי להיות עוזר צלם, והבנתי שאפשר לחיות מזה".

והרצון להיות צלם מלחמות דווקא, מאיפה זה בא?
"תמיד איפשהו הרגשתי… אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל יש לי תחושה שאני בנוי לזה. להיות איש צבא כזה. קשה לי להסביר, זה משהו מבפנים".

הוא הגשים את הרצון הזה אחרי העלייה לישראל, בתור צלם ביחידת דובר צה"ל. בשירותו הקצר, שנה וחצי בגלל גילו המבוגר יחסית, הוא ביקש שישלחו אותו למשימות הכי מסוכנות שאפשר. "אחרי שהתגייסתי הגעתי למחו"ה אלון, ואמרתי לכל מי שפגשתי שאני רוצה לשרת בדובר צה"ל", הוא נזכר. "איך מגיעים לשם? אף אחד לא ידע. בסוף הגעתי למיונים, הראיתי תמונות וסיפרתי מה אני רוצה להיות. כשסיימנו את הקורס, בשיחה עם המפקד, אמרתי לו: לא מעניינים אותי טקסים וצילומים רשמיים של הרמטכ"ל, לא מעניין אותי כלום חוץ מאקשן. באתי לצלם אקשן. חשוב לי להיות בתוך המלחמה. אני רוצה ללמוד להיות צלם מלחמות".

"כשהיה חילוץ הומניטרי של אזרחים, אף אחד לא פגע באף אחד. כולם שמרו על העמדות שלהם ונתנו אור ירוק למעבר אזרחים. אבל ברגע שסיימו את הפינוי התחיל בלגן רציני. היינו תחת אש. ברנט והעיתונאי שהיה איתו לא עברו דרך הגשר, הם עברו מסביב, וברגע שהם נכנסו לעיירה התחילו לירות לעברם"

מה ידעת על צילום מלחמות עד אז?
"קראתי סיפורים וראיתי סרטי דוקו, והבנתי שאנשים מתים, כולל צלמים. רציתי לדעת מה עושים כשמתחילים לירות עליך. רציתי ללמוד את כל הדברים הקטנים שמרכיבים את העבודה. המפקד שלי אמר לי: יש לי משהו בשבילך. התחיל עכשיו הרמדאן, ואני שולח אותך לשבוע עם לוחמים ביהודה ושומרון. רק שם התחלתי להבין מה קורה בכלל".

את הכלל הראשון והבסיסי ביותר של צלמי המלחמות למד מרמור מהלוחמים: "קודם כול צריך לזכור שמכל מצב שאתה נמצא בו אתה צריך גם לצאת. אתה יודע איך אתה נכנס, אבל הכי חשוב לדעת את הדרך חזרה". את הכלל הזה הוא מקפיד ליישם גם באוקראינה, באי ודאות שאופפת את אזורי הלחימה. "כשנסעתי לקייב, כל הזמן תכננתי בראש איך אני יוצא ומתי. בדקתי מה מצב הרכבות, דיברתי עם חברים. הרוסים הרי מנסים לסגור את העיר. אם אתה נכנס למקום מסוים אבל אתה לא מצליח לצאת – זהו הלך עליך".

בצה"ל הוא הצטרף לפעילויות מבצעיות, למעצרים, למשלחות חילוץ. "למזלי המפקד הבין אותי לגמרי ונתן לי אור ירוק לכל דבר שרציתי. הייתי בא אליו ואומר לו: אני יוצא עכשיו עם הגולנצ'יקים למסע כומתה. אני אפילו לא יודע לומר כמה פעמים עשיתי מסע כומתה. לא היה לי רגע שישבתי במשרד ואמרתי וואלה נראה לי שאני הולך הביתה. כל הזמן דיברתי עם אנשים כדי להבין מה קורה. סטיב ג'ובס אמר פעם שכשאתה יודע שהסוף מגיע אתה מתחיל לחשוב על דברים שעוד לא עשית, ואני הבנתי שהשירות שלי קצר – אז רציתי לעשות כמה שיותר.

"בתחילת הדרך הייתי מצלם הכול, פשוט הכול. הייתי חוזר עם 4,000 תמונות מאירוע אחד. אחר כך הייתי יושב ומסנן. ועם כמה שלא רציתי לצלם את הרמטכ"ל בטקסים, תמיד פגשתי אותו בשטח וצילמתי אותו. התמונה הכי מפורסמת של גדי איזנקוט, עם הבן שלו, זו תמונה שלי".

לא בטקס, אלא בשטח – בתנאים שלך.
"בדיוק. כשאיזנקוט נפרד מדו"צ הוא אמר לי שהוא זוכר אותי בזכות התמונה הזאת. בשבילו זה היה רגע אישי".

