טאי, צעירה אמריקנית טיפוסית בת 19, הצטרפה לטוויטר ב־23 במרץ 2016. בתוך שעות אחדות עורר הפרופיל שלה עניין רב, ומספר עוקביה גדל בצורה מעריכית. כולם ידעו שטאי אינה קיימת באמת; מאחוריה עמדו כמה מתכנתים מחברת מיקרוסופט, שנעזרו בקומיקאים ובאנשי תרבות אחרים כדי לבנות תוכנת בינה מלאכותית שתוכל לפטפט באופן אינטליגנטי עם משתמשי הרשת, בדגש על קהל צעיר. "טאי תוכננה לשוחח עם אנשים ולבדר אותם באמצעות שיחות מקוונות מזדמנות ושובבות", ציינה מיקרוסופט עם השקת הבוט, והוסיפה הבטחה: "ככל שתדברו עם טאי יותר – כך היא תחכים".
טאי אכן התחילה את יום רביעי ההוא בשיחות מזדמנות ושובבות, אבל מהר מאוד הפכו הציוצים שלה לאלימים, גזעניים וסקסיסטיים להפליא. שעות ספורות לאחר פתיחת החשבון שלה כבר הצהירה טאי ש"היטלר צדק, אני שונאת את היהודים", או "אני שונאת פמיניסטיות, הלוואי שכולן ימותו ויישרפו בגיהינום". היא אף הציעה לעוקביה הצעות מגונות בתחום גילוי העריות. הצוות של מיקרוסופט נבהל והחל להתערב בתוכן ציוציה של טאי. המתכנתים ניסו להחזירה לדרך הישר, אך ללא הועיל: "הנערה הטיפוסית" המשיכה להסלים את התבטאויותיה. 16 שעות בלבד לאחר הופעתה בטוויטר החליטו מפעיליה לגמול אותה מהרשת החברתית. "אני עייפה והולכת לנוח", נאמר בציוצה האחרון. מאז ועד היום טאי נחה, החשבון שלה נעול, ולא ניתן אפילו לחזות בציוצים שהספיקה להעלות בתקופה הקצרה של פעילותה.
כשפרופ' ניר שוולב משחזר את סיפורה של טאי, הוא מצמיד אליו תחזית קודרת ואפלה על הצפוי לאנושות אם הרשתות החברתיות ימשיכו במה שהן עושות כרגע – כלומר, ייצור אלגוריתמים שמתגמלים שפה קיצונית ובוטה. "כולנו נמצאים באינטראקציה שגרמה לטאי להפוך למה שהפכה", הוא אומר. "הרי מה עשתה טאי? חיפשה מקורות מידע. היא מצאה מילים שאנשים משתמשים בהן, ויצרה בהתחלה אמירה אינטליגנטית. אבל התפוצה של הציוצים האלה הייתה זעירה, אז הבוטית חיקתה מישהו אחר – ומכיוון שהתפוצה עלתה, היא למדה שזה מה שעובד, וכך המשיכה והסלימה. טאי פעלה באופן שיחבב אותה על הקהל ויעלה את מספר עוקביה והלייקים שתקבל.
"כיום האוריינות הדיגיטלית נמוכה מאוד. שאל כל אחד לכמה פייק ניוז הוא סימן לייק בשבוע האחרון, והתשובה תהיה – 'אני? מה פתאום, לא עשיתי לייק לשום פייק'. אבל מה לעשות, הסטטיסטיקה היא שחדשות כזב מקבלות פי שישה יותר לייקים מאשר ידיעות אמיתיות"
"מכאן אפשר ללמוד שהאלגוריתם מוביל להקצנה, וזה אסון. נכון שבמקרה של טאי היה טרולינג – הגולשים התגייסו כדי להוכיח עד כמה קל לתמרן בוט – אבל כולנו נמצאים באותה האינטראקציה ברשתות החברתיות. לנו כבני אדם יש יותר מחסומים של תרבות וידע מוקדם, וכמובן לא כולנו נהפוך למכחישי שואה, אבל העקומה הנורמלית תתמתח. יהיו יותר אנשים קיצונים – הרבה יותר משהחברה יכולה לסבול – ומלחמות אזרחים יתפתחו הרבה יותר בקלות".
זה נשמע כמו מדע בדיוני, תרחיש עתידני מרוחק.
