"אז את ממוצא סורי?", שואל אבי בהתלהבות את זו שעל המקלדת. "לא חאלב, דמשק? אז את שָמִית! יש לנו פה זן של עיזים שָמִיוֹת, עם אף יהודי אמיתי! גם מניבות חלב וגם יפות וצעירות". כי כשהוא מחמיא אז הוא מחמיא. הוא אוהב את כולן, הוא אומר, אחת־אחת. זכרים הוא מעיף בשלב מסוים, אבל נקבות לא. הן שירתו באמונה ובאהבה, אז הוא מניח להן למות בכבוד. יש לו כאן אחת בהוספיס, הוא נותן לה לאכול תערובת וקש חופשי. שתתפגר, זכותה. היא בת תשע־עשר ככה. הכותבת מודה לו בשם הקשישה, נוכח הקרבה המשפחתית.
המשק של אבי ופרידה טסלר ממוקם בכניסה לארגמן. בכניסה שמאלה, עוד לפני המחסום של המושב. העיזים חברותיות, הכבשים פחות. מהראשונות מפיקים גבינות, מהאחרונים בשר. תושבות הדיר ניזונות מתערובת של גרעינים שחורים, עירית, חרובים טחונים ופלפלים. כן, הם ניסו פעם פלפל חריף, ובואו נגיד שזו לא הייתה הברקה. באותה שנה אף עז לא נכנסה להיריון.
אבי נולד בבית־שאן לזינדל ומרים, זוג ניצולי שואה מטרנסילבניה. הוריו הגיעו לעמק בשנות החמישים, הקימו רפת באמצע העיירה וגידלו לצידה גם עיזים, ברווזים ותרנגולות. ב־69' התכוונו לעבור לכפר־גדעון, אבל אז התחילו לרדת קטיושות על בית־שאן, והם החליטו שבמצב כזה לא נוטשים. את בנם אבי הם שלחו לישיבת כפר־הרא"ה, שהייתה אז חקלאית, ועל הדרך הוא הצטרף לתנועת בית"ר. למה בית"ר? "בשביל בני עקיבא הייתי פחות מדי דתי, בשביל הצופים אולי יותר מדי. המדריך בישיבה אמר שאם אלך לכלל צה"ל, אוריד את הכיפה לגמרי, אז הוא לקח אותי ביד לבית"ר בתל־אביב. בני עקיבא והצופים היו פיינשמקרים. בבית"ר כולם שווים בפני החוק, גם מי ששווה יותר".
פרידה לבית ביג'אוי נולדה בינוב ("מושב של תוניסאים"), וכשהייתה בת 12 עברה עם משפחתה לנתניה. גם היא לא מצאה עצמה בבני עקיבא ולא בצופים, וחיפשה גרעין נח"ל להתגייס איתו. כך הגיעה לגרעין "רהב" עם עוד שלוש בנות מנתניה, אבי הגיע עם עוד שני חברים מהישיבה, ויחד הצטרפו לאותה חבורה. "נפגשנו בפעם הראשונה בנסיעה להיאחזות נח"ל דקלה", הם מספרים על סוף שבוע שבילה הגרעין בפתחת רפיח. "רוב בני הגרעין היו דתיים, חלק היו מסורתיים, והבית"רים האמיתיים היו חילונים".
אבי, שעדיין למד בישיבה, החל מאז לחפף בנוכחות בסדר ערב. היה עולה על האוטובוס האחרון לנתניה, וחוזר משם בטרמפים ("הייתי שואל את ראש הישיבה שאלה בתחילת הסדר, שיראה שאני נוכח, לפני שנעלמתי"). פרידה מצידה הבינה שהוא מחזר אחריה. "מי חיזר אחריה?", מוחה אבי בחיוך גדול, "גיסתה עשתה את הקוסקוס הכי טוב בנתניה! טוב, ככה התחלתי איתה".