הדמעות זלגו, וגם הקליקים

במהלך השירות נשלח לצלם את הפרות הסדר ההמוניות מול גדר המערכת של רצועת עזה, לפני ארבע שנים. "זה היה כמו סרט, פשוט מטורף", הוא מספר. "קשה לציין משהו ספציפי, אבל זו הייתה תקופה מיוחדת ומעניינת. כשאתה רואה איך זה קורה במציאות ואיך זה מסוקר אחר כך בחדשות, אתה מבין כמה הכול שקר. בחדשות מדווחים כל הזמן שהפלסטינים נפגעים, אבל כשאתה שם אתה רואה מה הם באמת עושים. הייתי מעלה סטורי לאינסטגרם ואנשים מהעולם היו כותבים לי שזאת הפעם הראשונה שהם רואים מה שקורה מהצד שלנו.

"אותו הדבר בשומר החומות – פרסמתי הכול באינסטגרם כדי שאנשים יראו מה קורה באמת. אף אחד לא מדבר יותר מדי על זה שיורים טילים על ישראל. כשפגע טיל בבניין, הייתי מגיע לשם ומצלם. קיבלתי הודעות מאנשים בלונדון, שרואים רק דיסאינפורמציה מטורפת בכל מה שנוגע אלינו. הם אמרו לי שהם רואים רק תמונות של פלסטינים מתים מהפגזות של ישראל.

"ברגע שאתה מפרסם באינסטגרם אנשים מתחילים לשאול שאלות, ואתה מתחיל להיות סוג של ערוץ חדשות. אבל המטרה שלי היא רק להראות מה קורה. האינסטגרם שלי מלא בהודעות, אבל אני לא עונה; כל מה שאתם מקבלים זה רק התמונה של מה שקורה".

עכשיו, באוקראינה, הוא נתקל בתמונות קשות – ומקרוב מאוד. "יש לי כפתור קטן שאני לוחץ עליו ואז אין לי רגשות", הוא אומר. "ככה אני יכול להתנהל בצורה הכי חדה וברורה. כי אם אני לוקח את כל הסיפורים האלה קשה, זה יפגע בי מבפנים. אתה צריך להיות מרוכז בשלך".

"רציתי לדעת מה עושים כשמתחילים לירות עליך, ללמוד את כל הדברים הקטנים שמרכיבים את העבודה. המפקד שלי אמר לי: יש לי משהו בשבילך. התחיל עכשיו הרמדאן, ואני שולח אותך לשבוע עם לוחמים ביהודה ושומרון. רק שם התחלתי להבין מה קורה בכלל"

ובכל זאת, גם במערכת ההפעלה הזו יש מקרים יוצאים מן הכלל. "אתמול הייתי בלבוב, בהלוויה של קצין אוקראיני, בן שלושים ומשהו", הוא מספר. "הארון היה סגור, אבל כשהיינו בבית העלמין אמא שלו ביקשה לראות אותו, והפעם הכפתור הזה שלי לא עבד. זה נראה לי הדבר הכי גרוע בחיים. אין מילים. התחלתי לבכות, והדמעות זלגו אבל הקליקים המשיכו יחד איתן".

כך או כך, מרמור משתדל לא להיות מושפע מהמראות הקשים שראה כשהוא חוזר הביתה. "מקלחת קרה וזהו. ככה. זה לא חוזר אליי ולא כלום", הוא אומר. "אם הבחירה היא בין לבכות ללצחוק, אני תמיד בצד של לצחוק. הייתי במשלחת בברזיל עם צוות פיקוד העורף, אחרי שהייתה שם רעידת אדמה ב־2019. שבועיים לפני השחרור שלי. היו שם מראות וריחות קשים. אמרו לנו אחרי משלחת החילוץ שהומור תמיד מקליל. צריך לצחוק".

לדבריו, בברזיל הוא גם למד איך להניח את המצלמה בצד ו"לעזור לאנשים שנמצאים מתחת להריסות". גם באירפין, הוא אומר, היו רגעים שהניח את המצלמה בצד. "זה היה אינטואיטיבי", הוא מסביר. "גדלתי פה, ולכן אני לוקח את זה קשה. מכאיב לי לראות איך המדינה מתרסקת. ליד הגשר שפוצץ באירפין בנו גשר עץ חלש וחלקלק ורעוע. היה שם צוות חיילים לא גדול – זה לא כמו יחידה של פיקוד העורף שמתעסקת בחילוץ, אלא כמה חיילים שעומדים שם כדי להגן על האזרחים, ועוזרים להם לעבור מהבוקר עד הערב. בשלב מסוים ראיתי שאין להם מספיק כוחות. פשוט שמתי את המצלמה בצד והתחלתי לעזור כמה שיכולתי. אגב, מישהו צילם אותי עוזר, ופרסמו את התמונה. לא תאמין איזה תגובות רעות קיבלתי: איזה מין עיתונאי זה, שתופס צד? הוא כבר לא עיתונאי, אסור לעשות דברים כאלה. כתבתי להם: חבר'ה אני בתור בנאדם מחליט מה אני עושה, וזו ההחלטה שלי.

"וזה משהו שאני גאה בו: אחרי שהתחלתי לעזור בתור צלם, ראיתי עוד עיתונאים שמצטרפים. חשבתי לעצמי: סוף־סוף הם מבינים שגם הם חלק מהאירוע הזה, ולא רק צופים מהצד. תחשוב שאתה נמצא שם שבע שעות, ולא כל הזמן יש מה לצלם. אם אני רואה איזה פריים אני לוקח מצלמה, עושה קליק, תופס את הרגע – וזהו, ממשיך לעזור לאנשים".