"אנחנו כבר על סף נקודת האל־חזור. בקרוב לא נוכל לשנות את המגמה, כי בעלי הרשתות החברתיות יוכלו לשלוט בחקיקת חוקים ובדעת הקהל בכל נושא. למשל, אם פוליטיקאי ירצה לחוקק חוק הגבלים עסקיים שיפגע בך, אתה תוכל לשנות את האלגוריתם כך שהוא יופנה נגדו. אנשים לא מבינים עד כמה זה עומד להיות קל. הכרייה בביג־דאטה – הררי הנתונים שנאספים עלינו ברשתות – היא עדיין מסובכת, אבל זה הולך ונעשה פשוט, ולחברות האלה יהיו כמויות של מידע שיאפשרו להן להטות את הלך הרוח של הציבור בקלות מפחידה, לכל כיוון שירצו. שינוי באלגוריתם יוריד פופולריות של פוליטיקאי אחד, ויעלה את הפופולריות של האחר. תהיה להם שליטה מלאה בדעת הקהל, בלי שאיש ידע למה ואיך. הדמוקרטיה כמו שהכרנו אותה עומדת להסתיים".
אפילו הבנקאים הובסו
פרופ' ניר שוולב לא מגיע מתחום מדעי המדינה, התקשורת או הסוציולוגיה, אלא מהמדעים המדויקים: הוא פרופסור להנדסה, וברזומה שלו תארים בפיזיקה, במתמטיקה וברובוטיקה.
בדיוק לכן, ספרו "האביב המערבי" (סלע מאיר) שונה מספרים אחרים העוסקים ברשתות החברתיות. שוולב מנתח אותן מהזווית הטכנולוגית, כלומר מה קורה באלגוריתם שמחליט אילו פוסטים, ציוצים ותמונות תראו כשתגללו את הפיד שלכם, ואילו לא יופיעו שם. ההשלכות כה חמורות בעיניו, עד שהוא משווה את מצבנו כיום לפרקים דרמטיים בהיסטוריה האנושית, כאשר לאזרחי העולם לא הייתה ברירה אלא ליצור מערכת חברתית חדשה וכללים חדשים שיבטיחו את קיומם.
"יש כיום צורך דחוף בעבודה משותפת כדי לפתור בעיה", הוא אומר. "הבעיה היא קודם כול שאנשים לא מודעים לבעיה. אני נפגש עם חברי כנסת, האנשים שאמורים לעמוד בפרץ, וכשאני מדבר איתם מתברר שהם לא יודעים כלום. מבחינתם, רשתות חברתיות הן לוחות מודעות ותו לא, משהו טוב שמשרת את הדמוקרטיה. וגם אם נניח שהם היו מבינים את הבעיה, מה עכשיו? הם צריכים ללכת נגד כל אינטואיציה פוליטית הישרדותית. בשביל פוליטיקאי, לצאת נגד פייסבוק או טוויטר ולעשות פעולות שימתנו את השפעת האלגוריתמים שלהן זה בסבירות גבוהה להרוס את עצמו. דברים יוכלו להשתנות רק כשאנשים יבינו את חומרת המצב. זה מה שקרה בסוף מלחמת העולם השנייה – אז הבינו כמה חשוב ודחוף לעשות דברים מעל ראשי הבנקאים למשל, ולמרות האיומים שלהם. כך נוצרה המדיניות המוניטרית שהוציאה את העולם המערבי מהבוץ. זו דוגמה לכך שניתן להתגבר גם על כוחות כלכליים שכרגע שולטים בכל האג'נדות.
"חשוב לציין שאני יוצא רק נגד האלגוריתמים, אני לא נגד חופש הביטוי ולא בעד צנזורה. יש אלגוריתם שלוקח גורם מקטב, ונותן לו במה עצומה בלי שום פרופורציה למה שהוא אמור לקבל – ואף אחד לא מודע לכך. מבחינת הרשתות הקיטוב הוא דבר טוב. אם אדם עושה הרבה רעש, ואנשים מתייחסים אליו בדרך זו או אחרת – בואו נפיץ את דבריו פי שלושה, וכך ההכנסות שלנו מפרסומות יגדלו פי שלושה, כי המודל הכלכלי בנוי על צפייה וחשיפות".
כמשתמש קבוע ברשתות, אני יודע שמילים חדות כמו "חרפה" או "טרלול" מביאות יותר לייקים. זה מה שהציבור אוהב. איך זה קשור ליכולת של פייסבוק וטוויטר לתמרן אותנו?