"ברגע שאחי שמע שאנחנו חברים, הוא נבהל והחליט לשלוח אותי ללמוד באיטליה", מספרת פרידה. אבי קיבל את הבשורה בשטח מצרים. "הלכתי למ"פ ואמרתי לו: בחמישי אני בבית. חברה שלי טסה". המפקד שלח אותו בקומנדקר לעלות על טיסה למרכז הארץ
גרעין רהב אִזרח את נח"ל סיני והקים את נח"ל נצרים. משם עבר לבקעה, כי שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן, וגדה מערבית זו התחלה לא רעה. הבנות הגיעו ב־72' והבחורים שנה מאוחר יותר, בתום האימון המשלים של גדוד 50 המוצנח. מיד כשהגיעו פרצה מלחמת יום כיפור, והם גויסו חזרה. ואז העניינים אצל פרידה התחילו להסתבך. "ברגע שאחי שמע שאנחנו חברים, הוא נבהל והחליט לשלוח אותי ללמוד באיטליה", היא מספרת. אבי קיבל את הבשורה בעת שהיה בג'בל עתקה, בשטח מצרים. "היא אומרת לי שביום ראשון היא עוזבת. הלכתי למ"פ ואמרתי לו: בחמישי אני בבית. חברה שלי טסה". בצבא היו קדימויות: נשואים יוצאים הביתה לפני רווקים. ובכל זאת, המפקד לא אכזב. הוא דאג להעיר את אבי השכם בבוקר יום שישי, ושלח אותו בקומנדקר לעלות על טיסה משדה התעופה פאיד למרכז הארץ.
בשהותה ברומא שימשה פרידה בת ה־21 כאו־פר בביתה של קרובת משפחה. משם המשיכה לאנגליה, לליל הסדר אצל אחותה. האח הדואג עוד ביקש שתעבור בצרפת כדי לבקר קרובים נוספים, אבל לפרידה זה הספיק. כמו שאתם יכולים לנחש, אבי והיא המשיכו להתכתב כל אותה תקופה, ועם שובה ארצה קבעו להינשא. "נסעתי אליה כל שבת", אומר אבי, "אז אמרתי: מספיק, בואי נתחתן".
למען האמת, אבי חשש מהמפגש בין משפחתו האירופית לתוניסאית הצעירה שהביא מנתניה, אבל החשש התברר כמיותר לחלוטין. "אבא אהב מאוד את פרידה. אמר לי: קח את הכסף, תארגן חתונה. כשהיה מגיע אלינו לכאן, הוא היה מבהיר שבא לבקר את פרידה, לא אותי".
הם התחתנו בארגמן ב־75'. פרידה כבר נרשמה ללימודי כלכלה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, אבל אחיה אמר שאם היא מתחתנת – חבל על הזמן, היא כבר לא תעשה בתואר הזה כלום. ממילא גם לא היה לה מהיכן לשלם את שכר הלימוד. ההורים של אבי, שבדיוק סגרו את הרפת בבית־שאן, הציעו לממן את הלימודים של הזוג הצעיר, אבל השניים בחרו ללכת על חקלאות. "הכנתי לה שבע שורות של קישואים, חמש שורות חצילים", מספר אבי. והיו גם מלפפונים ושאר ירקות. "יום לפני החתונה עוד קטפנו יחד חצילים. לקחנו יום חופש אחד, ולמחרת שמתי כפפות וחזרנו לקטוף קישואים. מושביניקים, עובדים".