אמא זו אמא

באחד מימי הלחימה פגש מרמור את אחד מגיבוריו: צלם המלחמות המפורסם והוותיק ג'יימס נכטווי, שסיקר עימותים בצפון אירלנד, בדרום אמריקה ובמרכז אמריקה, במזרח התיכון ובמזרח אירופה, באפריקה ואיפה לא, מאז 1976 ועד היום. הוא גם עמד עם מצלמתו למרגלות מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001, וצילומיו מהיום ההוא והימים הבאים מרכיבים תיעוד ויזואלי מרשים ורב עוצמה. "יום לפני שנפגשנו חשבתי עליו: איפה הוא, למה הוא עדיין לא פה", אומר מרמור. "אצל צלמי מלחמות אומרים שאו שאתה יוצא לפנסיה בגיל 35, או שאתה לא מגיע לפנסיה כי אתה נהרג בשטח. אבל ג'יימס בן 74, והוא עדיין חי ועדיין עובד.

"פתאום ראיתי בן אדם מבוגר בקייב, ועלתה לי תחושה: אולי זה הוא. זה היה חלום לפגוש אותו. התחלנו לדבר והחלפנו מספרים והמשכנו מאז לדבר ולעדכן. יש לי סלפי איתו כמובן. הוא האבא של צלמי המלחמות, והוא באמת מטורף".

כשחזר לאמו במערב אוקראינה, אחרי ימים קשים בקייב, היא שמחה: "היא תמיד מנסה לשכנע אותי שגם פה יש מה לצלם, לא מוכרחים לנסוע לקייב. אמא זאת אמא". כמה ימים לאחר הריאיון קיבלתי מאריק הקלטה בוואטסאפ. הוא שאל משהו על התמונות שיופיעו בכתבה, ואז הוסיף, כמעט באדישות: "נחתתי היום – עכשיו, לפני שעה – בארץ, כי הצלחתי לשכנע את אמא לעלות ארצה"

גם את הרגעים הנדירים האלה עם נכטווי ניצל מרמור כדי ללמוד. "כשנכנסנו לאנשהו יחד, הזזתי את המצלמה שלי הצידה והבטתי בו. עניין אותי להסתכל עליו עובד, לדעת מה המחשבה שלו. הייתי מתקרב ורואה מה הוא עושה בדיוק – כי אני באותה נקודה לידו, ועדיין הצילום שלי לא היה יוצא כמו שלו. זה היה בית ספר טוב. אפילו רק בשביל המפגש איתו היה שווה לטוס לכאן".

ויש עוד סיבה לכך שהיה שווה. אמא שלו, הוא אמר בריאיון ביום שישי שעבר, "חשבה לעלות ארצה – היא תמיד אומרת שבפנסיה, אחרי שנהיה מסודרים, היא תבוא ואנחנו נחזיר לה על כל השנים האלה". כשחזר אליה במערב אוקראינה, אחרי ימים קשים בקייב, היא שמחה: "היא תמיד מנסה לשכנע אותי שגם פה יש מה לצלם, לא מוכרחים לנסוע לקייב. אמא זאת אמא". אבל כמה ימים לאחר הריאיון, כשהכתבה עדיין עברה תהליכי עריכה ועיצוב, קיבלתי מאריק הקלטה בוואטסאפ. הוא שאל משהו על התמונות שיופיעו בכתבה, ואז הוסיף, כמעט באדישות: "נחתתי היום – עכשיו, לפני שעה – בארץ, כי הצלחתי לשכנע את אמא לעלות ארצה. אז בינתיים לקחתי שבוע־עשרה ימים כדי לטפל בכל הבירוקרטיה ולהכין הכול לעלייה, ואז אני חוזר לקייב – שוב".

כשהיא תגיע סוף־סוף לישראל יקדמו את פניה גם אחיו, בן 22, שגר איתו ביפו, ואחותו, בת 17, שלומדת בפנימייה ומצטרפת אליהם בסופי השבוע. האח משרת בתותחנים: "פספסתי את מסע הכומתה שלו, והוא התעצבן עליי קצת כי היה לו חשוב שאגיע. הוא ממש רצה שאעשה איתו יחד את הקילומטר האחרון". במקום הליווי של אחיו במסע, הוא יקבל בקרוב אמא.

שאלתי את אריק מה היחס שלו לאוקראינה לעומת היחס שלו לישראל. האם הוא מרגיש בבית רק פה? האם הוא מרגיש בבית שם? "ברגע שטסתי לאוקראינה הבנתי שגם אוקראינה היא בעצם שלי", הוא ענה. "בעצמי ניסיתי להבין את זה בכל פעם ששאלו אותי מאיפה אני ומה אני: אמרתי שאני ישראלי שגדל פה באוקראינה, והגעתי לתעד את מה שקורה כי הוא כואב לי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il