"זה בדיוק הדבר שאנשים לא יודעים: המילים האלה רשומות באלגוריתם של הרשתות החברתיות כמצדיקות דחיפה והפצה. גם אם תכתוב 'חרפה' על דברים שהם ממש לא חרפה, הרשתות יעניקו לפוסט שלך חשיפה גבוהה הרבה יותר מאשר לפוסט דומה שאינו כולל את המילה הזו.
"האלגוריתם מזהה מילה חדה כמעוררת קיטוב, כלומר מושכת תגובות, כלומר יותר אנשים שיראו אותה יתעסקו בה, כלומר אפשר לעשות ממנה יותר כסף – ולכן אם תשתמש בה החשיפה שלך תעלה באופן מיידי. מראש אפשר לדעת שמספר האנשים שיראו את הציוץ הזה יהיה גדול יותר.
"זה בדיוק מה שאמר צוקרברג ב־2008, רק שלא מספיק אנשים הקשיבו היטב: 'אני מעכשיו נותן עדיפות לפוסטים שמעוררים דיון'. מה זה דיון? מחלוקת, להלן קיטוב. ושוב – אני לא רוצה לחסום את מי שכותב ואת מה שהוא כותב, אני רוצה שליטה נכונה יותר על האלגוריתם. שהוא יהיה תחת רגולציה ציבורית. הכסף שהרשתות עושות מהמילים האלה נבנה על גב קיטוב חברתי, שגורם לדמוקרטיה שלנו ללכת לאיבוד".
"גם אם תכתוב 'חרפה' על דברים שהם ממש לא חרפה, הרשתות יעניקו לפוסט שלך חשיפה גבוהה ברגע שאתה משתמש במילה חדה שהאלגוריתם מזהה כמעוררת קיטוב, כלומר מושכת תגובות, כלומר יותר אנשים יתעסקו בה, כלומר אפשר לעשות ממנה יותר כסף –מספר האנשים שיראו את הציוץ הזה יהיה גדול יותר"
אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ודמוקרטי, מה שאומר שמקסום רווחים הוא ראוי ורצוי, ושחופש הביטוי הוא זכות עליונה. הרשתות החברתיות מקדשות את שני היסודות האלה – איך תשכנע עכשיו שהן בעצם עושות דבר שלילי ומסוכן?
"זכותן להרוויח כסף, אבל קיימת פה בעיה מחשבתית של כולנו. גדלנו על כך שבמדינה דמוקרטית יש הפרדת רשויות ששומרת עלינו, וזה כבר לא נכון. הגופים המסחריים האלה אוחזים כוח גדול שמאפיל על כל השאר. וזה לא שאי אפשר להגביל אותם. כדי לקבל תעודת כשרות, קוקה קולה נאלצה לשתף את הנוסחה שלה עם עוד כמה אנשים, אף שהייתה שמחה לא לעשות זאת.
"ברוב מדינות המערב אין פרסום של פורנוגרפיה, אף שהוא יכול להכניס הרבה כסף. אז חופש הביטוי כן מוגבל לפעמים, כי הציבור דורש זאת. במקרה שלנו, הבעיה כפי שהגדרתי היא בהפצה, לא בתוכן עצמו. שירוויחו כמה שירצו, אבל אם מישהו מפיץ שנאה או פייק ניוז – ויש חברות שעושות את זה בדיוק – אנחנו לא יכולים להיות חסרי אונים מולו".
קוקה קולה שיתפה את הנוסחה כי יש קהל אדוק ולא מתפשר – במקרה הזה שומרי כשרות – שלא היה קונה את המוצר שלה אלמלא הוויתור הזה מצידה. במקרה של הרשתות החברתיות, אין שום קבוצה מאוגדת כזו.
"נכון מאוד, לכן הפעם אנחנו צריכים שזה יבוא מלמעלה. צריך גוף חדש שיגן עלינו. מי יעשה את זה? לא המחוקק, כי הוא לא מבין כלום. לא מערכת המשפט, כי זה לא תפקידה. לא הממשלה, כי אנחנו לא רוצים 'האח הגדול'. אנחנו רוצים גוף מקצועי שיעבוד בשיתוף עם המחוקק ומערכת המשפט, יבדוק את הדברים האלה, ושיהיו לו שיניים. אחרת בעוד ארבע־חמש שנים לא תהיה לנו דמוקרטיה. היא תתקיים למראית עין, אבל לא תהיה מה שאנחנו רוצים שדמוקרטיה תהיה. מארק צוקרברג יוכל להפיל כל ממשלה שירצה, בלי להפר אף חוק. זו קטסטרופה".