איך מגדלים ילדים בבקעה המנותקת והמרוחקת? בקלות. מקפיצים אותם לחברים ביישובים סמוכים, לצומת אלמוג ואפילו לאריאל. כן, במושגים של הבקעה, גם 57 קילומטרים מוגדרים "הקפצה"
אחרי הירקות הגיעו הפרחים, והיה גם כרם. שעה שפרידה תחזקה את הגידולים, אבי עבד במועצה וכמרכז משק באזור. ב־99' המשק של הטסלרים התחיל להפסיד, והשניים התלבטו בין קיבוץ נדבות להתחלה חדשה. הם הלכו על האופציה השנייה. "קניתי עיזה ושתי גדיות לצורך ייצור גבינות, והתחלנו לגדול. כשהגענו לשישים ראש, אמרתי: או 400 ראש, או נחתוך פה ונקים פינת חי". הם הלכו על 400 ראש. המגבנה של פרידה החלה בחדר של 1.80 מטר על 2.80, ומאז הלכה וגדלה. בכל פעם שמצטבר סכום כסף, הם מרחיבים ומשפצים. למעשה הם כבר לא מפיצים את גבינות המשק, אלא מקבלים קהל שמגיע במיוחד לטעום ולרכוש את המטעמים.
המושב ארגמן נקרא על שמם של אל"ם אריק רגב וסרן גד מנלה, שנפלו בקרב ב־68' סמוך ליישוב גיתית, במהלך מרדף אחרי חוליית מחבלים. היום אין בעיות עם השכנים הערבים בבקעה, אומרים פרידה ואבי. רובם עובדים ביישובים היהודיים, דואגים שלא תהיה אינתיפאדה.
בזמן שאנחנו בולסים ברעבתנות בגט־טוסט עם גבינות משגעות וחמאה נימוחה, בדיר שבחוץ אחת העיזים ממליטה. בלי אפידורל, בלי דולה, ולפי הפנים של אבי גם בלי תאריך לידה משוער. אנחנו זוכים לצפות ברגע המפוקפק של יציאת השליה, ומתעדים את צעדיו הראשונים של הגדי הקטן שמנסה להתייצב על ארבע רגליים שבריריות. היולדת הצעירה לא מצליחה לעורר עניין מצד שאר חברי הדיר; החצובה והתאורה של בעל המגבעת דווקא כן. צלם הבית שלנו נלחם על שלמות פריטי הציוד היוקרתי שמיקם מול הכורסה, שעה שקרניה של עז סורית עקשנית במיוחד נוגחות בהם במרץ. זוג הכלבים הצמריריים של הטסלרים משתוללים לצידנו. לא, הם לא טרחו עדיין להעניק להם שמות.
חמישה ילדים יש לאבי ופרידה, הבכור בן 45 והצעיר בן 28. אחד גר במזכרת־בתיה, שניים באזור המרכז, הברסלבית שלהם גרה במסילות ליד בית־שאן, והקטן סטודנט בבאר־שבע. איך מגדלים ילדים בבקעה המנותקת והמרוחקת? בקלות. מקפיצים אותם לחברים ביישובים סמוכים, לצומת אלמוג ואפילו לאריאל. כן, במושגים של הבקעה, גם 57 קילומטרים מוגדרים "הקפצה". כל זמן שהילדים היו קטנים, המשפחות היו מעורות מאוד בחיי הקהילה בארגמן. היום פחות. ובכל זאת, יש להם מגוון פעילויות מותאמות־גיל: מועדון והרצאות במתנ"ס, וגם הצגות ומופעים שמגיעים לבקעה כמה פעמים בשנה.
אבי מודה שציפה שהמושב יתפתח לכדי מאה משפחות, אבל הוא עדיין תקוע על חצי מזה. "אני לא מנקה את עצמי מאשמה", הוא אומר, ומספר איך דחו את הצעתו לפתוח את שערי ארגמן לגרעינים דתיים. "לגור פה זו מסירות נפש, ולדוסים יש מסירות. אבל פה מסננים".
בתום הצילומים אנחנו מקפיצים עצמנו הביתה, בכבישים פתוחים הפונים לנופי פריחה. רועה צאן צעיר עוצר את התנועה, עדר עיזים מנומנם חוצה את כביש 90 באדישות בקעת־ירדנית. מבלי משים אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים בתוך העדר איזו עיזה סורית, רצוי כזו שמתפארת באף יהודי אמיתי.