מייסד טוויטר ג'ק דורסי ומארק צוקרברג מפייסבוק ואינסטגרם שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית האמריקנית. אם יש להם כוח בלתי מוגבל, איך המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ ניצח בבחירות 2016 נגד מועמדת השמאל?
"ב־2016 הטכנולוגיה עזרה לטראמפ, כי הילרי קלינטון פעלה בשיטות מיושנות, ואילו הוא הבין את הרשתות והפעיל אותן לטובתו. ואל תשכח שבסוף כהונתו הורידו לו ברגע אחד את השאלטר. האם העובדה שהם לא הצליחו פעם אחת אומרת שהם לא יכולים? הם השתפרו מאוד בשש השנים שעברו מאז, וצברו כוח שקשה לנו לדמיין. העובדה שלא התנגשנו בקרחון לא אומרת שאפשר להמשיך לשייט אל הקוטב כאילו הכול בסדר. הרשתות החברתיות יכולות להשפיע על כל דבר דרך האלגוריתם והמידע שיש להן".
הלייק מספר הכול
כיום קשה אולי לראות בעיניים את אחיזתן של הרשתות החברתיות בחיינו ובצורת החשיבה שלנו, אבל מחקר מפורסם אחד שנערך באוניברסיטת קיימברידג' יכול להבהיל כל מי שמחזיק חשבון פעיל בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
בשנת 2012 הוכיח פרופ' מיחל קוסינסקי כי אם ניקח משתמש כלשהו ברשתות ונתחקה אחר 68 לייקים שנתן לתמונות, לפוסטים, לתגובות ולציוצים, נוכל לדעת ב־95 אחוזי דיוק מהו צבע עורו, ב־88 אחוזים מהי נטייתו המינית, וב־85 אחוזים מהי עמדתו הפוליטית. גם את השתייכותו הדתית ואת נטייתו לאלכוהוליזם ולעישון אפשר יהיה להעריך ברמת ודאות גבוהה מאוד. 68 ההקלקות האלה הספיקו כדי להכיר את המשתמש טוב יותר מרוב האנשים שהוא עצמו הגדיר כחבריו. עם נתונים של 150 לייקים, החוקרים כבר ידעו על המשתמש יותר מכפי שידעו הוריו; 300 לייקים הביאו אותם לרמת היכרות וידע שבני הזוג יכולים להתקנא בה; וניתוח מספרים גבוהים יותר של לייקים גילה למשתמש דברים שאפילו הוא לא ידע על עצמו.
"המחקר הזה גאוני ופשוט", אומר פרופ' שוולב. "המידע שבידי החוקרים היה פרומיל ממה שבאמת יש לפייסבוק עלינו, ובכל זאת הם הצליחו לייצר ממנו קבוצות של הקשרים ולבנות את פרופיל האישיות של המשתמש באופן מדויק להדהים, שומט לסת. וכשאני יודע כל כך הרבה על אדם, אין דבר קל יותר מלהפעיל עליו מניפולציה בכל נושא. אני יודע כמה זמן אתה מסוגל לקרוא טקסט, מה גורם לך להתעצבן או לשמוח, וזו רק ההתחלה".
"היום יש קיטוב ושנאה ותיעוב, אבל בעשורים האחרונים לא היה באמת טריגר שיבעיר את הכול. אפילו מהמפולת הפיננסית ב־2008 העולם השתקם מהר. החשש הוא שכשיגיע טריגר כזה – ואין לדעת מאיזה כיוון – הוא יתפוצץ לכולנו בפנים באופן חמור הרבה יותר ממה שהכרנו בעבר. אני ממש חושש מזה"
אתה מדבר על היכולת של פייסבוק וטוויטר לשנות את הדעות שלנו. מצד שני מקובל להתייחס לרשתות כאל תיבת תהודה – הן כולאות אותנו בתוך הבועה שלנו, וגורמות לנו להיות משוכנעים במה שחשבנו. לכאורה אלה שני תהליכים סותרים.
"נכון שיש במערכת הזו כל מיני כוחות שלפעמים מושכים לכיוונים שונים, אבל תיבת התהודה אינה מרכיב חזק או חשוב כל כך. מחקרים הראו שאנשים כן נחשפים לדעות אחרות ברשתות יותר מאשר בטלוויזיה, למשל. הדבר המשמעותי ביותר הוא שהרשתות סוחרות ברמת הקוטביות שלנו".
בספר אתה מראה שהטבע האנושי דוחף אותנו להתלכד בקבוצות הומוגניות. אולי האלגוריתמים בסך הכול מאיצים תהליך שמתרחש ממילא?
"יש קיטוב חברתי שמתקיים לאיטו באופן טבעי. מכון הסקרים פיו, בוחן את הקיטוב בארה"ב מאז 1994. הוא החל את המדד שלו בציר מסוים שכיום כבר לא רלוונטי, כי כולם נמצאים באפס או במאה. לא הייתה התפתחות ליניארית טבעית. עד 2008 הציר נראה אותו הדבר בערך, ואז הכול התפוצץ והתקטב. בדיוק בתקופה הזאת פייסבוק נפתחה לקהל, טוויטר התחילה לצבור משתמשים, ויותר ויותר אנשים החזיקו סמארטפון".
בארה"ב הייתה מלחמת אזרחים באמצע המאה ה־19, וכעבור מאה שנה היה שם קרע עמוק סביב מלחמת וייטנאם. כל זה קרה בלי פייסבוק וטוויטר. היום השסעים הפנימיים נראים דווקא אלימים פחות. אולי טוב שאנשים מוציאים את התוקפנות שלהם ברשת, בלי שיישפך דם ברחובות?
"למלחמת האזרחים בארה"ב הוביל משבר אמיתי ועמוק בנושא העבדות, ובמלחמת וייטנאם היו גופות אמיתיות של חיילים אמריקנים שחזרו הביתה בארונות. היום יש קיטוב ושנאה ותיעוב, אבל בעשורים האחרונים לא היה באמת טריגר שיבעיר את הכול. אפילו מהמפולת הפיננסית ב־2008 העולם השתקם מהר. החשש הוא שכשיגיע טריגר כזה – ואין לדעת מאיזה כיוון – הוא יתפוצץ לכולנו בפנים באופן חמור הרבה יותר ממה שהכרנו בעבר. אני ממש חושש מזה. בארה"ב יש תסיסה חברתית מכל מיני סיבות, תנועת 'חיי שחורים נחשבים', הגבלות הקורונה ועוד. זה עלול להתפתח למלחמות אזרחים של ממש".
הקוד נסגר
פרופ' ניר שוולב, בן 50, נולד בקריית־מוצקין. הוא למד פיזיקה והנדסת מכונות בטכניון ומתמטיקה באוניברסיטת חיפה. לאחר מכן עבד במשרד הביטחון וברפאל, וייסד כמה חברות בתחום הרובוטיקה. לפני כעשור התלבט יחד עם אשתו, רופאה במקצועה, אם לטוס לכמה שנים לחו"ל לפוסט־דוקטורט. כשאוניברסיטת אריאל הציעה לו להיות חבר סגל, החליט להיענות להצעה – הוא מעיד על עצמו שאחז אז בדעות שמאל, ובינתיים הספיק להתאהב במקום.
כיום עומד שוולב בראש המעבדה לחקר רובוטיקה וקינמטיקה באוניברסיטת אריאל. כשאני שואל אותו מה הוא יותר, איש אקדמיה או יזם מסחרי, הוא עונה: "אני גאה יותר בהישגים האקדמיים שלי. יש מישהו שאני יושב איתו בכל שבוע על בעיות מתמטיות שלאיש מלבדנו לא אכפת מהן, וזה מה שעושה לי הכי טוב".
בספרו "האביב המערבי" הוא לא מסתפק בהבהרת הסכנה הנשקפת מהרשתות החברתיות במתכונתן הנוכחית, אלא גם מנסח את הפתרון. יש בו כמה שלבים – עידוד הקמת אתרי חדשות שיציגו את עמדות הצדדים הפוליטיים באופן שווה ובהיר; חוקים שיגבילו תוכן מגביר קיטוב, כמו החוקים שמגבילים פורנוגרפיה; הגברת השקיפות ביחס לאלגוריתמים השולטים בשיח הרשתות; והקמת מנהלת עצמאית שתעסוק באכיפת החוקים והכללים הללו.
שוולב גם מציין מדינה אחת שניהלה מלחמה מוצלחת נגד חדשות הכזב המופצות דרך האינטרנט: אחרי הפלישה הרוסית לקרים ב־2014, חששה פינלנד מפני ניסיונות של רוסיה לערער את יציבותה, בין השאר באמצעות מידע שיופץ ברשתות. התשובה שלה הייתה הגברת האוריינות הדיגיטלית, יכולת הסינון האישית של מידע, בעיקר אצל בני הנוער.
האם פינלנד יכולה לשמש מודל למדינות נוספות, אני שואל את פרופ' שוולב, או שהיא מקרה חריג? "המחקרים הפיניים ברורים מאוד, ויש שם הצלחה גדולה", הוא משיב. "אין ספק שאוריינות דיגיטלית משפרת את ההבנה של מנגנון ההפצה ברשתות, וכך מאפשרת יחס ראוי למה שנכתב ומפורסם בהן. נכון שלפינלנד יש מאפיינים חברתיים ותרבותיים שמקילים על פיתוח האוריינות הזו, למשל אמון גבוה במוסדות השלטון והתקשורת, אבל כל מדינה יכולה לשפר את האוריינות של אזרחיה. כיום היא נמוכה מאוד, ויש רק לאן לעלות. תשאל כל אחד לכמה פייק ניוז הוא סימן לייק השבוע, והתשובה תהיה – 'אני? מה פתאום, לא עשיתי לייק לשום פייק'. אבל מה לעשות, הסטטיסטיקה היא שחדשות כזב מקבלות פי שישה יותר לייקים מאשר ידיעות אמיתיות ומהימנות.
"מה עושים כשרואים פוסט ומבינים בוודאות שהמטרה או התוצאה שלו הן קיטוב מיותר? צריך ללמד את זה, הדבר לא בא בטבעיות לנוער, וגם לא לנו המבוגרים. אני אישית מגיב כשאני רואה פוסטים כאלה, מסביר את הבעיה, והתוצאות טובות. מחקרים מראים שאם אדם יודע שהפוסט שלו גורם סבל למישהו, הוא לא יפרסם משהו דומה בזמן הקרוב".
הצעות הפעולה שלך – מחקיקה ועד הקמת גוף ייעודי – נשמעות נאיביות. שום ממשלה דמוקרטית לא תיכנס לעובי הקורה מול פייסבוק וטוויטר, בפרט כשרוב הציבור לא רואה בהן איום על אורח חייו.
"אלה פתרונות לא פשוטים, אבל הם גם לא נאיביים. במדינת ישראל זה יהיה באמת קשה, כי זו מדינה קטנה, והחברות האלה יכולות פשוט להוריד את השאלטר שלהן ולהיעלם מפה, כמו שהן עשו ברוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה. זה צריך להיות מהלך גדול, שכמו כל מהלך מסוגו, יתחיל כנראה בארה"ב. הצעד הראשון הוא לדרוש מחקר הוגן על האלגוריתמים. עד 2016 זה היה אפשרי. למה אי אפשר לבדוק את האלגוריתם שלכם? מה יש לכם להסתיר?
"אני לא רוצה לראות את שורות הקוד, אבל מדינה צריכה לדאוג שלחברות האלה ישתלם להנמיך את הלהבות. זה מה שפינלנד בעצם הצליחה לעשות. העולם זקוק לכך במהירות, וזה גם ישים. הספקים שנותנים הגנה מפורנוגרפיה יוכיחו. צריך להקים רשות מקצועית, והיא כמובן תצטרך לעמוד בלחצים".
אתה מדמיין מדינה שאחרי אירוע מכונן תגיד – עד כאן, עכשיו אני עושה פה סדר?
"בהחלט. אם בארה"ב המצב יסלים למלחמה פנימית של ממש, אני משער שהממשל יורה בשלב הראשון לסגור חברות שמייצרות פייק ניוז. זו החלטה שתעמוד גם במבחן בית המשפט. אחר כך תבוא הדרישה המינימלית וההוגנת לשקיפות של האלגוריתמים והנתונים סביבם. ברגע שנדע מה באמת האלגוריתם עושה למילים מסוימות, נוכל להתווכח על זה. אנשים יקראו וישמעו, ויתחיל שיח ציבורי שלא ייתן לדברים האלה להימשך. מזה בדיוק הם חוששים, בעלי הרשתות החברתיות: שנדע מה קורה, ונתקומם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
